"פעמיים הגשתי על אחי תלונה במשטרה. במקום לעזור זה גרם רק יותר עוגמת נפש. עכשיו אני כבר במצב אפאטי, אני לא מתכוונת להגיש תלונה שוב. או שאחי יפגע, או שלנו יקרה משהו, יהיה מה שיהיה", אומרת ענת (שם בדוי), שאחיה מתמודד עם מחלת נפש כבר כמעט ארבעים שנים.
"הוא זרק פלטת שבת על אימי ואחותי. השוטרים שהגיעו למקום אמרו שאני צריכה להגיש עליו תלונה על מנת שיוכלו לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולבקש שיוציא הפניית בדיקה כפויה. עשיתי זאת כי ראיתי לנגד עיני את הסכנה שאחי מהווה. ואז הגיעה המשטרה ולקחה את אחי בניידת. זו היתה חוויה מזעזעת. הוא ראה את השוטרים, התחיל לבכות וזה באמת נגמר באשפוז כפוי עבורו".
הסיפור של ענת הוא רק אחד מהמקרים שעבורם הוקמה ועדה בין-משרדית לשיפור התמודדות כוחות האכיפה במפגש עם אנשים עם מוגבלות. בוועדה, שהוקמה בבית הנשיא בעקבות הרג איאד אל חאלק בקיץ האחרון, הוצג מודל שנבנה על ידי משפחות של מתמודדים עם מחלות נפש, שאמור לצמצם את האשפוזים הכפויים ולמנוע חיכוך בין כוחות המשטרה למתמודדים, כשמצבם הנפשי מסלים.
משרד הבריאות חפץ ביישומו של מודל אחר, רזה יותר, שנשען על רופאים בקהילה ומתערב רק במקרי חירום. אלא שאף אחד מהמודלים לא ניתן ליישום כרגע בגלל היעדר תקציב מדינה מאושר. בינתיים נותרים המתמודדים לסבלם בין אשפוזים כפויים למפגשים נפיצים עם שוטרים, כשחלקם חווים חוויות קשות במערכת הכליאה והמשפט.
בניגוד לישראל, במקומות רבים בעולם לא המשטרה מגיעה לקריאות על רקע מצוקה נפשית. בארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ומדינות נוספות פועלים צוותי משבר למקרי חירום נפשיים. המודל משתנה ממדינה למדינה – אך עיקר הרעיון הוא שאנשים בעלי הכשרה להתמודדות עם מצבי משבר של מתמודדים עם מחלות נפש יגיעו לביתם, או למקום שבו נמצאים המתמודד או המתמודדת, ירגיעו את המצב וידאגו לטיפול המשך. גם בישראל, נעשו הכשרות בנושא לפראמדיקים של מד"א ופיילוט אמור היה לפעול בתל אביב החל מהמחצית השניה של 2017, אולם מאז לא נמצא התקציב להפעלתו, ואין לדעת מתי יימצא.
"אני מקווה שכשיהיה תקציב נשוב להילחם", אמרה ד"ר טל ברגמן, ראש האגף לבריאות הנפש ממשרד הבריאות, בכנס בנושא צוותי משבר נפשי שערכו העמותות באוקטובר, והתכוונה למודל המד"א הנפשי שמעולם לא יצא לפועל.
הירי בשיראל חבורה
בישראל כיום, אין מערך בריאות נפש ציבורי זמין בכל ימות השבוע ובכל שעות היום. ארבע עמותות ( 'משפחות בריאות הנפש', "עוצמה", "לשמ"ה" וארגון משפחות תחלואה כפולה) גיבשו מודל צוותי משבר ישראלי אותו הן קוראות להפעיל במהרה. הרעיון הוא פשוט: להקים מוקד ארצי שיאויש על ידי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ויחליט בהתאם לאופי הפניות על הטיפול במצב החירום. במידת הצורך, יצא למקום האירוע צוות שיותאם למתרחש, יהיו בו לפחות, בין היתר, שני פסיכיאטרים, אחים מוסמכים ושוטרים יעודיים ללא מדים שהוכשרו למנוע הסלמה באמצעות שיח. במודל זה, המשפחות יכולות גם לקחת חלק בצוות, אם הן במצב המתאים לכך, והוא נחשב ליותר אנושי ומכיל.
