"פנים תמימות". זו היתה התגובה של גולשים רבים למראה תמונתו של עמית אלמוג, החשוד כי רצח בשבוע שעבר את חברתו מאיה וישניאק. הם הביטו בעיניו וניסו לחפש סימנים. "אם הבת שלנו היתה יוצאת איתו, היינו מזהים שהוא רוצח?", כתבה מישהי בפוסט ולא מצאה תשובה.
עדיין לא ברור מה הוביל לרצח של וישניאק, אחת מ-11 נשים שנרצחו מתחילת השנה על רקע אלימות במשפחה (שש מתוכן נרצחו מתחילת הסגר). אבל כל המומחים מתארים התנהגות שיכולה לנבא את הרצח הבא, ובראשה התנהגות אובססיבית.
המומחים מספרים שבתקופת הקורונה הגיעה האובססיה הזו לשיאה, וזו כנראה הסיבה לכך שבזמן זה נרצחו שש נשים, וחלה עלייה של 16 אחוז במספר התיקים שנפתחו במשטרה על רקע אלימות במשפחה.
אבל האלימות בה רוויים הבתים בישראל נחשפת רק כעת, בתום הסגר. אחרי נזקיו, ובעיקר כשיש יותר אוויר לנשימה. כפי שפורסם אתמול ב"הארץ", בשבוע שבין ה-13 ל-20 במאי, הגיעו למוקד משרד הרווחה 512 פניות בגין אלימות במשפחה, פי עשר מהפניות שהגיעו למוקד עם תחילת הסגר באמצע מרץ.
"התקופה הזו איפשרה לגברים אובססיביים לבודד חברתית את הנשים יותר מתמיד. גברים לא הסכימו שהנשים יצאו מהבית בטענה שמסוכן בחוץ, בזמן שהם יצאו לקניות ופגשו חברים", מתאר אברי סוטון, עובד סוציאלי שמנחה קבוצת טיפולית לגברים במרכז למניעת אלימות במשפחה ברמת גן.
"הם דרשו מהנשים לנהל את השיחות שלהן בזום ולא בטלפון, ככה הם יכלו לראות עם מי היא מדברת. עד היום, יש נשים שלא פגשו את בני משפחתן למרות הסרת ההגבלות".
מאיפה המידע הזה?
"חלק מהגברים שמטופלים אצלנו סיפרו לנו, באופן מאוד פתוח וגלוי. ואת מה שהם לא סיפרו, שמענו מהנשים שמתגוררות איתם שגם כן מטופלות במרכז".
אובססיבי ברמה רדיקלית
לרצח הפתאומי של וישניאק הצעירה, קדמו הרציחות של מסטואל אלאזה וטטיאנה חייקין – נשים שבן זוגן היה מוכר לרשויות כגבר אלים ומסוכן, והרשויות מצידן הענישו, אבל לא טיפלו ולא ניסו אפילו לשקם. הרוצח של אלאזה עשה זאת זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר בגין עבירות אלימות נגדה, גם הרוצח של חייקין ריצה תקופת מאסר בגין אלימות שהפעיל כלפיה, ולפני כן כלפי בת זוג קודמת. אולי גם בעיניים שלהם לא היה ניתן לראות סימנים, אבל הניירת המשפטית שלהם מגוללת היטב את מסוכנתם.
"בכולנו יש אדם אלים שרק מחכה להתפרץ", אומרת אילנית כהן, עובדת סוציאלית המטפלת בגברים ונשים במעגל האלימות ומנהלת "בית נועם" לשעבר. "אבל מה שעומד מאחורי אלימות קשה שתוביל לרצח, הוא ההגיון של 'בלעדייך אני חצי בנאדם'. אם האישה תלך, היא תחתוך ממך חצי ואין לך מה להפסיד".
"הרוצח הוא אובססיבי ברמה רדיקלית, הוא לא נותן לאישה שאיתו לנשום, הוא משליך עליה את כל עולמו, חודר לכל מרחב פרטי שלה ומבטל כל אוטונומיה שיש לה", אומר תמיר אשמן, מנהל הפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב ומומחה לטיפול באלימות במשפחה. "הנשים שיצאו מקשר איתו נמצאות באימה, ואם נדבר עם האקסיות שלו, נראה החרפה של ההתנהגות שלו מקשר לקשר. בכל קשר הוא מאבד עוד חלקים מצפוניים".
"הרמז הברור ביותר לגבר כזה הוא כשהוא אומר 'אם תעזבי אותי – אתאבד'", ממשיך אשמן. "אם מישהי שומעת אמירה כזאת, היא צריכה לפנות מיד לאבחון מסוכנות ולהיפרד בליווי של איש מקצוע. גבר שאומר דבר כזה מסוגל בהחלט להרוג, אותה, את ילדיו – מבחינתו הכל עיסה אחת ואחרים אינם נפרדים ממנו".
