לפני שש שנים טסתי לניו יורק עם קונקשן של 25 שעות במוסקבה. מילאתי מזוודה בבגדים לכמעט חודש וכשראיתי שנותרו לי המון דברים בחוץ, שאלתי בפייסבוק למי יש מוצ'ילה להשאיל לי כדי לתת פרשנות מרחיבה למה שנחשב לתיק גב על ידי חברת התעופה.
בלילה שלפני הטיסה, קיבלתי אחת מחבר, דחסתי אליה את מה שיכולתי והלכתי לישון בהתרגשות. בבוקר, כשהכנסתי את מברשת השיניים לכיס העליון של המוצ'ילה, גיליתי בתוכו גוש צנוע של עשב ממסטל. הודיתי למזלי הטוב שמצאתי אותו בבית ולא בשדה תעופה וטסתי כדי לבלות יממה של קונקשן במינוס 13 מעלות במוסקבה, תוך אכילת פיצה עם בחור טראנס מקומי שסיפר לי על איך חבריו נכלאו בעקבות פרשת בולוטניה (הפגנות מחאה ב-2011 על השחיתות השלטונית והבחירות שנטענו שזויפו) ואיך משיגים הורמונים בשוק השחור.
השבוע, בזמן שכל מדינת ישראל עסוקה בנעמה יששכר ומצב הביש שנקלעה אליו, שוב הייתי ברוסיה. הפעם בסנט פטרסבורג. תהיתי מה היה קורה אם אני, כיוצאת ברה"מ לשעבר, היתה נקלעת לאותו מצב.
האם דעת הקהל היתה מזדהה ואוהדת באותה מידה? או שעמוק בפנים הייתם מרוצים שהנה, חזרתי לרוסיה כמו שאנשים כמוני אמורים לעשות כשאנחנו עולים לכם על העצבים? האם לדמיין בחורה ישראלית דוברת רוסית בכלא נחשב הגיוני יותר מלדמיין ישראלית "אמיתית" שם?
קיץ של הפגנות ברוסיה
כמו כל ישראלי שטס כרגע לרוסיה, גם אני שקלתי כמה פעמים להשתפן ולא לטוס למדינה הזאת – מקום שלא רק לאזרחיו אין ביטחון אישי בו, גם זרים יכולים בקלות להפוך בו לכלי שחמט עוצמתיים במיוחד. אבל זו בדיוק הסיבה שרציתי להגיע לרוסיה שוב. הקיץ הזה היה משמעותי במיוחד לצעירים ברוסיה והם יצאו להפגין שוב ושוב בערים הגדולות בדרכים יצירתיות. בין אם זה היה אחרי מעצר העיתונאי חושף השחיתויות איוון גולונוב שנראה כאילו תופרים לו תיק על אחזקת סמים וסחר בהם, ובין אם זה בעקבות מעצר פעילי אופוזיציה בעת הבחירות לרשויות המקומיות או מעצרים המוניים ושרירותיים של מוחים ועוברי אורח תמימים בהפגנות הקודמות.
כמו כל ישראלי שטס כרגע לרוסיה, גם אני שקלתי כמה פעמים להשתפן ולא לטוס למדינה הזאת – מקום שלא רק לאזרחיו אין ביטחון אישי בו, גם זרים יכולים בקלות להפוך בו לכלי שחמט עוצמתיים במיוחד
הרשתות החברתיות התפוצצו מתמונות אפיות משם, ולא מעט מהמפגינים תועדו נעצרים כשהם לובשים בגדים שזיהיתי ממעצבים מקומיים שאני עוקבת אחריהם. החלטתי לנסוע כי רציתי לחוות את רוסיה האמיתית, לא זאת שבגלויות המושלגות והנקיות. בשש השנים האחרונות התחלתי להתחבר לשורשים שלי מכיוון אחר. התחלתי לקרוא יותר עיתונות עצמאית רוסית כמו האתר MEDUZA או MEDIAZONA שמבקר את המשטר בכלל, אבל עוקב אחר הפרת זכויות בכלא והתעללות במי שמרצים עונשים במושבות העונשין. קראתי יותר ויותר על מעצרים, היעלמויות ומשפטי ראווה של העיתונאים הביקורתיים וחסרי המזל שבהם.
פיתחתי עניין לא מידתי באופנת הרחוב שמעוצבת ומיוצרת שם, האזנתי יותר ויותר לראפ האמיץ שבוקע מהערים הגדולות ומערי השדה וראיתי איך הופעות של אינספור מוזיקאים מתבטלות משלל סיבות – מאי עמידה בתקנים שלפתע מזוהים במקום שבו אמורה להתרחש ההופעה ועד לסירוב של הראפר פייס לפתוח הופעה בשירת ההמנון. קראתי איך אמנים כמו הראפר האסקי נעצרים, ואיך סוכני ביון עוקבים אחרי חברי הלהקה IC3PEAK (שתופיע בישראל בסוף החודש) מעיר לעיר במהלך סיבובי הופעות, ואיך הם מתקשים לסיים הופעות בגלל המסרים האנטי ממסדיים שלהם.
