זמן קצר אחרי שנורה על ידי שוטרים שפיזרו את ההפגנה, עוד שכב רוסי מוקנדי, פעיל למען הדמוקרטיה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, על הרצפה וסימן וי באצבעותיו לחבריו שצילמו אותו כשהם מתחבאים בתוך הכנסייה הקהילתית בקינשאסה. הוא המשיך לחייך ולעשות תנועות של ניצחון גם כשהדימום מהפצע בצד גופו התגבר במהלך הברחתו מהמקום על ידי מפגינים אמיצים. במרחק חמישה מטרים מבית החולים הוא מת מפצעיו.
"השוטרים רצו לפנות אותו בעצמם, כדי שיוכלו להכחיש שירו עלינו אש חיה", מספרת טרינה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) שההפגנה ההיא שינתה את חייה. לפני שלוש וחצי שנים היא עוד היתה סטודנטית ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת קינשאסה. היא יצאה להפגין עם חברי הכנסייה שלה ב-25 לפברואר 2018 למען קיום הבחירות שהובטחו לעם כבר ב-2016, אך לא נקבע להן תאריך.
"צילמתי את השוטרת שירתה למוות ברוסי מוקדני", היא מספרת, "העליתי את הסרטון לפייסבוק והוא צבר המוני צפיות, גם בינלאומיות. הממשלה דאגה למחוק את הפרופיל שלי". גופה נושא את צלקות העינויים והאונס האכזרי שעברה לאחר שהועלמה ונכלאה, בעקבות אותה הפגנה.
היום טרינה היא מנקה חסרת מעמד קבע ומשוללת זכויות בישראל, שנאבקת לפרנס את עצמה ואת ביתה שנולדה כאן. בקשת המקלט שהגישה כשהגיעה לישראל לא נבדקה עד עכשיו, אולם היא חסתה תחת ההגנה הקבוצתית של בני ארצה. "הכל בסדר פה בישראל. בעבודה טוב, מטפלים בנו טוב בבית החולים. באופן כללי הכל בסדר. לא מאה אחוז, אבל טוב לי כאן", היא אומרת בצרפתית, כי עברית טרם הספיקה ללמוד. אלא שבחודש האחרון, כמו עשרות מתושבי קונגו בישראל, היא חיה תחת החשש שבקרוב יהיו חייה שוב בסכנה.
ב-6 באפריל פורסמה באתר רשות האוכלוסין וההגירה, בעברית בלבד, הודעה: "שרת הפנים, איילת שקד, הודיעה היום כי לאחר שבחנה את כלל המידע שהועבר לידיה, לרבות חומרי רקע מקצועיים, נראה כי המצב ברפובליקה הדמוקרטית השתפר ולא קיימת עוד הצדקה למדיניות אי הרחקה גורפת שהוחלה על אזרחי המדינה השוהים בישראל. לאור האמור, החל מ-30 יום לאחר פרסום ההודעה, יחולו על אזרחי קונגו כלל דיני חוק הכניסה לישראל ומי שעניינו תלוי ועומד ייבחן באופן פרטני בלבד בבקשות למקלט שהוגשו או שיוגשו".
מעצר סודי לתקופות ארוכות
עד תחילת אפריל השנה חסו הקונגולזים בישראל, כ-400 איש לפי נתוני משרד הפנים, תחת הגנה קבוצתית זמנית, התחייבות של ישראל לא לגרשם בשל הגורמים הרבים שמאיימים על בטחונם בארצם. לפי נתוני הרשות, כ-250 בקשות מקלט של אזרחי קונגו הוגשו בשני העשורים האחרונים (בקשת מקלט אחת יכולה לכלול יותר מאדם אחד). מתוכן, רק שלוש בקשות התקבלו, ומגישיהן זכו למעמד פליט בישראל. רובן המוחלט של הבקשות כלל לא נבדק עד היום.
על פי הודעת השרה, גירושם של תושבי קונגו אמור היה להתחיל ביום שישי האחרון, אולם בג"ץ הקפיא את יישום החלטת השרה, "על מנת למנוע נזק משמעותי ובלתי הפיך" וחייב את המדינה להגיב להחלטה זו עד ה-15 למאי.
בעתירה שהגישו לבג"ץ המוקד לפליטים ולמהגרים, היא"ס ישראל, האגודה לזכויות האזרח, ארגון א.ס.ף, רופאים לזכויות אדם והמרכז לקידום פליטים אפריקאים, נדרש משרד הפנים לחשוף את אותם "חומרי רקע מקצועיים" שעל בסיסם התקבלה ההחלטה ש"המצב ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו השתפר".
