זה כבר כמה שנים שאני רוצה לכתוב על יצחק לאור. אם להיות כנה ולדייק – זה כבר כמה שנים שאני רוצה שאחרים יכתבו על יצחק לאור; ואני רק אפציע לרגע, אספר מה שיש לי לומר עליו, לצד נשים אחרות שמוכנות לדבר בשמן גם הן. ואז אחזור לחיי. למרבה חוסר הנוחות זה לא קרה מעצמו, ובמקום זה הוצע לי להתארח לרגע באכסניה של "המקום הכי חם בגיהנום", כדי לספר בתנאים שלי ובצורה שלי את הסיפור שלי, ושל אחרות שהסכימו לדבר לצדי.
אני לא עיתונאית חוקרת, וגם, יש להודות, הסיפור שלי הוא קטן מאוד, אירוע שהיו קוראים לו בז'רגון צה"לי "כמעט ונפגע". אם בכלל, יש לו משמעות רק ברצף כל האירועים האחרים. רוב התקיפות אירעו מזמן. אם נלך לפי בתי המשפט, רובן סובלות מ"התיישנות". אלא שבחיים האמיתיים שמתנהלים במרחבים האמיתיים, התיישנות היא פריבילגיה שיש רק למי שלא נפגע אף פעם. השאר חיים וחיות עם פגיעות, ברמות שונות של טריות וכאב. דייקה חנה בית הלחמי בעדותה על יצחק לאור (שנכתבה בבלוג שלה "האישי הוא הפוליטי" ב-2010) "אין לזיכרון שלי כל ערך משפטי. יש לו ערך חברתי, ויש לו ערך בחוויה המתמשכת – שלא נטשה אותי מאז".
במשך חודשיים דיברתי עם עשרות נשים וגברים שונים, שהובילו אותי לעדויות ולסיפורים, כולם הדהדו מוכרים, על כולם מרוחות טביעות אצבעות דומות. 19 נשים מלבדי הסכימו לשטוח כאן את עדותן, רובן בשמן המלא, ואני אסירת תודה להן. חשיפה מהסוג הזה מגיעה עם מחיר. שמונה עשרה אחרות שנפגעו, סירבו לדבר, או התראיינו ואז התחרטו, מסיבות שונות. אני מבינה אותן, ומכבדת את ההחלטה, גם כשזה היה שברון לב עבורי. היו פעמים רבות בדרך שחשבתי לסגת, שנבהלתי ושאלתי את עצמי למה אני צריכה את זה. גם אני מודאגת מהמחיר.
יש עוד דברים רבים להוסיף על העדויות האלו, דברים גדולים שיש לדבר עליהם – למשל ההפקרות שגילו שוב ושוב המערכות שבהן פעל לאור באין מפריע. החיפוי, הטיוח, האפשור, שגרמו לזה שלאור הצליח לפגוע בנשים משנות השבעים ולתוך העשור הראשון של שנות האלפיים (מהמקרים שהצלחתי למפות, ואין בזה כדי לומר שהוא לא פגע לפני או אחרי כן). לבדו היה לאור מפגע בודד, אבל בתמיכת בתי הספר בהם לימד ומערכות העיתונים בהן עבד, הוא הפך לארגון טרור. אני מקווה שבעזרת מידע ועדויות שנאספו גם בתחקיר זה, אפשר יהיה להמשיך לחקור ולהרחיב על כך בכתבות המשך.
הנשים שדיברתי איתן מספרות לא רק דברים דומים, שמעידים על השיטתיות של לאור בתקיפותיו, רובן מספרות דברים דומים על השלכות הפגיעה – איך עזבו את הלימודים, או נטשו את הקורסים שלימד, הפסיקו ליצור, ויתרו על מקום, על אפשרויות. קשה מאוד למפות נעדרוּת אמנותית או תרבותית, האין פשוט איננו; אבל כן חשוב לזכור, שבכל פעם שהמערכות או בתי הספר או ההוצאות לאור בוחרים שוב לאתרג תוקפן סדרתי אחד כי הוא לכאורה כישרון חד-פעמי, חשוב, משפיע – הם לא בוחרים בעשרות האחרות שהוא תקף תחת הגג שסופק לו, כדי שיוכלו לצמוח להיות כשרונות חד-פעמיים, חשובות ומשפיעות. ככה מייצרים נעדרות, ככה מגבילים ייצוג ומשמרים מבני כוח קיימים. ואין בכל זה כדי לומר שנשים מותקפות רק בזירות ברנז'איות או אמנותיות, וגם לא שחשוב לדבר על תקיפות מיניות רק כשמדובר בזירות האלו.
עוד יש לומר, שזהו אינו תחקיר או פעולת חשיפה שלא קדמו לו תחקירים ומאבקים קודמים. ההיפך הוא הנכון, אני מצטרפת וממשיכה רצף של נשים שפעלו קודם לי בהצלחה. למה בכל זאת ולמה עכשיו? כיוון שעברו 11 שנים מאז תחקיר "המקור" שערכה נסלי ברדה ונשים נוספות מוכנות היום לדבר בשמן, או בכלל לראשונה, על הפגיעה שפגע בהן לאור; כיוון שמי-טו שינתה את כללי השיח ויש מה לעדכן ולהזכיר; כיוון שמערכות העיתונים, בתי הספר והאחראים על שימור מעמדו של לאור – יצירותיו עדיין נלמדות לבגרות, למשל – מעולם לא לקחו אחריות או התנצלו על מעשיהם וחלקם עדיין נותנים לו במות וכיבודים. ומעל לכל אלו ובאופן כללי – מאחר שלא נשאלנו מתי נוח לנו להיות מותקפות ומותקפים מינית בחיינו, הפסקנו לשאול מתי יהיה נוח לכם שנדבר על זה.
ועוד הערה אחת על לאור. בראיון שנערך עמו בהארץ ב-2013 – שם הוא כאמור עדיין מפרסם את מאמריו אחת לחודש, כשהם חסומים לתגובות הקוראים – הוא ניסה לצייר עצמו כקורבן לתשוקות נקם נגדו ואמר להגנתו שקורבנותיו "בילבלו בין כאב נשי על ‘היה והלך’ ותירגמו אותו ל’עשה עוול’". זו פנטזיה דון ז'ואנית מעניינת שחושפת נרקיסיזם וקריאת מציאות לקויה; מה שיש לי לומר על כך הוא שעשרות הנשים שדיברתי איתן בשבועות האחרונים רק ציפו לרגע בו יילך ולא כאבו דבר מלבד נוכחותו.
עדויות הנשים שהשתתפו בכתבה מובאות כפי שניתנו, במילים ובאופן שבו הן בחרו לספר את סיפורן.
סם שפיגל, שנות ה-90
הכתבה הזו החלה בזכות אישיות מוכרת שפירסמה פוסט אוטוביוגרפי שמגולל אירוע ובו התרחשו שתי תקיפות מיניות חמורות על ידי עורך ספרותי, מבלי לנקוב בשמו. עם זאת, מי שנתקל בעבר בלאור, לא יכול היה שלא לזהות את התוקף. בסיפור שלה היו כבר כל השיטות, המניפולציות וניצול הסמכות, אפילו משפטים זהים שנאמרו לי על ידו, 22 שנים מאוחר יותר. שאלתי אם תסכים להצטרף אלי בעדות לתחקיר בשמותינו המלאים, במידה שיום אחד תיערך כתבה כזו, והיא הסכימה, והתראיינה באריכות ובפירוט. זמן קצר לפני פרסום התחקיר, היא החליטה למשוך את עדותה, מסיבותיה. כך או כך, בלעדיה התחקיר הזה לא היה יוצא לדרך, ועל זאת אני מודה לה.
להוציא את העדות הזו, כמובן ידעתי כבר על אשכר אלדן כהן. אם הייתה סיבה לכך שה"כמעט ונפגע" שלי, היה רק כזה, זה בזכות אשכר. אבל על כך מאוחר יותר. אל אשכר רציתי להגיע בסוף, כאל מי שהתחילה הכל, ובה זה גם יסתיים. כנקודת התחלה הגעתי אל עטרה צחור דיין ואל נעמית מור חיים. צחור דיין, מור חיים, אלדן כהן ולימור נחמיאס היו ארבע האקטיביסטיות העיקריות והראשונות להתחיל את המאבק המעשי, העיקש והמצליח בערעור יציבות מקומו של לאור בזירה הספרותית. הן היו שם בהפגנות, במחאות, וקראו לנפגעות לשלוח עדויות על הפגיעה בהן אל עוזי דיין, אז מנכ"ל מפעל הפיס – ובזכותן הצליח המאבק לשלול מלאור את קבלת פרס לנדאו ב-2014.
צחור דיין הפכה להיות הפיה הסנדקית של התחקיר הזה. האדם שמתקשר אליי כל כמה ימים לבדוק איך אפשר לעזור ואם אני מחזיקה מעמד. למתכוונים לעסוק פעם בתחקיר מהסוג הזה, אומר רק – אל תצאו לדרך הזו בלי עטרה משל עצמכם. היא עסקה בדברים רבים, והצליחה בכולם, כשמדברים איתה מבינים למה. היום היא מנטורית ומאמנת אישית וזוגית, היא הייתה יכולה גם להיות קולנוענית, לולא היתה תלמידה של לאור. זה מה שהיה לה לספר:
1 – העדות של עטרה צחור דיין
"הגעתי לבית ספר לקולנוע, יחסית מאוד צעירה לתלמידים שם, הייתה לי אחלה של התחלה, כתלמידה… איך רנן (שור, מנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל מהקמתו ב-1989 ועד ל-2019, ל.ו.) היה אומר? 'איך זה שיש לך ציונים כאלה בהכל?' אני תלמידה טובה. היה לי קשר מעולה עם רנן, הוא מאוד פירגן לי, ראיתי בו סוג של אב חליפי. ראיתי בו מישהו שאליו אני יכולה לגשת, להגיד דברים.
"אני חושבת שההתחלה עם יצחק לאור הייתה סבבה, ואז, מגיע אותו יום שנכנסים לכיתה, ואני יושבת כשכפות הרגליים שלי מונחות על מסעד הכסא שמולי, ואיך שהוא מגיע, אני רואה אותו, אז אני מורידה מהר את הרגליים להתיישב ישר כי נכנס המורה. ואז הוא אומר לי את המשפט הזה, 'לא, לא, תפתחי, תפתחי', כאילו כשאני מורידה את הרגליים, 'תפתחי, תפתחי, כדי שכולנו נוכל להריח'. והוא גם אמר את זה מול הכיתה. ואני זוכרת שעצרתי, הלם, פשוט בתוך הראש רץ לך מאותו 'רגע, אולי, אוקיי, התפלק, כן? זה אמור להיות מגניב'.
"אני רק זוכרת את השוק. את השוק. זה לא שלא שמעתי משפטים בוטים שהופנו אליי בחיים שלי […] אבל מרצה שלי? ועוד כזה אחד נערץ. ואז חשבתי, את יודעת, מה שכל אדם עושה, 'קרה, לא נורא', אבל מאותו הרגע התחלתי להרגיש איזה סוג של זלזול. אני לא זוכרת בדיוק, לפעמים היה אומר לי 'את פולניה' או משהו כזה, או 'בוא נראה מה לפולנייה יש להגיד', אלה מילים קטנות שבהתחלה גרמו לי לנסות לרַצות יותר. להראות לו שאני מצטיינת, את יודעת, לספוג את זה ולהשתדל יותר. נפלתי לרגע למלכודת האשמה עצמית – זה בטח משהו בי.
"ואז מגיע המקרה הבא שאני זוכרת, אני חושבת שזה גם היה בשנה א' כי אני זוכרת את הספסל שישבתי בו, וזה ליד הכיתה שלנו. ישבתי עם א"פ (א"פ אישר את הדברים, שמו המלא שמור במערכת, ל.ו), והוא החזיק ביד בקבוק, של קולה או משהו דומה. הוא החזיק את זה ביד והשעין את זה על הירך שלו. אני. ואני זוכרת את איציק מתקרב במסדרון, ופשוט פתאום מעיר לא', 'תשפשף, תשפשף, צחור יושבת לידך'.
"אני חושבת שגם א' היה בשוק, אני ממש זוכרת את הפנים שלו. והוא המשיך ללכת כאילו כלום! את מבינה? ואז היה מקרה בשינקין. פתאום ראיתי אותו עולה מולי במדרכה. ואז, פשוט תיכננתי לעקוף אותו, הלב שלי דפק ואז אני באה לעקוף אותו, ואז הוא הולך איתי לפה, והולך איתי לפה, חוסם לי את הדרך ואני מנסה להיות ממוקדת, אני לא זוכרת אם אמרתי 'זוז', אני רק זוכרת אותו אומר לי באוזן 'אני עוד אתפוס אותך'. וזאת הייתה הפעם השלישית. כאן כבר הרגשתי מאוימת.
"טוב, מאותו רגע, כבר הייתי מבריזה, כן מגיעה לשיעורים, לא מגיעה לשיעורים, לא אומרת כלום, בעיקר ניסיתי לעשות כל דבר שאני יכולה כדי להימנע מלהיפגש איתו. קבוע הייתי הולכת לגרם המדרגות האחורי, לא משתמשת במעלית, כי הדבר האחרון שרציתי זה שתיפתח הדלת והוא יעמוד שם, או חס וחלילה שאני אפילו אמצא את עצמי לבד איתו במעלית.
"והפעם הרביעית המשמעותית, זה היה כבר בשנה ב' וישבנו בכיתה. ואז הוא נכנס. וצריך להבין שהיו לו התקפות כאלה, של ימים שהוא יכול היה להיכנס, ובתחילת השיעור, אתה לא מבין למה, הוא נעמד מול הכיתה ומתחיל מונולוג של כמה דקות, שבו הוא מספר לנו על המזרון ש-(מורה בבית הספר במקביל ללאור, שמה שמור במערכת – ל.ו.) הייתה, ומה היא עשתה לר' שיתחתן איתה, ועם מי עוד, אני לא זוכרת מילים מדויקות, למי היא ירדה או לא ירדה באוניברסיטה, והיא מורה שלנו! ואז הוא אפילו אומר, 'רנן! רק שתדעו שגם רנן, הוא חתיכת דיקטטור, וכולן מוצצות לו, ו-(שמה של אשת הצוות שמור במערכת – ל.ו.) מוצצת', וזה לא ברור לך, מן מתקפת עצבים וקללות על הצוות של בית הספר.
"ואני לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לשמוע יותר, הרמתי את היד ואמרתי 'אני חושבת שמי שדיקטטור עכשיו – שמנצל קהל ונותן נאום משולהב – זה אתה, אני באתי ללמוד ואני מציעה שאתה פשוט תחזור למה שאנחנו צריכים ללמוד'.
"ואז הוא שתק, הוא התיישב, היה שקט רועם והוא אמר בטון מאיים 'תפתחו את הספר (קראנו יחד משהו) באיזה עמוד אנחנו, בטח את "תלמידה מצטיינת" יודעת איפה אנחנו! תתחילי לקרוא', עניתי: 'ברור, עמוד….' והתחלתי לקרוא. ישבתי בשורה הראשונה.
"אני מתחילה לקרוא, ויש שקט ואני קוראת, ואז פתאום, בבת אחת, אני שומעת 'בום!' והשולחן שלו עף, עף עליי! פשוט העיף עליי את השולחן והוא נפל לרגליי. ואני קופצת, ואני מהר לוקחת את החפצים שלי, דוחפת לתיק, שמה עליי, והוא עומד שם וצועק, מול כולם, 'גברת צחור, אני עוד ינקנק אותך, כמו שאף אחד לא ניקנק אותך בחיים!'
"הוא עומד שם וצועק, מול כולם, 'גברת צחור, אני עוד ינקנק אותך, כמו שאף אחד לא ניקנק אותך בחיים!'
"ויצאתי מהכיתה, וחיכיתי דקה לראות אם מישהו יוצא. אף אחד לא יצא. ומאותו רגע לא נכנסתי יותר לשיעורים, ולא ידעתי מה לעשות עם זה, לא ידעתי מה אני עושה, מתלוננת, לא מתלוננת? ועל מה? ידעתי שאני לא אשתוק. […] ואז תלמידים מהכיתה באים ואומרים לי 'את לא מאמינה מה קרה', זה היה כבר סוף סמסטר ראשון בשנה ב', ואומרים לי "איציק ישב בכיתה ושאל אותנו 'תגידו איזו תלמידה עטרה?' ואומרים לו 'היא תלמידה טובה' והוא אמר 'טוב כי אני צריך לתת לה ציון והיא לא באה, 80 זה טוב?', אמרו לו 'היא תלמידה של תשעים', והוא אמר 'אוקיי, אז שמונים וחמש', משהו כזה.
"וכשסיפרו לי את זה המוח שלי אמר לי 'עכשיו תפסת אותו. עכשיו הוא ננעל', כי לזייף ציון לתלמיד זה לא משהו שמורה בצוות בית ספר להשכלה גבוהה אמור לעשות. על כזה מעשה יעיפו אותו. כנראה לא רצה שישאלו למה אני לא באה.
"ואז הגיע היום של חלוקת תעודות, רנן קורא לי לחדר שלו והוא נותן לי את הגיליון, כולו זורח, לידו חברת סגל (השם המלא שמור במערכת, ל.ו.) , ואז אני אומרת "יש פה ציון שהוא פיקטיבי, שלא מגיע לי. מגיע לי אפס ואני מבקשת לקבל אותו […] לקורס של איציק לאור אני לא נכנסת, הוא זייף את הציון, הוא נתן לי את הציון הזה כדי שלא תשאלו שום שאלה". ואז רנן אומר 'מה היה?' ואני מבקשת לסגור את הדלת ואני מספרת כל מה שקרה, ואת כל הדברים שהוא אמר על אותה חברת סגל ועל רנן. את זה שבעצם הגנתי בשיעור על הכבוד שלו.
