"רוב הזמן אני פשוט מנסה להעמיד פנים שהוא עוד רהיט בבית", מספרת לי יעל, שמעסיקה בביתה עובד סיעודי המטפל בבן זוגה כבר 7 שנים, "כי אם אחשוב עליו כעל אדם אמיתי, אצטרך להכיר בזה שאני חיה בבית עם מישהו זר, שעד לכל חיי האינטימיים. זה לא כמו שותף לדירה או עובד רגיל, הוא רואה אותי קמה בבוקר, הוא שומע אותי מתעצבנת על הילדים, הוא מקלח את בעלי ומחטט לנו בארון ואחת לכמה זמן הוא גם מתחלף ובמקומו מגיע מישהו אחר. זה שאני מנסה לא לחשוב עליו כעל אדם רגיל אומר שאני לא משלמת לו מה שמגיע לו ונותנת לו את כל הזכויות, אבל זו הדרך היחידה שבה אני יכולה להגן, לפחות בראש, על מה שנשאר מהפרטיות והנורמליות של חיי".
ההסבר הזה לא נדיר במיוחד. שמעתי אותו לאורך השנים האחרונות מכמה מעסיקים ומעסיקות של עובדים סיעודיים זרים. האם יעל ואחרים מדשנים בעזרת הקושי האישי קרקע פוריה של דה הומניזציה כלפי העובדים? בדרך כלל לא. אבל האמירה שלה ממחישה עד כמה, בניגוד לתחומים אחרים, העסקת עובד זר היא עניין טעון רגשית, כזה שדורש זויות הסתכלות נוספות לאלה הרגילות שבהן אנחנו בוחנים יחסי עבודה.
עד כה ההתייחסות התקשורתית להעסקת העובדים הסיעודיים עסקה בעיקר במקרי הקיצון של יחסי הכוח: עובד שמתעלל בחסר ישע או מעסיק נצלן. עו"ד עידית צימרמן, מנהלת הקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב וד"ר שירי רגב-מסלם חברת סגל אקדמי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ומנהלת אקדמית של מערך הקליניקות המשפטיות, מבקשות להבין בעבודתן את הטווח הרחב, העדין והטעון שביחסים בין העובדים למעסיקיהם. מסלם ראיינה לצורך מחקרה 52 משפחות שמעסיקות עובדים זרים וצימרמן מפעילה בשנה האחרונה תכנית תמיכה למעסיקים.
התשובה לשאלה בידי מי נתון הכוח, בידי העובד או המעביד, מכתיבה במידה מסויימת גם את אופי היחסים, כפי שמצאה מסלם:
"50% מהמרואיינים חושבים שהשכר הקיים, שכר מינימום, הוגן. רוב האחרים חשבו שצריך להעלות את השכר. בודדים בלבד חשבו שהוא צריך להיות נמוך יותר", טוענת מסלם. "בין הנחקרים יש שלושה סיפורים של תפיסת כוח: הכוח אצל המעסיק, הכוח אצל העובד והכוח אצל שניהם. הקבוצה שנותנת את השכר הגבוה ביותר ומאמינה שהשכר צריך לגדול היא זו שבה מדברים על תלות הדדית. בקבוצה הזו מאמינים שבמיקרו, בתוך הבית, למטפל יש את הכוח ואני לא יכול לשלוט לחלוטין במה שהוא עושה, אבל הם מכירים בזה שבתמונת המאקרו למעסיק יש יותר כוח".
הכוח, עם זאת, נזיל. "כשהעובד הוא כבר כמה שנים פה ולמעסיק זו הפעם הראשונה שהוא מבקש להעסיק עובד זר, יתכן בהחלט מצב שבו מי שקובע את הטון זה העובד, כי הוא יודע טוב את הזכויות שלו ומבין יותר מהמעסיק", אומרת צימרמן, אבל ממהרת לסייג: "שמעתי לא פעם ממעסיקים ש'חברת כוח האדם אומרת לי שכדאי לי להביא מישהו חדש מחו"ל ולא לקחת עובדות שנמצאות בארץ כי עובדות שנמצאות בארץ מבקשות יותר כסף והן חוצפניות'. עכשיו למי זה משתלם? לחברת כוח האדם, כי על עובד חדש הן מקבלות יותר כסף, דמי תיווך שאסור לגבות. האינטרס של חברות כוח האדם מאוד ברור. אז כן, אני מתארת לעצמי שעובדת שנמצאת פה יותר זמן מרגישה יותר בטוחה לדרוש יותר, אבל האיזון הזה משתנה כל הזמן, כי צריך לזכור כמה דברים: כיום 100 אחוז מהעובדות והעובדים משלמים דמי תיווך, כלומר מגיעים עם חוב די גדול שלוקח להם בממוצע שנה וחצי להחזיר. בשנה וחצי האלה הם לא עושים שום עניינים כי הם חייבים להחזיר את הכסף. מהעבר השני, אחרי שהם פה 51 חודשים, הם כבר לא יכולים למצוא מעסיק חדש, רק להיות עובדים מחליפים. אז פרק הזמן שבו הם באמת יכולים לנסות להתמקח על תנאי העסקתם הוא קצר ותחום".
