אתמול, בשעה שדלאל דאוד חגגה את שיחרורה מהכלא עם בני משפחתה ומאות התומכים בה, נדחה שיחרורה של סימונה מורי, אסירה המרצה כבר 22 שנות מאסר על רצח בעלה. שחרורה המבורך של דאוד הוא אמנם ציון דרך חשוב ומרגש, אך נראה כי הוא נובע מהמאבק הציבורי רחב ההיקף שהתנהל במקרה שלה ולא עקב שינוי מדיניות אופטימי בפרקליטות המדינה בעניין אסירות אחרות שהורשעו בהריגת בן זוגן.
בשבוע הבא תבוא בפני ועדה דומה גם נסרין מסראווה. כפי שנקבע בפסק דינה, היא שידלה את גיסה לרצוח את אחיו בעקבות רומן שהתקיים בין השניים. במהלך משפטה טענה שעברה התעללות מינית מצד בעלה וכי ידעה על גילוי עריות בינו לבין אחת מאחיותיו, אך בית המשפט דחה את טענותיה וקבע כי לדברים "לא הובאה כל ראיה מלבד טענותיה של נסרין בעניין". נוסף על מורי ומסראווה גם אריקה פרישקין מרצה מאסר עולם, בעקבות רצח בעלה שהתעלל בה במשך שבע שנות נישואיהם.
"יש עכשיו שוונג והמטרה שלנו היא שכולן ישוחררו תוך שנה", אומרת תמר דהאן, עובדת סוציאלית ופעילה חברתית שכותבת בימים אלה דוקטורט על נשים שהמיתו את בני זוגן בישראל ומהווה את הרוח החיה למאבק. "אין אף גוף שיש לו מידע על כמה נשים כאלה יש בישראל", היא מציינת אך מעריכה שהיו כ-20 כאלה מאז פרשת כרמלה בוחבוט ב-1994, "כשהתחלתי לחקור את הנושא ב-2016 בנווה תרצה ישבו שמונה נשים שהרגו את בן זוגן, מתוכן שוחחתי עם שבע שהסכימו להשתתף במחקר. בשלוש השנים האחרונות ארבע מתוכן השתחררו".
שחרורה של דאוד הוא תקדים הן מבחינת הנשים האחרות והן מבחינת המאבק הפמיניסטי, כפי שמעידות הפעילות. "בשונה מארבעת הנשים ששוחררו בשנים האחרונות", מספרת דהאן, "דלאל ומי שנותרו כרגע מאחורי סורג ובריח מורשעות בעבירות חמורה וקשות הרבה יותר מאלו שהורשעו מי ששוחררו בשנים האחרונות. אחת מהן פשוט סיימה לרצות את תקופת המאסר, אחת הואשמה בהריגה ומי שמכונה "נור" היתה קטינה כשהרגה את בעלה".
לא עוד מאבק פריבילגי
"לשחרורה של דלאל יש משמעות ציבורית אדירה", אומרת ספיר סלוצקר עמרן שהובילה את המאבק, "לרוב, המאבקים הפמיניסטיים שמסוקרים בתקשורת הם מאוד פריווילגיים. מובילות אותם נשים מהמעמדות הגבוהים למען נשים כמותן והשורה התחתונה של המאבק היא שדרוג הסטטוס שלהן. המאבק הזה חצה מגזרים ומעמדות, הובילו אותו נשים מזרחיות ונשים פלסטיניות והצטרפו אליו גם נשים יוצאות אתיופיה. בהתחלה, זה היה נראה בלתי אפשרי כי היתה פה אישה שרצחה – למרות שאני טוענת שהיא אישה שסירבה להירצח; היא עמדה כבר פעם שלישית מול ועדת השחרורים והפרקליטות התנגדה לשיחרורה, אבל כפי שראינו, ההחלטה הזאת התהפכה אתמול בלילה".