"ואני זוכרת שחברת הסגל מתחילה נורא לבכות, גם אני בכיתי, סיפרתי את כל מה שעבר עלי, את כל הפחד וכל זה, ואז רנן אמר, 'אוקיי, אני אחשוב מה לעשות עם זה'. ואז עברו כמה ימים, והוא קרא לי לשיחה. הוא אמר לי 'חשבת מה את רוצה לעשות עם זה?', אמרתי לו 'לא, חיכיתי לשמוע ממך'. מאוד נתתי אמון, סמכתי על רנן, בואי. זה רנן שור.
"ואז הוא אמר לי איזה מסר 'בואי לא נעשה בלגן יותר מדי, אבל חשבתי על זה, אני לא יכול לפטר אותו עכשיו, אני לא רוצה, פשוט זה יעלה לנו כסף, פיצויים או מה שזה לא יהיה, אבל אני אשחרר אותך מהמשך הקורס, ובגלל שבסוף השנה נגמר לו החוזה, אני לא אחדש', וזהו. בזה נסגר העניין.
"רק שלסיטואציה היה עוד אספקט, היחסים שלי עם הכיתה, אמרתי לרנן שאני לא מסוגלת לעבוד עם הכיתה שלי בהפקות. אחרי מה שקרה אני פשוט לא מסוגלת להפיק להם, לערוך להם או לצלם וקיבלתי אישור לעבוד עם הכיתה שמעליי. במקביל, כל הטקסטים שלי, כל מה שיכולתי ליצור היה סביב זה, כל הסרט גמר שלי עסק בתסריט על קבוצת נשים שנפגשת בסתר ליצור ולכתוב, כי בחוץ יש שלטון קיצוני-דתי. קראתי לזה 'פרפרות'. ולא אישרו לי דראפט, ועוד דראפט ורנן פעם ישב מולי ושאל 'תגידי, איפה התמימות שלך, שאיפיינה אותך בשנה א'?' עניתי לו 'אצל איציק לאור'.
"ואז לא סיימתי, לא עשיתי סרט גמר. נעלמתי, לא יכולתי להגיע לשם יותר. בדיעבד אני יודעת שזה זה. שאתה לא יכול להיכנס למרחב, פשוט לא יכול. אבל כן יצאתי עם תחושה שרנן נתן לי גב. וככה חייתי המון המון המון שנים. הדבר היחיד שהפריע לי, זו התחושה שיש את האיש הזה, הוא עובד בהארץ, וכולם חושבים שהוא מדהים, ואם מישהו היה יודע מה שאני יודעת אז הם בטוח היו חושבים אחרת. חשבתי שרק אני יודעת את זה, לא חשבתי שיש עוד, באמת שלא, ממש לא".
"הדבר היחיד שהפריע לי, זו התחושה שיש את האיש הזה, הוא עובד בהארץ, וכולם חושבים שהוא מדהים, ואם מישהו היה יודע מה שאני יודעת אז הם בטוח היו חושבים אחרת. חשבתי שרק אני יודעת את זה, לא חשבתי שיש עוד, באמת שלא, ממש לא"
כאשר צחור דיין גילתה ב-2010 שנערך תחקיר ב"המקור" שעתיד להיות משודר באותו הערב, היא יצרה קשר עם נסלי ברדה וביקשה להתראיין. באותו ראיון, צולמה מוצללת פנים, בשם הבדוי 'עינת'. באותו יום הבינה שלאור תוקף סדרתי, וגם שלאחר שסיימו את ההתקשרות איתו בסם שפיגל ב-1993, הוא הוחזר ללמד על ידי רנן שור ב-2001, ואז תקף שוב, והפעם כבר פיזית.
"המשפט שרנן שור אמר שם, עד היום, בשבילי, זו הבגידה הכי גדולה. אין, גם עכשיו עולות לי דמעות. לא על מה שאיציק לאור עשה. על התגובה של רנן בסוף התחקיר, שהוא אומר 'זה לא מענייני לעסוק ב…' או מה שזה לא היה. רנן שור, עד אותו רגע אני מחזיקה ממנו, בלי קשר שלא סיימתי. אני לא יכולה להסתכל עליו, אני אפילו לא מסוגלת לבוא מול עיניו ולהגיד לו עד כמה הוא בגד.
"כשכל תקופת המאבק (שלילת פרס לנדאו, וההפגנות שקיימו נשות המאבק בלאור מול אירועי ספרות אליהן הוזמן לאור, ל.ו.) הסתיימה, כשכבר היה שקט, החלטתי יום אחד שאני קמה בבוקר והולכת למשטרה להגיש תלונה. מותר ללכת להליך תלונה בכל עת והמשטרה חייבת לקחת. הפרקליטות מחליטה על התיישנות, לא המשטרה. […] לא כתבתי על זה, לא שיתפתי. קמתי ונסעתי לתחנת משטרת חדרה, לבד, בלי ליווי. נכנסתי, ישבתי בתור ונכנסתי לחוקר.
"איך שהוא שמע את ההתחלה הוא אמר: 'את יודעת שיש התיישנות' ואמרתי לו: 'כן, אבל אתה עדיין צריך לקחת את תלונתי' והוא אמר: 'נכון'. וסיפרתי, החוקר היה ממש בסדר וקיבלתי דף תלונה על סעיפי תקיפה, איומים והטרדה. אין לי מושג מה קרה עם זה. מעולם לא קיבלתי עדכון. הדבר היחיד שקרה היה מגוחך ברמות על. כמה שבועות אחרי, קיבלתי טלפון. על הקו חוקרת מהמשטרה שאומרת לי: 'את הגשת תלונה על אחד יצחק לאור?' 'כן', עניתי. 'אולי את יכולה לעזור לי? איך אני מוצאת אותו? יש לך טלפון שלו?' הלם. 'את רצינית?' שאלתי אותה, 'קראת את התלונה? את באמת מתקשרת אליי כדי שאני אמצא לך אותו?' באמת שהתאפקתי שלא לצחוק. אני זוכרת רק שעניתי 'תעשי גוגל – לא מסובך'".
כמה שבועות אחרי, קיבלתי טלפון. על הקו חוקרת מהמשטרה שאומרת לי: 'את הגשת תלונה על אחד יצחק לאור?' 'כן', עניתי. 'אולי את יכולה לעזור לי? איך אני מוצאת אותו? יש לך טלפון שלו?' הלם. 'את רצינית?'
—-
בשלב הזה ביקשתי מיעל אפריאט, רכזת סיוע במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, ללוות את התחקיר, כדי לתת פרספקטיבה מקצועית. מהתקשרויות קודמות שהיו לי איתה בעבר, ידעתי כמה דברים: שאם חס וחלילה קורה משהו, יעל היא האדם שאתם רוצים בצד השני, שאני יכולה להפנות אליה כל אחד ואחת בכל שעה ויום (זו לא המלצה, הגזמתי עם זה לגמרי). ושמה שזה לא יהיה שהיא מרוויחה, היא לא מרוויחה מספיק.
בהתייחס לתלונה שהגישה צחור דיין על תקיפה, איומים והטרדה מצד לאור, רציתי להבין מאפריאט גם כיצד נכון לסווג דיבור משפיל מינית בפומבי, כפי שתיארה עטרה, האם יש בזה דבר שעובר את הרף הפלילי. אחרי הכל, השפלה מינית מילולית היא דבר נפוץ שלרוב מטואטא כעלבון, כאילו העניין הוא אם אנחנו נוחות להיעלב או לא. ובכן, טוב לדעת שמאז 98', התייחסות מבזה על רקע מיניות ומין זו הטרדה מינית.
2 – העדות של נעמית מור חיים
מור חיים, שסירבה להתראיין לכתבה, דיברה בגלוי פעמים רבות על התקיפה שעברה כתלמידת סם שפיגל בשנות התשעים על ידי יצחק לאור. היא אישרה ל"המקום" לשתף פוסט שכתבה ב-2013 בזמן המאבק הציבורי נגד הלגיטימציה שניתנה ללאור, וששיאו היה בשלילת פרס לנדאו.
במהלך המאבק הציבורי שהובילו צחור דיין, מור חיים, נחמיאס ואלדן כהן, הצטברו עדויות שונות ורבות מנשים שלא הכירו זו את זו, אך סיפרו סיפורים דומים מאוד על הפגיעות שספגו מלאור. חלקן פירסמו אותן במאגר עדויות פייסבוקי שנחסם, דרך פלא, לקריאה מישראל. דרכן אפשר היה להגיע בין היתר אל סטודנטיות נוספות אשר למדו בסם שפיגל בתחילת שנות התשעים, בכיתות שלימד לאור.
3 – העדות של ש' מסם שפיגל
"יצחק לאור לימד אותנו שנתיים. בשנה א' התחלנו ללמוד בסמסטר הראשון איתו, 'סיפור קצר' זה מה שהוא לימד אותנו. אני חייבת להגיד שזה אחד הקורסים הכי טובים שהיו לנו. ממש אחרי לא הרבה זמן (מתחילת סמסטר ראשון, ל.ו.) הוא התקשר אליי. אחרי חודש, פחות, באחת עשרה בלילה, ואמר לי שהוא חושב עליי. 'מסתכל על הירח, נמצא בכנרת וחושב עלייך'.
"לא הבנתי מי זה, הוא מתקשר, אומר לי 'זה איציק לאור', אני אומרת לו 'מי?! מי זה איציק לאור?' לא הבנתי מי זה, 'מי, יצחק לאור?' הוא אומר לי 'כן', שאלתי 'מה קרה? משהו קרה?' הוא אומר לי 'אני יושב בכנרת, בחוף הים, רואה את הירח וחושב עלייך'. ואני אומרת 'מה? אתה רציני?' הוא אומר לי 'כן', אמרתי 'תקשיב לי איציק לאור, השעה אחת עשרה בלילה ואתה שומע מה אתה אומר לי?', הוא אומר 'כן', אמרתי 'תקשיב לי טוב טוב, מה אתה דפוק? בחיים אתה לא מתקשר אליי, מה אתה השתגעת? מה זה השטויות האלה?' הייתי בהלם. אחרי זה, בשיעור הבא, במקרה עלינו ביחד במעלית, הוא אמר לי שהוא חלם עליי. ואז, אמרתי לו 'תקשיב טוב יא חתיכת שוביניסט, בחלומות שלך זה יהיה אולי, זהו'.
"מהרגע שאמרתי לו 'לא! אל תתקרב אלי', הוא לא התנכל לי, לא הרגשתי מוטרדת יותר ממנו, הוא ירד מזה. ונתן לי כבוד גם, לא השפיל אותי כמו ששמעתי אחרי זה אחרות מספרות שהתנכל להן. לי לא. אנחנו היינו בכיתה מאוד מגובשת חברתית, חברים טובים ונתנו גב אחד לשני בסך הכל. זה היה שונה מתחתינו ומעלינו, הכיתה שלנו ידועה בזה. אני הרגשתי מוגנת בסם שפיגל מהדברים האלו, אני. כי יש טרף קל ממני, את מבינה?
"זה קרה גם בכיתה, היו לו הערות כאלה, הוא אהב לדבר על מין, לא יודעת. הוא רק היה אומר מילה, והיינו כל הכיתה 'איזה גודל הזין שלך? כזה כזה קטן' כל הכיתה, את מבינה? מסכן, הוא היה מפחד להוציא מילה. הוא היה מדבר על גודאר, הייתי אומרת 'תסביר לי רגע איך זה מתיישב כל המוסר שלך, עם זה שאתה כזה שוביניסט'".
ועל השיחה הזו מיצחק לאור בלילה סיפרת לאנשים עוד אז?
"כן, כולם ידעו על זה. בטח. כל הכיתה שלי, עובדה ש-כ' כתבה על זה (כ', חברה לכיתה של ש', סיפרה על המקרה ב-2012, בשרשור דף עדויות של נפגעות לאור אשר הוסר בינתיים מהאינטרנט, ל.ו.). עוד לא למדנו אפילו חודש ביחד, בקושי הכרנו אחד את השני. הוא התחיל עם בנות בכיתה שלנו, אני יודעת את זה".
4 – העדות של נועה הרניק
"(לאור) לימד אותנו (בסם שפיגל, ל.ו.) לאורך המחצית או השנה. ואז נגמר זמן השיעור והיינו אמורים לעבור לשיעור הבא או לפנות את הכיתה. ואחרי כמה דקות שהוא המשיך לדבר ולדבר, הגיעה אשת צוות בית הספר (שמה שמור במערכת, ל.ו.), דפקה על הדלת והציצה פנימה, ואמרה 'יצחק, אתה חייב לסיים את השיעורים בזמן כי אחרת אתה דופק פה את כל המערכת'. אז הוא אמר לה משהו כמו 'אם לא תצאי מפה אני אדפוק גם אותך, תיזהרי שאני לא אדפוק גם אותך', משהו כזה, עברו 30 שנה, אולי אלו לא המילים המדויקות […] היינו שפנים מדי מכדי שמישהו יקום ויגיד משהו".
5 – העדות של ע' מסם שפיגל
"אני אגיד לך כל מה שאני זוכרת, ותצייני שעברו הרבה שנים. הייתי סטודנטית שנה א' בשנות ה-90, והוא היה מורה. אני זוכרת מסיבה אחת ספציפית, אולי מסיבת סוף שנה בבית ספר. מסיבה שהוא בא אליה. ופתאום הוא בא ואמר לי 'למה את מסתכלת עליי?' מה שלא חשבתי שעשיתי. 'למה את מסתכלת עליי?' ובטח מילמלתי משהו במבוכה, אני לא זוכרת. זה לא נמשך, לא דיברנו עוד על זה. הוא אמר את זה, הייתי קצת מופתעת, והמשכתי הלאה.
"אחר כך ירדתי למגרש חנייה והוא ירד אחריי. ואני זוכרת שהלכתי לאוטו שלי והוא עצר אותי ליד האוטו, אני לא זוכרת מה נאמר. אני זוכרת שזה היה לא נעים, ואז או שהוא נגע בי או שהוא ניסה לנשק אותי. לא זוכרת אם הוא נגע לי בכתף, והייתה התנערות ממנו. לא התפתחה מזה איזו דרמה, זה היה כזה 'לילה טוב'.
"לדעתי הוא גם לא לימד אותי אחרי זה, אני לא זוכרת עוד התמודדות עם זה אחרי זה בכיתה. שמעתי שמדברים על לאור, היו עליו דיבורים כל השנים, באוניברסיטה עוד היו עליו דיבורים, תמיד היו. כשאת מדברת איתי עכשיו יש לי את ההתכווצות הזו בבטן, קצת. אבל זה לא משהו שמלווה אותי שנים. אני חושבת שכל השנים, וזה אולי הכי גרוע, אני חושבת שכל השנים האלה אני מרגישה אשמה.
"ואולי זו הטקטיקה – להגיד 'מה את מסתכלת עליי?' ואז אני חושבת 'מה? אני הסתכלתי?' אני כל הזמן שואלת את עצמי עד כמה הדבר הזה דומה לילדה ברחוב שהולכת וקופצים עליה מהשיחים. זה לא דומה. ובגלל שזה לא, תמיד אני מרגישה, בכל מיני סיטואציות, לאו דווקא זו, שאולי יש לי חלק. את מבינה מה אני אומרת? אבל אז אני אומרת לעצמי 'לא, אני לא הסתכלתי עליו. אני לא אני לא אני לא' ובגלל זה אף פעם לא ששתי לספר את הסיפור הזה.
"אם אני אזקק לך את המבוכה כל השנים – לא אכפת לי להיות זו שהוטרדה, מביך אותי שלא ידעתי להתמודד עם זה. ואולי זו עוד דרך להגיד לעצמי 'לא הותקפת, עשית טעות אבל לא הותקפת'. […] הזיכרון שלי מעצמי הוא זו שמזיזה את הראש מצד לצד וממלמלת התנצלויות ולא זו שאומרת 'עוף ממני'. מה שאמרתי הוא 99 אחוז נכון, תורידי אחוז של שלושים שנה שעברו, ורגשות שהעצימו או הדחיקו".
מי שעוד מעידה על השנים בהן לימד ותקף לאור בסם שפיגל, היא אורנה בן דור, קולנוענית ויוצרת דוקומנטרית, שהייתה אף היא מורה בצוות בית הספר, ואת לאור הכירה מנעוריה. בן דור התייצבה לצד תלמידותיה לשעבר, הפגינה עימן במחאות שערכו, והשתמשה בבמה הציבורית שלה כדי לצאת בגלוי נגד הפגיעות שפגע לאור בנשים.
6 – העדות של אורנה בן דור
"אני חייבת לומר, שהוא לא תקף אותי. אני רק עדה, הייתי עדה שמיעה של נשים שדקה קודם לכן כנראה עברו תקיפה על ידו. הן היו מאוד נסערות וסתורות. גם תלמידות שלי. רק במאמר מוסגר, אפרופו סם שפיגל, האגרסיה (של לאור – ל.ו.) היא לא רק מינית. אני קיבלתי בשנה הראשונה או השנייה בסם שפיגל את תואר 'המורה הכי' משהו. מוערכת… או משהו כזה, וזה פורסם.
"בתגובה, הוא כתב בהעיר כתבה מטורפת נגדי, באופן אישי. על זה שאני מתחנפת לתלמידים ובגלל זה הם אוהבים אותי, וגם על זה שאני מורה לא טובה. זה היה משהו משוגע לגמרי ואז ביקשתי מרנן, והיום גם לא אכפת לי שזה יצוטט, 'תקשיב, תגיב על זה'. זה שאני מגיבה על זה, בסדר, אני כביכול מנסה להציל את כבודי, אבל אתה המנהל. לקח חודש עד שרנן הגיב על זה. בסוף הגיב על זה. תגובה מאוד-מאוד מדודה. זה בעניין המוסדות שנתנו לזה אישור, זה לא רק בקטע המיני, למרות שהוא פי מאה יותר אלים, יותר הישרדותית אלים, בי הוא רק פגע בשמי הטוב.
