קצת אחרי שמריה סאלח מחאמיד סיימה לתלות את עבודתה על קיר בחדר קירור לשעבר בשוק תלפיות הנטוש בחיפה, היא פסעה מהורהרת לפני היצירה שאורכה 12 מטרים. "זו הפעם השלישית שאני מציגה אותה ועצוב לי", היא אומרת. "מזעזע אותי ששנתיים אחרי שיצרתי את 'شوف' ('שוף', ראה או ראי; מ.א), הנושא אקטואלי מאי פעם".
אישה חנוקה ברעלה שעשויה מקליעים, אישה בעיניים מכוסות, ידיים מושטות לעזרה, ידיים שעוצרות דימום, אישה מתייסרת במיטה, ניידת משטרה. אלו רק חלק קטן מהדימויים שמשמשים את סאלח מחאמיד בקומפוזצית הענק שלה ומתייחסים לאלימות הגואה במגזר הערבי. העבודה, לצד מאות יצירות של אמנים נוספים, תוצג בסוף השבוע הקרוב בשכונת הדר בחיפה במסגרת אירוע לציון 100 שנה לבאוהאוס בעיר.
הניגוד בין החיים למוות עומד בבסיס הרישום המונומנטלי הזה, ובמרכזו מצויה סאלח מחאמיד כשהיא שוכבת במיטה. "הדימוי הזה הוא דיוקן עצמי", היא מספרת, "ציירתי אותו בהסתמך על צילום שלי ממיטת בית חולים. תרמתי מח עצם לילד אנונימי בן 10 וצולמתי ממש כשיצאתי מהניתוח, כשאני מטושטשת".
אחרי שהתאוששה מהניתוח חזרה סאלח מחאמיד לאום אל פחם, העיר שבה נולדה וגדלה, וגילתה שרגע קט לפני כן ילד בן 14 ודודו נהרגו באירוע ירי לא רחוק מביתה. "לא יכולתי להכיל את הפער בין הניסיון שלי לתת הזדמנות לילד אחד לחיות לבין העובדה שילד אחר סיים את חייו ברגע, בהבזק כדור", היא מספרת ומשפילה מבט לרצפת הבטון המאובקת ומלאת שברי הזכוכיות במבנה הנטוש בחיפה.
"לא יכולתי להכיל את הפער בין הניסיון שלי לתת הזדמנות לילד אחד לחיות לבין העובדה שילד אחר סיים את חייו ברגע, בהבזק כדור"
"הרישום הזה מדבר על אירועי הירי הללו, על פשע בערים ערביות, על הנשק הלא חוקי וגם על המשטרה, שנמצאת על הקו הדק שבין החיים למוות במציאות שלנו. העבודה שואלת מה המשטרה עושה עם המציאות הזאת ומה אנחנו עושים לגביה".
הרג אחרי הרג
לדברי סאלח מחאמיד, היא דווקא גדלה באווירה בטוחה. "פעם לא היתה גאווה גדולה באחזקת נשק. הוא אמנם תמיד היה שם, אבל המצב שאליו הגענו – שבו הערים שלנו עולות על גדותיהן מפשע – התעצב רק בעשר השנים האחרונות. מי שהחזיקו נשק לא התגאו בכך ורק בודדים ירו סתם, בשביל הכיף. כשהיה אירוע שהיה בו שימוש בנשק, כל העיר היתה יוצאת נגדו, מוחה. כיום זו כבר נורמה בלתי נסבלת.
"מה שקרה במרוצת השנים זה פשוט אירוע אחרי אירוע, הרג אחרי הרג, התרברבות והמון אגו. לפני כחצי שנה ראיתי אדם שולף אקדח לאור יום בכיכר הראשית בכניסה לאום אל פחם, ומצמיד אותו לראשו של מישהו שהתנגש קלות ברכב שלו. לפני שנה, בזמן חתונה בעיר, אדם אחד ביקש מאורח אחר לגשת אליו ופשוט ירה בו. גם בסרטי כנופיות לא תראי סיטואציות אבסורדיות כאלה, אבל עבורי זו המציאות".
"קולות ירי הפכו לרעשי הרקע של העיר. אנחנו שומעים אותם כל הזמן: בלילה, ביום, ברמדאן, בזמן תפילה, אחרי התפילה, בזמן שבירת הצום. כל הזמן שומעים על מישהו שנהרג, שנפצע, על ירי אזהרה ברגליים, על קירות בית או רכב ועל בני משפחה שנפצעו מפליטת כדור בבית. אני אמורה ללמוד לחיות עם זה רק כי אני חלק מהחברה הערבית והחליטו שככה זה אצלנו?"
"הרגשתי שצוחקים עלי"
יש ניידת משטרה בקצה הרישום שלך. מה היית מצפה ממנה לעשות?