לתפישתה של ד"ר ברגמן ממשרד הבריאות, מודל ההתערבות צריך להיות רזה יותר. על הצוותים להגיע רק לאירועים שהם אקוטיים, למשל שמישהו מאיים לקפוץ למותו או שגילה אלימות כלפי מי מבני הבית. במקרים הדחופים פחות, על הטיפול להתבצע על ידי צוותים של קופות החולים שאותם יפעיל רופא מהקהילה. המטרה, לתפישתה, היא "להביא את קופות החולים לפתח מערכת אמבולטורית אקלקטית שמגיעה למטופל הביתה ומונעת אשפוז".
בינתיים, כל יום שעובר מותיר את המתמודדים וגם משפחותיהם וסביבתם ללא מענה מקצועי. המתמודדים עם מחלות נפש ובני משפחותיהם יכולים להתדפק על דלתותיהם של מד"א ושל המשטרה. כך למשל, לפני חודש, פרסמה הסנגוריה הציבורית מקרה של נערה בת 13, המוכרת לרשויות הרווחה, למשטרה ולפסיכיאטר המחוזי, שחוותה התקף פסיכוטי בביתה. בני משפחתה התקשרו אובדי עצות למשטרה. היא נעצרה על ידי השוטרים. בתחנה המשיכה להתפרע, ניסתה לפגוע בעצמה ובסובבים אותה. בתגובה, אזקו אותה השוטרים בידיה וברגליה, את האזיקים חיברו לסורגי תא המעצר, והותירו אותה כך למשך הלילה.
בסוף אפריל נורה למוות שיראל חבורה מראש העין על ידי שוטר שהוזעק לבית משפחתו כדי לסייע לו כשהיה במשבר נפשי. במשך כמה ימים לפני כן פנתה אימו שוב ושוב לגורמי בריאות נפש, התריעה שוב ושוב על הדרדרות מצבו הנפשי ולא זכתה למענה. זה נגמר בחבורה רודף עם סכין מטבח אחרי השוטר שהגיע לבית המשפחה, פוצע אותו, ובמחסנית שלמה שרוקן עליו השוטר עד שאחותו של חבורה נעמדה בין השוטר לגופת אחיה. בנסיבות דומות נורה למוות שנתיים לפני כן גם יהודה ביאדגה מבת ים, שהתמודד בדומה לחבורה עם תחלואה כפולה.
"בני היה בהתקף, זה היה ב-11 בלילה והשכנים הזמינו משטרה בגלל רעש" מספרת לילך, אם למתמודד, על מקרה אחר שאירע לפני כשמונה שנים "לא רציתי לפתוח את הדלת לשוטרים, הזמנתי פסיכיאטר פרטי וחיכינו לו. אחד השוטרים איים שיעצור אותי אם לא אפתח. הם נכנסו הביתה כאילו אנחנו אחרוני הפושעים וחישמלו את בני בטייזר בכתף ובמותן. הם היו בהיסטריה. השוטרים לקחו אותו למיון, השאירו אותו שם והלכו. לא היה שום צורך בכך, כדור שנטל כמה שעות לפני כן עמד להתחיל להשפיע ופסיכיאטר ששילמתי לו סכום גבוה על הביקור היה בדרך. מאחורי כל התפרעות כזאת או אחרת עומד עולם ומלואו של אדם שלא אשם במצבו. אפשר לעזור לו בחמלה, בכבוד, לא לרמוס אותו ובוודאי שלא לירות בו".