אבא, מה אתה עושה?
שאלונים לאבחון אלימות בזוגיות שמסתובבים ברשתות פונים בעיקר לנשים ולסביבתן הקרובה במטרה לעזור להן לזהות סימני אזהרה ביחס לקשר בו הן מצויות, רובם המוחלט פונה לנשים. אבל מה עם הגברים? האם הם מסוגלים לזהות את האלימות שלהם בזמן ולפנות לעזרה בעצמם?
מתוך כ-150 גברים שמטופלים במרכז למניעת אלימות שבו עובד סוטון, רק כ-40 פנו מיוזמתם, "והמצב שלנו ביחס לנתון הזה ממרכזים אחרים במדינה הוא טוב מאוד", הוא מוסיף. "הקמפיין של ויצ"ו שרץ ברשתות כמה פעמים בשנה ומטורגט על גברים מוביל אותם לפנות אלינו, הוא מאוד אמפטי לגברים".
סוטון מבהיר שקמפיינים שמראים אלימות פיזית לרוב לא ידברו לגברים שזקוקים לטיפול. "אם הם רואים אישה עם פנס בעין על פוסטר הם אומרים 'בחיים לא הרמתי על בת זוגי יד'. אז מה אם הם משפילים אותה, מקללים אותה, קראו לה 'כלבה' באמצע הקניון, אמרו לילדים שאמא מטומטמת?".
גורם נוסף ששולח את הגברים לטיפול מיוזמתם הם הילדים. "הם הרבה פעמים עיוורים למצוקה של האישה שמולם, אבל המצוקה של הילד שלהם מטלטלת אותם", הוא אומר. "הילד משמש כמראה כשהוא צועק 'אבא תפסיק' או בוכה ואומר 'מה אתה עושה לאמא'. הגברים מספרים שהסיטואציה הזו מבהילה אותם. 'אני לא רוצה להיות כמו אבא שלי', הם אומרים לי".
"אם הם רואים אישה עם פנס בעין על פוסטר הם אומרים 'בחיים לא הרמתי על בת זוגי יד'. אז מה אם הם משפילים אותה?"
סוטון מספר שכאשר הגברים מגיעים לטיפול בגלל אולטימטום של הנשים שלהם, זה לרוב לא מחזיק מעמד. "רבים מהם מגיעים לחמישה או עשרה מפגשים ורק מחממים את הכיסא, אבל אנחנו רואים שמי מהם שנשאר ומחזיק הרבה זמן מתחבר מאוד".
יעדי הטיפול לא מושגים
שירותי מניעת אלימות במשפחה בשירות הציבורי אינם נגישים לגברים. לפי נתונים שפורסמו בדוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בספטמבר 2019, ב-2018 טופלו 2,478 גברים ב-95 מרכזים למניעת אלימות במשפחה ברחבי הארץ (מתוך 113 מרכזים כאלה שקיימים. המילה "מרכז" עלולה להיות מטעה גם כן, שכן לרוב מדובר בזוג עובדים סוציאליים, לאו דווקא במשרה מלאה; מ.א), הם היו רק כרבע מהמטופלים במרכזים הללו שמסייעים בעיקר לנשים ולילדים.
עוד צוין בדוח מרכז המידע והמחקר של הכנסת כי נכון לספטמבר 2019, אוישו רק שלושה וחצי תקנים במרכזים הללו לטיפול בגברים, מתוך 60 התקנים שאושרו לשם כך כמה שנים קודם לכן במסגרת תוכנית החומש למניעת אלימות במשפחה.
רק שלושה וחצי תקנים לטיפול בגברים אוישו במרכזים למניעת אלימות במשפחה, מתוך 60 התקנים שאושרו לשם כך
אבל היעדר התקנים הוא לא הבעיה החריפה של המרכזים הללו, שכן גם מקרב הגברים שמופנים לטיפול במרכזים הללו על ידי גורמי הרווחה או שירות המבחן, קיימת נשירה גבוהה מהמסגרת הטיפולית. באותו דוח של מרכז המידע והמחקר, נחשף כי ב40% מהמקרים, יעדי הטיפול לא מושגים.
"למקום קוראים 'המרכז למניעת אלימות במשפחה', וזה שם שלא גורם לגברים להגיע אליו מיוזמתם", אומר סוטון. "הם שואלים את עצמם 'מה, אני אלים במשפחה?'"