"אבל אני מכירה את יצחק לאור עוד מתקופת 'שיח' (שמאל ישראלי חדש). למדתי אצלו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ב-1970 ומשהו, ואני מכירה אותו מהצבא כי אז הייתי פעילה ב'שיח' והוא היה פעיל מאוד שם. אני לא ידעתי עליו אז את כל ה… כלומר, זה לא היה מדובר. זה לא היה מדובר כי גם לא היה שיח בנושא הזה. הוא רק היה איש מאוד אלים ומאוד לא סימפטי, ודיברנו בינינו על זה שהוא שמאלן פשיסט ו"הפשיסט הכי גדול שאנחנו מכירים הוא שמאלן" וכן הלאה, אבל זה היה, זה כאילו לא רלוונטי כל כך.
"כשלמדתי אצלו תיאטרון, אני יכולה לזכור אירוע כזה שאני הולכת בשביל ולובשת בגדים בצבעים של סגול וורוד, והוא שואל אותי אם התחתונים שלי גם ורודים. זה לא היה נראה לי נורא כי אנחנו מדברים על 1970 ומשהו, ואת יודעת, אז היה מותר.
"ואז, נתקלתי באמת באמת בזוועות שלו בסם שפיגל, כשפעם אחת ישבתי בחדר מורים, הייתי לבד אני חושבת, כשנכנסה אז מ' (אשת צוות מסגל בית הספר סם שפיגל, שמה שמור במערכת, ל.ו.) והיא הייתה המומה לגמרי כי במעלית לאור ניסה לתקוף אותה. […] זה המקרה הכי חמור שאני פיסית נכחתי בו. זה חד-משמעית זיכרון ברור שלי אותה, אני זוכרת איך השיער שלה היה נראה. זה משהו שאני מוכנה להישבע בחיי ילדי ונכדותי, אין בכלל שאלה. אחר כך היה הסיפור עם עטרה צחור. זה קרה כשאני הייתי המורה שלה. והיו עוד כמה סטודנטיות שהגיעו והתלוננו ל-מ' ול-פ"ב (שתיהן לא השיבו לפנייתי אליהן, ל.ו.).
ואיך, אם בכלל, טופלו התלונות?
"זאת הייתה מדיניות של רנן לעשות את זה מתחת לשטיח".
"כמות הפעמים שהדברים האלה קרו ושתקתי היא כל כך גדולה, שזה עושה לי להרגיש לא טוב עליי. את מבינה? כלומר יש סוג של השפלה שאני מרגישה בזה שלאורך כל כך הרבה זמן אני כל כך רגילה לזה שהדברים האלה קורים ושזה בסדר. יום אחד כשאני אפרסם את הזיכרונות שלי, (אספר על כולם…) רק בגלל שפשוט המון המון אנשים שהיו בצמתים חשובים במהלך ההיסטוריה של התרבות הישראלית, היו מטרידים מיניים, תוקפים מיניים והשד יודע מה ואנחנו שתקנו.
"פעם אחת ישבתי בחדר מורים, הייתי לבד אני חושבת, כשנכנסה אז מ' (אשת צוות מסגל בית הספר סם שפיגל, שמה שמור במערכת, ל.ו.) והיא הייתה המומה לגמרי כי במעלית לאור ניסה לתקוף אותה"
"אני מוצאת את עצמי אומרת לי: 'אולי תתחילי כבר לקחת את עצמך ברצינות, ולטפל בדברים שקרו לך במהלך השנים, שהם באמת איומים ונוראים'. במקומות שהייתי בשיא הכוח שלי, כלומר זה לא שבאתי חלשה ואומללה, אני הייתי בשיא כוחי ואני סתמתי את הפה על דברים איומים שקרו. מפחד, מפחד שהוא פשוט מצב נפשי, הוא לא קשור לשום דבר אחר, קשור למצב נפשי נשי".
—-
עיתון הארץ, 1998-1985
לאחר כמה שנות הוראה ותקיפות מיניות, ב-1993, הפסיק לאור ללמד בסם שפיגל, רק כדי להיות מוחזר לשם מחדש על ידי רנן שור, בתחילת שנות האלפיים. במקביל, בינתיים, מועסק לאור במערכת הארץ, בתפקידים מערכתיים מ-1985-98, ולבסוף עבר לכתוב רק במוסף התרבות וספרות ומאז הוא כותב לפעמים מדור הדעות.
7 – העדות של ב' מעיתון הארץ
"בשנת 92', בזמן שהייתי סטודנטית, עבדתי בערבים בדסק הלילה של הארץ. בדסק עבדו באותה תקופה עמוס הראל ואלוף בן, משה גל היה ראש מערכת החדשות, ויצחק לאור היה אחד מהעורכים. עבדתי בין שלוש לארבע משמרות בשבוע ולפני כל משמרת הייתי מתפללת שהחלאה הזה לא יגיע לעבודה כי היה ברור שהוא יטריד. הוא אף פעם לא נגע בי אבל הפה שלו היה מטונף והוא היה מציק כמעט לכל אישה שעבדה שם, מרמת הגרפיקאית עד לרמת העורכת.
"באותה תקופה היה לי חבר מהעיתון וזה היה מין כבוד בין גברים, שלא להתעסק עם אישה של גבר אחר, אז כשהחבר היה בסביבה לאור היה שומר על הפה שלו, אבל כשלא, הוא היה מרשה לעצמו יותר. אני זוכרת רק סיטואציה אחת בקשר אליי, בטוח שהיו עוד, אבל זה מסוג הדברים שאת לא רוצה לזכור. בדסק היו מחלקים לנו בערב מיצים וסנדוויצ'ים, ותוך כדי שאני שותה את המיץ שלי, לאור נועץ מבטים ואז אומר לי 'תמשיכי תמשיכי לעשות ככה עם הבקבוק, קדימה ואחורה, זה מחרמן אותי'. עד היום יש לי בחילה מזה, וכשאני שותה מבקבוק זה תמיד מזכיר לי את המקרה. אני אפילו לא זוכרת אם עניתי לו, אבל אני זוכרת את ההלם והגועל.
"היו נשים שסבלו הרבה יותר ממני. הייתה בחורה בשם ד' שהיה לה חזה נורא גדול, ובשנייה שהיא הייתה דורכת במערכת, הוא מייד היה אומר: 'וואי וואי מה הייתי עושה לך' עם מבטים חרמניים ותנועות ידיים, וכולם היו צוחקים על זה. לצערי היינו בעידן כזה שאף אחד לא חשב שצריך להעיר לו. אז כמו שיש את שוטה הכפר, לנו היה את חרמן הכפר – 'לאור עם השטויות שלו'. ו-ד' היתה בחורה חברמנית כזו, אני בטוחה שהיא לא אהבה את זה אבל הייתה עושה כאילו היא צוחקת יחד איתו. זה לא היה נעים לאף אחד, ברור. […] מצד לאור היו דיבורים מיניים כל הזמן. הייתה אווירה שתמכה בלגיטימיות של זה.
"מישהי שהוא גם נורא הציק לה היתה עורכת, הגר להב (אשר העידה בתחקיר המקור בפנים גלויות ובשמה, ומרואיינת בהמשך, ל.ו.). הוא היה ממש מתעלל בה. הוא ראה שזה גורם לה לחוסר ביטחון, והיה נכנס לסדקים האלו כדי למרר את חייה, כמו פרדטור. בדיעבד אמרתי לעצמי – אלוף בן, שנהיה לימים עורך הארץ, איך הוא לא אמר כלום? זו היתה מין הוויית מילואימניקים כזו אבל בקטע רע. כל הגברים ראו שלאור מציק, ואמנם אף פעם לא הציקו בעצמם אבל נתנו לזה במה.
"לאור כאילו היה נורא מצפוני וגם מאוד הקפיד על העברית. הוא לא הסכים שישתמשו למשל במילה 'נלכדו' על מחבלים או גנבים, כי טען שזה מונח שמתאים לחיות, ולא הסכים לשתות מים מרמת הגולן, כי זה שטח כבוש. היה נורא מקפיד על כל מיני ענייני מצפון, אבל ככל שזה נגע לנשים הוא השאיר את המצפון והמוסר שלו בבית. מין פער בלתי נתפס. עבדתי שם שנה או קצת יותר ובסוף הלימודים התפטרתי ועברתי לעבודה אחרת. השארתי את המקום הזה מאחוריי. […] היתה לי אנחת רווחה כשעזבתי.
כשהייתן מדברות על זה ביניכן, נשות דסק הלילה, מה היה הדיבור?
"לא היה דיבור. צר לי להגיד את זה אבל לא ממש דיברנו על זה. זה היה המשהו הלא נעים שלא מדברים אותו. היינו מדברות על דברים אחרים. זה היה טרום המודעות שלנו על הזכויות שלנו".
ואף פעם לא עלתה האפשרות או המחשבה לדבר למשל עם משה גל העורך, או אלוף בן?
"אפילו לא חשבנו על זה. את מאמינה לי? העורכים היו חברים שלנו, קולגות, לא אוטוריטה לבוא להתלונן אצלה. חוץ מזה, גם הם היו מחייכים כש-ד' הייתה נכנסת למערכת ולאור היה מעיר על החזה שלה, אז עם מי תלכי לדבר? עם בנאדם שהרגע השתתף וצחק עם כל הגברים האחרים? עם מי תדברי? ולא הייתה תחושת קיפוח כי בכלל לא ידענו שאנחנו מקופחות. לא היינו בכלל במודעות שיש לנו זכות למחות".
להב אכן הייתה היחידה, יחד עם אלדן כהן, שדיברה בתחקיר המקור בפנים גלויות על ההטרדות המיניות הפומביות של לאור. היא אמרה אז – "אחרי כל משמרת כזו, הייתי צריכה לחזור הביתה ולשקם את עצמי", זה לא משפט שקל לשכוח. היא חטפה קיתונות של עוינות, במאמרים של קולגות לשעבר, בכתבת שישה עמודי ההשתלחות בקורבנות שניתנה בהעיר בעריכת אלון עידן ללאור. מאז לא התבטאה בנושא. כעת, הסכימה לשוב ולעסוק בו.
8 – העדות של ד"ר הגר להב
"אני רוצה הרבה יותר מאשר לחזור למה שקרה שם, לדבר על דברים שקרו מאז בכל מיני צורות, ולענות גם על כל מיני תלונות שעלו בזמנו (אחרי תחקיר המקור, ל.ו.). למשל נאמר לי שאיציק לאור איש גס רוח גם לגברים וגם לנשים. שזה נכון, אגב, אבל כן יש הבדל בין שימוש בגוף ובמיניות ונסיון להשכיב, לעומת פגיעות שהיו לגברים. ואני מכירה גברים שנפגעו ממנו רבות ונוראות. אבל זה לא אותו הדבר. ודבר שני, להסביר שזה לא נגד השמאל. זה הדבר שהאשימו אותנו בזמנו, במערכת העיתון, שאנחנו פועלות נגד השמאל.
"וגם להגיד לך, מה שלא אמרתי אז בראיון – אני הכרתי את בן זוגי ואבי ילדיי שאיתו אני חיה עד היום, במערכת העיתון. הוא היה אפילו יותר בכיר מאיציק לאור. אני יודעת להבחין בין חיזור לגיטימי שבא ממקום של לרצות אותך, לכבד אותך, לאהוב אותך, לבין משהו שבא ממקום של להשפיל אותך. דווקא בגלל שחוויתי את שתי החוויות האלו באותו המקום. אז אני ממש יודעת להבחין – זה לא אותו הדבר.
"מה שאיציק לאור עשה זו הטרדה מינית, זו אלימות מינית במובן שהוא דיכא נשים, להשתמש במין ובגוף כדי להשפיל ולהקטין אותך, כדי להפגין מי יותר גדול ומי יותר חזק ולמי יש כוח על מי. אין פה קשר לסקס, רומנטיקה או קשרים בין מבוגרים. אותי הוא לא ניסה להכניס למיטה, הוא השתמש במיניות שלי כדי להקטין ולהשפיל אותי. יום אחד הוא צעק בדסק משהו כמו 'יש לך מיניות של ילדה זונה', את יודעת, משום מקום, במערכת עיתון, איך הגענו לדבר על המיניות שלי? איך הוא בכלל מצא לעצמו זמן ומקום להגיד את זה, או להחמיא לי על השדיים שלי, או לכתוב עלי במערכת המסרים הפנימית של העיתון הערות כאלו, שכולם יכולים לראות. הוא פשוט רצה להראות מאיפה משתין הדג.
"יום אחד הוא צעק בדסק משהו כמו 'יש לך מיניות של ילדה זונה', את יודעת, משום מקום, במערכת עיתון, איך הגענו לדבר על המיניות שלי?"
"בכל פעם שהוא רואה אישה צעירה מוצלחת אמביציוזית שיש לה יכולות, אולי משהו בתחושת החולשה שהוא מסתיר, ישר גורם לו להוציא את הזין ולהשתין מסביב, כמעט באופן בלתי נשלט. וזה היה מקבל כל מיני צורות, 'את נראית כמו אחרי סקס' 'איך את אוהבת לעשות סקס?', 'אני אזיין אותך'. הביטויים כמעט לא חשובים כמו זה שיש דפוס קבוע של שימוש בגוף האישה כדי להחליש ולהקטין אותה ולהראות מי שולט פה.
"אני רוצה לומר באופן גלוי, כדי שזה לא ייראה שאני מסתירה משהו – אני התחתנתי עם מי שהיה מנכ"ל הארץ. ובין היתר בגלל זה, העזתי אז לצאת עם פנים גלויות, זה והדוקטורט שלי, אז אי אפשר לפגוע בי. אני חושבת שהסביבה (של הארץ, ל.ו.) העלימה עין, בצורה מחפירה. אני חושבת שעדיין נמצאים בעיתון אנשים שהגנו עליו כשזה קרה. מי שערך את העיר, שבו עשו לו ראיון רהביליטציה מוחלט, יושב היום בהארץ. ולאור במשך שנים כותב בהארץ, רק סגרו את התגובות. יש המשך לגיטימציה של העניין.
"אני חושבת שעדיין נמצאים בעיתון אנשים שהגנו עליו כשזה קרה. מי שערך את העיר, שבו עשו לו ראיון רהביליטציה מוחלט, יושב היום בהארץ. ולאור במשך שנים כותב בהארץ, רק סגרו את התגובות. יש המשך לגיטימציה של העניין"
"אני לא יודעת מה הסיבה שבגללה ראשי המערכת בהארץ שתקו והתעלמו וסתמו את הפה, אבל הנהלת המערכת הייתה מודעת לזה. מי שיטען שלא היה מודע לזה, אני מזמינה – שיבוא ויתבע אותי דיבה. ההנהלה הייתה מודעת. הם פשוט לא חשבו שזה נורא. […] אני שמעתי את מי שהיה אז ראש מחלקת חדשות, משה גל, אומר על מישהי שהוא לא היה מרוצה ממנה או שאיחרה לו יותר מדי, לא זוכרת בדיוק מה, 'בואו נשסה בה את איציק לאור'. את זה שמעתי במו אוזניי.
"הארץ היא מאוד גברית, בכל ההנהלה, בכל התפקידים הבכירים, גברים שבטוחים שהם בסדר. גבריות מסוג כובש ליברלי, נגיד. והם לא מבינים שהם לא רואים דברים כי הם לא נשים, והם לא מבינים את חומרת הדברים שהם לא רואים. אנשים לא רואים פריבילגיות. ולכן כשאתה לא מוטרד מינית, אתה לא מבין את המחיר של הטרדה מינית. אני לא יודעת מה הולך היום בעיתון, אבל אני בטוחה שהאווירה הזו של אנחנו גברים, אבל בכלל גברים פמיניסטים, בכלל 'יש לי שתי בנות' וכל התשובות האלה – לדעתי זה עדיין שורר שם. אלו מקומות שעדיין מאפשרים לאנשים כמו לאור לכתוב שם, ונגיד לפטר את דן מרגלית, זה רק כי לא היתה להם ברירה. זה היה מין 'אין לנו ברירה, זה כבר יוצא מתוכנו'.
במה שונה לאור ממרגלית למשל?
"מרגלית היה בשלהי הקריירה שלו, הוא לא היה כזה חשוב כבר. אני חושבת שאם זה היה יוצא עשר שנים קודם, הוא היה נשאר בעיתון. כי היה לו מעמד אחר בעיתון. האמירה – זה היה פעם, זה כבר לא קורה, זו הייתה תקופה אחרת. אז נגיד, אני לא מאמינה שזה לא קורה, אבל נגיד, עדיין הסבל שהאנשים האלו גרמו לנשים – בין אם זו תקופה אחרת ובין אם זה היה נורמטיבי או לא אז – זה לא חשוב. האיש הספציפי הזה (לאור – ל.ו) גרם הרבה מאוד סבל להרבה מאוד נשים בשביל לספק את הצרכים האישיים והפסיכולוגיים שלו. ואין שום סיבה שזה יישכח וייסלח, ושהוא לא יצטרך לתת את הדין על הדברים האלו גם אם עבר הרבה זמן. זה בכלל לא חשוב. יש דברים שאין סיבה לתת עליהם התיישנות ובטח לא התיישנות ציבורית. האיש עשה וזה בסדר גמור שהאיש ישלם. ואם זה יגרום למישהו אחר אחר כך לפחד לעשות משהו כזה – אדרבא ואדרבא.
"לדעתי חלק מהגברים סביב ראו מה הוא עושה וגם הם פחדו ממנו. משום שאחד מהמסרים שלאור העביר דרך ההשתוללויות שלו, ככה היו קוראים לזה במערכת, 'ההשתוללויות', ככה ראש מערכת החדשות אז היה אומר 'טוב נו, עוד פעם איציק לאור עם ההשתוללויות שלו', או 'הקריזות שלו', דברים מהסוג הזה, התשובה הייתה 'זה איציק לאור'. הוא השתמש בנשים כפיונים משום שהרבה פעמים המסרים 'אני משוגע, אני בלתי עציר, אני עושה מה שאני רוצה, פותח את הפה וגומר אנשים' זה לא רק היה כלפי הבחורות הצעירות עצמן. זה היה גם כלפי הגברים מסביב.
