כשהשחר עלה על ירוואן, בירת ארמניה, כבר ישבנו במטוס שעמד להמריא לאנטליה. "זה האררט הגדול, וזה האררט הקטן!" אמרה בהתלהבות ילדה בת שבע שישבה מאחורינו. היא החלה לדקלם בהתרגשות ברוסית עובדות טריוויה על ההרים המרשימים האלה, שבימים עם ראות טובה אפשר לראותם כמעט מכל מקום בירוואן וסביבותיה. לפתע הקול שלה הפך לרדוף ומלא חשש. "אמא", היא אמרה, "לא היה לנו כל כך טוב במקום הקודם שהיינו בו, נכון?"
אימה שתקה לרגע ארוך והשיבה: "בקזחסטן היה באמת לא כל כך טוב. אבל בטורקיה יהיה יותר טוב. וגם אם לא יהיה לנו טוב, נוכל לבלות בים. בקזחסטן יש את הים הכספי, הוא קר ומזוהם. אבל בטורקיה יש ים אחר ויהיה יותר טוב".
בן זוגי ואני היינו התיירים היחידים במטוס הזה. מלבדנו, לכולם היו דרכונים רוסים. סיימנו טיול של שבועיים וחצי בגיאורגיה וארמניה והם, או לפחות רבים מהם, סיימו לנסות את מזלם בארמניה והיו בדרכם לבדוק את טורקיה כיעד הגירה.
בעודי בוהה באררט הגדול ובאררט הקטן מחלון המטוס, ניסיתי לדמיין מה עברה המשפחה שישבה מאחורי מאז עזבה את רוסיה. מדובר בסך הכל בפרק זמן שלא עולה על שלושה שבועות. מה לעזאזל קרה להם בקזחסטן? מדוע הבינו שגם בארמניה הם לא ישתקעו, והאם יצליחו לבנות חיים טובים יותר לחופי הים התיכון?
בינתיים, הילדה בת השבע הדליקה את הטאבלט ועסקה בבניית חיים לדומתה וניהולם במשחק סימס. מעניין אם מתישהו יוציאו למשחק הזה הרחבת הגירה או פליטות.
לטיול הארוך יחסית בגיאורגיה וארמניה רציתי לצאת עוד לפני הקורונה, אבל זה קרה רק עכשיו. גיאורגיה ידועה כארץ של נופים עוצרי נשימה, יין עשיר ואוכל כבד אך אגדי, אבל מהר מאוד התברר לי שמה שהכי מפעים ומרגש אותי שם זו אווירת הסולידריות התהומית עם אוקראינה.
נחתתי בגיאורגיה, אבל ראיתי רק דגלי אוקראינה – הם היו תלויים על אינספור מרפסות, בחזית של כמעט כל בית עסק בערים הגדולות, בכפרים הקטנים ובתחנות הדלק הכי נידחות. על מכוניות של איכרים באזורי הספר הבחנתי שוב ושוב בשלטים שעוצבו בוורד 97 ונשאו כיתובים כמו "רוסיה מדינה כובשת" או קללות נגד פוטין.
בכל קרן רחוב ובכל סופר בגיאורגיה יש מכונות לתשלום מסים, חשבונות ודוחות. במחצית מהמסופים הללו, הכפתור הראשון הוא "סיוע לאוקראינה". בשאר יש דגל אוקראינה גדול בתחתית המסך. כשלוחצים עליו מכריז מכשיר התשלומים "תהילה לאוקראינה".
מדי ערב, בדרכי השיכורה הביתה, הייתי לוחצת על כפתור הדגל בכל מכשיר שנקרה בדרכי ומצחקקת. בן זוגי שם לב שהרוסים שמילאו את הרחובות הרגישו קצת פחות בנוח.
מעיירת ספא למחנה פליטים
אני לא מומחית גיאו-פוליטית, אבל אני מניחה שתחושת שותפות הגורל של הגיאורגים עם האוקראינים נובעת מהמלחמה קצרה שלהם עם רוסיה בקיץ 2008. גיאורגיה הפסידה בה ונותרה עם שתי רפובליקות בדלניות פרו-רוסיות בתוכה – אבחזיה ודרום אוסטיה, ששתיהן יחד מהוות חמישית משטחה של גיאורגיה.