"את העבודה שלה. אני לא יודעת איך המשטרה עובדת, אבל כשיש להם מוטיבציה למצוא נשק, הם מוצאים אותו בלי בעיה. לפני כמה ימים צצו בעיר שלטים שקוראים לתושבים לבוא להפקיד נשק בנקודה מסוימת, בימים מוגדרים ובשעות ספציפיות בלי שיחקרו את מי שמגיע. הרגשתי שצוחקים עלי".
למה?
"כי בחייאת, זו רק דרך ליצור מראית עין של טיפול בבעיה. למה שמישהו יבוא להפקיד את הנשק שלו? אני רק שומעת על אנשים שמתחמשים. גם מבוגרים או משכילים מצטיידים בנשק כדי להגן על עצמם במציאות הזאת. הם אומרים 'אני לא אשתמש בנשק שלי, אבל אפרסם שיש לי כזה, כדי שיפחדו להתעסק איתי'.
"בכלל, יש ילדים שמדברים על הנשק של האבא, הנשק של הדוד, על אירועי ירי. הם דנים בסוגי נשק ומנסים להחליט מה הכי יפה ומה הכי יעיל. גדל פה דור שזה מה שמעסיק אותו".
אז את אומרת שאחרי הטענות של המשטרה על אי שיתוף פעולה מצד החברה הערבית, כל מה שהם צריכים לעשות זה להאזין לשיחות של ילדים?
"הטענות על חוסר שיתוף פעולה הן האשמה של מי שחי באלימות בלתי אפשרית. אין שום הגיון בכך שהמשטרה תדרוש מאנשים למסור לה מידע, כשיש לה אינסוף כלים טכנולוגיים ואחרים להשיגו. כרגע המשטרה דורשת מאנשים להפקיר את עצמם לחלוטין: לספר להם איפה יש נשק ובכך להפוך למטרה בעצמם – בזמן שהם לא עושים את עבודתם.
החיים שלי חשובים ולא אסכן אותם. גם אם הירי לא כוון אלי בהתחלה, הוא יכוון אלי אם אעשה את מה שהמשטרה החליטה להגדיר כשיתוף פעולה. שיגנו עלינו, על אזרחים חפים מפשע במקום לדרוש מאיתנו להסתכן בשביל לעשות להם עבודה קלה".
אנא הון
שמה של סאלח מחאמיד הולך ועולה בעולם האמנות הישראלי. מבקר האמנות גדעון עפרת תיאר אותה בשנה שעברה כמשתייכת לזרם של אמנים פלסטינים שלא מחכים לזכות השיבה, אלא משיבים לעצמם, מעצבים לבדם "זכות השבה" על נכסיהם ההיסטוריים והתרבותיים.
היא בת 29, בת לאם אוקראינית ואב פלסטיני שהכירו בעת לימודיהם בקייב. את יצירותיה היא מציגה מ-2013. רושמת בפחם על קנבסים שאורכם הולך ומתארך מיצירה ליצירה. כמו ב'شوف' , גם בעבודותיה האחרות היא מתבוננת באירועים שקרו לה או בתהליכים שעברה על מנת להצביע על אתרי אלימות חברתיים ועל אירוניות מדממות.
משטרה דורשת מאנשים להפקיר את עצמם לחלוטין: לספר להם איפה יש נשק ובכך להפוך למטרה בעצמם – בזמן שהם לא עושים את עבודתם
כך למשל, ביצירתה 'انا هون' ('אנא הון', אני כאן; מ.א) שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה: סאלח מחאמיד רושמת את את גופה השבור, נתמך על ידי אחרים, אחרי תאונת דרכים קשה שעברה על כביש 6, כשהתנגשה בה משאית שהובילה עגלים לשחיטה. גופה לצד גופו המעוות והבודד של עגל חסר ישע.
"אני פורשת את הקנבס על הרצפה ונכנסת לתוכו יחפה", היא מתארת את התהליך היצירתי שלה בנימה שכמו מתארת פולחן. "אפשר לראות את טביעות האצבע שלי, את כפות הרגליים שלי וגם את תזוזות הגוף. אני אוהבת את הרכות של הפחם כחומר, לעומת הדימויים הקשוחים שהשימוש בו יוצר. מבחינת גודל העבודות, אני לא רואה אותן בשלמותן עד שהן תלויות. הפרספקטיבה והקומפוזיציה מצויות אצלי בראש והרישום הוא ספונטני. לפעמים אני בוחרת למקם חלקים מהאיור במקום אחר לגמרי מזה שיעדתי להם בהתחלה".
