בעוד הילדות מיקה-קים ומאורין וולסקו נמצאות עם הוריהן בבית המעצר גבעון ברמלה, עד שתתקבל החלטה אם לגרשן מהארץ – עשרות משפחות של עובדים ועובדות זרות מתחבאות בימים אלה עם ילדיהן אצל משפחות ישראליות ברחבי הארץ שפתחו את ביתן. כולן מצפות כי הזרוע הארוכה של משטרת ההגירה לא תגיע אליהן ושאיום הגירוש יחלוף.
"כשהגירוש העלה הילוך ונחשפנו למשפטים שמתנהלים ולמראות של ילדים שנכלאים לזמן רב, אמהות רבות התעוררו", מספרת אורלי ממרכז תל אביב. "בתחילת הקיץ הזמנתי שתי נשים שילדיהן לומדים בבית הספר עם ילדי לשהות אצלנו. אחת מהן אמרה שהיא בוטחת באלוהים שהם יהיו בסדר והשניה עברה לבית של חברה לא הרחק מתל אביב ומעבודתה. היא חזרה משם לאחרונה מתוך חשש שהשכנים ילשינו עליה. שתיהן מפחדות מאוד, גם מפעילים של שפי פז שמחפשים היכן מתגוררות נשים פיליפיניות כדי לשלוח לשם את משטרת ההגירה". שפי פז הכחישה את הדברים ואמרה כי היא או פעיליה אינם עוסקים בהלשנות.
בינתיים הטלפון של יואל מרשק לא מפסיק לצלצל. הוא פועל לשדך בין משפחות של עובדות זרות שמעוניינות להתרחק ממרכז הארץ לבין משפחות מארחות. שיחה רודפת שיחה בקצב מהיר. יש גם הצעות של רבים שרוצים לעזור בהסעות. אלא שמהצד נראה שהביקוש לאירוח גובר בשלב זה על ההיצע. מרשק ממהר להרגיע באומרו, "אנחנו מוצאים מקום תוך זמן קצר. יש לנו מאגר מארחים גם ממאבקי עבר". הכוונה היא למאבק נגד גירושם של מבקשי מקלט מאריתריאה.
סוף העולם שמאלה
צבי הוא אחד המתנדבים להסעות. ביום שבת האחרון הסיע שלוש אמהות ושלושה ילדים למקום אירוח. "אחת האמהות תיארה תחושה של טבעת חנק שהולכת ומתהדקת סביבה. היא מרגישה מאויימת מאוד. סיפרה שבימים האחרונים מספר אנשים, לא במדים, עקבו אחריה", הוא מספר. "הן לא יכולות לחיות עם הלחץ שהיו נתונות בו, עם הפחד של למצוא את עצמן בכל רגע על המטוס. האמהות סיפרו שאינן ישנות בלילות, קופצות מרעש של כל סירנה או מראה של מכונית משטרה".
"הופתעתי מהעובדה שכולם מדברים עברית, לא ידעתי שכל הילדים נולדו כאן", מתאר צבי ומסכם, "הגענו לאן שהגענו, שתיתי קפה, איחלתי להם בהצלחה, השארתי את הממתקים שהבאתי לילדים ויצאתי לנסיעה של שעות רבות בחזרה לביתי. המפגש איתם גרם לי להבין שהמצוקה שלהם היא לא כלכלית, אלא מצוקה קיומית".
"בחיים לא ראיתי אנשים כל כך מפוחדים", אומרת עפרה שהסיעה משפחה מתל אביב למקום מגוריה. "היה צריך להרגיע אותם שוב ושוב ולומר להם שהם הולכים למקום טוב ובטוח. הילדים לא העזו לדבר אפילו, רק האמא. כולם היו על סף רעד. כדי להרגיע אותם הסברתי להם על הדרך, זה היה נראה להם סוף העולם שמאלה. הם מעולם לא התרחקו מאזור המרכז. הם לא נרגעו עד שלא הבינו היכן הם נמצאים בדיוק".
"היה צריך להרגיע אותם שוב ושוב ולומר להם שהם הולכים למקום טוב ובטוח. הילדים לא העזו לדבר אפילו, רק האמא"
"הם סיפרו שלא ישנו בביתם בלילות מרוב פחד והבהירו לנו שאינם זקוקים להרבה – רק לישון היטב. דאגתי להם למשחקים, למצרכי מזון ולכל מה שהם צריכים עבור היומיום. הבאנו אותם בערב והשארנו אותם ביחידת דיור עם כניסה נפרדת. הבת התקלחה וישר הלכה לישון, כשקפצתי לבקר אותם ביום למחרת אחר הצהריים היא עדיין ישנה. אנחנו משתדלים לתת להם את התחושה שהם יכולים לנוח ולהירגע. אחרי כמה ימים הם אפילו התחילו ליהנות כאן והילדה אמרה שהיא מרגישה בבית מלון".