יכול להיות שתחושת שותפת הגורל נובעת גם מהכמיהה להצטרף לאיחוד האירופי, ואולי גם מהתחושה שבנסיבות אחרות הפור יכול היה ליפול על גיאורגיה.
לצד ההזדהות המופתית עם אוקראינה המותקפת, הפכה גיאורגיה ב-21 לספטמבר, ארבעה ימים לפני שהגעתי, גם לאחד היעדים שאליהם נוהרים בהמוניהם אזרחים רוסים שחוששים להישלח לאוקראינה כבשר תותחים והגיוס גרם להם לנטוש את חייהם ברוסיה בזעזוע בהול.
יכול להיות שתחושת שותפת הגורל נובעת מהכמיהה להצטרף לאיחוד האירופי, ואולי מהתחושה שבנסיבות אחרות הפור יכול היה ליפול על גיאורגיה
התחלנו את הטיול בנסיעה לקוטאיסי, העיר השניה בגודלה בגיאורגיה ששוכנת במרכז המדינה, בין טביליסי לבאטומי. בסמוך אליה, סימנתי בית הבראה סובייטי נטוש. החלטנו לבקר בו אחרי טיול מעייף במיוחד בכמה מפלים. התברר שלא מדובר בבית הבראה נטוש אחד, אלא בצקאלטובו, עיירת נופש שלמה של בתי הבראה סובייטים שננטשו עם התפרקות ברית המועצות.
מה שגילינו שם היה בגדר רמז מטרים להמשך הטיול: לא כל מלונות הפאר הסובייטים הנטושים היו ריקים מתושבים. בחלק מהמרפסות המתפוררות היתה תלויה כביסה, לאדות מתפרקות חנו בחצרות. בחלקם מתגוררים פליטים מאבחזיה שבתי ההבראה הללו שימשו להם פתרון מגורים זמני החל מ-1992. רבים מהם לא מצאו פתרון קבע מעולם. עיירת הספא הסובייטית המפוארת הפכה למחנה פליטים קודר ומצמרר.
לפני כמה שנים כתבתי על בועות ההתנגדות האורבניות בסנט פטרסבורג, שמשלבות בין העבר הסובייטי להווה העגום והפרנואידי של פוטין. לפי מה שראיתי בטיול הזה בגיאורגיה וארמניה, התנגדות כדרך חיים תרבותית וצרכנית פשוט קרסה על הרוסים וגירשה את מי שניסו לחיות חיים אורבנים שפויים בתוך רוסיה הפופוליסטית.
הבועה האלטרנטיבית, או ההיפסטרית, הצטמצמה לאט לאט באמצעים הקשים שננקטו נגד מפגיני אופוזיציה בשנים האחרונות. ואם לקצר תהליכים של חורבן מרקמי חיים וקהילות, אז הגיעה הפלישה לאוקראינה, בעקבותיה הסנקציות וכעת הגיוס. רוסיה הפגה בגדול למדינה טוטאליטרית, ושום קפה בקליית בוטיק לא ישכיח זאת.
הצעירים האופנתיים והלבושים יפה של רוסיה הפכו לפליטים. לא יכולתי שלא לתהות בכל רגע בטיול הזה מתי ואיך בדיוק זה יקרה גם בישראל, איך תראה התפוצצות הבועה שלנו.
אידי נחוי פוטין
ביום שישי ה-30 באוקטובר, קצת לפני שתיים בלילה, צעדתי ברחובות העיר העתיקה של טיבילסי שהיו עמוסים במבלים. חבורה של צעירים גיאורגים שיכורים, שאחד מהם היה שבור רגל ונתמך על ידי חבריו, לא נותרה אדישה לכל הרוסית שנשמעה סביבם. השיכור בגבס הכניס אצבעות לפיו, שרק וצעק "רוסקיי וווייניי קרבאל" (תרגום: "ספינת מלחמה רוסית"). חבריו השיבו בצעקות "אידי נחוי!" ובעקבותיהם גם העוברים והשבים ברחוב, מי שיכור יותר ומי פחות, צעקו "אידי נחוי!" ו-"פוטין חויילו" ("לך להזדיין" ו"פוטין זין" בהתאמה).
