בקבוצה הויראלית ביותר בתולדות המדינה, "אני שולמן" טוענים העצמאים שהמכנה המשותף הרחב ביותר שלהם היא העובדה שהם משלמים באופן לא מידתי ונדפקים על ידי המדינה. אבל ישנו עוד מכנה משותף לחלק מבעלי עסקים קטנים ובינוניים מבין השולמנים: הם דופקים גם את העובדים השכירים שלהם על ימין ועל שמאל.
אני לא יודעת עד כמה רחבה התופעה, אבל אני יודעת כמה שולמנים ושולמניות דפקו אותי במהלך חיי. לפי נתוני משרד הכלכלה והתעשייה, מספר המועסקים בעסקים קטנים ובינוניים היה ב-2017 1.75 מיליון איש. אני מצטמררת מהמחשבה על כך שמעולם לא עבדתי בעסק קטן ששילם לי את מלוא זכויותיי. למעשה, אני לא חושבת אני מכירה מישהו שחווה דבר כזה.
את דרכי כעובדת אצל השולמנים התחלתי כבת נוער. מכרתי גלידה והכנתי קפה במקום מקסים ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שתפעלתי לגמרי לבד. שף הגלידות מאחוריו סמך עלי בעיניים עצומות ואני נלחמתי על כל לקוח, על כל טעם ועל כל חצי כדור כדי שהחלום שעבורו עזב את ההייטק ונסע ללמוד לרקוח טעמים באיטליה, יצדיק את עצמו. הוא רק לא חשב שילדה בת 17 אמורה להתעקש על כך שישלמו לה נסיעות והיה בטוח שתשלום של 22 שקל לשעה (במקום 17 שקל, המינימום שהיה נהוג אז) יפתה אותה לעבוד גם בשבתות, כשעל המונית מחולון היא צריכה לשלם מכיסה.
היו מקומות שלא שילמו לי כלל על חודשים של עבודה, היו מי ששילמו באופן חלקי
כשבירמנתי בבר של האוניברסיטה בגיל 19, הייתי גורפת לכיסי את הטיפים. לא היה לי שכר בסיס, גם לא נסיעות או פנסיה. זה היה מקום כושל בסך הכל. השיא שלי היה 170 ומשהו שקל לשבע שעות משמרת, לרוב זה היה פשוט 40-60 שקל.
תלוש לא תמים
בקייטרינג שעבדתי בו בהמשך התואר, כל משמרת ארכה מספר דו ספרתי של שעות, וכל הסביבה שלי רצתה לעבוד בו לצלילי אול דה סינגל ליידיז של ביונסה כי השכר היה קצת מעל המינימום. השמועה היתה שזה מקום ששומר על זכויות עובדים. אבל אף אחד מהעובדים לא ידע שאחת מזכויותיו היא פנסיה.
כשעברתי לתל אביב, שקעתי בעולם חיי הלילה. בין צ'ייסרים, מעשי איוולת פוטוגניים וזיכרונות לצנזר מהנכדים – היו מקומות שלא שילמו לי כלל על חודשים של עבודה. היו מי ששילמו לי באופן חלקי והיו גם מי ששילמו באופן מלא, אבל בעיקר שכחתי איך תלושי שכר נראים באותה תקופה, וקרן הפנסיה שלי שכחה מעצם קיומי. יום אחד כל כך התעצבנתי על מקום שעבדתי בו כמארחת, שגנבתי 20 שקל מהקופה שיהיה לי למונית בסוף המשמרת בליל שישי – נסיעה שעלתה משהו כמו 50 שקל.
יום אחד כל כך התעצבנתי על מקום שעבדתי בו כמארחת, שגנבתי 20 שקל מהקופה שיהיה לי למונית בסוף המשמרת בליל שישי – נסיעה שעלתה משהו כמו 50 שקל
הזכרונות מאותם חודשים שבהם עבדתי לא מעט וקיבלתי תשלום חלקי או לא קיבלתי תשלום כלל מכאיבים עד היום. אני נכנסת לקבוצת השולמנים וקוראת על מצבם העגום של העצמאים בישראל אל מול עובדיהם מרופדי הזכויות: על עובדים שזכאים להתאבל כשאסון נופל עליהם בעוד שלשולמנים אין זמן להגיע להלוויה ועל עובדים שיכולים להרשות לעצמם להיות חולים, בשעה ששולמנים מנסים לשרוד בין טיפולי כימו.
