הדקירה של הנער מחוץ לבית דרור ביום שישי האחרון היתה יכולה להיות עוד סיפור מזעזע על להט"בופוביה, אולם משעה שהתברר כי הנער הוא ערבי – נפתחה תיבת פנדורה. היחס של המגזר הערבי לקהילת הלהט"ב, שבחלקים נרחבים נחשבת טאבו מוחלט, עלה מעל פני השטח וחשף מצוקה לא פשוטה. כדי לטפל במצוקה הזאת, קמה באחרונה עמותה חדשה, עמותת הבית השונה – שתנסה להביא להעצמת הקהילה הערבית הלהט"בית ולתת סיוע מקיף ללהט"ב ערבים שלא קיים היום.
"המקרה של הנער הזה הגיע לתודעה הציבורית רק משום שזה קרה מחוץ לבית דרור", אומר יו"ר העמותה החדשה, סאם בן ה-29 (השם המלא במערכת), שנולד וגדל במרכז הארץ. "אבל האמת היא שעל הרוב המוחלט של מה שקורה ללהט"ב במגזר הערבי אנחנו לא שומעים בכלל. יש הרבה אנשים כאן שדברים כאלה קורים להם. טרנסיות דוברות ערבית מקבלות איומים על חייהן מדי יום, יש הומואים ששורדים ניסיונות רצח ואנחנו שומעים על יותר ויותר דיווחים על אלימות מהבית ומבחוץ, כלפי להט"בים דוברי ערבית בתקופה האחרונה. סליחה שאני מספר לך את זה, אבל אחד הפונים אלינו שיתף אותנו בכך שאביו שורף לו את התחת כדי שילמד. למי הוא יכול לפנות? אף אחד לא יקשיב לו".
"המקרה של הנער הזה הגיע לתודעה הציבורית רק משום שזה קרה מחוץ לבית דרור"
העמותה הוקמה רק לפני כחודש, אך סאם שעומד בראשה לצד ריטה פטרנקו, עובדים יחד כבר יותר משנה. עד להקמת העמותה עמדו השניים בראש תוכנית הסיוע לפליטים של האגודה למען הלהט"ב, תוכנית שהוקמה ב-2014. "התוכנית הוקמה כדי לסייע למבקשי הגנה אפריקאיים", מספר סאם, "אבל מרגע שהתחלתי לנהל אותה, הפניות מהחברה הערבית זרמו בקצב מתגבר. הבנו שהחברה הערבית, גם זו שמתגוררת בשטחי ישראל וגם זו שמצויה בשטחי הרשות הפלסטינית, זקוקה לסיוע ייחודי גם כן".
"גילינו שפלסטינים מהשטחים נמצאים במצב פגיע אפילו יותר מזה של הפליטים האפריקאיים ושהם חסרי מענה כמעט לחלוטין. יש קבוצות דוברות ערבית באיגי, יש את ארגון אלקאוס למגוון מיני ומגדרי פלסטיני הפועל בשטחים ויש כמובן עוד ארגוני להט"ב ישראליים, זה אמור להספיק כביכול – אבל הבנו שזה לא", אומרת שותפתו פטרנקו.
"בקהילות דוברות הערבית אין מענה לבעיות של צעירים גאים בגלל הומופוביה, ואילו בארגונים הישראליים הלהט"ביים המענה לקוי בחסר בגלל פערי שפה או גזענות", היא מתארת, "בניגוד לאשליה שכל אזרחי ישראל יודעים עברית, דוברי ערבית לא יכולים לדבר תמיד עברית, בטח שלא בנקודות משבר. ישנה גם בעיית המנטליות שלנו, הקהילה הגאה הישראלית מקבלת רק את מי שדומים לה, אבל דוברי הערבית שונים ולא כולם רוצים לעשות טיפול המרה לישראליות. חלקם הגדול רוצים להישאר בערביותם ואפילו במוסלמיותם – ממש כמו שיש הומואים יהודים דתיים".
"האגודה אף פעם לא עשתה מספיק"
הפניות לבית השונה מגיעות דרך קו טלפון בשפה הערבית, "רבים פונים אלינו ואומרים שלא נוח להם, שאינם יכולים להתלבש כרצונם, למשל. או שהם מרגישים מאוימים אבל לא בסכנת חיים ממשית. כמובן שאותם אנחנו לא מעודדים לבוא לכאן, כי זה יהיה רק להגביר את הסכנה שבה הם נתונים. אנחנו מסבירים להם כיצד להגיע ללימודים, גם בחו"ל, להשתלב בקהילות גאות בשטחי הרשות ומקשרים לארגונים אחרים שיכולים לעזור להם. אנחנו יכולים להשיג להם גם אישורים כניסה חד פעמיים או שגרתיים לכאן כדי לקבל אצלנו הכוונה".