"לאור היה בדרגה אחת מעל המשכתבים בדסק, הוא היה 'מוריד' – מי שעובר על הידיעות אחרי שערכת, ומאשר או לא מאשר. בניגוד לניסיון לומר שלא היו לו שום סמכות או יחסי כפיפות, זה לא נכון, משום שאנשים שמילאו את התפקיד הזה היה להם מה לומר אחרי כן בקידומים בתוך הדסק. בתור משכתבת זוטרה ממש הייתי מנסה שלא לעבוד בימים שהוא עובד ואם הייתי חייבת, הייתי מנסה להוריד את הראש. וכשהגעתי לדרגות יותר גבוהות, הוא עבר להטריד אחרות. היו שפע קורבנות, זו לא הייתה אחת. היה ברור שיש קבוצה שלמה של נשים שחוטפות ממנו.
"אני באתי ב-89' ונשארתי עד 2000 פלוס מינוס, ובתקופה האחרונה כבר לא עבדתי בדסק. אבל באיזשהו שלב, הוא הועבר מהדסק למדור ספרות, בגלל העניין הזה של 'הוא משתולל יותר מדי בדסק'. זה היה הדיבור. הוא לא יכול, הוא משתולל, היו יותר מדי תלונות על ההתנהגויות שלו, אז מוטב שיהיה שם, איפה שיש פחות אנשים, פחות נשים צעירות, והוא הועבר לשם. היה שלב שני שאמרו לא רק שיעבוד במוסף הספרות – שיעשה את זה מהבית".
הגר להב היא ד״ר לתקשורת, שעוסקת בין היתר במחקר של ייצוגי אלימות מגדרית בעיתונות
—
על היחס המבזה גם אל גברים, וההתנהלות המשתלחת של לאור במערכת העיתון, הרחיב בני ציפר, עורך מדור תרבות וספרות, כאשר התבקש להגיב על עדות אחרת (שלבסוף לא פורסמה לבקשת המתלוננת). לא פחות מכך, אולי שלא במתכוון, הוא שפך אור על מערכת השיקולים שנלקחים בחשבון בחוגי התרבות כאשר מגינים או מאתרגים את אלו שסרחו:
"איתי הוא היה ביחסים איומים כל השנים", סיפר ציפר. "הוא היה צוחק עלי, אומר לי שאני לא מספיק מפרסם אותו ותקף אותי גם על דברים אישיים. לא הייתי מספיק גברי בשבילו. הוא היה תוקף אותי אבל בעיקר על דברים ספרותיים. היה אומר לי 'אותי יזכרו, אותך ישכחו. אני אהיה משורר חשוב ואתה, לא יכירו בך בספרות העברית'. ספגתי ממנו בשנות עבודתי בהארץ הרבה דברים שליליים. גם דברים שדיבר עלי מאחורי הגב. גם אני עברתי כל מיני דברים מצידו, וגברים שהיו בסביבה שלי. זה דובר עליו. זה שהוא היה יורד על הומואים, למשל. יחד עם זאת, עקרונית אני עושה הפרדה בין אדם לבין אמנות. עקרונית אני עוצם עיניים. אולי זה לא צודק.
"המקרה של צ'יקי ארד הוא כזה שאפשר לומר שהקהילה הספרותית הוקיעה אותו והקיאה אותו מקרבה. היום, אם אקבל שיר שישלח לי, יהיה לי קושי לפרסם. אני לא אפרסם. אבל לאור, העובדה היא שבעין הסערה שהיה את כל הסיפור איתו, הוא הוציא ספר. היו הרבה נשים שהשתתפו בהשקה של הספר. אמנם היו גם כאלו שהפגינו בחוץ, אבל גם הרבה נשים שהשתתפו בהשקה. חבורה גדולה של נשים. כל מקרה צריך להיבחן לגופו. במקרה של לאור אגב, זה בעצם הציבור הביע דעתו שאי אפשר להחרים את יצירתו וצריך לעשות הפרדה. יש מקרים שבאמת זה מזעזע, לא הייתי סולח. אבל אתה לא סולח לאדם אלא סולח יצירה.
"אני מגנה את לאור על כל הדברים שמאשימים אותו בו. אבל הוא היה כל שנים חבר מערכת הארץ. מה הייתי צריך לעשות? לקפוץ מהגג? צריך לבחון כל מקרה לגופו. במקרה של לאור אני דבק בדעתי שצריך לעשות הפרדה בין יצירה ובין האדם ולגנות את האדם ולקבל את יצירתו כי יש לו יצירה חשובה. אין סיבה שאני אעשה לו דה לגיטימציה ברגע שהוא לגיטימי בעיני הציבור או חלק גדול מהציבור למשל. יש מקרים כמו בצ'יקי ארד שהעולם לא יפספס משהו גדול, אז אני יכול לוותר על זה. ולאור הוא משורר שאי אפשר להתעלם ממנו – עם כל ההאשמות שעולות נגדו".
בעניין מודעות המערכת להתנכלויות לאור כלפי נשים וגברים, מוסיף בכיר לשעבר בהארץ: "במשך כל שנות ה-90 לאור ישב במערכת. חנוך מרמרי, עורך העיתון, היה אז אלוהים במערכת. לא פחות. הוא ידע על ההתנהלות של לאור. הוא שמע עליה. אי אפשר היה לחמוק מזה. והוא היה זה שאיפשר לו להמשיך בשלו. לאור היה תוקף אז מילולית ואגרסיבית לא רק נשים, גם גברים. אי אפשר היה שלא לשים לב לזה".
9 – העדות של דפנה קפלן
"למדתי צילום במכללת הדסה בירושלים. בסיום הלימודים נסעתי לניו יורק להמשך לימודים לתואר ראשון בצילום, והתחלתי לעבוד עם מוסף הארץ. חזרתי לארץ אחרי הרצח של יצחק רבין. באתי, דפקתי על הדלת של עורך המוסף, אמרתי, 'שלום, אני דפנה קפלן, חזרתי מניו יורק, עבדתי איתכם, איפה המשימה הבאה?', וזהו, ככה, עם ביטחון כזה. הייתי בת מזל, הכול זרם לי.
"ואכן התחלתי לעבוד עם מוסף 'הארץ'. עבדתי איתם שנתיים בערך, וזה היה כיף גדול. יום אחד שלחו אותי לכתבה של יצחק לאור, הוא היה הכותב. זה היה בבית ביהודה המכבי. הסיפור לכתבה היה על פגישת מחזור של קבוצת גרעין הנח"ל. היו שם איזו שחקנית, היה שם עוד איזה סלב, זאת הייתה העילה לכתבה.
לקראת סוף המפגש שלהם, כנראה שהוא (לאור, ל.ו.) גם שתה קצת אלכוהול, אני לא שתיתי, הייתי ממש צעירה, בת 25. לקראת סוף המפגש ישבנו שמה על מרפסת הגג, על כיסא נדנדה, אני יושבת עם המצלמה שלי עלי, והוא יושב לידי. אני לא מצאתי אותו מושך, זה לא הסגנון שלי, זה לא הסטייל שלי, לא פלירטטתי, לא עשיתי כלום, והוא פתאום לקח את האצבע שלו ודחף לי לפה. זה מה שהוא עשה. זה היה משום מקום, את מבינה? ואני לא זוכרת מה עוד. אני רק יודעת שדחפתי לו את היד, הזזתי אותו והלכתי הביתה. זאת הייתה הדרך שלי להתמודד עם זה. זה גס, זול ומגעיל. עדיף שינשקו אותך מאשר ידחפו לך אצבע לפה, כאילו מה?
ישבנו שמה על מרפסת הגג, על כיסא נדנדה, אני יושבת עם המצלמה שלי עלי, והוא יושב לידי. אני לא מצאתי אותו מושך, זה לא הסגנון שלי, זה לא הסטייל שלי, לא פלירטטתי, לא עשיתי כלום, והוא פתאום לקח את האצבע שלו ודחף לי לפה
"אני רק יודעת עוד דבר אחד, שאחר כך הייתי מספיק אמיצה לבוא לעיתון הארץ, בפעם הבאה שהייתי צריכה לבוא להוציא חשבונית. אני חושבת שדב אלפון היה העורך, הוא לא היה שם, אז הלכתי לעוזר שלו (אותו זיהתה קפלן בהמשך כאהוד עין גיל, סגן עורך מוסף הארץ בשנים 2012-1993, ל.ו) […] ואמרתי לו שהייתה לי חוויה לא טובה, שיצחק לאור תקף אותי. והוא כאילו ניער את זה, הוא אמר, 'מה את עושה עניין, מה זה', הוא ניפנף אותי לחלוטין בחוויה שלי ובזיכרון שלי. ואחרי זה, הייתה עוד איזה כתבה או שתיים שהם נתנו לי, ואז הם הפסיקו לתת לי עבודה.
"אני לא יכולה לחתום שזה שהם הפסיקו לתת לי עבודה קשור לעניין עם לאור, אולי לאור אמר משהו? אין לי מושג. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה שהלכתי לסגן העורך, שזה די אמיץ, ואמרתי לו. אני זוכרת את האדישות, את ה'על מה את מדברת בכלל?' שלו. הוא ניפנף אותי, אני זוכרת שהוא ניפנף אותי, בכזה 'יאללה יאללה'.
"את יודעת, אם זה היה קורה לי היום, הייתי יכולה לבוא עם יותר כלים, וגם להבין שמוסף הארץ זה פלטפורמה נהדרת. אז את יודעת, מחוסר יכולת של ילדה צעירה להתמודד עם מה שקורה, ולהבין, וללכת למוסף לשאול 'אבל למה? מה קרה?', לא התנהל שום שיח או דיאלוג לגבי סיבת הפסקת העבודה. לא יצרו איתי יותר קשר ואני מבחינתי לא הייתי מסוגלת בזמנו לבדוק איתם מה הסיבה. המשכתי בדרכי לשבועון אנשים שנפתח ולשבועון לאשה.
"לא עשיתי עם זה שום process, אף פעם, לא דיברתי על זה, לא שיתפתי חברות, לא דיברתי על זה בכלל. […] אבל את יודעת, הקטע של לדחוף אצבע לפה, זה פרוורטי, זה מגעיל".
אם הסיפור של דפנה קפלן מהדהד מוכר, זה כיוון שהוא מזכיר את זה של עובדת עיתון הארץ, שעבדה בדסק בשנים 96'-97' והתראיינה בהמקור בהמשך לאותו תחקיר מקורי שנערך ב-2010. היא התראיינה אז בשם הבדוי "סיוון", וזה מה שסיפרה שם:
"הוא בא והתיישב לידי. לא היה שום דיאלוג, שום שיחה, שום קשר בינינו, חברי (הכוונה שום קשר חברי בינינו – ל.ו). ופשוט משום מקום הבנאדם דוחף את האצבע שלו לפה שלי. התגובה הראשונית היתה סילוק היד הזו מהפה שלי. והוא עשה את זה עוד פעם, הכניס לי אצבע לפה ועוד פעם דחפתי את היד, והוא עשה את זה עוד פעם. פשוט דחף בכוח, זו מין כזו חדירה זה דבר הכי תוקפנית שיכול להיות, זה משהו סוטה, חולה".
"הוא בא והתיישב לידי. לא היה שום דיאלוג, שום שיחה, שום קשר בינינו, חברי (הכוונה שום קשר חברי בינינו – ל.ו). ופשוט משום מקום הבנאדם דוחף את האצבע שלו לפה שלי"
כמסופר בתחקיר, סיוון קמה ועזבה את הדסק, אבל כן הלכה והתלוננה אחרי כמה ימים אצל סגן עורך המוסף אהוד עין גיל, אותו עין גיל. "מה שזכור לי בהרגשה, בחוויה, זה מין 'נו שוין, מיידלע' ולא היתה תגובה, זו היתה התגובה". גם סיוון, כמו מותקפות רבות של לאור, עזבה את מקום העבודה שגיבה אותו ולא אותה.
ביקשתי מיעל אפריאט ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שתעזור לי להבין איך בכלל מתייחסות לסוג תקיפה כזו. היא הזכירה דבר חשוב, שקל לשכוח, וזה שיש משמעות לתקיפות מיניות לא רק באופן שבו הגדיר אותן החוק, או בסעיף התלונה שמוגשת, אם מוגשת במשטרה, ושאינן "נחשבות" רק לפי הסיווג המשפטי שלהן. מי שבוחרת שכן להגיש תלונה, עליה לדעת שתקיפה מינית מהסוג הזה, עשויה להיחשב בבית משפט כמעשה סדום.
לפני שנסיים עם פרק הארץ בחייו של לאור ובעיקר בחייהן של נפגעותיו, נביא פה עוד ציטוטים של נשים נוספות שחשפו דברים שאמר להן לאור במערכת הארץ. גם הן, אגב, לא זכו להגנה מהעורכים הבכירים.
על האווירה סביב לאור, סיפרה ל': "התקבלתי לעבודה בהארץ באפריל 2000 ועבדתי שם עד סוף 2002. בימים הראשונים לעבודה, הוצמדתי לחפיפה למשכתבת בדסק, שלצערי אני לא זוכרת מה שמה, כי אחר כך עבדתי בחלק אחר של העיתון ולא היה לי עוד קשר איתה. באחת ההפסקות שלקחנו, היא אמרה לי שטוב שהגעתי רק עכשיו, כי עד לפני כמה זמן יצחק לאור עבד בדסק והיה מטריד ומתעלל בכל המשכתבות הצעירות שם. ממה שהיא אמרה, בסוף בעקבות התלונות העבירו אותו 'למטה' (אז היו למטה מוסף ספרים ומוסף סוף השבוע), והעבודה בדסק נעשתה הרבה יותר נעימה. היא הזהירה אותי לשמור ממנו מרחק עד כמה שאני יכולה.
"אחרי החפיפה עבדתי בעיקר בדסק האינטרנט ובמוסף קפטן אינטרנט, מקומות שללאור לא היה שום קשר אליהם, כך שבעצם לא נתקלתי בו בעצמי בכלל חוץ מלראות אותו פה ושם. אבל לא שכחתי את האזהרה שלה".
במהלך השנים שלאחר תחקיר "המקור", עלו עוד תגובות ועדויות ברשת כמהלך של הבעת תמיכה בנשים שהובילו את המאבק הציבורי נגד לאור:
- "דסק החדשות של הארץ, שנות ה-90: עורכת עובדת ליד המחשב. לאור צועק לה: נ' את עכשיו על ארבע ואני מאחורייך. איש לא עושה דבר".
- "זה היה השבוע השני שלי בעבודה בדסק הארץ ועד אז לא החלפנו מילה. לפתע הוא אמר בקול רם 'אני מכיר אותך, שרמוטה פולנייה מהשמאל. מתלוננת, מזדיינת ומפגינה'. היתה דממה בדסק, הוא הניח רגליו על השולחן וחייך".
- "עבדתי בהארץ בשנות התשעים ובשנות האלפיים. יצחק לאור הטריד אותי מינית ללא הרף, ולא רק אותי. מוזר וצבוע בעיניי שדווקא הוא מקבל חסינות וממשיך לעבוד".
————————-
אוניברסיטת תל אביב, שנות ה-70 עד שנות האלפיים
לאור לימד גם באוניברסיטת תל אביב, באופן לא רציף, משנות השבעים ועד שנות האלפיים. ב- 1985, כפי שנחשף ב"המקור", שלוש סטודנטיות מתלוננות להנהלת החוג לספרות, ועבודתו כמרצה מופסקת. איכשהו, כפי שקרה גם במקומות אחרים, מצא לאור את דרכו בחזרה אל פוזיציות פדגוגיות באוניברסיטת תל אביב, גם לאחר שהורחק ממנה.
מבין הנשים שסיפרו את סיפורן, אבל ביקשו שלא להתראיין, היו כמה אשר נתקלו לרוע מזלן בלאור באוניברסיטה. חלקן דיברו על תקיפות שחרגו מהתחום המתעלל-המילולי, שהיה הסטטוס קוו, והפכו לאיום פיזי.
הנה מה שהיה לסטודנטיות לשעבר, שהסכימו לספר את סיפורן, לומר:
10 – העדות של קרן סמואל דלח ויונית נעמן
סמואל דלח: "בשנת 2000, אם אני זוכרת במדויק את השנה, הייתי סטודנטית בחוג לספרות כללית, ולקחתי קורס גם אצלו (הכוונה ללאור, ל.ו). חיכיתי לקורס שלו, מאוד אהבתי את חנוך לוין. וכבר מהתחלה כל שיעור איתו התחושה הייתה שמשהו יקרה, לא הרגשתי בנוח. הוא נודע בזה שהוא צולב תלמידים. היו שם שתי סטודנטיות ספציפיות שבאופן קבוע הוא היה משתלח בהן, ממש כותש אותן. זו היתה סיטואציה של לשבת ולשים את הראש בין הידיים ולחכות שזה יעבור. הייתי שואלת את עצמי 'למה אני פה? למה אני כאן? לא נעים לי פה'. אני הייתי הכי רחוקה מלדבר איתו, זה לא הרגיש לי בטוח.
"היתה סטודנטית שהייתה מאחרת כל פעם. ויום אחד נשבר לו, הוא עצר אותה מלשבת ושאל למה איחרה. היא אמרה שהשומר עיכב אותה. הוא אמר לה 'את יודעת למה הוא עצר אותך? כי הוא לא יכול לחטט לך בוואגינה, אז הוא מכניס לך את היד לתיק'. ההרגשה היא שרק במקרה זו היא, כולנו השבויים שלו. כולם נתינים ושחקנים במשחק הזה. לא יכולתי לשאת את ההרגשה הזו. ועמדתי מול השאלה מה לעשות עם זה, דיברתי עם יונית (נעמן, ל.ו.) והחלטנו לכתוב מייל, ולהחתים את התלמידים. ניסחנו ובאנו לתלמידים וביקשנו לחתום, הרוב סירבו. יש דברים שרק אחרי הרבה זמן את קולטת שזה מה שקרה לך.