חצי שעה מאוחר יותר, בתור בכניסה למועדון ה-TES, כנראה מקום הבילוי היחיד בעיר שלא דגלי אוקראינה מעטרים את חזיתו, אלא דגלי גאווה, עמדה מאחורינו חבורה של צעירים שדיברו באנגלית, אבל במבטא רוסי כבד. כולנו חיכינו להגיע לקופאית מוקפת אנשי האבטחה, בעלת המבט האדיש והקשוח. היו לה שתי קופות: אחת לתשלום על כרטיסים למסיבה ואחת לתמיכה באוקראינה.
בכניסה למועדון קופאית מוקפת אנשי האבטחה. היו שתי קופות: אחת לתשלום על כרטיסים למסיבה ואחת לתמיכה באוקראינה
לפתע אחת הנשים מחבורת דוברי האנגלית במבטא רוסי כבד קראה בגיאורגית למישהו שעבר שם, נראה שהם מכירים. הוא הצטרף ונעמד בתור לצד החבורה, אבל לא הביט עליהם בכלל. אחד הגברים הרוסים החליט להפסיק להתאמץ לדבר אנגלית, פנה לגיאורגי ושאל אותו אם הוא מבין רוסית. הגיאורגי הישיר אליו מבט וענה "יס" זועף. "רציתי להודות לך שאנחנו כאן", אמר הרוסי בצורה רשמית, "זה בטח קשה כי יש כל כך הרבה מאיתנו כאן ואנחנו מערימים קשיים. אני נגד המלחמה, יש לי משפחה באוקראינה. אני בעד השלום". הגיאורגי הקשיב לו בעודו מביט הצידה.
כדי להתמודד עם השתיקה המביכה, הבחור הרוסי המשיך להצטדק. "אני נשבע לך שמפרקים אותנו בהפגנות. לא יכולנו להישאר", הוא אמר. כנראה ניסה להתווכח עם הטענה שנשמעה שוב ושוב באותם ימים – במיוחד מצד המדינות הבלטיות שסגרו את גבולותיהן ל"תיירים" רוסיים – כי הבורחים מרוסיה לאחר ההכרזה על הגיוס חוששים רק לגורלם האישי, כי עליהם להישאר ברוסיה כדי לשנותה ולקחת אחריות על המצב שאליו הדרדרה המדינה שלהם, בשעה שעצמו עיניים מול התהליכים שהתרחשו בשנים האחרונות. הגיאורגי המשיך לשתוק בהתרסה.
הבחורה הרוסיה דוברת הגיאורגית, התערבה בשיחה. היא פנתה לחבר הגיאורגי שלה בקול מיואש ומתחנן: "אני פה ארבע שנים. באתי לפני המלחמה כי כבר היה אי אפשר לחיות שם. אני נשבעת לך שהם ברחו בשביל להישאר בחיים. אין לך מושג מה זה הפגנות ברוסיה, זה סכנת נפשות. אני הולכת להפגנות פה, הלכנו ביחד, ואתה יודע שפה אין תחושה של סכנה קיומית. אין מה להשוות בכלל. הם לא יכולים להפגין שם, אני מבטיחה לך שאין להם שום יכולת להפגין שם". גם זה לא גרם לבחור הגיאורגי לומר שום דבר. הוא בהה ברצפה.
בינתיים הגיע תורנו להיכנס למועדון. כל הלילה חיפשנו את החבורה הזאת בין המבלים, כי היינו חייבים לדעת אם מישהו מהם עבר סלקציה. רגע לפני שהלכנו הביתה בבוקר, בחורה רוסיה שחיכתה איתי בתור לבר, נדחפה וניסתה לעבור. שיכורה שלא שולטת בתנועותיה, היא עשתה זאת תוך שהיא מתנצלת בצרפתית עם מבטא רוסי כבד.
מאפה הגבינה של נהגי המשאית
באותו סוף שבוע לנו בבית בן מאתיים שנה בעיר העתיקה של טביליסי. זה היה בית אבן עם קירות עבים מאוד, המון חלונות גדולים ומרתף יין מסורתי שמושכר לבר היין הסמוך.