אבל לא מעט מעסיקים פשוט לא נותנים לעובדים את הזכויות הבסיסיות האלה, לא משלמים עליהן או שגונבים מעובדיהם בחסות הפרשות העובד לפנסיה. ויש כאלה שפשוט אינם משלמים להם את שכרם.
השיא מבחינתי היה כשניהלתי כמה חנויות של מעצבת ישראלית במשך שנה כמעט. זה היה לפני לא הרבה שנות מס. עבדתי כ-245 שעות בחודש בכיף (כי עסק קטן) והיתי זמינה גם בשאר הזמן ללקוחות, ל-10 העובדות, לספקים וגם הספקתי לדפוק עמל ויראלי בשליחת שני ניוזלטרים בשבוע ובתחזוק שוטף של עמוד הפייסבוק והאינסטגרם. יום אחד, כשהטעויות בתלוש כבר החלו להראות לא תמימות, פתחתי את דוח הפנסיה שלי וגיליתי שבמשך כל תקופת ההעסקה שלי הופקדו בקרן כספים רק בשלושה חודשים אקראיים.
שברתי את כל הכלים ובדרך ראיתי שלא קיבלתי מעולם תשלום על חגים או דמי הבראה.
שולמן ישלם – מצליח לוקח
כל זה לא קורה רק לי. מישהי שעובדת כבר עשור כברמנית באזור השרון סיפרה לי שרק בשניים מהמקומות שבהם הועסקה שילמו לה פנסיה. השולמנים שתחתיהם עבדה לרוב שילמו לה 150 אחוז בשבתות ובחגים שבהם עבדה, אבל בניגוד לחוק לא שילמו לה על חגים שבהם לא עבדה. גם דמי הבראה לא שילמו לה.
"לעסקים קטנים יש נטייה גדולה יותר לטעות לרעת העובד בחישוב השכר", סיפרה לי מישהי שעובדת בתחום האופנה בירושלים, "על דמי הבראה צריך להילחם ממש, גם על תשלום גבוה יותר בחגים ובימי שבתון".
פתחתי את דוח הפנסיה וגיליתי שבכל תקופת ההעסקה שלי הופקדו בקרן כספים רק בשלושה חודשים אקראיים
כדי לכתוב על השולמנים שמנצלים את השכירים שלהם, פניתי לחברה שתבעה מעסיקה שלה. היא ניהלה במשך חמש שנים סטודיו של מעצבת אופנה מוכרת ואחרי כל הזמן הזה העזה לפנות אליה ולבקש את הפנסיה שמעולם לא הופרשה לה, אך חלקה בה נוקה משכרה. המעסיקה ענתה לה בפשטות שאין ביכולתה לשלם לה פנסיה כי העסק נמצא בצרות. אחרי שהגיעה התביעה, הצהירה המעסיקה שהיא מטפלת בנושא, עד שהכריזה על פשיטת רגל.
"הפרת הזכויות הפופולרית ביותר של מעסיקים קטנים היא בתחום הפנסיה", אומרת מור סטולר, עו"ד לענייני עבודה. "הבעיה הנפוצה השניה היא אי תשלום דמי חגים לעובדים יומיים או שעתיים. זו מכה כמעט מוחלטת. מלבד הבעיות המרכזיות האלה, מעסיקים קטנים נוטים גם להימנע מתשלום דמי פיטורים, לא רושמים שעות עבודה כראוי ולא מקיימים סדרי חופשה".
