כבר 16 יום שהעובדים והעובדות הסוציאליים שובתים ומפגינים בכל הארץ, אך לא חלה כל התקדמות עם משרד האוצר בנוגע לדרישותיהם. בינתיים מצבם של המטופלים התלויים בשירותים החברתיים הולך ומחריף, וחלקם נמצא אף על סף קריסה.
"אני נמצא בבידוד עם שני ילדים, אחד מהם על הרצף האוטיסטי ועם אישתי שנמצאת בחודש שמיני", אומר משה, בן 29 מחולון, שמטופל בשנתיים האחרונות בשירותי הרווחה בעיר. "אני מכור נקי, ובגל בראשון של הקורונה היתה לי מעידה. לפני חודשיים התחלתי שוב הכל מהתחלה. אני חי באי ודאות, לא פוגש אנשים בהחלמה כמוני, לא מקבל טיפול. המטפלת שלי הודיעה שהיא לא יכולה לדבר איתי בגלל השביתה".
משה מספר שההתמכרות שלו היא מחלה לכל דבר ועניין. "אי אפשר לא להיות מטופל", הוא מבהיר. "זה כמו שביבי ייקח את כיסאות הגלגלים מהנכים. הצבעתי לו, זה לא יקרה שוב. בשבועיים האחרונים אני מחזיק, סובל וסובל, אבל אני לא יודע כמה זמן עוד אחזיק מעמד. הראש שלי לוקח אותי למקומות לא טובים. אני חייב לחזור לטיפול".
שני תיקי אלימות שנפתחו למשה בגלל אלימות, נסגרו בזכות הדרך שעבר בטיפול. "אני יכול ליפול בכל רגע", הוא זועק. "כמה כסף אעלה למדינה כאסיר? כמה אני אעלה כמאושפז במוסד גמילה? כמה הביטוח הלאומי יצטרך לשלם לאישתי אם אחזור להשתמש, היא תתגרש ממני ולא אשלם לה מזונות כי אהיה נרקומן פעיל? כמה נשים חוטפות עכשיו מכות ואין שירותי רווחה שיעזרו להן? כמה ילדים של אנשים שחזרו להשתמש זרוקים עכשיו מוזנחים ורעבים בלי שאף אחד מסתכל עליהם? בא לי לבכות מרוב שזה כואב. כמה זמן אפשר להחזיק ככה מעמד?"
"אני לא רוצה ליפול שוב"
"אני צריכה את המטפלת שלי", אומרת גם חגית, מטופלת ביחידה להתמכרויות בקריית אתא, שהצטרפה ביום ראשון להפגנת העובדות הסוציאליות שהתקיימה בקריית הממשלה בחיפה. "אני אישה נכה, חיה בכאבים, מוציאה 800 שקל על תרופות בחודש, סובלת מחרדות, דיכאונות וסיוטים. אני יכולה לחזור לשתות בכל רגע".
"בהפגנה קיבלתי כוח", היא ממשיכה, "ראיתי את המטפלת שלי, את העובדות הסוציאליות מהעיר. הן נותנות לי כוח להמשיך. יש אנשים שטיפול הוא כמו אוכל עבורם, ואני לא מזלזלת בחשיבות של אוכל. גדלתי ברחובות, אני יודעת מה זה רעב. לפני תחילת השביתה, העובדות הסוציאליות בעיר דאגו שיהיה לי אוכל בבית. הוא הולך ונגמר.
"איך הממשלה לא שומעת את הזעקה של המכורים? איך הם לא רואים את הילדים בסיכון? רק מסעדנים וסלבים שצועקים חזק מקבלים קו פתוח לפוליטיקאים המשפיעים. הבעיות שלהם מטופלות מיידית".
"אני מטופלת 36 שנים ברווחה. עוזרים לי לשלם חשבונות, לגדל את הילדים, עזרו לי בדיור. הרווחה היא הבית שלי. משרד האוצר פירק לי את הבית. אני לא יודעת כמה זמן אחזיק בלי טיפול, בלי שיענו לי לטלפונים. אני לא רוצה ליפול בחזרה".
