משטרת ההגירה לא מרחמת על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, על הגדולים הפקחים לא ירחמו עוד. וכן, גם על תינוקות הם לא חסים. ג'ואנה (שם בדוי) מספרת שנעצרה על ידי משטרת ההגירה כשעל ידיה התינוק של מעסיקיה שבו היא מטפלת. מאז המעצר היא מחויבת להתייצב פעמיים בשבוע ברשות ההגירה והאוכלוסין ובקרוב תגורש מישראל עם בנה בן העשר וחצי. ג'ואנה ועוד כמאה משפחות של עובדות זרות שחיות בישראל, רובן המוחלט פיליפיניות, חלקן נפאליות והודיות, יגיעו היום להפגנה גדולה שתתקיים בכיכר הבימה בתל אביב במחאה על גירושן הצפוי.
"הגירוש הזה הוא עניין של ימים. מי שמדמיין שיש לנו שבועות לעשות משהו ולהצטרף למאבק, טועה", אומר אחד הפעילים הבולטים במאבק שעובד כמורה בבתי ספר בדרום תל אביב. "מהניסיון שלנו משטרת ההגירה מתחילה לפעול באופן ברוטאלי ומשולח רסן מהרגע הראשון של החופש הגדול, כשהילדים נמצאים בבתים וברחובות".
"משטרת ההגירה מתחילה לפעול באופן ברוטאלי ומשולח רסן מהרגע הראשון של החופש הגדול"
ילדי העובדות הזרות כבר מתורגלים. הם מתגברים ככל האפשר על ביישנותם ואומרים, או ממלמלים את מה שהקהל הישראלי והרשויות פה כנראה צריכים לשמוע כדי לאפשר להם להמשיך לגדול בסביבה – בחברה ובתרבות שאותה הם מכירים מיום היוולדם. הם אומרים שהם ישראלים לכל דבר; שאינם מכירים את השפה ואת המנהגים במקום שבו מצפים מהם להיטמע מחדש בעוד פחות משבועיים; ומדגישים שהם חיים בפחד שלא ראוי שילדים יחוו. חלקם מציינים שהם חולמים להתגייס לצה"ל או להגן על מדינת ישראל.
אבל מתחת לכל התרגולת הזאת אפשר לשמוע אמירות מהודקות פחות, שהפואטיקה וציטוטים התרבותיים הלא מודעים שבהם מוחצים את הלב. עזריאל בן ה-11 וחצי שלומד בביאליק רוגוזין אומר לי שאיננו רוצה "להתגרש", הוא מביע את תשוקתו לחירות אזרחית באומרו כי הוא חולם שתהיה לו תעודת זהות ומוסיף, "שלפיליפינים פשוט תהיה כאן מדינה והם יחיו בשקט". הוא מציין שהוא רק רוצה לחיות פה ומיד מוסיף, "ומצידי אפילו למות פה" בחוש רטורי מפותח.
פיליפיניות בדם, ישראליות בנשמה
הסיבוב הקודם של המאבק התרחש לפני עשור. לאחר שביוני 2006 קיבלה הממשלה החלטה שהסדירה את מעמד ילדי העובדים הזרים ומנעה את גירושם, נהגתה ב-2009 נהגתה תוכנית לגירוש כללי של ילדים ובני משפחותיהם. מחאה ציבורית רחבה הביאה להסדרת מעמדם ב-2010 והמעצרים פסקו כמעט לחלוטין.
חלפו כמה שנים של שקט, עד שב-2017 עצרה משטרת ההגירה את משפחתה של ישראלה פדילה בת ה-11 וגירשה אותם. בעקבות המקרה הזה החליטה קבוצה של אימהות מהפיליפינים להילחם על עתיד ילדיהן והקימה את ארגון United Children of Israel.
צילום: אריאל ואן סטרטן
בחודשים האחרונים, עם התגברות המעצרים השרירותיים ברחובות ולאחר שעשרות נשים נעצרו ואולצו להתחייב שיעזבו את ישראל עם ילדיהן בתום שנת הלימודים, אימהות ה-UCI יצאו למחאה עיקשת. "השנה האחרונה דומה למשחק מחבואים, ורבות מאיתנו משתתפות בו", אומרת ש' שחיה כאן כבר 24 שנים, נשואה למהגר עבודה שנמצא בישראל מזה 15 שנים ואם לשתי ילדות בנות 10 ו-12. "זה נהיה מפחיד בכל חופש גדול, אבל עכשיו משטרת ההגירה עובדת קשה במיוחד כדי לתפוס את הילדים והמשפחות".