בקיצור, התאהבתי בבני דורי במדינה שנאבקים תחת שלטון דורסני ומאיים. התאהבתי באומץ שלהם, בבוטות ובעיקר באסתטיקה שהם יוצרים כדי להתמודד עם המורשת הסובייטית מבית ועם שלטון האח הגדול והאוליגרכיה מבחוץ. נסעתי לרוסיה כי ביקשתי לדרוך על אדמת רחבות הריקודים שלהם, גם אם הדבר היחיד שמחבר בינינו הוא שפת אמי, שאני דוברת בצורה משובשת, והיכרותי מבית עם הלך הרוח הסובייטי, שכולו הסתתרות, פרנויה ותקשורת מבוססת פחד עם הזולת והעולם בחוץ.
פרצוף של מטריושקה וחבר חשוד
ואז הגעתי לשם. כנראה שהעובדה שיש לי פרצוף של מטריושקה והדרכון שלי מציין שנולדתי בברית המועצות גרמו לי לקבל אישור כניסה למדינה בלי שום בעיה, אבל בעמדת בידוק הדרכונים ליד, בן זוגי, יליד הארץ שנראה כמו הפנטזיה המקומית על טרוריסטים צ'צ'נים עבר פרוצדורה מלחיצה וארוכה-ארוכה עד לקבלת החותמות הנכספות. יומיים למחרת הוא גם ייעצר בתחנת מטרו, יילקח על ידי שוטרים שידברו אליו דוחה לבידוק בעוד השוטר שאפנה אליו רק יתעניין בלגלוג מהיכן המבטא הזה שיש לי.
בעמדת בידוק הדרכונים ליד, בן זוגי, יליד הארץ שנראה כמו הפנטזיה המקומית על טרוריסטים צ'צ'נים עבר פרוצדורה מלחיצה וארוכה-ארוכה עד לקבלת החותמות הנכספות
סנט פטרבורג היא עיר יפהיפיה ומפעימה, בכל קרן רחוב מרכזי שלה שוכנת כנסיה, ארמון או טירה. פארקים שגורמים לך לרצות להיעלם בין השלכת המהפנטת שלהם מקשרים בין מקום למקום. גם מתחת לאדמה, בתחנות המטרו המרכזיות ייקח קצת זמן להסדיר את הנשימה – כי מתברר שעיצבו אותן בהשראת פאר אולמות נשפים מלכותיים. אבל אנשים לא בדיוק קדים קידות מנומסות אחד לשני כשהם נתקלים זה בזו.
בעוד בן זוגי סופג לו שנאת זרים מהולה בפרופיילינג לאורך כל הביקור, אני שנראית מקומית, אבל מתנהגת כמו זרה רק ספגתי נזיפות בוטות ובלתי מידתיות מכל נותן שירות, נהג מונית או סבתא טרחנית. "מהתיירים היפנים אני אפילו לא מצפה, אבל מאחת כמוך?", אמרה לי אישה מקומית שנעלבה עד עמקי נשמתה מכך שלא ידעתי שאסור לנשים להסתובב בלי כיסוי ראש בקתדרלת קאזאן.
הדימוי של סנט פטרבורג הוא של עיר קלאסית, רומנטית, אירופאית, תרבותי וספוגה במסורות של ספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה, תיאטרון ומחול. ברחוב שגרנו בו כל בניין שלישי היה תיאטרון שמעלה את כל מחזותיו של צ'כוב בבת אחת. תושבי העיר גאים בדימוי הזה ומטפחים אותו והתיירים רק קונים עוד ועוד מטריושקות שמנציחות את ביקורם. והכל מרגיש מצועצע, קיטשי, כמעט הכחשה של היומיום הקשה של המדינה הזאת ובעיקר של העובדה שצ'כוב, דוסטוייבסקי או מאייקובסקי נהפכו לקולות בולטים רק כי לא קיבלו על עצמם את הצנזורה עצמית והחיצונית שכופה המשטר ברוסיה, כפי שקרה קצת אחריהם גם לדובלטוב, העיתונאי והסופר הגולה המפורסם מברית המועצות.
אמא רוצה תמונות
האתר שהכי חובה לבקר בו בעיר הוא כנראה ההרמיטאז', ארמון חורף מלכותי לשעבר שהוסב לאחד המוזיאונים החשובים, היפים אבל גם המייגעים בעולם. מהרגע שנחתתי, דרשה אימי בתוקף תמונות משם. איכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי אל שעריו המוזהבים עד ליום השלישי בעיר.