"היתה סטודנטית שהייתה מאחרת כל פעם. ויום אחד נשבר לו, הוא עצר אותה מלשבת ושאל למה איחרה. היא אמרה שהשומר עיכב אותה. הוא אמר לה 'את יודעת למה הוא עצר אותך? כי הוא לא יכול לחטט לך בוואגינה, אז הוא מכניס לך את היד לתיק'"
"שלחנו מכתובת מייל פיקטיבית מייל לד"ר אורלי לובין שהייתה אז ראש החוג, וענתה במשפט לאקוני אחד – שהיא לא מטפלת בפניות אנונימיות. אני לא יכולתי לסבול את זה, לא מעניין אותי מי הוא ומה הוא כתב, לא רציתי להיות במקום הזה. ולא נכנסתי יותר לכיתה, איבדתי את הקרדיט והכסף".
המשוררת יונית נעמן חזרה באוזנינו בדיוק נמרץ על פרטי התיאור של סמואל דלח, ואישרה גם שהיא הייתה אחת מכותבות המכתב ללובין.
לובין עצמה התייחסה לאותו מייל ולתלונות נוספות שהגיעו אליה במהלך תפקידה כראש החוג לספרות בתחילת שנות האלפיים, במאמר שפירסמה בוואלה! לאחר תחקיר המקור ב-2010. הנה קטע ממנו:
"כפמיניסטית מוצהרת […] גם אני מסכימה שחיסול חיים של חף מפשע על סמך שמועות לא רק שהוא פשע אלא הוא גם מזיק למאבק נגד הטרדות מיניות. לכן, אגב, בחרתי להגיב ברוח זו ולהתעלם מאימייל אנונימי של קבוצת תלמידים ולתמידות שהתלוננו על גסות רוח מינית אלימה בשיעורים של ד"ר לאור ושהופנה אלי מתוקף תפקיד שמילאתי באותו זמן. גם בחרתי להגיב באותה צורה לדרישה לקיים בירור נוכח גראפיטי (הגרפיטי המדובר היה 'יצחק לאור – האנס הנאור', ל.ו.) (אנונימי, כמובן) שרוסס על קיר באוניברסיטה (או אולי 'באזור האוניברסיטה' הנה אני נכשלת בחקירת-הנגד של אותו עורך דין) ושהאשים את ד"ר לאור בהטרדות מיניות.
"לכן, הדרך היחידה להתמודד עם התלונות האינסופיות (לא, אני לא יכולה 'להוכיח' שהיו כאלה או שתאמינו לי או שלא, בכל מקרה אני לא אצליח לשחזר מתי ואיפה בדיוק שמעתי תלונה כזו, בין אם ישירות ממי שהיתה באירוע ובין אם באופן מתווך, שנופל גם הוא בקטגוריית השמועה) הייתה לשחרר מנוכחות בכיתה, לשחרר מסיום מטלה.
"אני באופן אישי, למשל, קבעתי במשך שנים את ימי ההוראה שלי כך שלא יתנגשו עם אלו של ד"ר לאור כדי להימנע מכל אפשרות של מפגש מסדרון איתו. כך, הכפפתי את חיי לטרור של מי שהצטייר בעיניי במהלך היכרות של ארבעים שנה כאדם גס רוח ואלים, שמכריז על אלימותו ברבים דרך איומים, השמצות פומביות והכרזות על נקמנות".
11 – העדות של אוריאן זכאי
"מבחינת מה שאני הייתי עדה לו, מדובר בפדגוגיה גרועה ומתעללת. בכיתה של איציק לדעתי האלימות רחשה כל הזמן מתחת לפני השטח, ולעיתים התפרצה אבל בצורות שלא כללו ממש משהו מיני, לא כמו שקראתי בעדויות שקראתי על דברים שקרו בבית ספר לאמנות שהוא לימד. אני לקחתי איתו קורס באוניברסיטת תל אביב על תיאוריות פרפורמנס ותיאטרון. ב-2004 לדעתי. זו היתה חוויה די מבהילה, כיתה קטנה, תלמידים טובים שנרשמו, אני מניחה שזו הייתה כיתה קטנה מסיבה מסוימת, אנשים כבר ידעו והכירו את הבנאדם. זכור לי שהיו שם תלמידים מאוד טובים, חכמים ומושקעים בנושא, ואיציק פשוט יוצר אווירה כל כך אלימה ומתעללת בכיתה שפשוט כל פעם שאני חושבת על זה היום, כמורה, כי היום אני מלמדת סטודנטים, אני לא מבינה איך בכלל…
"אני חושבת שזה כבר היה אחרי המקרים שהיו בסם שפיגל, כי מדי פעם הוא היה חוזר על המשפט 'אמרו לי שאסור להעליב תלמידים' כאילו זה מה שהיה, שהוא רק העליב תלמידים. אז הוא היה יוצר סיטואציות כאלו, זה היה כמו טרטור בצבא. הוא היה יוצר סיטואציות שמכשילות תלמידים בכוונה ואז מתעלל בהם ומעליב אותם. אני מניחה שכבר היו עליו תלונות לגבי ממש הטרדות מיניות, שיח ממש מיני ובוטה שהיה בסם שפיגל, אז הוא כאילו העביר את האלימות בצורה הזאת.
"הדברים שזכורים לי, זה למשל שפתאום נדמה היה לו שלא קראנו טוב איזה מחזה, אז הוא מעמיד ובוחן כל תלמיד וכל תלמידה, אחד אחד, מה נאמר בסצינה שתיים וזה, עם שאלות נוקדניות, ואם את לא יודעת או לא זוכרת, הוא מעמיד אותך ומעליב ומשפיל אותך על האינטליגנציה שלך וכו'. או לדרוש מהיום להיום מכולם לקרוא מחזה שאזל בדפוס ואי אפשר להשיג אותו. במקרה היה לי את המחזה כי למדתי תיאטרון, אז הייתי התלמידה היחידה שקראה והוא יצר סביבי איזו מין סיטואציה מלחיצה כזו שבה הוא מדבר רק אלי, פונה רק אלי, ומנסה ליצור איתי איזה בונדינג ולבודד. כל מיני מניפולציות כאלה. שזה פשוט היה חולני. אני חוושבת שזה חלק מדפוס וקשור לאלימות המינית שלו. אני חושבת שהיו תלמידות בכיתה שסבלו ממנו יותר, זה היה מזמן ואני זוכרת במטושטש.
"באוטובוס בדרך, פגשתי את אותה אישה ושאלתי אותה "את נוסעת היום להשקה של איציק?" אז היא סיפרה לי סיפור על מה שהיא עברה במסגרת העבודה איתו על פרסום ב'מטעם', סיפור על הטרדה פיזית שמאוד הגעיל אותי, ובזה בעצם מבחינתי אני סיימתי את הסיפור שלי עם איציק לאור"
"אחר כך מה שקרה, זה שסיפור שלי זכה בתחרות של הארץ, ומכרים משותפים חיברו אותי אליו כשהוא עבד על הגיליון הראשון של מטעם, ואז, זה היה קצת מצחיק, הוא פנה אלי לבקש סיפור ל"מטעם". והוא יצר איזה מין סיטואציה כזו, שבה הוא אמר לי שכשהוא פנה אלי הוא למעשה התבלבל וחשב שאני תלמידה אחרת מאותה הכיתה. זו כיתה של שבעה אנשים, כן? הוא במכוון יצר אצלי איזו תחושת חוסר ערך כזו. ואז שלחתי לו סיפור שהוא מאוד אהב. לא היה איזה קטע כזה שהגיע למקומות של הטרדות, היה איזה מצב שהוא פתאום מאוד מתלהב, נורא נוכח, הרבה מדי אימיילים, שלח לי שאקרא כל מיני דברים, הוא לקח עליו כאילו תפקיד, כאילו בתמיכה, אבל אני זוכרת שגם אז זה היה אובר-ברינג בשבילי. אבל ברור שכסופרת מתחילה זה גם החמיא לי ורציתי לפרסם אצלו.
"ואז מה שקרה, זה אני זוכרת טוב מאוד, שמה שגרם לי לנתק כל קשר היה שבאוטובוס פגשתי אישה – באותו ערב הייתה השקה לגיליון של 'מטעם' – ואני זוכרת את זה טוב כי אני באופן פרדוקסלי הנחיתי אז קורס של מתנדבות בקו למידע ותמיכה לנפגעות הטרדה מינית באוניברסיטה. לכן לא יכולתי להשתתף בהשקה. באוטובוס בדרך, פגשתי את אותה אישה ושאלתי אותה "את נוסעת היום להשקה של איציק?" אז היא סיפרה לי סיפור על מה שהיא עברה במסגרת העבודה איתו על פרסום ב'מטעם', סיפור על הטרדה פיזית שמאוד הגעיל אותי, ובזה בעצם מבחינתי אני סיימתי את הסיפור שלי עם איציק לאור. ולא בדיוק אמרתי לו את זה. אמרתי לאחד האנשים שעובדים איתו וביקשו ממני להשתתף באיזה ערב, אמרתי 'תשמעי, שמעתי עדות מיד ראשונה, אני לא רוצה שום קשר איתו ועם המפעלות שלו'. ואז, אחרי כמה שנים, באה העדות של אשכר והכל ככה התחבר".
אוריאן זכאי היא סופרת ואקדמאית
על השנים האלו שלימד לאור באוניברסיטת תל אביב שמעתי מאישה נוספת, שהייתה אז תלמידתו הצעירה מאוד והפכה תוך כך למחוזרת, בהסכמה מצדה. חוץ מקווי דמיון לשיטתיות מאפייני הציד שלו, שכבר עלו בעדויות אחרות ועוד יעלו בהמשך, היא מספרת על החיבה של לאור להתחזות. במהלך התחקיר נתקלתי כמה פעמים בסיפורים דומים על התחזויות – בפורומים אינטרנטיים, בפרופילי פייסבוק העוקבים במסווה אחר מתלוננות-עבר, לטענתן, אבל הנחתי לזה כמעט בעיקשות. הרגשתי שקשה יהיה להוכיח אותם, ושזה יותר מדי, כמעט מופרז כבר מכדי לעבור כאמין. זו הפעם הראשונה שסיפור על התחזות כזו סופר לי בגוף ראשון:
"אחרי שנגמר הסמסטר – אני לא זוכרת אם לפני או אחרי מתן הציונים – התחיל בינינו רומן, שנמשך כמה חודשים, והיה בהסכמה מלאה. נפגשנו אצלו בבית, זה היה סביב ספר שהוא היה צריך להעביר לי בשביל הלימודים. הוא הזמין אותי אליו ובאתי בסקרנות ובחשש. לא חשש שיפגע בי, אבל לא ידעתי למה אני הולכת.
"הוא אמר, 'אלינה (אשתו של לאור, דר' אלינה קורן – ל.ו.) תהיה בבית, היא מבשלת חזיר בשמנת', ומשהו במשפט הזה הרגיע אותי. הרגיש נורמלי. בדיעבד חשבתי על 'חזיר בשמנת', סליחה על הספרותיות – אבל היה כאן סימון, לא שאני אוכלת כשר, אבל זה כמעט כמו להגיד 'אלינה מכינה גדי בחלב אמו'. הייתה כאן התרסה, איזה התענגות על שבירת החוקים, על זה שאנחנו הנאורים קובעים לעצמנו מה אוכלים.
"בכל אופן, אלינה באמת הייתה שם בחדר. הוא קיבל אותי בסלון, הדלת היתה פתוחה והוא ישב על כורסה בקצה השני, מוזיקה קלאסית ברקע כמובן, ואני נכנסת, אומרת 'היי' רפה, והוא עונה לי במין מציצה של האוויר. מסנן: 'תראי איך את נמשכת אליי, איך את מסתכלת עליי, את לא יכולה לעצור את עצמך'. לא הבנתי שהרגשתי ככה באותו רגע, ובטח שלא הבנתי שזה משהו שאפשר לראות עליי. הרגשתי שהוא הניח אמיתות שם לפני, אז קיבלתי אותן, ובמידה מסוימת, כל הרומן בינינו היה כזה. הוא החזיק את הנרטיב, ואני בלעתי אותו.
"אחרי חודשיים, בערב, שלחה לי הודעה באנגלית מישהי שהציגה את עצמה כחברה ותיקה שלו. כתבה שהוא סיפר לה עליי הרבה והיא רוצה להכיר אותי. אמרה לי, בואי, אהיה אשת הסוד שלך, מה שאת רוצה לדעת על איציק, תשאלי אותי ואענה. כל מה שלא נעים לך ממנו.
"הוא קיבל אותי בסלון, הדלת היתה פתוחה והוא ישב על כורסה בקצה השני, מוזיקה קלאסית ברקע כמובן, ואני נכנסת, אומרת 'היי' רפה, והוא עונה לי במין מציצה של האוויר. מסנן: 'תראי איך את נמשכת אליי, איך את מסתכלת עליי, את לא יכולה לעצור את עצמך'"
"זה היה נראה לי קצת חשוד, כלומר, לא באמת הייתי בטוחה שאני מדברת עם חברת עבר שלו, אבל השארתי את זה פתוח מבחינתי, וניצלתי את ההזדמנות למשל לשאול מה אשתו חושבת על כל המערכת הזאת. היא הסבירה לי שהוא מנהל כבר שנים סוג של הרמון, ושאשתו מקבלת את זה.
"אני לא זוכרת את המלים המדויקות, אבל התחושה שנוצרה אצלי זה שיש מודעות, ושאלינה מקבלת את המחיר של חיים לצד אמן מורכב, שספציפית יש סוללת נשים שמקיפות אותו. כעבור תקופה הוא אמר לי, בזהירות ובבושה נוראית שהחברה ההיא הייתה הוא. כלומר, שהוא התחזה ושאין ידידה. הוא חשש מהכעס שלי, אבל ספציפית זה לא הפתיע אותי ולא פגע בי".
סם שפיגל, שנות האלפיים
ב-2001 החליטו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, שעבר כנראה מספיק זמן מאז התלוננו סטודנטיות ונשות צוות על ההתנהגויות התוקפניות מינית של יצחק לאור, והוא חוזר ללמד. זמן קצר לאחר שהוא שב ללמד, הוא כבר מתקיף מינית באופן חמור את אחת הסטודנטיות שלו. היא מתלוננת למנהל בית הספר רנן שור, שור לא מדווח למשטרה, והוא מפטר את לאור. הסטודנטית, נקרא לה ב', נוטשת את הלימודים. היא לא דיברה על כך בעבר, וגם לכתבה הזו היא החליטה, לאחר התלבטות, שלא להתראיין.
12 – העדות של טל גרניט
"למדתי בסם שפיגל ב-2003-98, יצחק לאור היה מורה שלי בשנה השלישית, חוץ מגסות רוח שלא ריגשה אותי בשום צורה, לא זה ולא הוד רוממותו אף פעם לא ריגש אותי, אבל נחשפתי לדיבור המאוד-מאוד בוטה שלו. פתאום הוא נעלם, אני מנסה לחשוב באיזו שנה. הוא לימד אותנו בשנה ג' אני חושבת, שני סמסטרים – ובסוף השנה היה ברור שהוא לא חוזר משום מה.
"מתישהו התחברתי עם תלמידה שלמדה מתחתי, היא עזבה בסוף השנה הראשונה אני חושבת. עזבה את הלימודים והלכה ללמוד במקום אחר, ואנחנו התחברנו ואז היא סיפרה לי למה היא עזבה (לבקשתה של אותה סטודנטית לשעבר, היא ב', לא נפרסם את פרטי התקיפה המינית – ל.ו.).
"מתישהו התחברתי עם תלמידה שלמדה מתחתי, היא עזבה בסוף השנה הראשונה אני חושבת. עזבה את הלימודים והלכה ללמוד במקום אחר, ואנחנו התחברנו ואז היא סיפרה לי למה היא עזבה"
"כשגיליתי את זה, סיפרתי את זה למישהו שעבד שם בבית הספר המון שנים. הוא אמר לי שלאור כבר עף משם בעבר פעם אחת על הטרדה מינית עם עוד שתי סטודנטיות. הייתי בשוק איך הם החזירו אותו שוב ללמד. ב-2002 נכתב מכתב הסטודנטיות, את אחת מהן הוא תקף מילולית בעיקר. כתבנו את המכתב הזה בעילום שם, וצירפתי את הנוהל להטרדה מינית של אוניברסיטת תל אביב. זה היה הנוהל היחידי שהיה אז.
אחרי שנכתב ונשלח המכתב שלכן, הייתה איזושהי תגובה מהנהלת סם שפיגל?
"לא זוכרת. אני חושבת שאחרי זה אולי הם כן הוציאו בתחילת שנה אחרי זה איזה נוהל נגד הטרדה מינית, אבל זה לא שהם אכפו את זה או משהו כזה. אני ביקשתי במכתב שיאספו בתחילת שנה את המורים ויסבירו להם מה זו הטרדה מינית, לא יודעת אם הם עשו את זה".
טל גרניט היא במאית ותסריטאית, יו"ר שותפה של איגוד הבמאיות והבמאים
מכתב הסטודנטיות 2002:
על מה שקרה עם ב', וחומרת הדברים, למדתי בהמשך ממקור נוסף, אישה שהיתה מקורבת ללאור וניהלה עימו רומן שבמהלכו הוא התוודה בפניה על אותה תקיפה.
13 – העדות של ה'
היה יום דרמטי מאוד, שבו (לאור, ל.ו.) ביקש לספר לי סוד גדול, משהו שחשש שיהרוס אותו. הוא היה מבוהל לגמרי. הוא תמיד דיבר על איך חיסלו אותו, האשים את הפוליטיקה, את הדעות שלו, הרדיקליות שלו שלא ירדה לאנשים בגרון וריסקה את הקריירה האקדמית שלו ואת הסיכוי שלו לפרנסה נוחה. הוא דיבר גם על הפמיניסטיות ששונאות אותו ורוצות לגמור אותו. ואז באותו יום, הוא חשף בפני את מה שהגדיר בתור הדבר האחד שיכול להרוס אותו. זה היה הסיפור של מישהי מסם שפיגל, והסיבה שהעיפו אותו משם. סטודנטית שלו שהוא לקח טרמפ מסם שפיגל לתל אביב, והיה שם בדרך משהו שהיא פירשה כאונס. הוא לא אמר "אנסתי אותה", אבל מאיך שהוא דיבר על זה – הבנתי שזה גדול גם בעיניו.
