עשרות אנשים התכנסו שלשום בכיכר הבימה בתל אביב ונשאו שלטים שנראו לא ברורים לחלק מההולכים והשבים. הם הפגינו למען חופש הביטוי ברוסיה ונגד שחיתות המשטרה, כשרבים משלטיהם נשאו את הסיסמה שהפכה לסמל לסולידריות בימים האחרונים ברוסיה -"אני/אנחנו איוון גולונוב". אבל נדמה שהם התקבצו לא רק כדי לחזק את חבריהם במוסקבה ולדרוש צדק במדינה שעזבו – אלא גם כדי לפנות בעדינות לציבור כאן ולרמוז לו משהו. קשה להשוות, צריך להזהיר.
גל מחאה אדיר שוטף את רוסיה בשבוע האחרון. הסערה פרצה בחמישי שעבר כשאיוון גולונוב, כתב באתר החדשות הרוסי "מדוזה", נעצר במוסקבה. זה קרה בתום פגישה עם מקור בתחקיר חדש. גולונוב הוכה במהלך מעצרו ובחיפוש שנעשה בחפציו נמצאו סמים. לפני שנלקח לתחנת המשטרה הספיק לומר שהסמים הושתלו. זה לא הרתיע את המשטרה מלצאת בהודעה מהירה שבחיפוש מקביל בדירתו נחשפה מעבדת סמים וכי גולונוב צרך סמים וייצר אותם למטרות סחר, אישומים שגזר דינם הוא 20-10 שנות מאסר ברוסיה. עורך דינו טען כי אושר להם ליצור קשר רק לאחר יותר מחצי יממה ושמונעים מגולונוב אוכל ושינה.
כלי התקשורת והציבור זעמו נוכח האישומים נגד העיתונאי המוערך שידוע בתחקירים על שחיתות ברוסיה וההתעמרות בו, והשלטונות נדהמו מעוצמת המחאה ששטפה את הרשת ואת הרחובות. "מדוזה", המגזין הנשכני שפועל מלטביה כדי לחמוק מחוקי הצנזורה הרוסים והוקם על ידי עיתונאים גולים, פתח במאבק ויראלי חריף, פוליטיקאים מהאופוזיציה ואושיות תרבות מימי הרוק הסובייטי ועד הראפ העכשווי קראו לשחרור גולונוב.
גם בליל שבת, לאחר שגלונוב הועבר למעצר בית, המחאה לא שככה. העיתונים הגדולים במדינה הדפיסו ביום שלישי שער זהה שנשא את הכיתוב "אני/אנחנו איוון גולונוב", מה שאיפשר למפגינים בסנט-פטרבורג, למשל, להתאסף ולאחוז בעיתונים כאילו הם קוראים בהם מבלי שהדבר יחשב להפגנה. במוסקבה, מפגינים יחידים עמדו שעות על גבי שעות במשך ימים במשמרת מתחלפת בערים הגדולות משום שמחאות של יותר מאיש אחד דורשות אישור מהרשויות.
ביום שלישי הודיע שר הפנים הרוסי כי התיק נגד גולונוב ייסגר מחוסר ראיות, אולם ההמונים ביקשו לנצל את המומנטום ולהתעקש על מיצוי הדין עם השוטרים, החוקרים והקצינים המעורבים בפרשה וככל הנראה בתפירת התיק לגולונוב. אתמול, בזמן ההפגנה הצנועה בהבימה, נעצרו מאות אנשים בהפגנות ברוסיה.
"תפירת תיקים ברוסיה היא עניין ישן"
"מה שקורה עכשיו ברוסיה לא התחיל ביום חמישי", אומר מיכאל בן ה26 שעלה השנה לישראל. הוא מבקש לא לפרסם את שם משפחתו. שיערו מתבדר ברוח, מדי פעם הוא ניגש למאגר השלטים מאחורי חזית ההפגנה ובוחר לו שלט חדש, כשהוא מסתובב, סיכות שנושאות את דגל הגאווה מתגלות על תיקו. "תפירת תיקים ברוסיה היא עניין ישן. אינספור אנשים כבר נפגעו מכך ועוד רבים יכולים להיפגע", הוא ממשיך.
"אנחנו אפילו לא מזדעזעים ממה שקרה, אלא פשוט לומדים טוב יותר על האופן בו המערכת פועלת. גולונוב חשף אינספור שחיתויות, אז מישהו החליט להשתיקו. למזלנו, הוא שוחרר. אבל עכשיו אסור לשכוח מעיתונאים אחרים, מאסירים פוליטיים נוספים ומכל שאר האנשים שסובלים מאלימות משטרתית והתנכלות של הרשויות. צריך לתמוך בהם מכל מקום".
בחורה שחולפת על פני ההפגנה מספרת לחברתה בטלפון ש"יש את הדבר הכי הזוי עכשיו ב'הבימה' אבל רבים מהעוברים והשבים שעוצרים לשאול על מה ההפגנה מכירים את סיפור גולונוב מהחדשות והמפגינים מסבירים להם בכל זאת במה מדובר באנגלית. ילדה עם מדבקת "כל הכבוד" על חולצתה שנותרה שם בוודאי עוד משעות בית הספר מסיימת לצייר שלט ענק שכתוב עליו ברוסית "המשטרה ברוסיה רעה", היא מציירת ליד הכיתוב לב, עושה עליו איקס ומוסיפה לידו משהו שנראה גולגולת, היא שמחה להצטלם איתו, אבל מבקשת ממני לא לפרסם את התמונה אף פעם בשום מקום.
