"אני זוכרת רק שוטרים שעומדים מעלי וצועקים לי להתאפס, להתפקס", מספרת שיר ניומן על מה שאירע לה בכוך שאליו נגררה על ידי השוטרים בהפגנה בתל אביב בליל שבת, לאחר שטולטלה באזיקים ברחבי העיר. "הם דורשים שאענה להם מה יש לי, ולמה אני לא עונה. אני זוכרת את השוטרת שעצרה אותי צועקת עלי 'את סובלת ממשהו?'. לא הצלחתי לענות בכלל, והם רק התעצבנו עלי יותר שאני לא עונה וצעקו חזק יותר. הם ניסו להוציא ממני תשובות למרות שבכלל לא הייתי שם. לא הבנתי מה קורה יותר".
ההתקף של ניומן אירע במוצאי שבת, בלילה של אלימות משטרתית נרחבת אליה היתה עדה, ושספגה בעצמה. הלילה הזה הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של אלימות כלפי מפגינות ומפגינים באירועי המחאה האחרונים. המקרה שלה ממחיש את העובדה שהחבלות שנותרות על גופם של מפגינים הן משניות לטלטלה הנפשית.
"השתתפתי במספר הפגנות בבלפור וכעת עם הגבלות המרחק אני יוצאת להפגין בתל אביב", מספרת ניומן בסלון ביתה, יומיים לאחר ההפגנה. "ביום שבת יצאתי להפגנה הקרובה לביתי עם חברי בכיכר המושבות. זמן קצר לאחר הגעתנו, החלה תנועה של המפגינים במעלה אלנבי, השוטרים ליוו אותנו רכובים על אופנועים, המפגינים פנו ברוטשילד ונתקלו בחסימה משטרתית".
כשצעדו לרוטשילד, הבחינה ניומן כי השוטרים הודפים את המפגינים בדחיפות. "היה בחור עם אופניים שניסו להוציא לו את האופניים מהידיים", מתארת ניומן, "היתה מישהי שהפילו על הרצפה סתם. כשאני רואה עוולות חברתיים האינסטינקט הבסיסי שלי הוא להתחיל לצלם. התקרבתי למחסום המשטרתי אבל איך שהרמתי את הטלפון, עוד לפני שהספקתי ללחוץ על המסך, זינקה עלי שוטרת, מתארת ניומן, "לא בא לה טוב שאני מצלמת ואני מניחה שהייתי מטרה קלה כי עמדתי לבד לגמרי באמצע הכביש".
"יחד איתה קפץ עלי גבר בלבוש אזרחי, לא הייתי בטוחה אפילו אם הוא בא לחלץ אותי מידיה או שהוא תוקף אותי גם. אחריו קפצו עלי עוד כמה שוטרי יס"מ. השוטרת עיקמה את ידי וניסתה לחלץ ממנה את הטלפון. הייתי בהלם, כי לא רק שזה חוקי לצלם, זה הדבר הנכון לעשות בסיטואציה שהייתי עדה לה. הצלחתי לתת את הטלפון לחבר שהיה שם, והשוטרים הודיעו לי שאני עצורה". שם הערב הקשה של ניומן רק התחיל.
מקופלת על האספלט
"עיקמו לי את היד, עיקמו לי את הרגל", מספרת ניומן על הדקות הארוכות שבילתה מקופלת על האספלט של רוטשילד, "כל הזמן שאלתי אותם למה עצרו אותי. המשכתי לשאול אותם תוך כדי שהרימו אותי, שמו לי אזיק על יד אחת, ודחפו אותי על הבוטקה של הקפה בשדרה כדי לאזוק את היד השניה".
מעצרה של שיר תועד על ידי מפגינים וצלמים. בסרטונים היא נראית זועקת בכאב ברגעים בהם היא נאזקת. יומיים אחרי המעצר, בסלון ביתה, היא מציגה פרקי ידיים נפוחים. אזיקי הציר בהם השתמשו השוטרים במקרה של ניומן, ידועים כמכאיבים במיוחד. "המשכתי להתעקש ולהבין מדוע אני עצורה. הייתי תקיפה. הבהרתי לשוטרים שאני לא מנסה לברוח, אבל אני לא מקבלת את המצב כמו שהוא. בשלב מסוים נאמר לי משהו על כך שמדובר על הפגנה לא חוקית כי לא שמרנו על מתווה הקפסולות. זעקתי שנעצרתי בעומדי לבדי, כשאין מסביבי איש. לא יכולים להיות הסברים למצב הזה".