לפי החדשות מארצם והשיחות עם בני משפחותיהם שנותרו מאחור, טוענים הקונגולזים בישראל כי המצב במדינתם נמצא דווקא במגמת התדרדרות. גם בחוות דעת של נציבות האו"ם לפליטים שפורסמה בפברואר האחרון נאמר: "נציבות האו"ם לפליטים סבורה כי המצב ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו לא השתנה באופן מהותי שמאפשר שיבה בטוחה ומכבדת אליה לטווח ארוך".
בדוחות האו"ם ומחלקת המדינה האמריקאית מתוארות פרקטיקות עינויים שכיחות. "אנשי ביטחון עוצרים פעילים פוליטיים, עיתונאים וחברי מפלגות אופוזיציה, תוך שימוש באלימות חמורה ושרירותית", נאמר בעתירת ארגוני זכויות האדם לבג"ץ בהסתמך על הדוחות הבינלאומיים, "לעתים קרובות מחזיקים בהם במעצר סודי לתקופות ארוכות, ללא העמדה לדין…מעצרים אלה מלווים באלימות קשה, וכלפי נשים גם תקיפה מינית".
"צילמתי את השוטרת שירתה למוות ברוסי מוקדני, העליתי את הסרטון לפייסבוק. הממשלה מחקה את הפרופיל שלי"
לפי עדויות שאספה נציבות האו"ם לפליטים, בין ינואר ליוני 2021 תועדו 265 מקרים של אלימות מינית הקשורה לסכסוכים אלימים במדינה, מתוכם כ-35 אחוזים מיוחסים לגורמים ממשלתיים. "גורמים ממשלתיים אונסים ופוגעים מינית בנשים וילדות בזמן מעצרן וכליאתן, וגם כחלק ממבצע צבאי", "שימוש במעצר סודי נעשה לעתים קרובות, לרבות במתקני מעצר לא-רשמיים, כאשר הרשויות מכחישות מעצרים אלו. כ-70-80 אחוזים מהעצורים מוחזקים במעצר ללא משפט, אשר יכול לארוך בין כמה חודשים לכמה שנים".
בדוח מחלקת המדינה האמריקאית על המצב ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ב-2021 מפורטים התנאים הקשים בבתי הכלא בקונגו, ומצויין כי באותה שנה נרשם בכלא בשם Congo Central שיעור תמותה של 15 אחוזים מבין האסירים, זאת בשל היעדר מזון והמצב התברואתי בכלא.
"חברי הכנסייה עזרו לי"
"אני לא יכולה לחזור למדינה שלי כרגע", אומרת טרינה, "ברגע שאחזור, אהיה מבוקשת".
בכאב היא מסכימה לתאר את מה שקרה לאחר אותה הפגנה: "בתחילת מרץ הייתי בדרך לאוניברסיטה, כמו בכל בוקר. עמדתי בתחנת האוטובוס, פתאום עצר רכב, ונלקחתי על ידי אנשי השירות החשאי במדינה. בחקירה נשאלתי המון שאלות, החרימו את כל חפצי האישיים.
"במשך כמה ימים פשוט הרביצו לי. ככה זה בקונגו. זו לא מדינה דמוקרטית. ברגע שקורה משהו פשוט מרביצים. אחר כך רצו לנצל אותי מינית. רק כשאמרתי לחוקרים שקונגו היא מדינה דמוקרטית הם התרצו. דרשתי שיעבירו אותי למקום שבו אוכל להגן על עצמי, לזה כמובן איש לא הסכים.
ב-2021 נרשם בכלא Congo Central שיעור תמותה של 15 אחוזים מבין האסירים, זאת בשל היעדר מזון והמצב התברואתי בכלא
"אחרי ארבעה או חמישה ימים נוספים שוב הגיעו אליי חיילים. לאחד מהם היתה סכין. הוא דקר אותי ליד איבר המין", היא מציגה תמונה של צלקת גדולה ומבעיתה שלטענתה נותרה שם. "אחרי הדקירה נחלשתי. לא יכולתי להתנגד יותר. הם פשוט אנסו אותי".
טרינה מספרת ששרדה בקושי את התנאים בכלא, וכמעט ומתה בגלל זיהום שהתפתח בפצע הדקירה. "הפצע לא הגליד כמו שצריך", היא מספרת, "לא אכלתי כמו שצריך כדי להחלים. התחלתי לשלשל מבוקר ועד ערב. אחרי שהמצב שלי הדרדר בצורה הכי קשה שיכולה להיות פינו אותי לבית חולים צבאי. שם נתנו לי משככי כאבים וטיפלו בפצע.