אבי הקומוניסט
בית הוריה באום אל פחם, עיר שבסביבותיה הופק פחם במשך דורות, משמש כסטודיו שלה. "ההורים מפנים את הסלון עבורי. לפעמים לחצי שנה או לשמונה חודשים, והאורחים יושבים בפינה אחרת של הבית. יש להורי שני כלבים ושתי חתולות, הם מבינים מתי מגיע זמן הציור ובאים להשאיר גם חותם על הקנבס".
את הזווית המחאתית שמהווה חלק מרישומיה זוקפת סאלח מחאמיד לסביבה שבה גדלה, "אפשר לומר שגדלתי בהפגנות, באום אל פחם, בתל אביב", היא אומרת ומחייכת, "אבי הקומוניסט לקח אותי למחות איתו נגד אי שוויון ומלחמות".
ההפגנות הכי קשות שזכורות לה הן בפרשת אדמות אל-רוחה ב-1998 (הפגנות שפרצו בעקבות צו רמטכ"ל ליצור שטח אש ב-500 דונם אדמה חקלאית סמוך לאום אל פחם. במשך חודשים נקטו תושבי האזור פעולות מחאה לא אלימות, בהן הקמת אוהל מאבק. ההפגנות שפרצו לאחר שהמשטרה פינתה את אוהל המאבק נמשכו שלושה ימים, כללו מספר רב של פצועים ונחתמו בשביתה כללית באזור המשולש. לבסוף הושג הסדר בין המדינה לבעלי האדמות).
היא היתה רק בת שמונה, וחוותה את האווירה הטעונה והאלימות הקשה על אדמות אל-רוחה ואת הסגר שהטיל הצבא על העיר שלה במהלכן.
מקייב לאום אל פחם
אבל סאלח מחאמיד לא חיה רק את השגרה בישראל ואת הנרטיב הפלסטיני מצד אביה. אופי הדימויים שלה והגודל העצום של רישומיה שואבים גם מההיסטוריה המשפחתית מצד אמה, בעיקר מסיפורי מלחמת העולם השניה, או "המלחמה הפטריוטית הגדולה", כפי שזו מכונה גם כיום במרחב הפוסט-סובייטי.
"כשאני נוסעת לאוקראינה אני מרגישה בבית", היא מספרת, "זה לא טיול בחו"ל מבחינתי אלא עוד בית. אני מחוברת לרחובות, לאוויר, לאוכל. לקח לי הרבה שנים למצוא את הזהות שלי, כי אין מקום שהוא בית עבורי מבחינה מוחלטת. אני לא לגמרי שייכת לפה, וגם שם אני זרה. אבל יש לאי ההשתייכות המוחלטת ולזרות הרבה יתרונות".
אני לא לגמרי שייכת לפה, וגם באוקראינה אני זרה. אבל יש לאי ההשתייכות המוחלטת ולזרות הרבה יתרונות
כמותה, יש באום אל פחם לא מעט ילדים למשפחות מעורבות, ילידי הזמן והמרחב של האידיאולוגיה הקומוניסטית. "אמי אמנם האישה הסובייטית הרביעית שהגיעה לאום אל פחם, אבל אחריה הגיעו נשים רבות, והמשפחות הללו הן קהילה. אנחנו נפגשים הרבה ופעם היינו מארגנים גם מסיבת נובי גוד. בינינו אנחנו מדברים בערבית, כי יש בקהילה שלנו נשים גם מפולין או רומניה שאינן דוברות רוסית".
הנושא הבא שתעסוק בו סאלח מחאמיד בעבודותיה יהיה התאקלמות. "אני מדמיינת מה זה היה עבור אמי להגיע מעיר גדולה כמו קייב לאום אל פחם, שבזמנו היתה עוד כפר, ללמוד לדבר ערבית, לקרוא ולכתוב, ללמוד לבשל את האוכל".
הקולות הצורמים של ההתאקלמות שליוו את אמה, לא פסחו גם על סאלח מחאמיד. "כשאני מסתובבת עם אמי במרחבים יהודיים מתייחסים אלי די טוב", היא אומרת.
"אנחנו מדברות ברוסית ואמנם שומעים שיש לי מבטא מוזר, אבל אני נשארת לא ערביה בעיני הסביבה. ברגע שאבי מצטרף אלינו ואני עוברת לדבר בערבית, יש מי שניגשים אלי כדי לשאול מי אני. עם המתעניינים אין לי בעיה כל עוד זה נעשה מתוך סקרנות, אבל לא מעט פעמים אנשים פשוט משנים את היחס שלהם אלי לרעה ברגע. הייתי רוצה לספר על זה ועל המציאות של המלחמות ועל התחושה של הפליטות שסבים וסבתות שלי – גם מהצד האוקראיני וגם מהצד הפלסטיני – חוו".