אתמול בבוקר, בשעות הגשם, פונה מלון דן פנורמה מחולי הקורונה ששהו בו לבתי מלון באשקלון, ירושלים ונהריה. חיילים של פיקוד העורף צעקו את מספרי החולים על האוטובוסים, כדי לוודא שכולם נמצאים. חולים שהגיעו למקומות הלינה החדשים דיווחו למקום הכי חם כי עברו מסע קשה, במהלכו לא נתנו לאיש לרדת מהאוטובוס ולהשתמש בשירותים, וכן על ירידה חדה בתנאים שאליהם הורגלו בתל אביב.
"זו אכסניית נוער", אמרה למקום הכי חם א' שפונתה לאשקלון. "אין מים בחדרים, יש חרקים מתים, שערות על הרצפה ועל המיטות, וכולנו נהיה שניים בחדר. לא הודיעו לנו מראש על כך. יכולנו לפחות לבקש מהמשפחות שלנו שיביאו לנו מים לדרך ולשעות ההמתנה עד שנקבל את החדר. אנשים חולים יושבים פה על הרצפה, גמורים מהנסיעה, מלסחוב את המזוודות. לראות ולא להאמין. מעבירים אותנו, מניידים אותנו, מטלטלים אותנו בלי הגיון ובלי הסבר".
שמועות אודות פינוי הגיעו לדרי המלון כבר אתמול בבוקר, לפני הודעה רשמית מפיקוד העורף בצהריים.
לפי פרסומי פיקוד העורף, בית המלון פונה כי תפוסת החולים בו ירדה, אך חלק מדיירי המלון ובני משפחותיהם טענו כי פינויים הוא "קנוניה נקמנית", שנובעת מתחושה שהם מגדירים "שלילת צלם אנוש". התחושה הזו, לדברי אנשים שדיברו עם המקום היום, הולכת וגוברת בקרב החולים בעקבות מפגשיהם עם מערכת הבריאות ועם פיקוד העורף, שאמון על הלוגיסטיקה של גלותם מחוץ לבית.
"אני חיה את הקורונה מה-26 למרץ", מספרת נ' מירושלים, "עברתי הרבה בצילה ואני מותשת מהיחס שאני מקבלת. תחילה, סבלתי מתסמינים של המחלה. נבדקתי, אבל לא קיבלתי תשובה כי שלוש מתוך ארבע הבדיקות שעשיתי הלכו לאיבוד. הודיעו לי שאני חיובית לנגיף רק אחרי חודש שבו הייתי בבידוד בחדר בבית, התשובה החיובית התקבלה על הבדיקה הראשונה שעשיתי בכלל. בינתיים התברר שגם שניים מילדי נדבקו בקורונה ומכיון שיש לי ילדים נוספים, בחרנו לצאת למלון".
"ביום שלישי שעבר הגענו למלון דן בירושלים. הנחנו את דברים בחדר, וכשירדתי ללובי בערב אמרו לי שיש הודעה מפיקוד העורף שמחר מפנים את המלון ועוברים לתל אביב. ארזנו שוב. כשהגענו לתל אביב אחרי נסיעה באוטובוס צבאי, חיכינו בחניה של המלון במשך שעה, התיקים שלנו נבדקו כאילו מי ישמע איזו פצצה הבאנו מהמלון בירושלים.
"אנשים חולים יושבים פה על הרצפה, גמורים מהנסיעה, מלסחוב את המזוודות. מעבירים אותנו, מניידים אותנו, מטלטלים אותנו בלי הגיון ובלי הסבר"
"אתמול בצהריים, אני שוב יורדת ללובי ורואה קבוצה של אנשים שגילו שמחר אנחנו עוזבים. הילדים היו בשוק כששמעו, הם בדיוק התאקלמו שם. אני מנסה להיצמד לתחושה אופטימית שהנה אני והילדים נופשים בישראל, אבל ההנחתות הלא מנומקות קשות והתחושה היא שאני רק אורזת ופורקת".
צרחות ובכי במלון
"ביקשתי לעבור לנהריה, זה המלון הכי קרוב לביתנו שבחיפה", מספרת נ', "הקירבה לבית חשובה כי ילדי לא אוכלים את האוכל שאנחנו מקבלים ואסור להזמין אוכל מבחוץ, אנחנו מסתמכים על מנות חמות וחטיפים שבני המשפחה מעבירים.
"העברת החבילות נעשית בין שמונה לעשר בבוקר. היו מקרים רבים של צרחות ובכי במלון כי בני משפחה שמגיעים מרחוק איחרו לשעות מסירת החבילות, גם במעט, ונשלחו הביתה כפי שבאו. בנוסף, כשנשתחרר נאלץ לחזור הביתה בכוחות עצמנו, לכן נהריה היא האפשרות המועדפת".