״זה מצב שבו אוכלים אחד את השני וזה מאוד אמוציונאלי״ | עו"ד עידית צימרמן
האם לעובדה שהרוב המכריע של העובדים הן עובדות ושמדובר במקצוע טיפולי, ענף המזוהה עם נשים, יש משמעות? המחקרים שנערכו בנושא טוענים שכן ומצביעים על ציפיות מהעובדת לעבודה נוספת בחינם או בכמעט חינם, כפי שהם תופסים את עבודת האמא עקרת הבית. מנגד, ד"ר מסלם וצימרמן לא מצאו לכך עקבות בבדיקות שערכו. אולי משום שגם רוב המעסיקים בפועל היו מעסיקות. האחריות על העובד, כמו גם על המטופל, נשארת לרוב בידי בנות המשפחה. צימרמן ומסלם גם לא זיהו הבדל בתפיסת העובד לפי מוצאו. אמנם רוב המטופלים מעדיפים מטפלים מהפיליפינים, אבל זה בעיקר כי זו הקבוצה שאליה הורגלנו. את האגדה על הפיליפינים שסועדים את בני משפחתם עד יומם האחרון ולכן בנויים לכך נפשית ומיומנים בכך יותר מאיתנו הגיע הזמן להפריך: מעבר לתוחלת החיים הנמוכה הרבה יותר בפיליפינים, ההתנהלות הזו, שהופכת נדירה מיום ליום, שמורה בעיקר לכפרים ומתבצעת בעיקר על ידי נשים. באופן אישי אעיד שאף לא אחד מהמטפלים הגברים הפיליפינים שהעסקתי עד היום הגיע עם איזשהו נסיון מהבית או עם נסיון בכלל. כך שלשוביניזם ולגזענות אין בסיפור הזה תפקיד דרמטי כל כך. השחקנים הראשיים בדרמה שבין המטפל למטופל הם המצוקה של שני הצדדים והיעדר הידע.
המדינה משסה אוכלוסיות מוחלשות האחת בשנייה
נתחיל במצוקה: הרי כל ההעסקה היא תולדה של קריסת הכוח, הכוח של המטופל. מרבית הסיעודיים, כ 80%, הם קשישים. מנהלי ההעסקה הם ילדיהם. המטפל עבורם הוא החציצה במפגש הבלתי נמנע עם סופיות ההורה ועוד לפני שהוא מסיים את חייו – עם תהליך מייסר שבו לנגד עיניך נמחקת הילדות שבה לאבא שלך יש סולם שמגיע עד השמיים ואמא היא וונדרוומן שיכולה הכל. על המפולת הזאת צריך להוסיף את המצוקה הכלכלית: בניגוד להעסקת עובד בעסק שנועד לייצר רווח, כאן אין למעסיק שום תועלת כלכלית. עכשיו תוסיפו על המצוקה הזו את היעדר הידע – מה מגיע ולמי וכמה. המדינה, מבחינתה, לא אמורה לתת מענה לשאלות. עבודתה מסתכמת במתן היתרים או שלילתם וציד ראשים אחרי מהגרי עבודה לא חוקיים. ובמקום שבו המדינה יוצאת מהתמונה, נכנסת היד הנעלמה של השוק, שמחלקת אגרופים בנדיבות לשני הצדדים:
"נוצר מצב שבאמת המדינה נתנה מה שנתנה ויצאה מהתמונה והצדדים הושארו במצב שבו כל צד משחק משחק סכום אפס – כל שקל שיורד ממני הולך אליך ולהיפך. זה מצב שבו אוכלים אחד את השני וזה מאוד אמוציונאלי", מסבירה צימרמן. "אם תסתכלי בקבוצות פייסבוק של מעסיקי עובדי סיעוד את רואה המון שיח מאוד נגד העובדים. יש כל מני נושאים שיש בהם לקונה משפטית, שזה אומר שלא ממש ברור מה הזכות של העובדים. כמה, למשל, צריך לשלם לעובד סיעודי שעובד ביום המנוחה השבועי שלו? בית הדין לעבודה עדיין לא הכריע בסוגיה הזו אז לפי פרשנות אחת זה 318 ש"ח ולפי השנייה 361 ש"ח. הבדל של בסך הכל 43 שקלים שהפך למלחמת עולם בקבוצות הפייסבוק. כשכתבתי שאני בעד ה פרשנות של 361 סומנתי כמי שבעד העובדים ולא בעד המעסיקים ו'רוצה לגזול את כספנו'. וזה 40 שקלים! וכל דבר כזה הוא כאילו סמל של מאבק".