"אחת המטרות שלנו הוא שכולם ירגישו שייכים", מסכם סאם, "גם ערביי ישראל וגם הפלסטינים, כי מדובר בסופו של דבר בקהילה אחת. מעבר לכך, אנחנו רוצים שהציבור היהודי יבין את הדברים לעומקם, למשל, לאחר הדקירה נשמעה בהרחבה הטענה שזה לא ביטוי להומופוביה – אלא להיגיון של רצח על כבוד המשפחה, אבל 'כבוד המשפחה' הוא אחד הפרצופים המכוערים ביותר של ההומופוביה, וזה חייב להיות ברור".
"לא כל דוברי הערבית רוצים לעשות טיפול המרה לישראליות. חלקם הגדול רוצים להישאר בערביותם ואפילו במוסלמיותם – ממש כמו שיש הומואים יהודים דתיים"
סאם מפנה גם חצי ביקורת בתוך החברה הישראלית לחברי הכנסת הערבים. "אני רוצה להגיע אליהם ולשאול אותם אחד אחד מה הם עושים כדי לעזור ללהט"בים", הוא אומר בכעס, "אם תשובתם תהיה 'כלום' לא נצביע להם כמובן".
גם פעילות האגודה היא חסם לתחושות המבוקשות האלה לפי סאם, "האגודה אף פעם לא עשתה מספיק", הוא טוען, "מדובר במקום ציוני ולכן הפוסטים שלהם בפייסבוק – לא כוללים תרגום לערבית ולא פונים לאנשים לחוש זיקה ושייכות גם כן. מצעד הגאווה כרגע עובר רק בתל אביב וזה מרגיש כאילו הוא קיים רק ליופי. צריך לקחת אותו לתוך יפו כי גם שם חייבים לדעת שאנחנו קיימים".
"מצעד הגאווה כרגע עובר רק בתל אביב וזה מרגיש כאילו הוא קיים רק ליופי. צריך לקחת אותו לתוך יפו כי גם שם חייבים לדעת שאנחנו קיימים"
אחת הבעיות הגדולות שמתמודדים איתם דוברי הערבית הלהט"בים היא דווקא החיים בערים גדולות ובעיקר בתל אביב. "בגלל חריפות ההומופוביה, אנשים חייבים לעזוב את החברה שלהם כדי לברוח ממנה", טוענת פטרנקו, "הם עוזבים לחיפה, תל אביב או לעיר הגדולה הסמוכה למקום מגוריהם כדי להיתקל פחות באנשים שמכירים אותם וככה נשארים מחוסרי תמיכה קהילתית".
לא כולם רוצים להגיע לתל אביב
העיר הגדולה לא תמיד הופכת לאידיליה של חופש. "לא כולם רוצים לבוא לתל אביב. יש מי שטוב להם בכפר בצפון או בדרום", ממשיך סאם, "ורואים כאן ברחובות או במועדונים איך אנשים מוציאים את כל הקיצון שלהם אחרי שהפסיקו את הלימודים ואינם עובדים. בהיעדר שגרת חיים, השכלה ובית תומך הם עלולים להידרדר לסמים ולזנות".
כדי להתמודד עם הצרכים הייחודיים בקרב דוברי ערבית, תפעל עמותת בית שונה בעיקר במישור הליווי הפרטני, לדברי מקימיה. "חלק גדול מהפונים אלינו זקוקים לתוכניות שיקום מפורטות", אומרת פטרנקו "הם זקוקים לקורת גג, לסיוע משפטי, למסמכים חדשים תחת אלה שהותירו בבית, הם זקוקים לסיוע סוציאלי של לימוד שפה והשלמת בגרויות. אנחנו מנסים לעשות הכל כדי שכולם יעמדו על הרגליים הכי מהר שאפשר ותהיה להם תשתית להשתלבות חברתית ויציאה לשוק העבודה".