"הרמתי את הטלפון ולפני שהספקתי ללחוץ על המסך זינקה עלי שוטרת"
"אנשים צילמו את המעצר שלי", ממשיכה ניומן, "אבל השוטרים כל הזמן ניסו להסתיר את מה שהם עושים משום מה". תיעוד המעצר שותף שוב ושוב ברשתות, ממש בצמוד לאירוע. לאחר המעצר ניומן לא נלקחה לתחנת המשטרה לב תל אביב, על אף שזה מה שנאמר על ידי השוטרים במקום לחבריה, שחיכו לה שם שעות ארוכות. באותן שעות היא נותרה אזוקה באזור ההפגנה, במה שהפך עבורה לליל בלהות.
"נשארנו לבד יחסית, השוטרת ואני, והיא החלה לשאול בקשר בצעקות חסרות אונים היכן הניידת שלה. אני ישבתי על ספסל ובדיוק התחילה לחזור התחושה לגוף שלי, התחלתי לחוש בכל החבלות שקיבלתי. השוטרת נעלמה ושוטר יס"מ נותר לשמור עלי. ביקשתי ממנו שישחרר את האזיקים קצת כי הם מכאיבים לי. הוא הסתכל עליהם ופשוט הידק אותם חזק יותר. אני לא זוכרת מה אמר בדיוק, אבל משהו כמו שכנראה לא כואב לי מספיק. עניתי לו שהוא יכול לשחרר אותם בכל זאת, והוא ענה 'אין לי מה לעשות עם זה'".
"השוטרת חזרה, משכה אותי על הרגליים והחלה להוביל אותי לאורך שדרות רוטשילד ברגל בעודי אזוקה בידיים, תוך כדי שהיא מושכת אותי מהאזיקים שסגורים חזק מדי על פרקי הידיים שלי. הגענו לאזור הבימה, והשוטרת חששה כנראה שהמפגינים במקום יראו אותה מובילה עצורה לבד ויפריעו לה. היא מיהרה מאוד, משכה אותי חזק, בברוטליות ממש. השוטרים העבירו אותי מהר דרך מחסום, והשוטרת משכה אותי למעין כוך בין שתי מסעדות באזור הכיכר, בו מאוחסנים הכיסאות והשולחנות של בתי העסק. הכיסאות והשולחנות הוצאו החוצה והפרידו בין המתרחש בכוך למפגינים. היו שם שוטרים רבים. תוך כדי ראיתי פרשים דוהרים לעבר המפגינים באיזור. הרגשתי באזור מלחמה".
התחלתי להבין שאני לא בטוב
"נותרתי על הרצפה בכוך החשוך הזה, השוטרת שעצרה אותי הלכה וכל הזמן התחלפו השוטרים במקום כשאחד מהם שומר עלי. הם זרקו לי הערות. הזיכרון שלי מעורפל כבר בשלב הזה, אבל אני זוכרת שוטר אחד שהזיז אותי באגרסיביות מצד לצד, ושוטר אחר שמזיז אותי למקום אחר. הם אמרו לי דברים, אני לא זוכרת את הציטוטים המדויקים, אבל התחושה היתה שכל שוטר שנכנס לכוך הזה לכמה דקות הפסקה מנסה להשפיל אותי כאילו אני ילדה בשבי של בריוני בית הספר".
"כל משיכה ממקום למקום ממש הכאיבה לי, לא רק בפרקי כפות הידיים, אלא גם בראש. חטפתי בו מכה בעת המעצר. ראיתי את השוטרים שותים מים, וביקשתי גם. כל הזמן הבטיחו לי שיתנו לי לשתות בקרוב, אבל זה לא קרה ברגעים שאני עוד זוכרת משם, התחלתי להבין שאני לא בטוב", היא משחזרת.
"פתאום הכניסו עוד עצור לכוך הזה. זה היה בחור צעיר, הטיחו אותו בקיר, בשולחן, ממש פוצצו אותו מכות מול העיניים שלי. אני זוכרת במעורפל את המבט שהיה לו. זה היה מבט של מישהו מנותק, ששיחרר ממה שיקרה לו כי הוא מבין שהשליטה לא בידיו והוא פשוט שק אגרוף, לא היתה לו הבעה של כעס, רק שחרור. הם העיפו אותו עלי. אמרתי לאחת השוטרת 'אני יכולה לצאת מפה?' והיא ענתה לי שלא. אמרתי לה שלא עושה לי טוב לראות את זה. היא אמרה לי לשבת על הרצפה".
הכניסו עוד עצור, הטיחו אותו בקיר, בשולחן, העיפו אותו עליי. המבט שלו היה מנותק. הוא הפך לשק אגרוף
"השוטר שעצר אותי בתחילת הערב הגיע והורה לי לשבת על הרצפה גם, אמר לי שאני לא יוצאת משם. התחלתי לומר לשוטרת שהיתה במקום שאני נכנסת להתקף חרדה, שאני חייבת לצאת משם. הם לא עזרו לי, ומהרגע הזה אני ממש לא זוכרת כלום יותר. בדיעבד, בתור מי שמתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, אני יודעת שחוויתי התקף דיסוציאטיבי".