עובדים בעולם קניבלי
שוטף מינוס תקווה
הקאסטה הכי נמוכה בעולם החינוך
בשוליים של המערב הפרוע התעסוקתי בישראל מנסות לשרוד הסייעות של גני הילדים. אפילו בהסתדרות מתייחסים לנשים בשכר זעום כמו אל ילדות בנות שלוש
אז מי מסביר למעסיקים מה מותר ומה אסור? מי נותן מענה למצוקות ושאלות שצצות במצב משברי כזה שבו אדם גם אמור לתפקד כמעסיק הוגן, אך כוחו הכלכלי לא בהכרח גדול ומצבו הרגשי מעורער תדיר?
"חברות הסיעוד וכוח האדם", אומרת צימרמן, "והן הרבה פעמים לא יודעות או מטעות או מחפפות. אני רואה מסמכים שהן מוציאות ואני שומעת את המצוקה של הפונים שלא מצליחים לקבל מענה מספק מהחברות".
"השוק החופשי", הלא הן חברות כוח האדם והסיעוד, אדישים למצבים בלתי נסבלים, שבהם היה ראוי שיכנס מבוגר אחראי להסדיר, כמו, למשל, השארתן של משפחות תקופות ממושכות ללא סיוע, משום שהן נחשבות "לא אטרקטיביות" לעובדים. כשבודקים מי מתפתה להעסיק עובד לא חוקי, מגלים שהקושי במציאת עובד כשהמיקום הגיאוגרפי או הפרופיל של החולה פחות אטרקטיבי הם מה שבדרך כלל מוביל לעבירה על החוק. מי לא אטרקטיבי? "בעיקר ילדים", עונה צימרמן תשובה שכבר יצא לי לשמוע לא מעט. "עובדים מעדיפים קשישים בודדים. למשפחות שחיות עם החולה הכי קשה למצוא עובדים". לעולם לא אשכח את העובד הראשון שהעסקתי שהסביר לי בפשטות כשהתפטר: "עדיף לעבוד עם קשיש, כי לא צריך לעבוד קשה ואף אחד לא אומר לך מה לעשות". את ההעדפה הגיאוגרפית של העובדים לאיזור ת"א המדינה ניסתה להגביל באמצעות חיוב של עובדים לעבוד באיזורים לפי הגדרתה, אבל למרות שזה שיפר את התמונה עדיין מי שמגיע לישראל יעשה הכל כדי לקבל את התיוג "איזור תל אביב".
"המדינה למעשה משסה אוכלוסיות מוחלשות האחת בשנייה", מאשרת צימרמן. בערב עיון שנערך במסגרת פרויקט המחקר Trafflab שקו הסיוע לקח בו חלק, נטען כי המדינה לא מציעה סיוע למעסיקים האלה. התגובה של הממונה על הסיעוד בביטוח הלאומי, אורנה זמיר, הייתה "אבל גם מי שמעסיק עוזרת בית המדינה לא מציעה לו סיוע". מבחינת זמיר אין הבדל בין השניים. למרות שההבדל הוא כמובן תהומי.
חלק ניכר מהשאלות של מעסיקים שפונים לצימרמן מקורו בלקונות חקיקתיות ופסיקתיות שעכשיו צריך לגשר עליהן בפרשנות. כשהמדינה נפקדת-נוכחת ומי שנתן עד כה את המענה היו בעיקר ארגוני הסיוע של העובדים שרואים את האינטרס של העובד לנגד עיניהם וחברות כוח אדם שמטרתן להביא עוד ועוד עובדים חדשים – המעסיקים מצויים בתחושת פרנויה שבה הם חושדים בכל מענה.
"כל ההעסקה היא תולדה של קריסת הכוח, הכוח של המטופל" | לינוי בר גפן
צימרמן: "נתקלתי הרבה במצב שבו המעסיק מלקט תשובה לשאלה שלו מכמה גורמים – מהחברה, מקו לעובד ואז הוא מגיע אלינו בתקווה שאנחנו ניתן לו תשובה שתמצא חן בעיניו יותר. כשמעסיקים מבינים שאני מקליניקה של זכויות עובדים אני מיד הופכת לחשודה בעיניהם".
בתמונת המאקרו למעסיק יש יותר כוח | ד"ר שירי רגב-מסלם
רוב השאלות שמגיעות לקו הסיוע של העובד הן סביב סיום ההעסקה וחופשות: "ואם מגיעה אליי פניה של מעסיק ששואל בסיומן של 13 שנה, באמת בכנות, מה היה עליו להפריש לאורך השנים לעובדת, כנראה שבאמת לא היה איש שילווה אותו לאורך הדרך ויסביר. איש איש לגורלו".
לפניות לקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב: [email protected]