"השנה האחרונה דומה למשחק מחבואים. משטרת ההגירה עובדת קשה במיוחד כדי לתפוס את הילדים והמשפחות"
ש' ובן זוגה עובדים בישראל במשק בית אחרי שפג תוקפם של אישורי העבודה שלהם. "הילדות מפחדות שיעצרו אותן. כל אוטו לבן וגדול נראה להם כמו רכב של ההגירה. הן קופאות כשרואות ניידות משטרה ברחוב ומתפרקות כשהן שומעות על חברים של המשפחה שנעצרו". אבל בתוך החושך הזה היא מוצאת גם נקודות אור, למשל בהשתתפות של המעסיקים שלה בהפגנה היום. "הם אומרים שהילדות שלנו פיליפיניות בדם, אבל ישראליות בנשמה".
"הם הילדים שלנו"
"בזמן האחרון לא מרגישים את המשפחתיות בבית", מציין בעצב לאנס בן ה-13 שלומד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב. לאנס מספר שהוא ומשפחתו חיים בפחד, מבקש להדגיש שלא עשה דבר כדי להביא עליו את הגירוש ורוצה שהחברה תבין ש"ישראלי לא מגרש ישראלי".
המנהל של לאנס, ד"ר זאב דגני הוא מנהל המוסד החינוכי הראשון שצירף את בית ספרו למחאה. "אנחנו נלחמים בעוז מהיום שעצרו את האימהות של שני תלמידים שלנו והודיעו להן שישחררו אותן רק אם יחתמו על כך שיהגרו", הוא אומר.
"התחלנו בפעילות מחאתית של צעדות והפגנות", מספר דגני ומתכוון לצעדת המחאה של תלמידי בית ספרו ושל תלמידי בית הספר ביאליק-רוגוזין שהתקיימה לפני כשבוע בתל אביב. "יש פחד או חוסר רגישות בקרב מנהלים ומנהלות אחרים ואנחנו מקווים שהיום בהפגנה המחאה תישמע גם מצידם וצידן".
נכון לאתמול 15 בתי ספר כבר הצטרפו למחאה והאווירה מתחילה להזכיר את זו ששררה לפני כעשור, כשהובהר לקובעי מדיניות ההגירה ולמשרד הפנים כי חלק נרחב מהציבור חש שאט נפש כלפי גירוש העובדות הזרות וילדיהן. "נעשה כל מה שאפשר, ואני לא יכול לפרט על התוכניות בדיוק כדי להגן על הילדים מפני אנשי החושך", מבהיר דגני. "נעשה כל אקט אנושי רגיש כדי שלא יגורשו. הם הילדים שלנו, הם יודעים רק עברית, הולכים לתנועות נוער, משחקים כדורגל ולא מאיימים בשום צורה על ההגמוניה הפאשיסטית פה".
גם אבי לובין, חבר בהנהגת ההורים של בית ספר בלפור שממנו מועמדים לגירוש כ-40 תלמידים תולה את תקוותיו במחאה ציבורית רחבה, אך מביא בחשבון גם את הגרוע מכל. "הידיעה שילד צריך לעבור דבר כזה מעוררת אימה", הוא אומר, "נראה את תגובת הרשויות אחרי ההפגנה היום ונלמד ממנה. שלחנו במהלך סוף השבוע מכתבים למקבלי החלטות, משר הפנים, דרך שר החינוך ועד לרשות ההגירה והאוכלוסין. חלק מהדמויות הללו היו באותן עמדות כשהתקבלה הסדרת המעמד לפני כמעט עשור".
"אנחנו לא מתכוונים לוותר ואני מאמין שיותר ויותר אנשים יצטרפו אלינו. מדובר בעוול עצום. כרגע אני אופטימי ומייחל לכך שהגזרה תבוטל והילדים יישארו חלק מקהילת בית הספר. אני מקווה מאוד שלא נגיע למצב שבו נתמודד עם השאלה האם לבחור במרי אזרחי – אבל איננו מוכנים לכך שהגירוש ייצא לפועל".