שקעתי דווקא בטיולים בסנט פטרבורג האחרת, הצעירה היותר, הבועטת. מסתבר שיש כזאת אם מחפשים טוב. למשל במרכזים המסחריים בשדרות ליגובסקי או על גדת נהר הפנטנקה, שהם גן עדן לבני דור ה-Y וה-Z האורבניים האלה שנפרשים על פני כמה קומות, מאורגנים בדרך כלל סביב חצר פנימית עם איזה מיצב אמנותי מרשים וכוללים מספרות שהעובדים בהן נראים כבעלי תואר בכימיה שמיושם על צבעי שיער, מכוני קעקועים עם דגש על קווים ומסרים מימי הגולאג, משרדי הפקות, סוכנויות מיתוג, חללי עבודה שיתופיים בחדרים בארוקיים עם ניאון מסוגנן, בתי קפה קונספטואליים ובארים.
הכל מרגיש מצועצע, קיטשי, כמעט הכחשה של היומיום הקשה של המדינה הזאת ובעיקר של העובדה שצ'כוב, דוסטוייבסקי או מאייקובסקי נהפכו לקולות בולטים רק כי לא קיבלו על עצמם את הצנזורה העצמית והחיצונית שכופה המשטר
חנויות בגדים הן גולת הכותרת של המתחמים הללו וניתן למצוא בהן כאלה של מעצבי בגדים מקומיים שנעים על הסקאלה המינימליסטית והאלגנטית, דרך גותיקה תעשייתית ועד לאופנת רחוב שמקדשת את הטרנינגים (מוצר צריכה נדיר ונסגד בסובייטיקה) ומקשטת אותם באמירות פוליטית מתריסות, טיפות דם שנשפך על ידי השלטון או שנאת שוטרים ומשטר.
קניתי סוודר שסרוגות עליו מצלמות אבטחה שזורות באשכולות ענבים הדוניסטיים באחת החנויות במרכז, ושאלתי את המוכרת לאן כדאי לי לצאת בלילה, לאחר שהבנתי כי המועדון שבניתי עליו והוכתר במגזין הבריטי DAZED כמועדון הכי פרוע ברוסיה נסגר בסופ"ש לפני הגעתי לעיר.
קיוויתי שהיא תמליץ לי על המקום שאליו נפלטו בני ה-20 עם משקפי השמש והוייב האפל עכשיו. בלי להסס, המוכרת החביבה עם האיפור האדום סביב עיניה הציעה לי מועדון אחר, והמליצה על עוד מקום שמתנהל כרדיו לייב ובר, אבל את המיקום שלו אצטרך לברר מפרופיל האינסטגרם שלהם, היא אמרה, כי רק הם בוחרים למי לחשוף את המקום שבו אפשר למצוא אותם.
התחרפנו מרוב שומן
הם כמובן מעולם לא נתנו לי את כתובתם, אולי עקב תמונות של תיירת מטומטמת שניתן היה לראות בפרופיל שלי. אבל כבר באותו ליל שבת שמתי את פעמי למועדון הראשון שעליו המליצה המוכרת. עשיתי זאת קצת ביסורי מצפון, כי ידעתי שאקום מאוחר ביום למחרת ושוב לא אגיע להרמיטאז' כפי שאמא ביקשה.
השעה היתה סביב 2 בלילה כשהזמנתי מונית באפליקציית יאנגו, ששייכת לתאגיד יאנדקס, האח הגדול הדיגיטלי הרוסי שמספק בערך כל אספקט של צריכת שירותים נפוצים ברוסיה – ממנוע החיפוש הכי נפוץ, דרך שלל אפליקציות מידע ותשלומי אשראי. המועדון המבוקש נמצא שעה וחצי ממרכז העיר ברכבת התחתית, וחצי שעה בנסיעה פרטית שעלותה היא כשל משכורת שבועית מעל המינימום בעיר.
המונית חלפה על פני כל הבניינים הניאו קלאסיים של מרכז העיר שמוארים בדרמטיות מלמטה, חצתה גשר לאי אחר ונסעה על גדת הנהר נסיעה שסיפקה הצצה מרשימה לכמות המשכנים שנבנו בסנט פטרבורג לאנשי מלוכה ודרגי האצולה למיניהם ובסביבותיה. ניסיתי לצלם כמה שיותר, לשלוח לאמא, שזה יראה כאילו אני מבלה כמו תיירת סבירה בעיר וחשבתי על כך שהתמונה הפנורמית שהמונית הזאת מספקת לי מבהירה עד כמה האצולה פה התחרפנה מרוב שומן (אמרת כנף רוסית ידועה) ועד כמה היה צורך במהפכה הגונה ברוסיה.