"נבדקתי, אבל לא קיבלתי תשובה כי שלוש מתוך ארבע הבדיקות שעשיתי הלכו לאיבוד. בינתיים התברר שגם שניים מילדי נדבקו"
אריזת מזוודות וביצוע "צ'ק אאוט" מתרחשים לא רק במעברים בין המלונות, אלא גם כשחולה צריך להתפנות למיון. זה קרה לנ' עם ביתה בת ה-16 בליל יום ראשון השבוע. הנערה התקשתה לנשום והוחלט על פינויה לבית החולים. האם והבת חזרו למלון בשעות הקטנות של הלילה, פרקו את חפציהן אחרי חוויה קשה בבית החולים, רק כדי שלמחרת יצטרכו לארוז שוב במעבר "אל הלא נודע", כפי שמגדיר זאת נ'.
"כשהגענו לבית החולים, הנחו אותנו לא לרדת מהאמבולנס", היא מתארת. "חיכינו שלוש שעות, בלי כוס מים. כשהגיע רופא, הוא אמר לי למשש את הבטן של ביתי ושאל אם היא רכה או קשה. עניתי 'רכה' והוא הלך. חיכינו באמבולנס עוד שעתיים, ואז הגיע מישהו ומסר מכתב שחרור. נהג האמבולנס היה בשוק מהיחס שקיבלנו".
על יחס דומה באיכילוב מעידה גם טופז צוצאק, צעירה מטבריה שפונתה מהמלון לבית החולים באותו יום ראשון. "השיעולים שלי התחזקו והרגשתי כאבים בחזה. רופאת המשפחה אמרה שהיא שומעת בטלפון צפצופים ושעלי לעשות צילום ריאות.
"ארזתי את חפצי, הפקדתי את הכרטיסים בקבלה ונסחבתי באמבולנס עם המזוודות. בבית החולים חיכיתי כשעתיים עד שאחות לקחת לי מדדים. אמרתי לה שאני חייבת לשירותים והיא ענתה שאין מה לעשות לגבי זה. אחרי שהאחות הלכה חיכיתי עוד די הרבה זמן, הגיעה רופאה ואמרה לי שאני נראית מצויין. ביקשתי שתבדוק אותי בכל זאת. היא מדדה לי חום, הרימה לי את החולצה באמבולנס, בדקה אותי ואמרה שתחזור עם מכתב שחרור.
"נהג האמבולנס אמר לי לא להסכים להשתחרר והודעתי שאני לא הולכת עד שעושים לי צילום. בכיתי, והרופאה אמרה שאולי אני בפרנויה בגלל המחלה. בסוף היא אמרה שיכינו עבורי חדר מבודד. חיכיתי עוד שעה באמבולנס עד שנלקחתי לחדר שנסגר בשתי דלתות עם מצלמה ואינטרקום. התחלתי לבכות שאני חייבת לשירותים.
"אחרי המון זמן נכנסה מישהי עם סיר לחדר. אמרתי לה שאני לא יכולה לעשות בסיר כי החדר מצולם. היא התעקשה, ובסוף אילתרה פתרון: היא הכניסה את הסיר בין שתי הדלתות כדי שתהיה לי פרטיות. הרגשתי חסרת אונים, לא כמו בן אדם, כאילו מצאו אותי בפח זבל".
צוצאק יצאה לבית החולים בשעות הערב המוקדמות. צילום החזה התבצע בשעות הקטנות של הלילה והראה שהיא סובלת מדלקת בדרכי הנשימה העליונות. עם האבחנה הזאת היא חזרה לדן פנורמה, לפרוק את דבריה לפני שתתבשר שעליה לארזם שוב לקראת המעבר.
"אין לי את העצבים לזה", היא אומרת. "יש כאן אנשים במצב הרבה יותר קשה, אבל אפילו אני לא יכולה יותר עם הטרטורים האלה".
מוקפים גדרות ומאבטחים חמושים
זה לא המלון הראשון שעוברת צוצאק במהלך מחלתה. "יצאתי מהבית למלון כינר בטבריה כי לאבי יש מחלה כרונית קשה", היא מספרת, "אחרי כמה ימים שם, קיבלנו הודעה על מעבר למחרת. פיקוד העורף החליט לייעד את המלון לחולי קורונה חרדים. לקחו את כל החילונים והערבים לדן פנורמה.