למירון היו מספר דירות פנויות באחד הישובים בצפון הארץ. הוא פנה לתושבים באזור ואלה הסכימו לסייע למשפחות עובדים זרים שיתארחו בהן. "הסכמנו שזה פרויקט חברתי רב ערך", הוא אומר. המשפחות מתגוררות במקום כבר חודשיים וישארו בו עד ל-1 בספטמבר. "השכנים הסכימו ללוות, לארח חברה ולהזמין את הילדים לפעילויות שמתרחשות ביישוב. הילדים שפגשנו הם ישראלים לחלוטין ומגיעים ממשפחות למופת. קל לגייס עבורם כל עזרה שנדרשת. הם אנשים נעימים ויצרו חברויות בסביבה שבה הם מעבירים את הקיץ".
"סגורים בבית עם חלונות מוגפים"
לא כל משפחה מסוגלת לזנוח את חייה ופרנסתה ולעבור למקום מרוחק, אפילו תחת אימת הגירוש. אורלי מתארת משפחה כזו. "הם סגורים כל היום בבית קטן עם חלונות מוגפים, וכמובן שאין בו מיזוג. היום עבורם הפך ללילה". באחד הבקרים השבוע קבעה אורלי להסיע את בני המשפחה למארחים. כשעתיים לפני הנסיעה יצרה האם קשר עם אורלי ואמרה לה שהילדים לא רוצים לנסוע אלא להישאר בסביבה המוכרת להם, שהם אינם מוכנים להתחבא. האם הוסיפה שילדיה מצפים לקייטנה חינמית של תנועת נוער שתחל בשבוע הבא ושהם רוצים להיות לצד חבריהם, ושהיא עצמה אינה מסוגלת להפסיק לעבוד ומפחדת להתנתק מהכנסייה שהיא חלק ממנה.
גם במשפחה השניה שעימה נמצאת אורלי בקשר קיים חשש כלכלי כבד, אולם שם שני ההורים מפרנסים. לכן, לאחר התלבטויות נוספות נקבע שאחד ההורים ייסע עם הילדים והשני יישאר במרכז לעבוד. נמצאה להם משפחה מארחת שממתינה להגעתם בימים הקרובים.
"גם אני החבאתי את התלמידים שלנו במקומות מסתור", מספר זאב דגני, מנהל הגימנסיה העברית בהרצליה. "נסעתי לבקר אותם ביום שישי האחרון, והמפגשים היו דרמטיים ומרגשים. למרות שקולטים אותם מאוד יפה במקומות שהם נמצאים בהם, הילדים מתגעגעים לחבריהם ומפחדים שלא יהיו איתם כששנת הלימודים תתחיל".
דגני מספר על הקשיים שעימם מתמודדות האמהות בעקבות איום הגירוש. "אחת האמהות זקוקה לטיפול רפואי וחוששת להגיע לבית החולים פן תיתפס", הוא מספר בזעזוע. "מדובר באישה שעבדה כאן שנים רבות בניגוב ישבנים של קשישים ומוגבלים, וכשהיא נמצאת בסיטואציה שבה היא זקוקה לטיפול הוא לא נגיש לה. אמא אחרת סיפרה שהיא מאוד עצובה כי נקרעה מהקהילה שהיא מתפללת בה. היא אישה מאוד דתיה והפסיקה לפקוד את התפילות כבר לפני כמה חודשים".
"אחת האמהות זקוקה לטיפול רפואי וחוששת להגיע לבית החולים פן תיתפס. מדובר באישה שעבדה כאן שנים רבות בניגוב ישבנים של קשישים ומוגבלים, וכשהיא נמצאת בסיטואציה שבה היא זקוקה לטיפול הוא לא נגיש לה"
בקרב כל מי ששוחחנו איתו מקנן החשש מפני שכנים שימסרו לשלטונות מידע על מקום הימצאם, זאת למרות שמקומות המסתור נמצאים באזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות. "לא כולם בסביבתי יודעים על הנעשה ביחידת הדיור", מספרת עופרה. "אני מבקשת סיוע משכנים שאני סומכת עליהם, אבל לא מפרסמת בפרהסיה מדוע ומה קורה בדיוק. מי שנתקל במשפחות המתארחות מגיב אך ורק באופן חיובי. אמרו לי לא לדאוג, אבל אני מדברת על כך רק עם מי ששואל באמת ומתוך כוונה טובה. אנשים מתגייסים למענם מכל הלב, ועדיין עצוב לי שלא רבים עושים יותר – כי הצורך אקוטי".