"הוא דיבר גם על הפמיניסטיות ששונאות אותו ורוצות לגמור אותו. ואז באותו יום, הוא חשף בפני את מה שהגדיר בתור הדבר האחד שיכול להרוס אותו. זה היה הסיפור של מישהי מסם שפיגל, והסיבה שהעיפו אותו משם"
"אם אני לא טועה, קוראים לה [כאן היא נוקבת בשמה המדויק של הסטודנטית מסם שפיגל שהותקפה – ל.ו]. זה באמת היה הדבר שהכי הפחיד אותו, הוא חי בחרדה תמידית מהתפוצצות של הפרשה הזאת וסיפר לי את זה כמעין חיסון. כאילו אם אדע קודם, אני אסלח לו על זה כשזה ייצא, או לא אפסיק לאהוב אותו. אני לא יודעת מה היה הטריגר לשיתוף הזה, למה דווקא אז, אבל נדמה לי שהסיפור צף ועלה אז".
14 – העדות של נעמי לבארי
"הייתי תלמידת סם שפיגל ולאור לימד אותי עד שנת 2003 (אם אני זוכרת נכון) הוא היה גס רוח וזה לא נעלם מעיני אף אחד. זה נתפס בעיני רבים כחלק מ'הקסם' שלו כאינטלקטואל. חוץ מהערות שהוא זרק פה ושם, ופירוט על איך הוא משחק עם הביצים שלו, אני זוכרת מקרה בו תלמידה נכנסה לשיעור באיחור עם שקית שוקו. לאור נעץ בה מבט והיא התנצלה שהיא שותה. לאור ענה לה מול כל הכיתה 'תמשיכי, תמשיכי, אני אוהב לראות אותך מוצצת'. זה גרר בעיקר צחוקים.
"המקרה שלי איתו – נכנסתי לספרייה, היינו בספרייה רק שנינו. הוא ישב וקרא ואני חיפשתי כותר במדפים. הוא אמר לי 'תעמדי רגע בפרופיל, אני רוצה לראות את הציצי שלך'. הייתי בהלם ולא הגבתי. חוסר התגובה שלי שיעשע אותו כנראה וכשבמסדרון עבר תלמיד, לאור צעק לו 'תסגור את הדלת אני רוצה לזיין אותה'. מאותו יום הוא הקפיד להפנות אלי שאלות בשיעורים. התשובות שלי היו לקוניות ולא יצרתי איתו קשר עין.
"היינו בספרייה רק שנינו. הוא ישב וקרא ואני חיפשתי כותר במדפים. הוא אמר לי 'תעמדי רגע בפרופיל, אני רוצה לראות את הציצי שלך'. הייתי בהלם ולא הגבתי. חוסר התגובה שלי שיעשע אותו כנראה וכשבמסדרון עבר תלמיד, לאור צעק לו 'תסגור את הדלת אני רוצה לזיין אותה'"
"כמובן שאף אחד לא ידע על התקרית בספרייה ולכן הלקוניות שלי כלפיו בשיעורים נתפסה אצל מעריציו כסוג של התרסה. אחד התלמידים אמר לי שאני מתנהגת אליו ככה כי אני לא מבינה את החומר שהוא מלמד.
"בתוך אווירת הסגידה סביבו קשה מאוד להעלות על הדעת לשתף אחרים בחוויה, שלא לדבר על להתלונן. וגם אם הייתי מתלוננת, מה בעצם הייתי אומרת? שהוא גס רוח? שהוא הטריד אותי מילולית? זה הרי היה מסמן אותי כבעייתית, כבכיינית, כמישהי שמעמיסה על המערכת ועושה עניין מכלום".
נעמי לבארי היא במאית, תסריטאית ומפיקה, בעלת חברת הפקות סרטים
==========
15 – העדות של חנה בית הלחמי
בית הלחמי אישרה את פרסום סיפור ההטרדה והתקיפה מינית מצד לאור ב-1978, עליהן כתבה בבלוג שלה "האישי הוא הפוליטי" ב-2010 , כך:
"כשהייתי שישיסטית ושביעיסטית צעירה, עבדתי בחופשים בדוכן גלידה בדיזנגוף, בבתי הקפה מונטנה או שטראוס (השנים…) וקפה ויטמן ששכנו בסמיכות אחד לשני. היו שם שניים שניצלו את מוכרות הגלידה הצעירות ב"לך ושוב" למטלות שונות (תביאי לי כוס מים, מותק) שהסתיימו בהתחככות יתר בגופן ובטקסטים שעוררו חוסר נוחות.
"האחד היה הומלס מיתולוגי, אריה משהו (לפני מס' שנים נעשה עליו דוקו), שהעמיד שם דוכן לממכר תכשיטים זולים, וחריגות התנהגותו לוותה בסוג של נצלנות והיעדר רגישות יותר מאשר הטרדה. השני (מדובר בלאור, ל.ו.) היה בחור צעיר, מיושבי בתי הקפה, שהטריד אותי אישית מינית (בחוויה הצורבת אז ועל פי החוק היום) באופן ברוטאלי, לגילי ובכלל. מילה כאן, יד שם, עד שעורר בי סוג של פחד. ממרחק 32 שנה, חלק גדול מהפרטים כבר לא זכורים לי ואין לזיכרון שלי כל ערך משפטי. יש לו ערך חברתי, ויש לו ערך בחוויה המתמשכת – שלא נטשה אותי מאז".
חנה בית הלחמי היא יועצת שיווק ואסטרטגיה
הטרדות במסגרת הפעילות הספרותית
ההטרדות והתקיפות המיניות של לאור לא הוגבלו לאקדמיה או לניצול מרותו כעורך בעיתון. לא מעט מהן התקיימו גם במרחבי הפעילויות הפוליטיות שלו, ובזירה הספרותית בה היה לו מעמד וכוח – את שניהם הוא לא היסס לנצל לרעה.
16 – העדות של יהודית אוריה
בדף הפייסבוק שלה, כתבה אוריה ב-2013: "באלימות-לאור התנסיתי אישית, כמשוררת צעירה בשנות השמונים: מתוך עניין בדיאלוג עם משוררים ומתוך הערכה לשירתו, יצרתי קשר עם יצחק לאור, והוא הזמין אותי לביתו, כדי להכיר את שירתי ולשוחח עליה. אחרי שקרא שיר אחד בלבד עבר לאור לאלימות מינית ומילולית, להתנהגות מופרעת לחלוטין, ולחדירה אלימה תוך כדי קללות, חרפות והשפלות. לא יכולתי לעצור אותו. הייתי משותקת מול האלימות שלו, והמומה מהפער העצום בין ההערכה שלי אליו כמשורר מוביל וכעורך – ובין הפתעת-הברוטליות שלו. ברחתי כל עוד רוחי בי ברגע שהצלחתי לחמוק ממגעו, כשהוא מלווה אותי בקללות ובחרפות".
גם היום, ארבעה עשורים לאחר התקיפה שהתרחשה ב-1983, התקשתה יהודית לדבר על האונס האלים שעברה בביתו של לאור. להלן מה שהייתה מוכנה להוסיף:
"הייתי בהלם וחשבתי שהוא פשוט מטורף, כי בבריחתי ראיתי על השולחן כל מיני תרופות, אז ייחסתי את זה לאיזה מין חולי נפש. באותו ערב סיפרתי על מה שקרה לסטודנטית לספרות ולמדעי המחשב שלמדה איתי, ונפגשנו לשם הכנת עבודה סמינריונית בקורס של אברהם שאנן. שמה הפרטי רוני ובגלל מרחק השנים שכחתי את שם משפחתה. כל השנים מאז חשבתי שזה קרה רק לי. רק כשהתחברתי לפייסבוק ובאמצעותו הפכתי מעורה יותר במה שקורה בארץ, נחשפתי לכך שמה שקרה לי מהווה חלק מתבנית שלמה. החלטתי לפעול ולהיחשף למרות שהשיבה לאירוע לא משרתת אותי פסיכולוגית.
"הייתי משותקת מול האלימות שלו, והמומה מהפער העצום בין ההערכה שלי אליו כמשורר מוביל וכעורך – ובין הפתעת-הברוטליות שלו. ברחתי כל עוד רוחי בי ברגע שהצלחתי לחמוק ממגעו, כשהוא מלווה אותי בקללות ובחרפות"
"(אני) לא מסוגלת לחזור למקום הזה, שמביא לי כאבי בטן, בחילה ורצון להקיא, ואימה והרגשת אפסות. ברור לחלוטין שהשפעת האונס הייתה מזיקה ומשתיקה – ושתיקה היא בדיוק ההיפך ממה שמשוררת צריכה בחייה. היא הפכה אותי לאדם שאוהב להתחבא, שמרגיש טוב בחשיכה, שלא אוהב לבלוט, שמרגיש שיש יד החונקת את הגרון שלה ובולמת את פיה וגורמת לה לבלוע את המלים חזרה לפני שהן יוצאות, שגורמת לרעיונות ולמחשבות להיעלם ולהימחק לפני הפיכתם למילים ולכתובים. למי שמאוהבת בשתיקה יותר מאשר בקהל שבחוץ, שלא רוצה להביע החוצה, אלא פנימה. למזלי התת-הכרה שלי פועלת בניגוד לזה ומתפרצת מעצמה והופכת לשירה".
ב-2015, באחד מביקוריה בארץ, הגישה אוריה תלונה במשטרה על אונס, על אף ההתיישנות.
יהודית אוריה היא משוררת
עדויות נוספות לאלו שיפורסמו כאן ושאירעו בזירת השירה, עלו ברשת בפלטפורמות שונות, אנונימיות אבל מספרות סיפורים מאוד-מאוד דומים זה לזה. ברובם אלו סיפורים של ניצול עמדת עורך השירה, שנפגש עם משוררות צעירות בהבטחות שווא לפרסם את שיריהן. לאחר שנכשלו המשוררות בלספק את הכוונות המיניות של לאור, אם התנגדו, או מחו, הוא איבד גם את הפסאודו- עניין הספרותי שהיה לו בהן. יעל אפריאט ממרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה תל אביב, הסבירה לי שפעולה מסוג זה עשויה להיחשב כסחיטה. הנה אחת מהעדויות האנונימיות שמגוללת חלק מסיפור כזה:
17 – העדות של מ', משוררת
"לפני שנים הייתי מעורבת באירוע של 'מטעם'. יצחק לאור קבע לנו פגישת עבודה לקראת האירוע אצלו בבית. הכרתי אותו היכרות מוגבלת, כאדם מאוד לא נעים, אבל לא מעבר לכך. זה היה לפני שהתפרסמו העדויות ביחס לתקיפות המיניות שלו, וידעתי שהוא גר עם משפחתו, לכן לא הייתה לי סיבה לחשוש. פגישת העבודה הזאת הפכה להטרדה הכי קיצונית שחוויתי, מאז ועד היום.
"כמה דקות לתוך השיחה מצאתי את עצמי מתאמצת להדוף התייחסויות לגופי שחזרו ונשנו באובססיביות. שוב ושוב אני מנסה להחזיר את השיחה לנושא שלשמו נפגשנו, ושוב ושוב הוא מעיר הערות פולשניות על הגוף שלי. כל זה כשאשתו ובנו בחדר הסמוך. בהמשך, בלי קשר לכלום, לאור התעקש לתאר באוזניי איזה מפגש מיני במכונית, הביצועים שלו, הגוף שלה וכן הלאה, בפרטי פרטים. היום די ברור לי שמה ששמעתי, בעל כורחי, היה תיאור של תקיפה מינית שלו. אני זוכרת שהייתי בהלם. יצאתי משם בתחושה עמוקה של גועל והשפלה. באתי לפגישת עבודה עם עורך ומשורר ונלכדתי בחדר עם סוטה.
"שוב ושוב הוא מעיר הערות פולשניות על הגוף שלי. כל זה כשאשתו ובנו בחדר הסמוך. בהמשך, בלי קשר לכלום, לאור התעקש לתאר באוזניי איזה מפגש מיני במכונית"
18 – העדות של מיטל נסים
"הייתי בת עשרים ומשהו, אולי עשרים וארבע (בסביבות 2007 – ל.ו) היה לו כתב עת מאוד נחשב וכולם רצו לפרסם שם, ובאמת לפרסם אצלו היה משהו ראוי וחשוב להשיג. אני זוכרת ששלחתי לו שירים והוא הזמין אותי אליו הביתה, והלכתי. וכשהגעתי לשם, אף אחד לא היה בבית, רק אני והוא. או לפחות לא ראיתי אף אחד. והתחילה מין שיחת חולין כזו שהאופי שלה לא כל כך מצא חן בעיני, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להגיד או להעיר משהו. גם בגלל שנורא כיבדתי אותו, ואני אסביר למה אני מתכוונת – המשפטים שלו היו כל הזמן משולבים במילים גסות, ולא הערתי לו על זה.
"וחשבתי גם שהוא חושב שזה כאילו לגיטימי שככה הוא מדבר אלי, ושזה שאני בתוך תוכי נרתעת, זה עניין שלי, זה לא קשור אליו. וככה מדברים ואני זו שלא מבינה, אני זו שפרובינציאלית.
"אז זו נהייתה כזו שיחה עם המון מילים גסות, ובאיזה שהוא שלב הוא ביקש ממני לקרוא את כל השירים שלי, מא' עד ת'. אז ישבתי וקראתי. והם כאילו גם התהפכו נגדי, השירים שלי, אם היו שירים שהם בוטים, כאילו זה התהפך נגדי, בגלל הוייב הזה שנוצר מאיך שהוא דיבר. ובגלל התחושה שזה נתן לי. אולי זה היה ככה רק בתחושה שלי, אבל פתאום הכל התהפך נגדי.
"וקראתי, ואז באיזשהו שלב, הוא סיפר לי על מישהי שפירסמה שירים, עורכת דין אחת, שהייתה אצלו גם בבית, שיש לה פנים נורא יפות אבל שיש לה ישבן ענקי או משהו כזה. ואז הוא אמר – "תקומי. נראה את הישבן שלך". וקמתי. לא יודעת למה. מתוך אותו מקום של למה לא הערתי לו על הסגנון, אז מאותו מקום כנראה קמתי . ואז הוא הסתכל. ואמר 'לא, לא, אין לך'. זה היה נורא מוזר.
"סיימתי לקרוא את כל השירים, והרגשתי עלבון נורא גדול. שסתם באתי, וזו הייתה נסיעה ארוכה בשבילי. והוא הציע לי שוקולד. הרגשתי כאילו הוא מנסה לפצות אותי, עם השוקולד. ואז הלכתי הביתה, וזה פחות או יותר מה שהיה. את השירים הוא לא פירסם, כל פעם זה נדחה ונדחה, ואני הרגשתי שהוא קצת מחץ אותי שם. לא היה לזה שום המשך".
מיטל נסים היא משוררת
אל אשכר אלדן כהן רציתי להגיע אחרונה. לא רק ברצף הכתבה, אלא בזמן התחקיר, רציתי לשוחח איתה אחרונה. הרגשתי אשמה לה, וידעתי שאני חייבת לה תודה שכבר מתאחרת מאוד. איך מודים למי שהצילה אותך מבלי דעת, מלהיפגש עם תוקף מיני סדרתי? חששתי מלהכאיב, וחששתי מלאכזב, רציתי להגיע אליה עם מנחת טנא מלא בנשים שמצטרפות אליה בעדותן. אני מקווה שעשיתי משהו מזה. זה מה שהיה לה לומר היום:
19 – העדות של אשכר אלדן כהן
"אני לא הולכת לדבר שוב על אירוע האונס. זה לא עושה לי טוב ואין לי צורך בזה. העדות על האונס נמצאת ברשת בשני פורמטים – במאמר שלי 'על האונס' באתר העוקץ, ובווידאו באתר אחר. הווידיאו צולם ביום למניעת אלימות נגד נשים בשנת 2007 כשנתתי עדות באירוע התרמה לעמותה שטיפלה בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. פירסמתי את זה ברשת מאוחר יותר.
מתוך המאמר "על האונס" אשר פורסם באתר העוקץ, ב-3 בפברואר 2010:
"זה היה לפני הרבה שנים, אולי לפני 20 שנה, אני לא זוכרת בדיוק, אני זוכרת שאסור לי לזכור, אסור לי לכעוס ואסור לי להאשים, זה יכול להזיק לי. בכל זאת הזיכרון מבצבץ ומשתוקק לצאת.
"הייתי צעירה ויפה, הגעתי לעיר זה מכבר מהקיבוץ ללמוד באוניברסיטה, הסתובבתי בחוגי השמאל, קמפוס, מפגשי יהודים ערבים, ביר זית, הגדה השמאלית, הכרתי אותו מהפגנות ואירועים נוספים בהם הסתובבנו באותה תקופה. הוא אף פעם לא היה יפה, אבל היה כריזמטי ומרשים. התבוננתי בו בעניין וסקרנות, רוצה להתקרב אבל נזהרת.
"זה היה לפני הרבה שנים, אולי לפני 20 שנה, אני לא זוכרת בדיוק, אני זוכרת שאסור לי לזכור, אסור לי לכעוס ואסור לי להאשים, זה יכול להזיק לי. בכל זאת הזיכרון מבצבץ ומשתוקק לצאת"
"יום שישי אחד ירדתי מדירתי בצפון תל אביב ופגשתי אותו ברחוב, אמרתי לו ששמעתי אותו מדבר עכשיו ברדיו, החלפנו מילים ספורות והמשכתי בדרכי. לא מסרתי לו כתובת, אני לא זוכרת אם היה ברשותו מספר הטלפון שלי. כעבור זמן מה, איני זוכרת בדיוק מתי, אם באותו היום, איני זוכרת אם הוא התקשר קודם, מצאתי אותו עומד על מפתן ביתי. הוא דרש במפגיע שאתן לו להיכנס, אני לא זוכרת כמה אלימות הייתה כרוכה בעניין, זה לא היה עניין של מכות, אבל כל ההתנהלות הייתה אלימה.