המארח שלנו, דוד, סיפר שמדובר בבית שבו גדלו אביו ודודו ומאז הפך לעסק איירבינאבי משפחתי. למרות זאת, השכנה מהבית ליד פולשת לחבל הכביסה כשהמקום על חבל הכביסה שלה נגמר. בוקר טוב גם לך, נינו, שמצאתי תולה סדינים בחצר שלי כשיצאתי החוצה בטישרט ותחתונים.
דוד, מעצב גרפי בן 28, בדיוק חזר מביקור בישראל. הוא התארח אצל בני משפחה בבת ים, לן בשוק הפשפשים אבל הכי את רמת אביב. הוא רוצה לעבור לישראל לעבוד בהייטק. אז אנחנו יושבים עם דוד בבר היין הסמוך, שותים יין גיאורגי ואוכלים פלטת גבינות גיאורגיות. דוד ממש מנסה להימנע מלדבר על המצב עם הרוסים שמציפים את העיר, גם כשאני מנסה לשאול אותו על זה.
בשלב שבו בחור רוסי שיכור מפיל את הטלפון שלו מול הפרצוף שלנו ואז נופל בעצמו, הוא כבר לא שולט בעצמו. נפלט לו, "אלוהים כמה רוסים יש פה!". אחר כך הוא נפתח, אבל רק קצת, ואומר שזו בעיה שכל כך הרבה אנשים ממדינה כובשת מסתובבים עכשיו בגיאורגיה. בסוף הוא גם מוסיף שהוא מקווה שהם לפחות יפסיקו להיות כל כך מרוכזים בעצמם, ילמדו עוד איזו שפה, יכירו בכך שיש תרבויות נוספות.
דוד אומר שזו בעיה שכל כך הרבה אנשים ממדינה כובשת מסתובבים עכשיו בגיאורגיה. הוא מקווה שהם יפסיקו להיות מרוכזים בעצמם
בבוקר יום שני אני יושבת עם דוד לקפה בחצר (נינו השכנה לא באה להוריד את הסדינים שלה), מודה לו על האירוח, משתפת בחוויות ומשתדלת להישמע כמו תיירת סאחית שמתלהבת מאנשים שרוקדים ריקודים מסורתיים ברחובות ושותים יין תוך כדי, בלי ידיים.
בן זוגי חונה מחוץ לבית עם במוו שחורה שהביא מהשכרת הרכב. הוא מכריז "שידרגו אותנו". אנחנו נפרדים מדוד, שמסתכל עלינו כאילו אנחנו אוליגרכים, ויוצאים אל "הדרך הצבאית", כביש שמוביל מטיביליסי לגבול הרוסי באיזור הר קזבג, בדיוק המסלול שפליטי הגיוס עושים, רק בכיוון ההפוך.
אנחנו עוצרים בתחנת דלק מחוץ לטביליסי. נהגי המשאיות בה מקללים את פוטין וקונים מאפים ענקיים ממולאים בכמויות בלתי נתפסות של גבינה. להערכתי, כל מאפה כזה שוקל לפחות קילו. הם מערסלים את המאפים כאילו הם תינוקות וממשיכים בדרכם.
הדרך מפעימה: ההרים מתחלפים ועליהם גם סוגי הצמחייה, בצידי הדרך ישנם מפלים, נהרות, מנזרים מרשימים, נחלים ונביעות של מים מינרליים שצובעות את הסלעים בצבע חלודה. כשעה וחצי לפני הגבול אנחנו מגיעים לאנדרטת הידידות בין העם הסובייטי לעם הגיאורגי, זכר לימים יפים יותר, או לשלטון אימפריאליסטי ומרכזי יותר.
ביום למחרת אנחנו מטיילים בעמק הטרוסו ועמק הסנו. לפחות הפעם אנחנו לא מוקפים ברוסים אלא בישראלים שיצאו בתקופת החגים לרעות על כרי הדשא, כנראה מהיפים שיש כנראה בעולם. גם כאן, בין עדרי הסוסים, לעדרי הפרות, למשפחות החזירים ולמפלים שבוקעים מכל הר כמעט, הגיאורגים הצליחו לצבוע את הגדרות שלהם, את המשאיות שלהם ולעצב את פינות הישיבה בכחול וצהוב, צבעי דגל אוקראינה.