גם אורלי מצטרפת לביקורת על האדישות החברתית. "המצב כרגע שובר אותי", היא אומרת, "יש כ-600 תלמידים בבית הספר שבו לומדים ילדי, שבעה מהם נמצאים בסכנת גירוש ומפחדים לצאת מהבית. מדובר בתלמידים שנמצאים איתנו מכיתה א' ועם חלקנו מהגן. ישנם לפחות אלף הורים בתמונה, אבל הצלחתי לגייס רק 20 שיעמדו איתי בשער ב-1 לספטמבר, כשהכל יהיה מקושט בבלונים וימחו בדרישה להסדיר את מעמד ילדי העובדות הזרות. החברה שלנו נמצאת במשבר מוסרי מאוד עמוק, אם זה מספר האנשים שמוכנים לצאת נגד אכזריות המדינה. הקיץ הבנתי שאני לא רוצה שילדי יגדלו פה".
"הקיץ נחצו כל הקווים האדומים"
התקווה בקרב המשפחות, המתארחות והמארחות כאחד, היא שב-1 לספטמבר המצב יחזור לקדמותו, שכן הרשויות לא נוטות להוציא לפועל גירושים של מהגרים שילדיהם רשומים במערכת החינוך. עם זאת, לאור המראות הקשים מהקיץ הנוכחי הפעילים נגד הגירוש כבר אינם בטוחים בדבר. "אנחנו מנסים לראות לאן נושבות רוחות הפאשיזם", אומר דגני, "אין לדעת אם המצב הנוכחי יחלוף ב-1 לספטמבר, ישנה רק תקווה קטנטנה שהבחירות ישנו את המפה הפוליטית, ובינתיים שוטרים מטעם ההגירה מסתובבים ברחובות כמו נאצים. הממשלה הנוכחית היא אפלה וגזענית, היא לא יודעת להעריך תרומה של אנשים שהגיעו לפה כדי לעשות את מה שאנחנו לא רוצים, והילדים האלה הולכים להיות קורבן של רוע לב".
" החברה שלנו נמצאת במשבר מוסרי מאוד עמוק, אם זה מספר האנשים שמוכנים לצאת נגד אכזריות המדינה"
"אני חושב שהקיץ נחצו כל הקווים האדומים", ממשיך דגני. "כולנו מקווים שכששנת הלימודים תתחיל, הגירוש יעצר. אבל אם הם מסוגלים להגיע בחמש בבוקר לילדות בכיתה ד' ולקחת אותן מהמיטה באטימות ורוע לב לכלא ומשם מבחינתם גם למטוס, אני בהחלט חושש מהמצב עם פתיחת שנת הלימודים".
הוא מאמין שגילוי אחריות והומניות כלפי תלמידי בית הספר צריך להיות לא רק במתן דוגמה לכלל התלמידים, אלא גם במעורבותם בנושא. "צוות בית הספר והתלמידים חושבים כעת כיצד להגיב לזוועת הקיץ עם תחילת שנת הלימודים", אומר דגני.
"אני מקווה שהמשפחה שאני מארחת תוכל לחזור במהירות לחיי השגרה, לעבודה וללימודים. הם יודעים שישארו איתנו עד שיהיה בטוח עבורם לחזור לדירתם", אומרת עפרה. "לא אתן שיגרשו מפה אדם שנולד כאן, גם לא את הוריהם שתרמו כל כך הרבה. איך אפשר לקחת מהם את הזכות לחיים פרטיים ואישיים? הרי זה צורך קיומי".
מרשק דווקא אופטימי אחרי שנפגש ביום שלישי עם ממלא מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רונן פרץ. "ישראל חתמה על האמנה לזכויות הילד ב-1991, לכן מבחינה חוקית לכל ילד מגיע שהפתרון למצבו יתחשב בצרכיו. הילדים לא אשמים בכך שנולדו פה. רוהאן, למשל, גורש ללא חפציו, בניגוד לרצונו ומבלי ששמעו את דעתו – לחלוטין בניגוד לחוק. אני ואחרים עובדים על לייצר משא ומתן גלוי עם השלטונות בנושא, ונברר שם את עמדתם. אנחנו מאמינים שהחוק יודע לכבד גם את החמלה".