"אני זוכרת שהופתעתי לראות אותו אחרי שאמרתי לו בטלפון שאני לא מעוניינת להיפגש, אני זוכרת שלא רציתי לתת לו להיכנס הביתה והוא דחף את הרגל שלו בין הדלת והמשקוף ונתן לי להבין שאין לי הרבה ברירות. לא הבנתי איך הוא מצא את ביתי. הוא אמר שזכר שפגש אותי ברחוב ועבר והסתכל על כל תיבות הדואר.
"ידעתי שיש לו חברה שהוא חי איתה, זה לא הפריע לו לבעול אותי, בתוך זמן קצר ביותר מעמידתו בפתח הדלת מצאתי עצמי שרועה תחתיו והוא עושה בי כבתוך שלו. בערך בזה תם ה"קשר" בינינו. אחר כך הוא עבר לאחרות. מספרים עליו שהוא מטריד סדרתי. כששמו עולה בשיחות בסלונים ספרותיים כאלה ואחרים, אני רוצה לזעוק 'אבל הוא אנס אותי' וחשה מושתקת ומשותקת" .
……….
"מה שרלבנטי לשיחה שלנו היום, אני שמחה על היוזמה שלך לעשות שוב תחקיר על יצחק לאור, אני חושבת שבנוסף לעדויות החשובות, חשוב לסקר את המאבק ההרואי והחלוצי שלנו שהיינו קורבנותיו, נגדו ונגד מערכות התמיכה שלו.
"ויחד עם זאת יש גם פחד לקראת הראיון והכתבה, פחד לחזור לעסוק בכאב. יש חוויה של פחד מאובדן שליטה, פחד מהפקעה ואובדן הפרטיות שוב. זה תהליך שעברתי עם החשיפה, ברגע שחשפתי מקרה אונס בפריים טיים. זה היה מאוד קשה. מצד אחד, הפומביות מאפשרת לקבל תמיכה ושותפות. גם אנשים ונשים הגונים שלא הכרתי אישית לפני כן התגייסו לתמוך ולסייע, וזה היה מרגש ומשמעותי מאד.
"מצד שני מאוד קשה שהפרטיות מופקעת. לאחר שידור תחקיר המקור בנושא לפני כ-11 שנים, התקשרו אליי כמה שמאלנים רדיקליים, לשאול מה בדיוק קרה. רצו הוכחות, שיצחק לאור, שנחשב למנהיג המחנה, אכן אנס. זו התנהגות פולשנית ונוראה.
"ברשת מצד אחד היתה הרבה תמיכה, ומצד שני היו טוקבקים איומים. פורסם מאמר של פסיכולוג, מעניין לדעת אם יש לו קשר ליצחק לאור, שהרשה לעצמו, באתר השמאלני למהדרין חובב הצדק, 'הגדה השמאלית', לעשות לי דיאגנוזה ודה-לגיטימציה ברשת. להבנתי זה מאמר תמיכה ביצחק לאור. מאמר מזעזע.
"מאוד קשה שהפרטיות מופקעת. לאחר שידור תחקיר המקור בנושא לפני כ-11 שנים, התקשרו אליי כמה שמאלנים רדיקליים, לשאול מה בדיוק קרה. רצו הוכחות, שיצחק לאור, שנחשב למנהיג המחנה, אכן אנס. זו התנהגות פולשנית ונוראה"
"רציתי לפעול לשלול לכותב את רישיון הפסיכולוג אחרי זה, ולא היה לי כוח לעסוק בזה.
אני בטוחה שהוא לא ראוי לטפל באנשים כשהוא מרשה לעצמו לפרסם מאמר כזה. יש דברים שאני קוראת וזה קורע אותי מבפנים.
"אני חייבת להודות שהיו רגעים שהצטערתי על הבחירה לחשוף את האונס. גיבורה-גיבורה, אבל המחירים היו כואבים. ממרחק השנים, אני לא יודעת לומר אם אני מתחרטת. פייר, אני לא יודעת. כרגע לא. אולי ברגע הבא כן. מצד אחד יש בזה שליחות גדולה מאוד, להוביל שינוי אישי וחברתי לזכותן של נשים להשמיע את קולן, לספר את סיפורן, לשנות את העולם. אני מאמינה שזה מרפא לשחרר סודות ומרפא לשחרר פחדים. אבל המחיר לפעמים כבד.
"האנסים וחברותיהם התומכות וחבריהם התומכים, ניהלו מלחמה קשה וכואבת נגד הקורבנות ובהגנה על האנס. להבנתי הם נלחמו על מה שלדעתם הוא זכות האנס להמשיך לנהוג כרצונו. מזעזע לראות את זה במה שנחשב עולם התרבות, האקדמיה, העיתונות והספרות.
"היו שנים שהיו לי סיוטים בלילה שהוא שב לתקוף אותי עד שהייתי צועקת מתוך שינה. הבת שלי הייתה מתעוררת מהצעקות שלי ומעירה אותי. היו לי סיוטים שהוא מנסה לתקוף אותי שוב. מנסה לפרוץ הביתה. ברוך השם זה עבר. אולי זו החלמה דווקא מתוך תהליך ההתמודדות.
"החלק הטוב בדרך שבחרתי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא שמרגע שהזהות שלי גלויה זה מאפשר לנשים נוספות שהיו קורבן של אותו תוקף ליצור קשר. זה מאפשר לי להתבטא בחופשיות בנושא בתוך הדיון הציבורי – מה שלא היה אפשרי עבור קורבנות מוסתרות ומפוקסלות.
"זה היה מטלטל בהמון מובנים, זה גם היה מאוד מחזק ומסייע ומאפשר גם לי לחזק אותן ולסייע להן. וגם היה מזעזע להבין כמה הרבה נשים נפגעו על ידי אותו תוקף וכמה עמוקה האימה מהתוקף ומהמנגנון שמגן עליו. כמה עמוקה ההשתקה של הקורבנות. ולצד זה השיח בינינו, מי שהיו קורבנותיו, היה מרפא ותומך מאד.
"אנחנו הורגלנו לתרבות של אסור לתאם עדויות, וזה חילחל מאוד עמוק לפחד לדבר. זה שאסור לתאם עדויות ואסור לשבש הליכים זה ברור. זה לא שאלה בכלל. אבל מתברר שיש נורמות שתפקידן להגן על האנס ולבודד את הנפגעות. כי מה שחילחל אל כולנו ככלל זה לא השאלה אם תואמו עדויות, שזה ברור שאסור, אלא הידיעה שאם קורבנות ישוחחו ביניהן אפילו רק שיחת תמיכה רגשית, עורכי דין של התוקף ינצלו זאת לקעקוע האמינות של עדויות הקורבנות.
"אנחנו צריכות להשתחרר מהאימה שהושתלה במוחנו, ולהעיז להאמין לעצמנו, להעיז לתמוך זו בזו, לשתף פעולה ולבנות כוח אזרחי ליצירת דה-לגיטימציה לפושעים והדרתם מהמרחב הציבורי. זה המהלך שהובלתי יחד עם חברותי ומשמח לראות שהוא חילחל לתרבות ולתודעה של נשים צעירות ושל כלי תקשורת.
"ההצלחה שלנו לבסס נורמה אזרחית להדיר את האנס ממוקדי חברה ותרבות, להוביל חרם כותבות עד להצלחה לסגור את העיתון שהוא ערך וגם בו השתמש לתקוף נשים, זה החלקים המשמחים בדרך.
"מה שאני רוצה להגיד לאישה צעירה אם היא קוראת, שאם היא עברה דבר כזה, שתהיה לה ידיעה מוצקה שזו לא אשמתה. הרוחות משתנות – לאט, אבל משתנות. הלוואי שלא יקרה לה שום דבר כזה אבל שתדע, כמו שאני מלמדת אותך ואת מלמדת אותי, שאנחנו לא אשמות. ושהרגע בו הפסקנו לעשות משהו כיוון שמישהו חמס אותנו, מוכרח להשתנות.
"[…] מדהים כמה אנחנו מאולפות להיות קורבנות שותקות, עוד פעם ועוד פעם, ומעבירות את זה מדור לדור. חליק, מספיק. שמעתי על מקרים בהם פיצויים ניתנים לנשים שהותקפו בתמורה להסכמי שתיקה. היה מי שניסה להחתים אותי על הסכם שתיקה תמורת פיצוי כספי, לא בהקשר של אלימות מינית, אלא בהקשר אחר. לא הסכמתי. לא חתמתי. אני רוצה את החירות שלי להיות מסוגלת לדבר. כסף תמורת שתיקה הוא כלא נורא שיש לו מחיר כבד.
אני לא שופטת את מי שהסכימה לכך. אולי זה היה נכון עבורה באותו רגע. אולי היא הייתה זקוקה נואשות לכסף. אני מבקרת את הביריונים התוקפים והמנצלים שמצליחים גם בעזרת המנגנון הזה למחוק מהתודעה הציבורית את האלימות שלהם וכך להמשיך בה.
"אני עכשיו מתחילה לבנות עסק עצמאי חדש, של יצירה ריפוי והשראה. אני בונה הרצאות, ההרצאה הראשונה תהיה על מוציאות את האמת לאור, על המאבק האזרחי של הקורבנות נגד האנס וחבורתו המגוננת עליו. אני חושבת שאם יש ערך בסבל שעברנו בעולם הזה, זה לצקת אותו לתוך יצירה או להעניק עזרה, תמיכה והשראה לאחרות ואחרים, וזו גם עזרה לעצמנו.
"לפני ששלחתי את המאמר על האונס לפרסום לאתר ה"עוקץ" ניסיתי לחשוף את הדברים בתקשורת הממוסדת ולא הסכימו, לא הצלחתי. פתחתי בלוג בקפה דה מרקר, כדי שתהיה לי דרך עצמאית לפרסם. אחרי שאחותי נפטרה, רציתי לחשוף את הסיפור, רציתי להיקבר עם ארון פחות כבד מסודות.
"רציתי לפרסם את זה לקראת היום למניעת אלימות נגד נשים, וחיכיתי. רעדתי מפחד. המאמר שפורסם הוא הנאום שנאמתי באירוע להתרמה (בשינויים קלים שנעשו לבקשת העוקץ להתאמה במעבר מטקסט מדובר לטקסט נקרא). ואז שלחתי ל"העוקץ".
"למה בחרתי בהם? כי זו הסצינה שלנו, השמאל הרדיקלי, ורציתי שזה יהיה בסביבה שלו.
הם הסכימו, וכל הכבוד להם. הם פירסמו את זה, וחוץ מהבת שלי אף אחד לא ידע מראש. לא שיתפתי אף אחד. ישבתי מול המחשב, וחיכיתי. התחילו תגובות, ובאיזה שלב התחיל צונאמי של עדויות ברשת על אותו תוקף וגם על אחרים. זה היה מדהים. הייתה לי ידיעה מסוימת שהוא תקף עוד נשים ולא רק אותי, אבל לא ידעתי עד כמה.
"היו לי המון אכזבות כשזה נחשף. לפעמים כדי להרגיע את עצמי אני אומרת לעצמי 'אני לא צריכה לכעוס על אנשים', כי כולם בני אדם, אנחנו חיים בקונבנציות, תפיסות ומסגרות שנותנות לנו איזה שקט נפשי. אני באתי ושברתי את כל המסגרות.
מה התפיסות, המסגרות, שהיו מקובלות אז?
"אנסו אותך? לכי למשטרה. כן-כן, לא-לא, עזבי אותנו בשקט באמא שלך מה את רוצה מהחיים שלנו?
"אני באתי ואמרתי 'רבותיי, עזבו אותי אתם, מה זה משטרה? אני אומרת לכם, ואתם תקשיבו ותאמינו לי, ואתם תיקחו אחריות ותפעלו נגד התוקף בכלים האזרחיים שברשותכם'. זה היה נורא קשה לאנשים. אני אומרת 'קחו אחריות, תתמודדו עם זה. אל תשלחו אותנו למשטרה'. לאנשים מסוימים זה ריסק אותם, בילבל אותם, איים עליהם, אני יכולה להבין. מצד שני – זה היה מאוד קשה, הגילוי שבעצם הרבה מאוד אנשים הם לא נגד אונס. הם לא נגד אנסים. הם אפילו בעדם. הם לא יגידו לך לעולם שהם בעד שיאנסו אותך. אבל הם בוחרים את צד האנס אם באותו הרגע זה משתלם להם וזה נוח להם והוא חבר שלהם. ואת מבחינתם אסקופה נרמסת".
—
"אני מרגישה שעשיתי ועשינו כל כך הרבה דברים שהם חדשים, והם אבן דרך וסימן ונורמה וחשוב שהם יירשמו. שלא נהיה רק קורבנות. יש אנשים שיש להם התנגדות למילה קורבן, לי אין. אני חושבת שאנחנו קורבנות הרבה פעמים בחיים. עדיף לא להישאר שם, אבל קורה שמישהו אלים ממך רומס אותך. ואני לא שופטת אף אחת במקום בו היא נמצאת. אני חושבת שהדבר החדשני שעשיתי ועשינו היה בין השאר הפרסום עם השם והפנים שלנו, השם שלי היה גלוי ושלו חסוי בהתחלה.
"החידוש שלנו היה גם בדרישה לאחריות חברתית אזרחית בפעולה נגד האנס התוקף והמטריד, והתמיכה שלנו הנפגעות זו בזו והפעולה המשותפת שלנו הנשים שהיו בעבר קורבנותיו, נגד התוקף.
"כשהודיעו לי מעיתון העיר, שעומד להתפרסם מאמר של האנס אצלם ברשת שוקן, רשת שהוא הועסק אצלה שנים רבות כעיתונאי בעיתון הארץ, חשבתי להתאבד. זה היה בשלב שחשבתי להרפות מהעיסוק בנושא האונס. הבנתי שהתלונה שלי נגדו במשטרה לא צפויה להניב את התוצאה המקווה ושאלתי את עצמי מה ייתן מרגוע לנפשי, והחלטתי להניח לנושא מאחורי, לחפש מרגוע ולהמשיך בחיי. ואז התקשרו אלי מהעיר שהם עומדים לפרסם מאמר שלו והוא מכחיש הכל.
"זו היתה טעות חייו. המאמר המזעזע הזה הוא מה שגרם לי להחליט לצאת למאבק אזרחי נגדו ונגד המערכות התומכות בו. המאמר הזה היה טראומה איומה, כמו אונס קבוצתי בכיכר העיר. היה נורא לראות איך מערכת שלמה מתגייסת לסייע לתוקף לרמוס את קורבנותיו שוב. היה נורא לראות איך כרשת תקשורת, מקום העבודה של התוקף מתגייס לטובתו ומסייע לו לעשות רצח אופי לקורבנותיו ומבקריו.
"כשהודיעו לי מעיתון העיר, שעומד להתפרסם מאמר של האנס אצלם ברשת שוקן, רשת שהוא הועסק אצלה שנים רבות כעיתונאי בעיתון הארץ, חשבתי להתאבד"
"כל ההתנהלות שלהם במהלך הכנת המאמר לדפוס הייתה כוחנית ומבזה כלפי הקורבנות והמבקרים של האנס שתמכו בקורבנות, ומכוונת לטובת האנס. על המאמר הזה נשלחה תלונה למועצת העיתונות. עד היום לא ראיתי תגובה. מעניין אם הייתה.
"ההבנה הייתה שהמאבק הוא לא רק נגד האנס. שהוא לא לבד. שיש כוחות ומערכות ענק שתומכות בו בפועל או בשתיקה, ומאפשרות לו לאורך עשרות שנים לשוב ולפגוע. ואז, אחרי שהתפרסם המאמר, אמרתי לא, אני לא אתאבד, אני אשיג תמיכה, אני אשיג עזרה. ברחתי קצת מהעיר לכפר. חשבתי – אני נורא כועסת, אני רותחת. וכל כך פחדתי מהצל של עצמי. אמרתי לעצמי – לא יכול להיות שהם ישחקו את המשחק הכפול, יגידו לנו לכי למשטרה, אבל ישתמשו בכוח האזרחי כדי לחסל אותנו. שזה מה שתמיד עשו לנאנסות. קרעו אותן בתקשורת, עשו להן רצח אופי, והן לא יכלו לדבר כי הן היו המוצללות, הן גם לא יכלו לענות.
"חשבתי – אני לא מוכנה לקבל את זה. ופעלנו נגדו בדרישה שלא יתנו לו במות והובלתי הפגנות במקומות בהם הוא הופיע, לאט לאט הפסיקו להזמין אותו לאירועים. היחד שלנו, הנשים שהוא תקף, היכולת שלנו – עד היום – לתמוך אחת בשנייה, והאופן שבו ניהלנו את המאבק לביטול פרס לנדאו, הוא מאסטרפיס.
—
"וזה לא בן אדם אחד, אלו מערכות שלמות. כנופיות מאורגנות, לא עם נשק, עם נשק אחר. אני הייתי מנויה להארץ, אני הייתי שמאל רדיקלי, יהודים וערבים, הכל. זה הבית שלי, הבית הפוליטי שלי, כל המקומות האלו היו הבית התרבותי שלי שבו גדלתי, שהיו חלק מהעולם שלי. הסינמטק, בית ביאליק, כל המקומות הללו. זו הרגשה איומה של בגידה שהם המשיכו לתת במה לאנס גם אחרי שחשפנו את האמת אודותיו.
"הוא חשוב? האנס חשוב? עיתון הארץ עשו פשוט קמפיין נגדנו. המקור נתנו לו את זכות התגובה, והוא לא רצה. אבל הארץ היה המקום שלו. האם הוא ועמוס שוקן חברים? ואני ראיתי פתאום שהעיתון הזה פנה נגדי ונגד חברותי הנפגעות. הייתי בהלם. אתם? העיתון לאנשים חושבים? העיתון המוסרי, השמאלני. ביטלתי את המנוי באיזשהו שלב.