" לאחר הדקירה נשמעה הטענה שזה לא ביטוי להומופוביה – אלא להיגיון של רצח על כבוד המשפחה, אבל 'כבוד המשפחה' הוא אחד הפרצופים המכוערים ביותר של ההומופוביה"
בנוסף, יוזמים בעמותה פרויקט מלגות תמורת התנדבות קהילתית שתשלב את דוברי הערבית היוצאים מקהילתם בסביבתם החדשה. “כנראה שלא נשנה את הקהילות שמהם הם מגיעים", מוסיף סאם, "אבל נוכל לתת לאנשים כלים להסתדר, להשתייך ולהוביל בכל מקום".
גם על דירת חירום מטעם העמותה חולמים השניים מכיוון שאחד הצרכים הייחודיים של דוברי ערבית מורגשים אפילו כשבוחנים את האפשרויות לינת החירום הקיימות עבורם כרגע – מקומות מקום לינת חירום בישראל מקבלים צעירים להבט"בים עד גיל 26. ואולם להט"בים מהמגזר הערבי עוזבים את סביבתם לפעמים בגילאים מבוגרים יותר.
תחנת מעבר בדרך לחו"ל
סאם ופטרנקו מטפלים גם במבקשי הגנה מהרשות הפלסטינית, כפי שעשו בעבר במסגרת האגודה לזכויות הלהט"ב. "הפונים מהרשות הפלסטינית הם רבים", אומר סאם, "כמו למשל מבקשי הגנה מכפרים באזור חברון שמגיעים לכאן אחרי שמשפחתם גילתה על ההעדפות המיניות או המגדריות שלהם, או מכיוון שהמשטרה ברשות רודפת אותם ומנסה לתפור להם תיקים בגלל זהותם".
"משפחתם יכולה לרדוף אותם גם אם הם בורחים לקצה השני של הרשות", מוסיפה פטרנקו, "אבל גם אם המשפחה היתה רוצה לתמוך בהם, אין לה יכולת כזאת. זה אומר לשנות מקום מגורים ואין ברשות לאן. זה קל יותר בשטחי ישראל משום שכאן משפחות יכולות להתגורר ולעבוד גם במגזר היהודי, ושם אין את האפשרות הזאת".
"להט"בים פלסטינים הרי נכנסים לישראל בכל מקרה כי אינם רוצים למות. הם נאלצים לשרוד בשחור או בפשע. אז למה שלא נסדיר את זה?"
המגיעים לישראל מתחומי הרשות נחשבים כמובן לשוהים בלתי חוקיים לפי החוק הישראלי ובניגוד למבקשי הגנה אחרים, הם אינם זכאים להגיש כאן בקשת מקלט. לפי החוק הישראלי, אסור להלין שוהים בלתי חוקיים או להסיעם וסכנת מעצר וגירוש בחזרה לשטחים תלויה מעל ראשם בכל רגע נתון.
"הכוונה שלנו היא להגיע לאיזשהו מתווה מול המדינה שייתן להם מעמד זמני כאן שאיננו פליטות", אומרת פטרנקו, "המצב כרגע הוא שכשמישהו מהם נכנס לישראל אנחנו מבקשים צו מונע גירוש זמני. התחלנו לקבל היתרי שהייה לשלושה חודשים, זה זמן ההמתנה בדרך כלל לראיון עם מתאמת מצד המינהל האזרחי שבוחנת את מצבם, היא נותנת להם בדרך כלל היתר שהיה לעוד שישה חודשים ואחרי זה הכל פתוח".
התחנה הסופית של מרבית הפונים באופן הזה היא מעבר למדינה שלישית בתיאום עם נציבות האו"ם, אולם סאם ופטרנקו מצהירים על כוונתם לייצר בשיתוף עם הרשויות תהליך פחות מתיש ביורוקרטית עבור להט"בים מהרשות. "להט"בים פלסטינים הרי נכנסים לישראל בכל מקרה כי אינם רוצים למות", מוסיפה פטרנקו, "הם נאלצים לשרוד בשחור או בפשע, לעיתים הם קונים לעצמם היתרי שהיה בשוק השחור ומסמכים מזוייפים. אז למה שלא נסדיר את זה?"
"רוב הלהט"בים הפלסטינים נמצאים כאן רק עד שיוכלו להתחיל את חייהם באמת בחו"ל, במקום שיכול לקבל אותם ולספק להם זכויות", מסביר סאם, "כרגע אנחנו מטפלים בכ-20 פונים, חלקם כבר נסעו, אבל יכול להיות שכבר השנה נציבות האו"ם תיקח את כולם ויהיו לנו בשורות טובות".