לא רציתי לפתוח את הדלת לשוטרים, הזמנתי פסיכיאטר פרטי וחיכינו לו. אחד השוטרים איים שיעצור אותי אם לא אפתח. הם נכנסו הביתה כאילו אנחנו אחרוני הפושעים וחישמלו את בני בטייזר"
לענת, הדואגת לאחיה, אין זמן לחכות לאישור תקציב המדינה בממשלה הנוכחית או בזאת שתוקם אחרי עוד סבב בחירות אחד לפחות. בשנתיים האחרונות גברו מצבי המשבר של אחיה והוא נקלע למצב אקוטי כל שלושה וחצי חודשים בממוצע. "אני משתתפת בקבוצת תמיכה של אחים למתמודדים. יש איתי עוד עשרות אנשים שנקלעים למצבים האלה. אנחנו זקוקים לצוותי המשבר הללו כמו אוויר לנשימה", היא אומרת.
"לא המצאנו את הגלגל"
ד"ר שמואל פגירסקי, פסיכולוג קליני מבית החולים אברבנאל מפעיל באופן כמעט התנדבותי מזה 18 שנים "יחידה ניידת" עם פסיכיאטרית ואחות מלווה, שבמסגרתה הוא מגיע לתת טיפול בביתם של מטופליו, במקום שיגיעו לבית החולים. "פונים אליי או לבית החולים בטלפון ואני מתאם ביקור בית", הוא סיפר בכנס הדיגיטלי באוקטובר שהוקדש לצוותי המשבר הנפשיים,
"לא המצאנו את הגלגל. המודל נבנה במקור בארה"ב אחרי מקרה אלינור במפורס (ברונקס 1984; מ.א) שהמשטרה נקראה לפנותה מהדירה (במפורס איימה על אנשי חברת הדיור בסכין ואלה קראו למשטרה והתריעו כי היא איננה בריאה בנפשה; מ.א). שוטר ירה בה והרג אותה. בוועדת חקירה של ההרג התברר שמדי שנה נהרגים על ידי שוטרים בניו יורק שני אנשים בעלי בעיות נפשיות ושהמשטרה לא מיומנת להתמודד עם מצבים כאלה.
"אנחנו מגיעים הביתה", המשיך פגירסקי, "יוצרים שיח עם האדם וביחד מנסים ליצור תוכנית טיפול. אם זה לא מצליח, אנחנו לפחות מונעים את הנתק מהפסיכיאטר המחוזי כשצריך הערכה. ההתערבות שלנו יוצרת פתח לשיחות ולטיפול תרופתי. מטופלים במשבר יכולים להתקשר אלי בכל עת. העשיה היא התנדבותית כי הקופה נותנת החזר מצחיק".
"אחי מתמודד עם מאניה דיפרסיה", מספרת גלית, "אחת לכמה חודשים הוא מפסיק לאכול ומנסה להרעיב את עצמו למוות. בפעמיים האחרונות זה קרה בחגים- בפסח ובסוכות, כשממש אין לי לפנות, והיו סגרים. אין לנו מה להזמין מד"א כל עוד הוא יכול ללכת. מצאתי את עצמי מקווה שימוטט מרעב, כדי שלפחות יהיה למי לפנות. ואין לנו גם מה להזמין משטרה כי הוא לא אלים. אבל אין לנו אף אחד אחר לפנות אליו והוא סובל סבל בל יתואר בכל רגע, וכמובן שגם אני וילדי הקטנים שעדים למה שעובר עליו".
"ההתערבות שלנו יוצרת פתח לשיחות ולטיפול תרופתי. מטופלים במשבר יכולים להתקשר אלי בכל עת. העשיה היא התנדבותית כי הקופה נותנת החזר מצחיק"
בעמותת עוצמה מעריכים כי כיום מגיעות כ-20 אלף פניות בשנה לגופים השונים שהמענה הראוי להן היה צריך להינתן על ידי צוותי משבר. האומדן מתבסס על נתון אותו חשפה משטרת ישראל בוועדה הבין-משרדית לשיפור הטיפול של כוחות האכיפה והביטחון באנשים עם מוגבלויות שהוקמה על ידי בית הנשיא לאחר הרג איאד אלחאלק, על נתוני מד"א ונתונים על אשפוזים בכפייה מבתי החולים.