"לרוב, המאבקים הפמיניסטיים שמסוקרים הם מאוד פריווילגיים. המאבק הזה חצה מגזרים ומעמדות, הובילו אותו נשים מזרחיות ופלסטיניות"
סמאח סלאיימה, פעילה פמיניסטית בחברה הערבית אומרת כי "זה תקדים בהרבה מובנים. דלאל היא האישה הערבייה הראשונה שאקטביסטיות יהודיות בעיקר מובילות למענה מאבק, וקמפיין מוצלח. וזה מבחינתי, כפמינסטית ערבייה שדוגלת במאבקים משותפים וחיזוק הסולידריות הנשית נגד כל סימני הדיכוי, צומת חשובה במאבק שלנו". תארי לעצמך פמיניסטיות פלסטיניות שיובילו מאבק למען אישה איתיופית או מזרחית או מבקשת מקלט, זה נראה רחוק מאד בימים אלו – אבל לשם צריך לשאוף".
לפי דהאן, השינוי בעמדת הפרקליטות הוא תקדים מיוחד, לאור ההתנגדות הגורפת בדרך כלל לשחרורן של אסירות אחרות במצב דומה. "כמובן שזה קשור מאוד לעובדה שדלאל הסכימה להיחשף בתקשורת", היא אומרת, "דבר שלא כל אחת מהאסירות מוכנה לעשות. הלחץ שיצר המאבק הציבורי על הפרקליטות העביר את הנושא מפרקליטות מחוז מרכז אל הפרקליט הראשי להכרעה. לצערי הרב, יש לי תחושה שבלי הד תקשורתי דומה האחרות לא ישוחררו", היא מסכמת.
הגנה מפני החוק
מה שיכול להוביל לשחרורן של נשים אחרות שעברו התעללות מצד בני זוגן והורשעו בהריגתם הוא הפחתת האחריות הפלילית עליהן עד לעונש מירבי של 15 שנות מאסר, כפי שאושר לפני בדצמבר אשתקד בוועדת החוקה. עם זאת, החוק הזה יכול להטיב רק עם מקרים עתידיים, אך לא ניתן להחילו בדיעבד על מי שמרצות את עונשן כעת. בכל מקרה, הפעילות מתייחסות לחוק ממילא רק כאל שלב בדרך להכרה משפטית במצבן הייחודי של נשים כדוגמת דאוד והקלות משמעותיות וצודקות יותר שייגזרו מכך בעתיד.
"לפני שנתיים הגשתי הצעת חוק שעניינה הכרה בתסמונת האישה המוכה"', אומרת חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ. הגנה מפני החוק למי שהיו נתונות לאלימות קשה לפני שתקפו את המתעלל – קיימת במדינות כמו בריטניה, קנדה ואוסטרליה. "מדובר בנשים שעוברות במשך שנים התעללות פיזית, מינית ונפשית. כמעט בכל אחד מהמקרים ישנן הוכחות ברורות שפנו לרשויות – לרווחה או למשטרה, אך התיקים נסגרו מחוסר עניין לציבור. המקרה של דלאל שופך אור על כולנו כחברה וסיפורן של נשים אחרות מגלם את כל המחדלים של המדינה בטיפול בנפגעות אלימות במשפחה".
"הצלחת המאבק קשורה מאוד לעובדה שדלאל הסכימה להיחשף בתקשורת. בלי הד תקשורתי דומה האחרות לא ישוחררו"
"כמו שבחוק דרומי נקבע כי אדם שפורצים לביתו ותוקף את הפורץ מגן על עצמו למעשה, כך גם מצבן של הנשים הללו הוא ייחודי ודומה לזה של שבוי שעובר עינויים, סופג אלימות ומחליט לפעול. נמשיך להילחם למען הגנה מן הצדק והכרה בתסמונת האישה המוכה בחוק הישראלי", אומרת רוזין, בשעה שהחוק בעניין עוד לא עבר.
"יש עוד הרבה סיפורים קשים בסגנון שמכניסים אותנו למצב של ייאוש ופאסיביות", מסכמת סלוצקר עמרן, "אבל מה שקרה עם דלאל מעורר השראה רבה כי הוא מראה שסולידריות ומאבק על הדברים החשובים באמת – ולא על אם חיילת תוכל לשיר את ההמנון או לא – יכולים לנצח".