ולרי מיכאלובסקי, שעזרה בארגון ההפגנה מציעה שמעבר לסוגיות של צדק, המניע של המצויים שם הוא גם ניסיון לרמוז על סיפורם. "המון עולים חדשים שהגיעו בגל העלייה האחרון מרוסיה ברחו מהשלטון שחונק את זכויות האזרחים", היא מתארת, "ככל שהם חלק מהחברה הישראלית, חשוב שנדע את הסוגיות שמטרידות אותם והשפיעו על חייהם".
ואכן, אלכסיי בולוטוב, אדריכל בן ה33 שחי בישראל כבר 5 שנים, מבקש לספר סיפור קטן שממחיש את האופן שבו "המשטרה ברוסיה דוחפת את ידיה לאן שהן רק לא מגיעות", לדבריו. "חבר שלי נכלא בתקופת ההפגנות הגדולות בכיכר בולוטניה (סדרה של הפגנות שהחלו ב-2011 נגד ההתבצרות של פוטין בשלטון; מ.א)", הוא מספר, "רק שאותו עצרו על סמך כך שעשה אטנדינג בפייסבוק לאירוע. הוא היה בחו"ל בכלל. שוטרים מבצעים משימות מופשטות שמטילים עליהם כמו לעצור את אלה ולהשתיק את ההם ופועלים באופן שרירותי של 'נבצע, ואת העובדות נתאים אחר כך'. את החבר שלי קודם כלאו, ורק אז אחר כך התחילו לברר היכן היה".
"כולנו צריכים להיות דרוכים, להבין את מנגוני ההשתקה"
ההיכרות עם סיפורים כאלה חשובה לשיטתה של ולרי בקרב הציבור הישראלי. "התקשורת מזניחה את המתרחש שם, ואם כבר ישנה התייחסות, היא מזלזלת- מתמקדים בכוחו של המשטר הפוסט-סובייטי – במקום ביכולתו של העם ונסיונותיו בשנים האחרונות להוביל תהליכים. מה שהמפגינים בהבימה עשו הוא להביא הוא מידע חשוב על המדינה שנוכחת בגבול הצפוני שלנו ומשפיעה על המתרחש שם".
"מלבד זאת מחאה חברתית רלוונטית גם לכאן ובעיקר חשוב לשים לב לפני הבחירות שלנו איך מתעקשים על לשנות שיטה שלמה. המחאה בעניין גולונוב החלה לצבור תאוצה, אבל מרגע שהודיעו כי האישומים נגדו נמחקים, מערכת מדוזה יצאה בהצהרה שקוראת למחאה להתפזר", מספרת מיכאלובסקי על הסיבה שבגינה המחאה רק מתגברת. "יכול להיות שהם נדרשו לפרסם קריאה כזאת כחלק מעסקה שנסגרה אבל רבים לא מוכנים לשחרר את תחושת הסולידריות של הימים האחרונים. היה ניסיון לשנות את המערכת, התחילו לעלות אינספור סיפורים על אנשים שגורלם היה דומה לשל גולונוב, אך לא זוכו כמעט מיד ולא זכו לגל עצום של תמיכה ומחאה. אז הגל הזה נמשך בשבילם".
על רקע צעיר שלובש חולצה שנושאת את פניו של אולג סנטוב (קולנוען וסופר אוקראיני שהפך לאחד האסירים הפוליטיים המוכרים בשנים האחרונות; מ.א), רומה גולדשטיין, בלוגר תל אביבי ובעל ערוץ הטלגרם "בכחוס ובאוהאוס" הפופולרי ברוסית מסביר שאחת ממטרות ההפגנות היא להביא לעיון מחודש בהרשעות על אחזקת סמים. "יש ברוסיה פרקטיקה מקובלת שבה עוצרים מישהו לבדיקת מסמכים בכניסה לרכבת התחתית ושותלים לו סמים. בתחתית הדרגנוע המשטרה מקבלת את פניו, בודקת שוב את תעודת הזהות שלו ומודיעה לו שהוא נוסע לכלא", הוא מספר.
"זה יכול לקרות לכל אחד. כ40% מהאנשים שכלואים ברוסיה יושבים על עבירות שקשורות לסמים, ברור שהמון מהמקרים האלה מפוברקים לחלוטין. לארגן למישהו אחזקת סמים, היא הדרך הכי נפוצה לתפור תיק. היינו רוצים שהמקרים האלה ייבחנו שוב. עזבתי לפני שלוש שנים לישראל בין השאר כי היה לי ברור שאם אפול לידי המשטרה – יהיה כמעט בלתי אפשרי לטהר את שמי".
כשאני שואלת את מיכאל מה החשיבות של ההפגנה בתל אביב ועיתונאית אחרת שעומדת לידינו מוסיפה "כן, למה אתה לא טס להפגין במוסקבה?", הוא עונה "אנחנו מפיצים מידע. איננו קוראים לסנקציות בינלאומיות, אבל מקווים שהדברים יהיו ידועים גם בתוך השיקולים של יחסים בינלאומיים. חוץ מזה, גם אם ישראל טוענת שהיא מדינה דמוקרטית, זה לא אומר שדברים כאלה לא יכולים לקרות כאן. כולנו צריכים להיות דרוכים, לדבר על דפוסים של דיכוי ולהכיר את האופן שבו עובדים מנגנוני השתקה".