"בהערכה של ה-20 אלף ייתכן שיש ספירה חוזרת", אומרת ריבי צוק, יו"ר עמותת עוצמה, "למשל, הוזעקה משטרה ולאחר מכן אושפז בכפייה. עם זאת להערכתנו מדובר במספר גדול יותר של אירועים המצריכים התערבות של מצבי משבר, משום שאומדן משקף קריאות בפועל. בהרבה מקרים יש מצוקה קשה שמשפחות ומתמודדי נפש נאלצים לעבור מבלי שהם מזעיקים גורם כלשהו, בהעדרו של מען מתאים לפניות או בשל הטראומה הכרוכה באשפוז כפוי, בהיעדרו של מד"א נפשי, ובשל הרצון להימנע מקרימינליזציה של החולה.
"היעדרם של צוותי חירום הוא טראומה מתמשכת המלווה את מתמודדי התחלואה הנפשית הקשה (כ-150 אלף בישראל) ומאות אלפי בני המשפחות התומכים בהם", אומרת צוק. "כמעט כל אדם שמתמודד עם תחלואה נפשית קשה יחווה מצב משברי בחייו, לא ניתן לדעת אם ומתי יחווה משבר נוסף, ולפיכך הפחד להיקלע למצוקה בלתי אנושית זאת ללא כתובת ראויה לפנות אליה, היא הוויית חיים של אוכלוסייה ענקית".
"אם הילד רוצה להתאבד, או נמצא בהתפרצות מאוד קשה – משטרה היא הכתובת היחידה", אומרת אתי, אם לצעירה מתמודדת ומלוות משפחות של מתמודדים מטעם מרכז יה"ל המלווה משפחות של מתמודדי נפש. "אנשים פונים למשטרה בתקווה ובציפיה נואשת, אבל מסתבר שזה לא תפקיד המשטרה. זה לא תפקיד של אף אחד. המשטרה עוזרת רק במצבים פליליים, או אם מישהו מאיים לקפוץ מהחלון באותו רגע, אין להם דרך להוביל מתמודד שזקוק לטיפול אליו. אין לנו כתובת למענה דחוף".
"אם הילד רוצה להתאבד, או נמצא בהתפרצות מאוד קשה – משטרה היא הכתובת היחידה"
"במערב הגיעו למסקנה שהזמן המשטרתי המתבזבז על קריאות של אנשים שזקוקים לטיפול של בריאות הנפש הוא עצום", אומרת צוק. "משך הזמן של ביקור כזה הוא ארוך, האנשים הללו נכנסים למערכת המשפט וזה עדיין לא מרתיע או מונע עבריינות. הסללה של מתמודדי נפש לפלילים היא גם בזבוז כספי נוראי. טיפול בקהילה חוסך זאת, וגם מונע חלק מהאשפוזים בבתי החולים הפסיכיאטרי".
"כואב לי שאנחנו צריכים לחכות לתקציב מדינה כדי להפעיל את זה", אומרת ענת. "אנחנו לא יודעים מתי יגיע התקציב, אבל אנחנו בהחלט יודעים שהמדינה מוציאה כסף בדרכים לא יעילות, שתקציבים נשרפים עכשיו על טיפול במתמודדי נפש באמצעות מערכת אכיפת החוק. והמצוקות רק הולכות וגדלות בקורונה, גם בקרב ציבורים שלא התמודדו עם משברים נפשיים או מחלות נפש עד כה.
"היעדרם של צוותי חירום הוא טראומה מתמשכת המלווה את מתמודדי התחלואה הנפשית הקשה (כ-150 אלף בישראל) ומאות אלפי בני המשפחות התומכים בהם"
"כל משק בית יודע שיש תקציב לשגרה ויש תקציב לחירום, לבלמים. אני בטוחה שיש תקציב כזה גם למשרד הבריאות. למה לא להתחיל להניע את כמה צוותים כאלה בכמה מקומות במדינה מתקציבי חירום? חייבים להתחיל להטמיע משהו הכי מהר שאפשר, מדובר גם ככה בתהליכים שאורכים זמן רב. אני כבת משפחה למתמודד מוכנה להתנדב בצוות כזה ולסייע, כדי שנלמד לסלול דרך לבני אדם ונתמקצע בכך".