"אני חושבת שאין עובדת סוציאלית בעיר שלא מכירה אותי", אומרת מרינה (שם בדוי) מצפון הארץ. "לפני ארבע שנים התחלתי טיפול ביחידה לאלימות במשפחה וכיום אני עוברת הדרכת הורים ביחידה לבריאות הנפש. עברו רק שבועיים מהשביתה, וכבר אני מרגישה שמתחיל להיגמר לי האוויר".
למרינה שני ילדים שזקוקים למסגרת פנימייתית בשנה הבאה, אבל בגלל השביתה אין מי שיאתר את המסגרות ויתאם אותן. "אחת הבנות שלי נמצאת באשפוז בבית חולים לבריאות הנפש, היא כבר חזקה מספיק כדי לחזור הביתה, אבל אי אפשר לשחרר אותה בלי שיהיה לה אופק לשנה הבאה.
"גם לבן השני שלי יש רקע של דיכאון ואשפוז במחלקה סגורה. בלי הדרכות ההורים מתחיל להיות לי קשה. העובדת הסוציאלית שלי עושה הרבה יותר מרק הדרכה. זה תהליך בונה, מעצים. עכשיו נשארתי לבד".
"הבת שלי נמצאת באשפוז בבית חולים לבריאות הנפש. היא כבר יכולה לחזור הביתה, אבל אי אפשר לשחרר אותה בלי שיהיה לה אופק לשנה הבאה"
"הרבה שנים לא מצאתי את עצמי, חשבתי שאני לא נורמלית. הלכתי לאיבחונים, לפסיכיאטר", מספרת מעיין, תושבת מרכז הארץ. "כשהילדה שלי נולדה, אבא שלה היה בכלא, אני גרתי אצל ההורים והייתי מחוסרת עבודה. חברה המליצה לי לפנות לעובדת הסוציאלית. בהתחלה התביישתי, אבל לא ידעתי מה לעשות אז פניתי אליה".
מעיין מתארת כי בעקבות הפגישה היא הופנתה לתוכנית תעסוקתית, שלאחריה השתלבה לראשונה בחייה בשוק העבודה. "כשהילדה הייתה בת חמש התחילו לה בעיות חברתיות. המליצו לנו על טיפול דיאדי, זה ממש הציל אותה. במקביל הצטרפתי לקבוצה של נשים שחיו עם מכורים, בילדות או בזוגיות. הייתי בקבוצה שש שנים ונולדתי מחדש בזכותה. יש חברות בקבוצה שחיות משבוע לשבוע, ממפגש למפגש, שלא יודעות איך הן יתמודדו בלעדיה".
"הצטרפתי לקבוצה של נשים שחיו עם מכורים ונולדתי מחדש בזכותה. יש חברות בקבוצה שחיות משבוע לשבוע, ממפגש למפגש, שלא יודעות איך הן יתמודדו בלעדיה"
בעקבות עבודה חדשה עזבה מעיין את הקבוצה ועברה דירה. "כיום אני לא צריכה סיוע לעצמי, אני בסדר. אבל אני בדיוק מחפשת עזרה לילדה, שמתחילה את גיל ההתבגרות ואני מזהה אצלה התנהגויות שקשורות להתמכרות, זו הרי בעיה משפחתית, כמו שאומרים. הייתי רוצה לקחת אותה לטיפול, שיעזרו לה כמו שעזרו לי. הרווחה הצילה את החיים שלי".
בתחתית שרשרת המזון
נוכחותם של מטופלי רווחה בהפגנות העובדים הסוציאליים הולכת והופכת למורגשת יותר ויותר. הם באים להביע תמיכה במי שמסייע להם. מרינה הצטרפה לאחת ההפגנות שהתקיימו ביום חמישי. "אני לא אדם של הפגנות", היא מעידה, "אבל המאבק שלהן כל כך צודק, שלא יכולתי להישאר בבית. ראיתי שם עובדות סוציאליות חוסמות כביש ראשי, מתעמתות עם שוטרים – וזה כאב לי. זה אבסורד שהן צריכות להפגין כוח ולצעוק כדי שישמעו אותן, כדי שיוכלו לתמוך באחרים.