בקשה לויזה בבר בטיבילסי
בבוקר שבו אנחנו נוסעים למחסום לארס, מעבר הגבול בין רוסיה לגיאורגיה, אני רואה בחור תזזיתי במיוחד בבית הקפה. הוא נראה לי כמו בריטי שיכור, אבל משיחת הטלפון שלו עולה שהוא רוסי שסובל ממחסור חמור בשעות שינה. "אני במסעדה פה, תגיע, יש אוכל", הוא אומר בחוסר סבלנות רווי בדאגה, "בסטפנסמינדה, זו הנקודה המיושבת הראשונה אחרי הגבול. אל תדאג, יתנו לך לעבור, בוא כבר. אני מחכה".
בדרך למעבר הגבול, אני קוראת ב"טיים" שפעילים גיאורגים בדיוק ארגנו שם הפגנה נגד המגיעים מרוסיה. אני נדהמת כשאני רואה את גובה ושיפוע ההר שהם טיפסו עליו עם השלטים. כנראה שהם ממש חוששים שהרוסים שמגיעים ישארו במדינה שלהם ויום אחד ידרשו אוטונומיה פוליטית ותרבותית רוסית או משהו. שום דבר אחר לא יכול להסביר את הנחישות לטפס לשם. בינתיים הנזירים במנזר הגבול מסבים את תשומת לבנו למשפחה של עיזי בר, נדירות לטענתם, ויחד עם נהגי משאיות רוסים אנחנו בוהים בעיזים ולא בפליטים.
אותה כתבה בטיים סיפרה גם על בר הדדאנה בטביליסי, שהיה מסומן לי כמקום לשתות בו בירה, אבל לא יצא לנו להגיע אליו. לפי הכתבה, בעלי הבר מבקשים מבעלי דרכונים רוסים להגיש בקשה "לויזה" על מנת לבלות בו. בכניסה עליהם לסרוק קוד שפותח טופס, שבו עליהם לסמן V על כך שהם מגנים את הפלישה הרוסית לאוקראינה, ש-20 אחוז מגיאורגיה כבושה על ידי רוסיה, שהם אוהבים את הביטוי "ספינת מלחמה רוסית לכי להזדיין" ושהם מודעים לכך שעם חצייתם את הגבול לגיאורגיה, הם במדינה שאיננה רוסיה ולא יפנו לאנשים ברוסית כברירת מחדל.
בדרך חזרה לטביליסי, כמעט כל לוחיות הרישוי של הרכבים נושאות מספר רוסי. בסכר, כשעה מחוץ לטביליסי, בחורה שנראית בת לא יותר מ-18 עם מנשא ובו תינוק עושה סלפיז פוטוגניים על רקע הנוף. מי שנראה כמו בעלה, מסתובב עם עוד שני חברים בני גילם בין דוכני מלכודות התיירים באיזור וקונים כוסות מיץ רימונים במחיר מופקע. הם מביאים לה כוס. היא מסיימת להצטלם, מורידה את הטלפון ואומרת ברוסית "טוב, חרא פה. בואו נמשיך לאיסטנבול".
בטיביליסי, גבר בלונדיני, גבוה ומקועקע חולף על פני בן זוגי בבית קפה ומבקש ממנו לגלגל סיגריה. הם מתחילים לדבר. הרוסי מספר שהוא הגיע לגיאורגיה לפני יותר משבוע. הוא וחבריו ברחו מהגיוס. הם השאירו את הרכב בעיירה הרוסית סמוכה לגבול, בידיעה שתור הרכבים בגבול יכול לארוך גם ארבעה ימים ויותר. אי אפשר להירדם בתור הזה, אחרת יעקפו אותך. הם ניסו לקנות אופניים בכפר כדי להגיע לגבול, אבל תושביו מכרו את אופניהם ב-500 דולרים לחתיכה והם נאלצו לחצות את הגבול ברגל.