"נלקחנו לתל אביב באוטובוס צבאי. הרגשתי שאנחנו אסירים בטחוניים. לפני שעלינו לאוטובוס, ספרו אותנו כדי לוודא שאיש לא ברח. מאז אני מתארת את עצמי כאסירת קורונה, זה מה שאנחנו".
"אחרי המון זמן נכנסה מישהי עם סיר לחדר. אמרתי לה שאני לא יכולה לעשות בסיר כי החדר מצולם. הרגשתי חסרת אונים, לא כמו בן אדם, כאילו מצאו אותי בפח זבל"
"החדרים במלון דן פנורמה היו יפים והיה מקום לצעוד בהם, החצר היתה בגודל 75 צעדים לכיוון", אומרת א', "אבל עדיין היינו מוקפים בגדרות ומאבטחים חמושים מכל הכיוונים. אני מנסה להבין למה, מה ההגיון. ההתנהלות הזאת מחזירה אותי לימי הצבא".
א' שהתה בדן פנורמה עשרה ימים. את 31 הימים הקודמים של מחלתה העבירה בבידוד ביתי ובשני אשפוזים. "סבלתי מכל תסמיני הקורונה האפשריים", היא מספרת, "כשפינו אותי באמבלונס טיפול נמרץ בגלל מצוקה נשימתית, כתבתי צוואה בנסיעה".
כיום סובלת א' מתסמינים קלים: דלקות אוזניים, דלקת גרון, כאבי שרירים וורידים: "זו לא השפעת שדמיינתי. כאבי ורידים שמרגישים כאילו מישהו מושך לך אותם החוצה, זה כאב בל יתואר".
"זו מחלה שבודקת את הסבלנות שלנו בעיקר", אומרת א'. "יש אנשים שגרו במלון כבר חודש ואפילו חודשיים. אבל כל ההתנהלות ביחס אלינו חסרת תכנון. אין לנו שום מענה רגשי. מלבד גיטי, הפסיכולוגית שהיתה כאן והשתחררה לפני שבוע וחצי, לא קיבלנו תמיכה רגשית, וגם שלה היתה מקרית. אני מקווה שאנשים יצאו מכאן בריאים בנפשם".
"אנחנו חולים, אבל לא מצורעים", אומרת נ'. "היום לי יש קורונה, אבל כל אחד יכול לחלות. היחס אלינו נוקשה: הקשיים בהעברת חבילות, הנדודים הפתאומיים בין מלונות, עצם זה שלא יכולנו אפילו להזמין אוכל שהילדים יהיו מוכנים לאכול לדן פנורמה.
"סבלתי מכל תסמיני הקורונה האפשריים. כשפינו אותי באמבלונס טיפול נמרץ בגלל מצוקה נשימתית, כתבתי צוואה בנסיעה"
"מבודדים אותנו מהעולם מכל הבחינות, לא נותנים לנו להיות חלק מכלום חוץ מהמחלה. איש לא שואל איך אנחנו מרגישים כאנשים פשוט. הקורונה לא הצמיחה לנו קרניים ואי אפשר להתייחס אלינו כמו אל בני אדם שמשנעים ממקום למקום, בלי הכנה, בלי הסברים. אנחנו מקבלים יחס אינסטרומנטלי מכל מי שבא איתנו במגע בתקופה הזאת".
"אנחנו מתמודדים עם מחלה", מוסיפה א', "כולנו רחוקים מהבית ומבודדים מהחברה. זה אי של מצורעים. המצב הנפשי של הרבה מהאנשים במלון רעוע. אין מחשבה כיצד הצעדים שננקטים משפיעים על הנפש של חולה קורונה. אני יודעת שבצבא לא חושבים על הצד הרגשי של החיילים ואין לי טענות כלפי פיקוד העורף, אבל זה פשוט יכול היה להתנהל אחרת".
לטענת החולים ממלון דן פנורמה, פיקוד העורף מציע כעת למי שמעוניינים בכך לחזור לבידוד בביתו. "אבל יש סיבה לכך שיצאנו למלון", אומרת א', "עשינו זאת כדי לא לסכן בני משפחה. עכשיו אנשים נשברים מהשגרה ומהיחס ומעדיפים כבר להיות סגורים בחדר בביתם".
פיקוד העורף הסביר אתמול כי ההחלטה על פינוי דן פנורמה התקבלה בעקבות ירידת התפוסה במלון, וכי המקום ישמש מעתה לבידוד של חוזרים מחו"ל. עם זאת, כבר היום הוחלט להעלות להצבעה בממשלה את חובת הבידוד במלוניות של השבים מחו"ל עקב עלויותיה הגבוהות והמצוקה הנפשית אליה נקלעים רבים מהמבודדים.