"אני מטופלת ברווחה למרות שאני אישה משכילה, עם מקצוע מכובד ומכניס. אני מרוויחה יותר מהנשים שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן. בינתיים הממשלה זורקת עלינו כסף במקום לחלק אותו בחוכמה".
ישנם לא מעט מטופלים שלא יכולים להגיע להפגנות, למשל קטינים שחיים בבתים אלימים או קשישים מאושפזים. האחות המומחית קציעה כהן, ממערך הטיפול הפליאטיבי מבית חולים העמק, סיפרה על מטופלים כאלה במכתב פתוח שהפיצה בפייסבוק ובו תיארה משמרת בוקר אחת שלה בצל שביתת העובדות הסוציאליות.
"לריסה (שם בדוי, וכך גם יתר שמות החולים), בת 90, אושפזה לפני שבוע עם כף רגל שמאל נמקית כתוצאה ממחלת כלי דם. כמוה גם עבד, בן ה-75 מהחדר הסמוך, שכף רגלו השמאלית כוללת שני פצעים עמוקים קשי ריפוי בעקבות מחלת הסוכרת ושכיבה ממושכת.
"שניהם המתינו מספר ימים לניתוחי קטיעה. הצלת הרגל, שיקום או הליכה כבר אינם על הפרק עבורם, אך במצבם הרפואי המורכב מתברר שזהו ניתוח מקל שעשוי להציל אותם מכאב בלתי נשלט וריח ריקבון שילווה אותם בזמן שנותר להם לחיות. זהו הבוקר הרביעי בו אני שומעת את לריסה בוכה 'כואב כואב', למרות מנת המורפין שמקבלת בטרם רחצה וחבישה.
"אבל היום לריסה הועלתה על אמבולנס, יחד עם הדייר מהחדר הסמוך, ושניהם חזרו לבתי האבות כי רויטל לא הייתה כאן להסדיר אפוטרופסות. ובלי רויטל, קשישים שכבר אינם כשירים לא יכולים לעבור ניתוח עצוב כל כך. הם נאלצים לסבול עד סוף ימיהם".
"העובדות הסוציאליות נמצאות בתחתית שרשרת המזון", אומרת כהן. "התפקיד שלהן הוא לא הירואי, אין להן מדים ולא נראה אותן בסרטים פותחות את דלתות הטיפול הנמרץ בסערה. העבודה שלהן סיזיפית, יומיומית, אבל היא גורמת למערכת לנוע".
העובדות הסוציאליות של המערך הפליאטיבי (טיפול תומך הניתן לחולים בסוף חייהם), מתאימות בין היתר את המסגרת הבאה של המאושפזים: מי לשיקום, מי למסגרת סיעודית, לבית אבות או להוספיס. "עכשיו נוצר מצב שאנשים נתקעים במחלקות גם אחרי שהטיפול הרפואי בהם הסתיים, כי אין מסגרת המשך", אומרת כהן. "אפילו משפחות שרוצות לקחת את המטופל הביתה ולטפל בו מתקשות לעשות את זה, כי העובדות הסוציאליות לא שם כדי למלא טפסים לקבל מטפל סיעודי. ככל שהשביתה תימשך, לא רק שהחולים יסבלו מכך שאינם מגיעים למקום הנכון מבחינה רפואית ומסתכנים בזיהומים בבתי החולים, אלא גם מיטות האישפוז בבתי החולים יתפסו כל חשבון אנשים שניתן צריך לעזור להם.
"התפקיד של העו"סיות לא הירואי, אין להן מדים ולא נראה אותן בסרטים פותחות את דלתות טיפול נמרץ בסערה. העבודה שלהן סיזיפית, יומיומית, אבל היא גורמת למערכת לנוע"
"אני כבר לא מדברת על התמיכה הרגשית והליווי שחסרים לחולים, אלא על המינימום של הנעת המערכת: תיאום מסגרות המשך, קצבאות נכות, שירותים מיוחדים, ניצולי שואה- דברים שאנשים זכאים להם מהביטוח הלאומי, ולא מקבלים. בתחום של ההוספיס זה קריטי, כי את הקצבה הם צריכים עכשיו במיידי. הם לא יקבלו את זה רטרואקטיבית אחרי מות בן המשפחה".