תור הרכבים בגבול יכול לארוך גם ארבעה ימים ויותר. אי אפשר להירדם אחרת יעקפו אותך. תושבי הכפר הסמוך מכרו את אופניהם ב-500 דולרים לחתיכה
לדבריו, הם נסעו לגבול בבהלה ולא לקחו איתם כלום. הרובלים שהיו ברשותו הומרו ל-15 לארי, סכום שמספיק לשבעה מאפים או לשלוש בירות. במשך מספר ימים, עד שמצא דרך להעביר כסף מרוסיה, הוא ישן ברחוב. משפחה גיאורגית שהבחינה בו הביאה לו שק עם אוכל וסיגריות. הוא טען שרצה לעזוב את מוסקבה כבר שנים כי החיים בה הפכו לבלתי אפשריים, הגיוס גרם לו להגשים את החלום. הוא דווקא טען שהוא מרגיש מאוד בנוח בגיאורגיה ומאוד רצוי. נשאר לו רק למצוא עבודה.
בהסתמך על ציוץ של שר המשפטים הגרמני שלפיו "כל מי ששונא את דרכו של פוטין ואוהב דמוקרטיה ליברלית מוזמן לגרמניה", בן זוגי שאל את הבחור אם הוא לא חושב להגר לגרמניה.
המקועקע הרוסי השיב שהוא הלך לשגרירות הגרמנית והתעניין במעבר לשם, אבל נענה שגרמניה מזמינה אליה רק עובדי הייטק. והוא שיפוצניק.
מסוקים צבאיים זה סימן רע
גם ארמניה היא ארץ של הרים, אינספור מקורות מים, מנזרים, מאפים מנחמים ויין עתיק. כמו גיאורגיה, היא המדינה הנוצרית השניה בקווקז. נסענו במשך חמש שעות עם נהג מונית שירות שכמעט נכנס חזיתית בזמן עקיפה בשתי משאיות, וכדי לחגוג את העובדה שניצלנו, עוד לפני שסיימתי לומר "שמע ישראל", התחיל ללגום נוזל שקוף מבקבוק קטן בשלוקים מאוד קטנים. הגענו לירוואן ולא ראינו שום דגל אוקראינה. דווקא ראינו דגלים רוסים מונפים מעל מוסדות רוסיים שונים כמו "בית מוסקבה" או "בית הספר הרוסי".
זה לא אמור להיות מפתיע, אבל לא חשבתי על זה מראש. הרי רוסיה וארמניה נמצאות בברית צבאית משותפת (יחד עם בלארוס, קזחסטן, קירגיסטן וטג'יקיסטן. ארמניה תלויה צבאית ברוסיה, ששומרת על חלק מגבולותיה והתערבה צבאית במלחמת נגורנו קרבאך מול אזרבג'אן ב-2020.
המתח בין ארמניה לאזרביג'ן הורגש גם בדרך המסוייטת עם נהג מונית השירות. כל העת טסו מעלינו מסוקים צבאיים. "זה סימן רע מאוד", אמר עיתונאי ניו זילנדי שחלק את הנסיעה איתנו. הוא מתגורר באוקראינה והגיע לארמניה כדי לסקר את המשבר הנוכחי עם אזרביג'ן, שרק החל להתפתח. "בדיוק ככה מסוקים כאלה טסו במלחמה לפני שנתיים", אמר בצער אבל גם בהתרגשות מקצועית.
כשבועיים לפני הטיסה לארמניה החלטנו לוותר על לטייל בדרום המדינה, לאור העובדה שבחילופי אש בין שתי המדינות לאורך אחד מהגבולות הדרומיים, נהרגו בלילה אחד מאות חיילים משני הצדדים.
מאוחר יותר בלילה, חברה שמתגוררת בעיר הבירה ירוואן הזכירה לי גם שזלנסקי יצא בהצהרות תמיכה פומביות באזרביג'ן, על רקע מלחמת נגורנו קרבאך האחרונה. "כשאירגנתי אירוע תמיכה באוקראינה, כשרוסיה פלשה אליה, השכנים באו להתלונן על דגל אוקראינה שראו אצלנו", היא אמרה וחייכה.