לדבריו הטיפול עושה את ההבדל. "היו לי לפחות עשרה מטופלים שאם לא היו מגיעים לטיפול היו רוצחים את בנות זוגם", הוא אומר. "הם לא השתנו בגללי – זה הטיפול שסייע. אנחנו שומעים באופן גורף מגברים את האמירה 'חבל שלא הגעתי קודם'. ככל שגברים ידברו על האלימות שלהם יהיה קל יותר לאחרים לקבל עזרה בזמן. יש מקרים שבהם הטיפול מונע גם גירושים".
חלק מהגברים בוחרים לעבור טיפול אצל מטפלים פרטיים. "הם טוענים שברווחה מסתכלים עליהם כרוצחים", אומרת כהן, שמטפלת בגברים באופן פרטי בשנים האחרונות. "לטענתם הם לא יכולים לפתוח את הלב במצב כזה ולדבר באופן חופשי. לטיפול ברווחה יכולה גם להיות משמעות על המשמורת של הילדים, במידה ונמצאים בהליך גירושים".
"מפרשים מצבים כאילו לא רואים אותם"
כהן מספרת שבתהליך הטיפול היא עוזרת לגברים להתחבר לקושי שלהם ולהבין מהיכן נובעת התוקפנות שלהם. "אף אחד מהסביבה של רוב האנשים שמגיעים אלי, לא היה מאמין שהם חיים בסביבה אלימה. אנחנו עובדים על להבין מאילו עמדות הם מגיעים לזוגיות ולהורות, איפה הם מושפעים ממה שראו בבתים שלהם ואז אנחנו לומדים דרכי התנהגות חלופיים במצבים שגורמים להם ללחץ.
"עיקר העבודה היא על פרשנויות לאירועים שקורים בבית. גברים שחיים באלימות נוטים לפרש מצבים כאילו לא רואים אותם, לא סופרים אותם, עושים להם דווקא, רוצים אותם רק בשביל להביא כסף הביתה ועוד פרשנויות שנובעות מחוסר ביטחון וחשיבה שלילית".
לדבריה גבר שחי במעגל אלימות, חוזר מעבודה אחרי 12 שעות ורואה שהבית לא מסודר, יכול להגיע למסקנות האלה. "אנחנו לומדים לשים סימן שאלה בסוף מחשבות כאלה", היא אומרת. "להבין שאולי גם על המשפחה עבר יום קשה. אם חושבים גם על הדברים האלה, רמת הכעס תהיה אחרת. בנוסף, אנחנו לומדים לקחת אחריות. גבר שמתפרץ לא עושה את זה כי הוא חוזר עייף ורעב לבית מבולגן. הוא עושה את זה כי יש לו קושי לבטא רגשות, כי הוא מרגיש כעס, תסכול וחוסר אונים.
"שכשאני באה לבחון אם למי שיושב מולי יש דפוסים של אלימות, אני לא שואלת שאלה ישירה. אני מבררת איתו איך מתקבלות החלטות בבית ואיך מתנהל סדר היום.
בתשובה לשאלה כזאת, אמר לי אחד המטופלים 'אנחנו זוג יונים, לא רבים'. שאלתי אותו אם במשך 20 שנות הנישואים בת זוגו הסכימה איתו על הכל. 'אני מסתכל עליה והיא מסכימה', הוא אמר ובאמת לא הבין שזו אלימות. אבל להסתכל במבט מצמית זו אלימות".
אחריות גברית
אבל לצד הרווחה ושירותי המבחן ששולחים גברים לטפל בתוקפנות שלהם נגד נשים איתן הם נמצאים בזוגיות, ולצד הגברים שפונים מיוזמתם משלל מוטיבציות, ישנו גם משהו גדול שחסר. "מה שלצערי הרב אנחנו לא רואים מספיק הוא גברים שמגיעים כי חבר סיפר להם על האפשרות", אומר סוטון.
"הייתי רוצה לראות יותר חברים שפונים לחברים כשהם יושבים ביום חמישי בפאב, מספרים אחד לשני על הבית שלו והזוגיות שלו ואומרים 'זה לא נשמע טוב, יש לך בעיה, אתה תוקפני'. זה חבל כי זו אחריות גברית, בקהילה, באוכלוסיה, זו אחריות של הציבור לעצור את האלימות במשפחה.
"אם החבר לא בטוח שיש בעיה, יש שאלות בסיסיות שאפשר לשאול. אחת היא האם אתה חושב שאישתך מרגישה בטוחה איתך? האם נוח לה איתך? ושאלה שקשורה לאובססיה היא: מה היית עושה אם היא היתה אומרת שהיא רוצה להיפרד ממך היום? אם התשובה היא משהו כמו 'אין מצב, אני בחיים לא אתן לה להפרד ממני ואני אהרוס לה את החיים', יש כאן נורת אזהרה מאוד גדולה", מסכם סוטון.