לדברי כהן, הם ניסו להרגיש בקשות חריגות למינוי אפוטרופוס לחלק מהקשישים במחלקה על מנת שניתן יהיה לנתחם בכל זאת. "הבקשות סורבו. שמעתי שכבר בתחילת שבוע שעבר היו כ500 מקרים חריגים לדון בהם בגלל השביתה".
829 פניות לוועדת חריגים
ממידע שהעביר איגוד העובדים הסוציאליים ל"המקום הכי חם", עולה כי מספר הבקשות שבהן דנה ועדת החריגים נכון ליום ראשון בבוקר עומד על 829 מקרים, מתוכם אושרו 116 בקשות. בין הבקשות שלא אושרו בוועדת החריגים היתה חקירת בת ה-12 שנאנסה בכנרת.
באיגוד טוענים כי בעקבות הקורונה חלה עלייה של 60-70 אחוז בפניות לרווחה בכל הארץ. "ביחידות לטיפול בהתמכרויות היתה עלייה של 38 אחוזים", אומרת עו"ס אורנה גינת מהיחידה לטיפול בהתמכרויות בחולון. "אני לא רוצה לדמיין מה יחכה לנו כשנחזור מהשביתה, למרות שאפילו אין לה אופק לסיום.
"המטופלים שלנו זקוקים שלנו בשביל התמיכה, בשביל הטיפול, בשביל להמשיך ולהחזיק את הראש מעל המים. אנשים פשוט שוקעים, ילדים חשופים להורים שלא נוכחים, מכורים שרוצים לעזור לעצמם לא יכולים לצאת לאישפוזיות. המצב מזעזע".
"ביחידות לטיפול בהתמכרויות היתה עלייה של 38 אחוזים. אני לא רוצה לדמיין מה יחכה לנו שכנחזור מהשביתה. אנשים פשוט שוקעים. המצב מזעזע"
"אני לא יודעת למה העובדות הסוציאליות שקופות כל כך, אני רוצה לקוות שזה לא בגלל שדובר במקצוע נשי", ממשיכה קציעה כהן, "אולי כי מי שהן פועלות למענם ממילא חלשים ומותשים מכדי לצאת למחאה. כואב לגלות שבסולם הערכים הישראלי תמיכה בחלש כבר לא זוכה להערכה. כאחות, אני יכולה לומר שלפעמים יש תחושה של ניצול לרעה של מי שעוסקים בהצלת חיים. אנחנו הרי לא ננטוש את המחלקות. ניצול לרעה של מי שעוסקים בהצלת חיי אדם. אנחנו הרי לא ננטוש את המחלקות".
ביום ראשון, בשעה שנערכה הפגנה מול משרד ראש הממשלה והמפגינים תלו תיקים של מקרי רווחה לא מטופלים על הגדרות וקראו לישראל כ"ץ לטפל בהם, צייץ ראש הממשלה החליפי, בני גנץ "בלתי מתקבל על הדעת שלא ימצא פתרון למשבר העובדים הסוציאליים במסגרת התכנית הכלכלית. ילדים, קשישים ומטופלי רווחה משלמים מזה שבועיים מחיר כבד מנשוא. אני ושר העבודה והרווחה, השר איציק שמולי, נעמוד על כך ונפעל לפתרון מיידי".
פנינו לגנץ בשאלה מה עשה מאז הבוקר בנוגע להצהרתו ואיך בכוונתו לפעול לפתרון המשבר בשירותים החברתיים עם השר שמולי. תגובתו טרם התקבלה.
בינתיים דיווחו גורמים מתוך המאבק כי בפגישה עם האוצר שהתקיימה ביום ראשון, נשלח הדרג הנמוך ביותר של פקידי אוצר לנהל איתם משא ומתן, לדבריהם זאת במטרה לשבור את רוחן של העובדות הסוציאליות.
"אנחנו לא נמשיך לעבוד בעומס בלתי מתקבל על הדעת ובסכנת אלימות מתמדת בלי פתרון ארוך טווח לאלימות ולשכר הירוד", נמסר מהאיגוד בתום הישיבה. "השביתה תימשך ימים, שבועות, חודשים. כמה שצריך עד שבמשרד האוצר תתגלה אנושיות".