"באחד מאולמות בית החולים פגשתי בת דודה רחוקה. בהתחלה היא לא זיהתה אותי. לפני המעצר שקלתי 87 קילו, ואחרי שבוע הייתי על משקל של 59 קילוגרמים. כל הזמן הזה המשפחה שלי לא ידעה היכן אני ומה קורה איתי. נעלמתי בלי להשאיר עקבות. היא עדכנה את בני המשפחה שלי בנוגע למקום המצאותי ולגבי מצבי הרפואי.
"הכנסייה שלי ניסתה להתערב לטובתי, אבל הרשויות התעלמו, אז חברי הכנסייה עזרו לי לברוח. באחד הלילות יצאתי מבית החולים, בחוץ חיכה לי רכב שהסיע אותי לשדה התעופה. בסוף הגעתי לישראל. היה עליי פתק עם כתובת של כנסייה פה וביקשתי מנהג מונית בשדה התעופה לקחת אותי אליה. הגעתי לכנסייה בלילה, פגשתי שם מישהו מהמדינה שלי, סיפרתי לו את הסיפור שלי. לא היה לי היכן לישון, אז הוא לקח אותי לביתו. התחלנו לגור ביחד. היום הוא האבא של הבת שלי".
"לא מסתכלים על בקשותינו"
עוד לפני שהשרה שקד הכריזה על 30 הימים להסרת האכיפה הקבוצתית, פנתה ב-1 לפברואר ח"כ אבתיסאם מראענה ליוסי אדלשטיין, ראש מינהל האכיפה ברשות האוכלוסין וההגירה, וביקשה לקיים עימו פגישה סגורה כדי לקבל נתונים על הקונגולזים ששוהים בישראל ולהבין את הסטטוסים של בקשות המקלט שהגישו. אדלשטיין לא השיב לפנייתה עד היום.
מאז הודיע משרד הפנים על החלטתה של שקד, בטרם הוגשה העתירה לבג"ץ, פנו מספר גורמים לשרה, ביניהם חברי הכנסת של סיעת מרצ מוסי רז, מיכל רוזין, גבי לסקי ועלי סלאלחה, בניסיון להבין על מה מבוססת ההחלטה. שקד לא השיבה לאף אחת מהפניות בנושא זה בחודש האחרון.
"במשך כמה ימים פשוט הרביצו לי. ככה זה בקונגו. זו לא מדינה דמוקרטית. ברגע שקורה משהו פשוט מרביצים"
אין זו הפעם הראשונה בה מחליטה ממשלת ישראל להסיר את ההגנה הקבוצתית של תושבי קונגו. ביוני 2018 הודיע שר הפנים דאז אריה דרעי על הסרת ההגנה הקבוצתית ונתן לקונגולזים שלא הגישו בקשות מקלט בישראל 90 ימים לעזוב את המדינה. בדצמבר 2018 הקפיא בג"ץ את הגירוש ובמרץ 2019 הודיע דרעי על ביטול החלטתו, זאת בעקבות "עדכונים חדשים" שקיבל ממשרד החוץ על המצב ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומבלי שהעתירה התבררה בבית המשפט.
"קונגולזים שמגיעים לישראל מגישים בקשות מקלט כבר כמעט שני עשורים ובקושי מסתכלים על הבקשות האלה", אומר פאטי יאיא, שהיה שחקן כדורגל במספר קבוצות בישראל לאורך השנים וב-2018 הפך לאחד הדוברים הבולטים נגד הגירוש הצפוי לקונגו. "עכשיו שרת הפנים רוצה לבטל את ההגנה הקבוצתית ולהתחיל לעבור על הבקשות אחת אחת. פתאום מתאים לה לטפל בבקשות. לא יכול להיות שהמטרה היא לעזור לנו.
"המצב בקונגו הוא של מלחמת אזרחים שלא מפסיקה. אנחנו מדליקים טלוויזיה ורואים מה קורה, אז מאיפה שרת הפנים מסיקה שהכל הסתדר? בני המשפחה שלי רק רוצים לצאת מהמדינה, הם אומרים שחייהם בלתי נסבלים. אני ואזרחי המדינה שלי חיים פה, מתפרנסים בכבוד, משלמים מיסים. למה ישראלים שעובדים בקונגו לגיטימיים שם ואותי מנסים לגרש מפה כל כמה שנים?"
ואכן, לפי דוח ארגון היא"ס המעניק סיוע לפליטים ברחבי העולם, מתוך כלל בקשות המקלט שהוגשו בישראל בין 2011 ל-2020 התקבלו 0.06 אחוזים. כלומר, 99.94 אחוזים מהבקשות נדחו או לא טופלו.