"לעסקים קטנים יש נטייה גדולה יותר לטעות לרעת העובד בחישוב השכר"
לפי סטולר, דמי מחלה ונסיעות משולמים בדרך כלל, אך היא ראתה גם מקרים קיצוניים שבהם מעסיקים לא מפרישים כחוק את תשלומי הביטוח הלאומי של עובדיהם. "יש מעט מאוד מועסקים שמצבם טוב יותר משל מעסיקיהם", היא אומרת ומסכמת: "שולמן ישלם אבל מצליח לוקח".
למי קראת פראייר?
השולמנים טוענים שלשכירים יש לפחות את בית הדין לעבודה שנוטה לטובתם, אבל זו היתממות. מרבית העובדים בעסקי המזון, חיי הלילה או הזבנות בבוטיקים הם צעירים וצעירות שלעיתים לא מודעים לזכויותיהם, לרוב חסרי ממון להשקיע בעורכי דין. הם לא יעלו בדעתם לייצג את עצמם ופשוט יזחלו למקום העבודה הבא ויקחו בו יותר משמרות כדי להצליח לשלם את השכירות בסוף החודש, לאור הבור שהם סוחבים איתם בתאונת שרשרת התעסוקה שלהם.
"הפרת הזכויות הפופולרית ביותר של מעסיקים קטנים היא בתחום הפנסיה", אומרת מור סטולר, עו"ד לענייני עבודה. "הבעיה הנפוצה השניה היא אי תשלום דמי חגים לעובדים יומיים או שעתיים. זו מכה כמעט מוחלטת"
הרי אם הם לא היו כאלה, כנראה שהשולמנים לא היו מנסים לעשוק אותם. מעצבת האופנה שאצלה עבדתי העסיקה מוכרות פחות פראייריות, לתפישתה, שקיבלו שכר גבוה יותר לשעה ותשלומים קטנים נוספים כמו חגים, בשעה שכל זה לא הופיע בתלושים של עובדים צעירים ותמימים יותר. גיליתי שיש גם דיפרנציאציה מגעילה כזאת בזכויות עובדים באחד מבתי הקפה החביבים עלי.
תחושת העלבון היא אולי גדולה, אבל תחושת חוסר האונים כפולה ומכופלת כשמי ששולל את זכויותיי אינם אוליגרכים, אלא אנשים מהיישוב, יזמים חסרי יכולת מימון שלוקחים הלוואות עתק בניסיון להפוך לקפיטליסטים בעצמם או להגשים איזה חלום. אני מזדהה איתם עד לשלב מאוד מתקדם של העושק.
מי ששולל את זכויותיי אינם אוליגרכים, אלא אנשים מהיישוב, יזמים חסרי יכולת מימון
אובייקטיבית המצב של העצמאים בישראל הוא בלתי נתפש, והמאבק שלהם הוא מהמוצדקים בשוק העבודה הישראלי. אבל בתור מי שנמצאה חלק ניכר מחייה תחתיהם בשרשרת המזון – אני יכולה רק לייחל ליותר כנות מצידם.
בכל המאבק של השולמנים לא ראיתי כאלה שנותנים ולו צל של הכרה בפגיעה שהסבו לעובדים שלהם – גם לכאלה שהזדהו עם החלומות שלהם, עם החזון שלהם ונתנו מזמנם ומהרגש שלהם הרבה מעבר למה שמצופה מהעובד הקטן, בעבודה שהיא פעמים רבות זמנית וללא אופק התקדמות מבטיח.
כמי שמכירה את עולמם של השולמנים, בוודאי שהמדינה חייבת לעשות כמה שינויים בירוקרטיים מעולמות המיסוי ולחשב את מסלול המשק שלה מחדש, תוך מתן כבוד ראוי ואפשרויות צודקות לעצמאים; אבל גם אם הם יזכו לצדק, כנראה שלא הרבה ישתנה מתרבות ההעסקה והניצול. אז כן, כמו שהשולמנים התאגדו וצברו כוח ולמעלה ממאה אלף עוקבים – אם העובדים הקטנים שנדפקו מהם יתאגדו, זה יהיה לא פחות מהיר, עוצמתי ורחב.