השוטרים שבמקום החלו להבין שמשהו לא כשורה, אבל במצבה, שיר לא הצליחה להגיב אליהם, או להבין מה מתרחש סביבה. ההתנהגות שלה, שהחלה להבהיל אותם, רק העלתה עליה את חמתם יותר ויותר, לדבריה המשיכו לצעוק לה 'אבל למה את לא עונה?'. "ואז הופיעה בחורה בלונדינית, צעירה, ללא מדים", מספרת ניומן.
רק זוג רגליים רועדות
"ראיתי זוג רגליים בתוך הכוך בין שולחנות והכיסאות", מתארת טליה גל-עד, מטפלת ברפואה סינית ופסיכותרפיסטית שהיתה במקום. "לא ראיתי את הגוף ששייך להן ובוודאי לא הפנים, אבל הרגליים רעדו, ממש רעדו. ניגשתי לשוטר ודרשתי להיכנס לשם. הסברתי לו שאני רואה מישהי בהתקף חרדה מאוד קשה. השוטרים לא נתנו לי להיכנס והמשכתי לבקש מהם, לא הנחתי. אמרתי שאני יכולה להרגיע, שאני מטפלת, שאני יודעת איך לעזור למי שנמצאת שם".
"זה לקח משהו כמו עשר דקות, אני מאמינה שבזמן הזה הם הבינו ששיר לא מגיבה ולא מתקשרת ונלחצו. הם הבינו שהם חסרי אונים מול המצב שנכנסה אליו. שוטר אחר ניגש אלי וביקש שאכנס להרגיע. ראיתי מישהי שנמצאת בהתקף חמור הרבה יותר מהתקף חרדה. שיר היתה בקריסת מערכות רגשית. העיניים שלה רצו לכל מקום, הגוף שלה רעד, היא לא הצליחה לדבר ורק מלמלה הברות. השוטרים אמרו לי שאסביר לה שהם לא הולכים לעצור אותה וישחררו אותה לבית".
"שוטר אחר ניגש אלי וביקש שאכנס להרגיע. ראיתי מישהי שנמצאת בהתקף חמור הרבה יותר מהתקף חרדה. שיר היתה בקריסת מערכות רגשית"
"כשחזרתי לעצמי", מספרת ניומן, "הגיעה השוטרת שעצרה אותי, שיחררה לי את האזיקים ונאמה על כך שהיא משחררת אותי על תנאי. היא אמרה 'שיר, באמת לא היית צריכה להגיע עד לכאן. לכי הביתה, אל תעשי בעיות ותימנעי מהפגנות כי בפעם הבאה תהיי עצורה באמת'".
שיר שוחררה לביתה באותו רגע ממש כפי שהיתה. את הסיפור שלה מהכוך התלבטה רבות אם לספר מחשש לרדיפה, כפי שאירע לפעילים רבים. את מה שאירע לה בכוך אליו נלקחה אזוקה במעין צעדת בושה של כמה מאות מטרים, סביר להניח שהשוטרים והשוטרות שהיו בשטח מעדיפים למחוק.
"צעדתי הביתה, בלי ארנק וטלפון, עדיין בהלם. חברה טובה שלי מצאה אותי במקרה, לא זיהיתי אותה"
"לא קיבלתי איזה מכתב שחרור, גם לא דוח. הטלפון והארנק שלי היו אצל חבר שלקח אותם ממני בעת המעצר, ופשוט צעדתי ככה לביתי לבד. זו היתה ההליכה הכי קשה בחיים שלי, עוד הייתי בהלם, הרגשתי כל חבלה בגוף. באמצע הדרך חברה טובה שלי זיהתה אותי ברחוב והתקשרה לבת הזוג שלי ולחברים שלי שחיפשו אותי בתחנת לב העיר. אני אפילו לא זיהיתי את החברה הטובה שלי בהתחלה. היא ליוותה אותי הביתה".
שיר היתה בעלת עסק לצילום בעשר השנים האחרונות, ובעקבות הקורונה מצאה עבודה כרכזת אמנות להט"ב במרכז קהילתי הגר"א בעיריית תל אביב. בימים אלה נמצאת בחל"ת. למרות החוויה הקשה, ניומן אומרת, "אני לוקחת את מה שקרה בהפגנה הזאת לחיוב. אני לא יכולה להפסיק להתפעל מול הכוח הנשי שהיה שם. נשים הובילו את הצעדה, טליה שטיפלה בי, והיתה עוד פסיכולוגית מהאמהות עם הווסטים הצהובים שניגשה אלינו וביקשה מהשוטרים לשמור מרחק. אף פעם לא הרגשתי כוח נשי משמעותי כל כך בהפגנות".