42 אחוזים מבין הבקשות ה"מטופלות" נדחו על הסף, אחרות נסגרו בשלבים מתקדמים יותר של ההליך הבירוקרטי הסבוך. מבין הבקשות שהגיעו לקו הסיום ונבחנו בהליך מלא, 80 אחוזים נדחו. כך למשל, לפני פחות משנה דחה שר הפנים לשעבר, אריה דרעי, בקשת מקלט של קורבן אונס מקונגו שנרדפה על ידי אנסיה לאחר שהעידה במשפט נגדם. דרעי לא סיפק הסבר לדחיית הבקשה מצידו.
לאור החשש כי בקשות המקלט של הקונגולזים לא ייבחנו בלב פתוח ונפש חפצה, מקווים אזרחי קונגו בישראל כי ממשלת ישראל תשוב להגן עליהם כקבוצה. "ניהול מאות הליכים זהים בעניין זה (בחינת בקשות מקלט; מ.א) עלול להוביל לבזבוז משאבים רבים וזמן שיפוטי יקר", נכתב בעתירה הנוכחית של ארגוני הסיוע לבג"ץ, "יש לזכור כי מדובר בקהילה של מבקשי מקלט שהממון אינו מצוי בכיסה, והיא נטולת ידע ונגישות לניהול הליכים משפטיים פרטניים".
השארת ההגנה הקבוצתית אינה חייבת לבוא על חשבון בחינת בקשות המקלט הפרטניות, אומרים בארגוני הסיוע. מי שבקשת המקלט שלהם שוכבת ומעלה אבק במשרד הפנים מקבלים אמנם ויזה שמאפשרת להם לעבוד בישראל באופן חוקי, אולם מעמדם תמיד נותר ארעי וזכויותיהם אינן מאפשרות חייהם מכבדים לטווח ארוך בישראל, במיוחד אם הם מתמודדים עם בעיות בריאותיות או אחרות.
לממן טיפול רפואי לבד
טרינה הגישה בקשת מקלט זמן קצר לאחר שהגיעה לישראל ומעולם לא קיבלה עדכון ממשרד הפנים לגבי סטטוס הבקשה. בינתיים, גילתה כי היא סובלת ממחלה כרונית במערכת הלימפה. גם ביתה בת השלוש נולדה עם המחלה. מדי חודש מקבלות השתיים טיפול בבית חולים במרכז הארץ. בשנה הראשונה לשהייתה כאן, צוידה טרינה בטופס 17 לפני כל טיפול. אחר כך הפסיקה קופת החולים שלה לעמוד מאחורי פניותיה לבית החולים, וטרינה נאלצת לממן את הטיפולים מכיסה.
"שרת הפנים הודיעה כי לאחר שבחנה את כלל המידע שהועבר לידיה, לרבות חומרי רקע מקצועיים, נראה כי המצב ברפובליקה הדמוקרטית השתפר"
"לביטוחים הרפואיים של חסרי המעמד והפליטים בישראל יש טווח זמן קצר מאוד", אומרת זואי גוטצייט, מנהלת המרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם, "חברת הביטוח יכולה לדורש, לפחות לכאורה, חיתום מחדש כל שלושה חודשים, לשנות את תנאי הביטוח ולהחריג מצבים רפואיים שלמים. מעת לעת מבוטחים מגלים שהטיפול בהם יקר מדי עבור חברת הביטוח והיא מסרבת לבטח אותם בכלל.
"כמובן שישנם מטופלים שפשוט מפסיקים לקבל טיפול רפואי כי אינם יכולים לממן אותו מכיסם. אנחנו נתקלים בבעיה הזאת מדי יום במרפאה הפתוחה שלנו. הבת הקטינה (של טרינה; מ.א) מבוטחת בהסדר מיוחד של משרד הבריאות וקופת חולים מאוחדת וזכאית לסל השירותים הבריאותיים, כמעט כמו כל ישראלית. אותה אי אפשר להחריג פתאום. אבל אם היא לא תקבל מעמד בישראל, כשתהפוך לבגירה תמצא את עצמה מתמודדת עם אותה הבעיה.
"מעמד תושב, אפילו תושב ארעי, פותח את הדלת לרשת של זכויות ושירותים סוציאליים שחסרי מעמד בישראל יכולים רק לחלום עליהם. המעמד הזה יכול לעשות שינוי ממשי ביכולת של פליטים לשקם את חייהם ולבנות את חיי ילדיהם", אומרת גוטצייט.
"אני שמחה שאני בישראל", טרינה חוזרת ואומרת, "בקונגו מעולם לא איבחנו את המחלה שלי, בישראל אני זוכה לטיפול. נכון שאני משלמת עליו מכיסי, אבל בקונגו אין בכלל טיפול כזה. אני מבקשת הגנה עבורי ועבור הבת שלי גם בגלל הנסיבות הפוליטיות בקונגו והמצב הרפואי שלנו".