זה הוביל גם למחשבות בלתי נמנעות על כמה גרועות היו ההשלכות של המהפכה הזאת, כמה מבני כוח היא שיכפלה וכמה אנשים נרמסו תחת גלגלי הרכבות המשוריינות שלה, לא פחות מתחת פרסות סוסי האצילים. נהג המונית עצר ליד מוסך חרב בסופו של דבר, אמר שאין לו מושג איפה המועדון, אבל הוא הסיע אליו אנשים לא אחת והוא בוודאות איפשהו שם.
מלכודת דבש קיטשית מול שחיתות
אחרי הסתובבות קלה באזור שבו ירדנו מהמונית, גילינו דרך מוארת באדום שמובילה אל בטן האדמה והסתבר שמסיבת הטכנו החמה של סנט פטרבורג מסתתרת במקלט אטומי מימי המלחמה הקרה שנועד לאכלס עד אלף בכירי ממשל למשך 150 שנים.
המארחת הדביקה לי מדבקות על מצלמות הטלפון, שומר חסון הפך לי את התיק ומישש את כיסי המעיל. המדרגות הובילו למסיבה של טכנו כבד, אפוקליפטי ומהיר, לא משהו שתשמעו יותר מדי במערב. חלל המקום לא היה מיופייף בעליל – נקי מארט, עיטורים או קישוטים מתוחכמים.
הוא היה מואר בקושי בתאורה אדומה מלחיצה ועל הרחבה היבהבו פליקרים אפילפטיים. בעלי המקום ומי שאצרו את הערב לא ניסו לתת לו משמעות עכשווית, אלא רק להותיר אותו כפי שהוא – מעורר מועקה, קר, ברוטאלי אפוקליפטי. לא כי יש בכך אמירה, אלא כי זה פחות או יותר ההווה עכשווי.
התעוררתי בצהריים בהנגאובר של מועקה משלי וסוף סוף הלכתי להרמיטז'. זה היה ביקור קצר אבל מרשים שרק הבהיר לי עד כמה סנט פטרסבורג היא עיר שמקדשת את העבר המלוכני שלה והופכת אותו מלכודת דבש קיטשית לתיירים ולמרכיבי משקפיים רומנטיים – בעוד הדור הצעיר מתמודד באמצעות תרבות הרייב והצריכה המקומית עם תוצאות המהפכה הקומוניסטית, כשדיסטופיית השחיתות והמלחמה הקרה רק מתעצמות סביבו.
סנט פטרסבורג היא עיר שמקדשת את העבר המלוכני שלה בעוד הדור הצעיר מתמודד באמצעות תרבות הרייב והצריכה המקומית עם תוצאות המהפכה הקומוניסטית, כשדיסטופיית השחיתות רק מתעצמת סביבו
ביום האחרון שלי בעיר, ברחתי לטבע בעקבות המלצה של בחור שיכור בבר. נסענו חמש שעות ברכבות לכל כיוון, לעומקו של מחוז קרליה שנמצא צפונה מסנט פטרסבורג. בהיתי בשפע השלכת על עצי הליבנה הדקיקים, באגמים שיקפאו עוד רגע, השוויתי את תוואי השטח עם מפת טלאי האגמים מגוגל ודמיינתי חיילים סובייטיים ופיניים עוטים מסכות גז ונלחמים זה בזה על מגלשי סקי, כפי שאירע כאן ב-1939 במלחמת החורף, כשהאיזור נכבש מפינלנד.
תוך כדי שבן זוגי האכיל את החתול הכי פרוותי שפגשנו בחיינו, חתול יערות שחור וירוק עיניים מקומי, הבנתי שמשהו בי מסרב להשלים עם המצג הקלאסי והתרבותי שרוסיה דוחפת לי כתיירת. אם כבר להגיע לסנט פטרסבורג זה רק בשביל ליטול חלק בטיפול הפוליטי והרגשי שבני דורי עושים לעצמם שם אחרי המאה האחרונה שמשפחות שלהם חוו ובצל הדיסטופיה של פוטין והכסף האוליגרכי.
זו בדיוק הסיבה לחזור לרוסיה שוב ושוב. גם אם יחסמו בה את האינטרנט סופית ונישאר רק עם יאנדקס שמגיש את כל המידע עלינו על מגש של כסף לפוטין התורן, גם אם האופנה החתרנית תיעלם והמועדונים האפלוליים ייסגרו, גם אם נעמה יששכר וסתם מפגינים או עוברי אורח בהפגנות האופוזיציה ימשיכו להיכלא שם למספר מטורף של שנים. אני אמשיך לחזור לרוסיה כדי לראות שיש שם עדיין צעירים שחולמים על מגוון חירויות, ונלחמים עליהן בצורה מעוררת השתאות, בין פטיש העבר הסובייטי לסדן האוליגרך-קרמלין.