תושבת ירוואן: "כשאירגנתי אירוע תמיכה באוקראינה, כשרוסיה פלשה אליה, השכנים באו להתלונן על דגל אוקראינה שראו אצלנו"
ההגעה לירוואן והשהות בה בצל הפליטים הרוסים היתה לא פשוטה, בלשון המעטה. אם בטביליסי שמענו ולא התרגשנו מאינספור תלונות על הפקקים שהרוסים יוצרים, על עליית מחירי הדיור והמזון בגללם – בארמניה הכל היה אחרת.
זה התחיל שלושה ימים לפני שהגענו: בעלת מקום הלינה שהזמנו בירוואן חודש לפני ההגיה בישרה לנו שהמעלית בבניין התקלקלה והדירה נמצאת בקומה ה-11, והפצירה בנו לבטל את ההזמנה. האמנתי לה, והזמנתי מקום לינה אחר.
מהתחנה המרכזית בטביליסי, רגע לפני שיצאנו לדרך במונית השירות המקוללת, כתבתי לבעלת מקום הלינה החדש ושאלתי מה הכתובת. "יש המון תקלות בדירה, אי אפשר להיות בה", היא השיבה שעה לפני שנעלם האינטרנט בגבול בין המדינות, וביטלה את ההזמנה. בינתיים כמעט לא נותרו אופציות לינה בירוואן: לא באיירבינאבי, לא בבוקינג, ולא באתר מקומי ברוסית. בצהרי אותו יום היו רק אופציות ספורות, כולן במחירים מופקעים.
בסוף, אחרי עוד כמה הזמנות כושלות, ישבנו בגינה חשוכה בחצר פנימית מלחיצה במרכז העיר, וחיכינו לבעל הדירה שיבוא להביא לנו את המפתחות. זה עבד. רק שילמנו לו במזומן סכום גבוה פי חמישה מהמחיר בו הזמנו את הדירה הראשונה והשניה בעיר. נכנסנו לדירה מסריחה, מגעילה ביותר, עם רצפה מתפרקת. אבל הודינו לאדושם וקיללנו את פוטין.
באותו לילה התנחמנו בשתיית וודקה תוצרת בית: כוסית בטעם ורד הבר, כוסית בטעם טימין ואיצטרובל, כוסית בטעם פטל וכוסית בעוד טעם מהטבע הארמני. כל זה קרה ב"מאמא ג'אן", בר סלון תרבות שפתחה יוליה כסלו בעיר לפני שנתיים, ארבע שנים אחרי שעזבה את תל אביב לטובת ירוואן. גם "מאמא ג'אן" היה מפורק בפליטים רוסים טריים. למעשה, כשהגענו לשם, הם בדיוק סיימו קבלת שבת.
https://www.instagram.com/p/Cjke0H4MQFR/?utm_source=ig_web_copy_link
רוסים מגיעים לירוואן כל הזמן, במספרים שהולכים ומתגברים מאז שרוסיה פלשה לאוקראינה, הסבירה יוליה. המהגרים שהגיעו לעיר כבר במרץ ואפריל (על רקע הפלישה והסנקציות הבינלאומיות נגד רוסיה) כבר פתחו מקומות בילוי, בהם את ה-TUF, שהפך לאחד המקומות הלוהטים במרכז העיר ובר בשם DRUZHBA ("חברות" ברוסית) שנמצא בעברו השני של הכביש ומגיש כנראה את הבירה הזולה ביותר בירוואן.
בינתיים, בבר-סלון תרבות של יוליה, עובדים בשטיפת כלים כמה רוסים שהגיעו לעיר בשבועיים האחרונים. הקהל והעובדים של יוליה היו כולם צעירים לבושים היטב. חלקם הגדול על הרצף הטרנסי.
איך אומרים "מי טו" בארמנית?
בבוקר שאחרי ההגעה המסוייטת לירוואן וכוסיות הוודקה תוצרת בית המנחמות, גיליתי שתי נשים זרות בגיל העמידה שארבו לי מחוץ לבית. "סלחי לי, את יודעת אם מישהו כבר שכר את הדירה הזאת?", אמרה לי אחת מהן ברוסית והצביעה על חלון הדירה שלי. "כן, אני", עניתי. הן נראו לי עצובות במיוחד אז שאלתי: "למה? אתן מחפשות מקום להיות בו?". הגברת השיבה שהיא מקומית. הן פגשו שתי משפחות רוסיות שרק הגיעו לעיר ואין להן איפה להיות.
"איפה מצאת את הדירה?", היא שאלה. עניתי שברשת. אמרתי לה שאני כאן לעוד שני לילות ונתתי לה את המספר של בעלת הדירה. "קחי בחשבון שמאוד יקר פה והדירה במצב נוראי. התנאים מתאימים למשפחות שאין להן שום מוצא אחר", הוספתי. היא שאלה כמה אני משלמת, השבתי שכ-150 דולרים ללילה. "אני כל כך מתביישת בנו", היא אמרה. "סליחה, סליחה מכל הלב". לאור הבושה שלה, ביליתי את כל היום ברגשי אשם שאני התיירת תופסת מקומות לינה לפליטים.
היא שאלה כמה אני משלמת, השבתי שכ-150 דולרים ללילה. "אני כל כך מתביישת בנו", היא אמרה. "סליחה, סליחה מכל הלב"
ירוואן היא ללא ספק המקום ה"מושלם" שביקרתי בו בחיי. מרכז העיר בנוי כמעגל בקוטר של כמה קילומטרים טובים. סמוך למרכז המעגל שוכן בית האופרה והבלט. הכבישים והשדרות עוברים בו בגיאומטריה מושלמת ובין ה"סלייסים" של הרחובות נמצאים פארקים מכוסים באמנות. כל עסק שלישי במרכז העיר הוא בר או מסעדה שמעוצב באופן מדוקדק וקפדני. הבניינים מצופים באבן לבה בצבע ורדרד, בנויים בקשתות של בטון ומתהדרים במרפסות מפוארות שכל אחת עושה חשק לעצור בה לפחות ליום.
אפשר לבלות יום שלם בקסקד, טיילת מדרגות בתוך ההר, שעולים אליה ממרכז העיר. מדובר בגוש בטון מונומנטלי סובייטי, עם פסלים נוקשים שבוקעות מהם אינספור מזרקות. הנוף לאררט מרהיב, כמובן.
את הלילה בילינו במסיבה בינונית ביותר במועדון ה-POLIGRAF וכשחיפשנו מסיבה ללכת אליה בלילה למחרת, במועדון השני הנחשב בירוואן, ה-OFFICE, גילינו בעמוד האינסטגרם של המקום פרסום מטעם הבעלים שמודיע כי הם אוספים חומרים להגשת תביעות דיבה נגד מי שמאשימים אותם בסימום ואונס קבוצתי של בליינית בת 17.
האמת היא שהיה מדהים לחזות באופן שבו המאבק הפמיניסטי מתנהל באופן גלובלי. התמכרתי לחשבון האינסטגרם של הנפגעת. לטענת חברה ישראלית אחרת שמתגוררת בירוואן, מדובר בפעם הראשונה שנערה מקומית מדברת על פגיעה מינית שעברה בקולה ובפנים גלויות, ודורשת מקהילת הרייברים בעיר לעמוד לצידה.
היו מקרים שבהם תיירות מרוסיה התלוננו על הטרדות מיניות, אבל מישהי מקומית? זה הרעיד את הסצנה והותיר את המועדון ריק. המשכנו לשתות וודקה בייתית בבר של יוליה.
יצאנו להסתובב בהרי מרכז וצפון ארמניה, בעיר דילג'אן הטובלת בירוק ונמצאת בסמוך למנזר הכי מרשים שראינו בכל השבועיים וחצי הללו. נתקלנו במוכר קפה ומיצים שהחמיא לי על המבטא שלי ברוסית, ואפילו על חיתוך הדיבור. הוא היה בן 21 ממוסקבה שהגיע לארמניה עוד באפריל. כפי שסיפר לי, חברת ההייטק הרוסית-איטלקית שבה עבד נסגרה לאחר הטלת הסנקציות הכלכליות על רוסיה. "תבואו שוב, אני סוחט מיצים מעולים", אמר כשנפרדנו.