"עיתון הארץ עשו פשוט קמפיין נגדנו. המקור נתנו לו את זכות התגובה, והוא לא רצה. אבל הארץ היה המקום שלו. האם הוא ועמוס שוקן חברים? ואני ראיתי פתאום שהעיתון הזה פנה נגדי ונגד חברותי הנפגעות"
"וזה היה קשה לקלוט, את העוצמה, של השליטה שלו, של הכוח שלו, של מה שניתן לראות ככוח של אפשרות לטובות הנאה שהיו לו ולחבורה שלו לתת, שהוא היה במעמד שאנשים שיחרו לפתחו, פחדו שיקטול אותם בעיתון או יפעיל את חבריו לפגיעה גם אם אין הכוונה פיזית. פגיעה רגשית ומקצועית יכולה להיות קשה לא פחות.
מצד אחד אני חושבת שהארץ מאוד הגדילו את מאגר הכותבות הפמיניסטיות, שכל אחת מהן בפני עצמה ראויה. הארץ גם לקחו אחרינו את הז'אנר של לצאת נגד תוקפים עוד טרם הרשעה, על בסיס עדויות נשים, שזה מודל שאני התחלתי וחברותי הצטרפו אלי באומץ, וזה יפה מאוד שהארץ אימצו את המודל שיצרנו. אבל בו זמנית את יצחק לאור הארץ השאירו, שזה מאוד-מאוד מכוער. הם השאירו אותו בעיתון וגוננו עליו, בין השאר, בסגירת המאמרים שלו לתגובות.
"זה יפה מאוד שהארץ אימצו את המודל שיצרנו. אבל בו זמנית את יצחק לאור הארץ השאירו, שזה מאוד-מאוד מכוער. הם השאירו אותו בעיתון וגוננו עליו, בין השאר, בסגירת המאמרים שלו לתגובות"
"חברותי ואני השמענו את קולנו בדרישה שהארץ ימחקו את יצחק לאור מעל דפי העיתון וזכינו לתמיכה ציבורית משמעותית. נפתחה קבוצה בפייסבוק שעסקה בזה בדרך מבריקה. אני לא רוצה לקחת קרדיט לא לי, והיוזמות ישתפו אם ירצו. אני יכולה לספר שיד ארוכה ונעלמה גרמה לכך שאין גישה לקריאה בקבוצה מתוך ישראל.
"נאבקנו מול כוחות מאד גדולים. יש לנו הצלחות כבירות בשינוי השיח וההתנהלות הציבורית בנושא ויש דברים שטרם הספקנו. מה שעוד צריך לקרות ואני מקווה שיקרה בעקבות התחקיר הזה הוא כדלקמן:
1. עיתון הארץ צריך להפסיק כל פרסום של לאור מלבד הקלה במקרה של מודעת אבל.
2. מערכת החינוך צריכה להוציא את יצחק לאור מתוכניות הלימוד ולהודיע על כך.
3. כל הגופים שמעניקים פרסים צריכים להוסיף לתקנון, שאדם שיש כנגדו עדויות על אלימות מינית לא יוכל לקבל פרס.
4. הוצאת הספרים הקיבוץ המאוחד צריכה להודיע שהיא חדלה לפרסם את יצחק לאור ותוקפים נוספים ומפסיקה לשווק שירת תוקפי נשים.
5. איגוד הסופרים צריך להוציא הודעה שהוא מגנה את אלימותו הסדרתית של יצחק לאור כנגד נשים ולא יאפשר חברות באיגוד ו/או אירועים ופרסום שירים של יצחק לאור ושל משוררים ומשוררות שתמכו ביצחק לאור לאחר פרסום העדויות של הקורבנות, ושהשפילו את הקורבנות. כמו כן האיגוד יודיע שהוא מוקיע ומוציא משורותיו אנשים ששירתם הווידויית מעידה על פגיעה בנשים.
"אחד הדברים שהובילו את המאבק שלי זה חתירה לאפשר למי שרוצה בכך, להוציא את עדותה ממסגרת חדרי החקירה במשטרה והדיונים בבית המשפט, אל המרחב הציבורי הפתוח. זה בא לידי ביטוי בכך שבפעילויות המחאה נגד המוסדות שנתנו במה ליצחק לאור, הזמנתי נשים לקרוא את עדויותיהן במסגרת אירוע המחאה. זה היה עוצמתי ומרגש כאשר בתוך תולעת ספרים ערכו אז מחווה למטעם ז"ל, והאנס לא העיז להגיע אל מעט הקהל שעוד נותר לו ואנחנו עמדנו בכניסה וערכנו אירוע מוציאות את האמת לאור, אומרות שירה וקוראות עדויות נגד אלימות מינית".
אשכר אלדן כהן היא משוררת
הדבר הראשון שעשיתי לפני שמונה שבועות כאשר התחלתי בתחקיר הזה, זה לשבת ולכתוב את העדות שלי. ידעתי שאדבר עם נשים שונות שלהן סיפורים שונים אבל דומים לשלי; ידעתי כבר דברים על סדרתיות ושיטתיות של תוקפים, אם כי עדיין לא ידעתי ממקור ראשון עד כמה הם שיטתיים; וידעתי עד כמה שאני ספוגית. פחדתי שמילים אחרות יסתננו לי מתחת לעור ואתקשה לומר איפה אני נגמרת ואחרות מתחילות. רציתי לכתוב את המילים שלי ולשים בכספת או המקבילה – לשלוח לשרון שפורר שתשמור לי עליהן. התביישתי לעשות את זה, אבל כן כתבתי אותן במסמך נפרד כדי שלא אוכל לחזור אליהן בזמן התחקיר. כשאני קוראת אותן שוב עכשיו, אני רואה בהן השתברויות של כל מי שדיברתי איתה בשבועות האחרונים.
20 – העדות שלי, לילך וולך
"ב-2007, אחרי שסיימתי את התואר שלי בכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, קיבלתי עותק של 'מטעם' והתרשמתי ממנו כל כך עד שכתבתי ביקורת על גיליון שלו. במקביל, שלחתי שלושה שירים שכתבתי בזמן הלימודים וקיבלו הערכות טובות, אל יצחק לאור, עורך המגזין. הוא התקשר אליי כמה ימים לאחר מכן, ונשמע ממש נרגש. הוא העתיר עליי מחמאות – אמר שאני הדבר הבא, הפציר בי שלא אעז לשלוח את השירים האלו או אחרים אל מקומות אחרים. אמר שהוא רוצה להיות חתום כמי ש'גילה אותי', אמר שאני עושה כבוד לשם המשפחה שלי, ובכך ריפרר למשוררת יונה וולך.
"הייתי בעצמי מאוד-מאוד נרגשת. זו השיחה שאת ככותבת מתחילה רוצה לקבל, זו השיחה שסוף סוף הגיעה. אני זוכרת קטעים שלמים מתוכה, כי זהו הרגע שכותבים זוכרים, הרגע שבו גילו אותם, פתחו להם דלת. הוא אמר שיפרסם את שלושת השירים ששלחתי אליו כבר בגיליון הבא, אמר שהם נהדרים כמו שהם, אולי פסיק פה או שם, אבל יפרסם אותם ממש כמו שהם, אין מה לגעת בהם.
"הוא ביקש ממני לצלצל אליו בתוך כמה ימים כדי לסגור עניינים טכניים לגבי הפרסום. התקשרתי, לפי מה שזכור לי דיברנו עוד כמה פעמים בטלפון ועוד פעם אחת התכתבנו, התכתבות שחילצתי מזיכרון המייל שלי. לא הבנתי בהכרח מה יש לנו עוד ועוד לדבר טלפונית, אחרי ההתלהבות הבלתי מסויגת הזו, אבל חשבתי שזה אולי בשביל מה שנוגע להמשך דרכי, אולי אפילו יש לו הצעה מקצועית עבורי. מכאן, אני משחזרת את השיחות מזיכרוני. להוציא את ההתכתבות, לא שמרתי עדויות נוספות.
"בשיחות הטלפוניות הוא היה גרפי, מיני להביך, ולא ענייני. וגם, זה הטריד אותי לא פחות – לפתע השירים, שהיו מושלמים כפי שהם קודם לכן, דרשו עבודת שכתוב ועריכה. איכשהו הצלחתי לנווט את השיחות הטלפוניות להתכתבות, שם התרשמתי שבכתב הוא היה מעט מאופק יותר. מדי פעם כן ניסה לגשש 'האם שכבתי כבר עם כל השכונה?' ברפרנס לשיר שכתבתי. או מערער אותי עם אמירות כמו 'כמו שכתבת את השיר, נראה לי שרצית לדבר על מין, דיברת על כלום, או כמעט כלום'.
"כבר לא הייתי ילדה, והיו לי בעבר מנטורים או פסאודו-מנטורים שזיגזגו בין אמנות לחיים, בחירות שלוקחים לעצמם פסאודו-מנטורים, אמרתי לעצמי להתגבר על עצמי ושיש לשמוח על האפשרות ללמוד ממשורר ועורך. הצעתי שניפגש אולי להמשיך לעבוד בבית קפה, על השירים שלי שהתחילו כמושלמים והידרדרו לכדי חובה דוחקת להיפגש (במה שעדיין לא זיהיתי עד הסוף כמניפולציה). הוא סירב לבית קפה: 'מקום שעובדים בו, איננו מקום שהמונים רועשים בו. כלומר לדבר על השירים שלך, אי אפשר בקפה הומה'. ההתכתבות הסתיימה עם הבטחה מצדו לפרסם אחד משיריי, על השאר צריך לעבוד.
"התקשרתי לאחר יום או שניים, הצעתי שוב בית קפה, אחר מהקודם, שקט. הוא דחה את ההצעה, אמר שבבית קפה אי אפשר בכלל, שזה קשקוש. הצעתי את בית אריאלה, והוא סירב. לפתע הוא אמר את זה כמו שזה – הוא רצה להגיע אליי הביתה, פינטז באוזני לשבת ספציפית לצדי על הספה בביתי, איפה שחם ואינטימי, אני לא זוכרת בדיוק באיזה ביטוי ציורי השתמש כדי לתאר את היצירה שאני עושה במקום האינטימי בו אני חיה ויוצרת, אבל כן שזה הגעיל אותי. בכל מקרה התחמקתי, אני כבר לא זוכרת בדיוק באיזה תירוצים. בשום סצנריו בעולם לא רציתי לשבת על הספה בביתי עם יצחק לאור. הייתי חצי מודעת לשמועות עליו, והשם של אשכר היה מוכר לי באופן מרוחק. למרות שהייתי מאוד שולית בסצינת השירה, ידעתי שיש אחת אשכר והיא אומרת שלאור תקף אותה.
"כתבתי מגיל 13 ועד 29, אבל אחרי כן לא הצלחתי להמשיך לכתוב שירה. גם לא שלחתי את השירים שהיו פעם טובים בעיני, למקומות אחרים. הם הגעילו אותי, הם הוכתמו"
"אחרי כן הוא ניתק קשר לזמן מה ולא הודיע לי על פרסום שיריי, גם לא השיר שהבטיח מפורשות. אזרתי את האומץ, בעודי מנסה לשמור על ענייניות ביחס למה שהיה בהתחלה דלת פתוחה לרווחה והפך לסדק שיש להצטמצם בכדי לעבור בו. ובשיחה הזו הוא כבר היה בוטה וחסר סבלנות, שאל בלעג אם אני כבר מוכנה להיפגש כמו שצריך, אם 'כבר התגברתי על ענייני הצניעות שלי'. אני לא זוכרת מה אמרתי, לא רציתי להיפגש, והוא סיים את השיחה כעוס. לפני שניתק, שאלתי אותו האם יפרסם את השיר האחד לפחות, שהבטיח. הוא ענה שהוא בינוני, 'הבינוניות הזו' (הוא הדגיש את המילה 'בינוניות', לאמור, זה לא רק השיר שבינוני, זו אני), לא ברמה ל'מטעם'.
"אני רוצה לומר שהתרעמתי עד שלא יכולתי לשתוק, שרציתי לספר לכולם, להוציא את האמת מיד לאור. אבל זה לא מה שקרה. בסיכומם של הדברים, זה היה נראה לי לא נורא ביחס לדברים אחרים גרועים מזה שכבר קרו לי, שגם עליהם שתקתי. איכשהו הצלחתי ביני לביני לעקם את זה להלקאה עצמה. אמרתי על עצמי בזלזול משועשע ש'העולם לא הפסיד סילביה פלאת", בניסיון להחזיר לי שליטה בדבר לגמרי נטול שליטה.
"חשבתי שבכלל מראש פנה אליי בגלל שבשירים שלי יש ממד מיני, עלוב, פירצה פתטית שקוראת לטורף. ושאם יש בכל זאת איזו חתיכת אמת בכל האירוע מלא הסתירות וחוסר ההגינות הזה, הרי זו האמת שאני בינונית וגם שיריי. כתבתי מגיל 13 ועד 29, אבל אחרי כן לא הצלחתי להמשיך לכתוב שירה. גם לא שלחתי את השירים שהיו פעם טובים בעיני, למקומות אחרים. הם הגעילו אותי, הם הוכתמו".
תגובת יצחק לאור
"ב-11 השנים האחרונות, מאז פורסמו אותן ההאשמות נגדי, הודרתי והורחקתי מחיי הציבוריים, אני בקושי יוצא מהבית, יצאתי לפנסיה, וכל זאת ללא שהוגשה תלונה אחת נגדי למשטרה. מהו הגבול שאדם יכול להיענש על מעשים בני עשורים, שאין לו אפילו את האפשרות לתת דין וחשבון עליהם?
"גם בתחקיר זה, לא ניתנה לי שום אפשרות להתמודד עם ההאשמות, למעט סיכום קצר שהועבר לתגובתי שברובו ממשיך למחזר סיפורים ישנים שסופרו ב״המקור״ ב-2010 ומוחזרו בזמן המהומה על פרס לנדאו לשירה ב-2014. חלקם הופרכו, חלקם מתבססים על שמועות, וחלקם חסרי פרטים או בסיס עובדתי עמם אוכל להתמודד. הושמטה ממנו גם העובדה שמפעל הפיס התנצל בפניי על שלילת 'פרס לנדאו' ואף שילם לי פיצויים על עוגמת הנפש. כיצד אדם יכול לעמוד מול האשמות בנות עשרות שנים, לגבי מעשים מתוארים, שחלקם לא היו ולא נבראו, וחלקם היו חוקיים לחלוטין בזמן המתואר, ולא היו נעשים כיום נוכח השתנות הנורמות החברתיות?
"אשר לסיפורים שטרם פורסמו בעבר: 'העברת מקום בדסק הארץ' לא הייתה ולא נבראה כי בין 1991 ל-1998 עבדתי במשרד משלי – המשרד של משה גל עורך החדשות, ואפשר לאמת זאת עם הארץ. לגבי 'דמויות בדויות בסקייפ': יש לי חשבון סקייפ אחד, ואיני יודע איך בונים עוד אחד. נתבקשתי גם להגיב לגבי אירוע שלא צוין בפנייה אליי מהו, בשנת 2017 – השנה שבה התמודדתי עם מחלת הסרטן.
"ב-11 השנים האחרונות איני מצליח לישון בלילה, ומטופל באופן קבוע בכדורים. חיי אינם חיים, וחיי אשתי ובני אינם חיים. בחודש הבא אהיה בן 73. אני מקווה שהסיבוב הבא של פרסום טענות אלה ייעשה לאחר מותי, כי כעת, כבר בפעם השלישית, אין לי את היכולת להתמודד עם הדמוניזציה שמבצעים לי. אני מסוגר בביתי כבר 11 שנה ומתפלל שייפסק הסיוט הזה. נגמרו המרחבים מהם אפשר להדיר אותי, נגמרו העונשים שניתן לגזור עליי, ונגמר לי הדם אותו ניתן להקיז. אני רק מבקש שתניחו לי ולמשפחה שלי".
תגובת עמוס שוקן
"לאור עבד בדסק החדשות של הארץ עד 1998. הוא עבד שם בחלל משותף לכל עורכי הדסק. אלי לא הגיעה בזמן עבודתו במערכת שום תלונה על עבירות מין או אפילו הטרדות מילוליות. כל זה קרה רק אחרי שנים מאז שעזב, כשאנשים שלא עבדו בהארץ פנו אלי בעיקר בפייסבוק והתלוננו על לאור ודרשו שאפטר אותו.
"חנוך מרמרי היה עורך הארץ בתקופה שבה לאור עבד בדסק. אחרי התוכנית בטלוויזיה הוא פירסם מאמר בעין השביעית (בשלב הזה הוא היה שם אחד העורכים) שבתקופה שהיה עורך העיתון ולאור עבד בדסק (שהיה סמוך לחדרו של העורך) איש מעובדי הדסק לא התלונן אצלו על לאור. על הגר להב הוא כתב שלאור לא היה ממונה עליה, אלא היא הייתה בכירה ממנו בדסק, ובשלב מסוים בכלל מונתה לראשת מערכת החדשות. היא בכלל הייתה יכולה לפטר את לאור. (…) ממילא לא העברנו אותו לקומת המרתף.
"על 'האונס' כביכול של אשכר אלדן דווקא דיברתי עם לאור. ראשית, אשכר העלתה את זה אולי כ-30 שנה אחרי האירוע (כביכול) עצמו. היא לא הגישה תלונה על אונס בטרם בכלל חלה על זה התיישנות (עשר שנים). כששאלתי את לאור על אשכר והאונס הנטען כלפיו, הוא השיב לי שהם אכן שכבו, אבל זה היה יחסי מין בהסכמת הצדדים.
"במצב הזה הרי ברור שאני לא יכול לקבל החלטה. אין לי דרך לברר אם כדברי לאור אלה היו יחסי מין בהסכמה, או כדברי אשכר, אונס. במצב שאני לא יכול לקבוע בוודאות שאנס, עומדת לו חזקת החפות. יש סיבה שהחוק קבע התיישנות על עבירות, ומה שבית המשפט לא יכול לעשות, אני בטח לא יכול לעשות. אשכר לא הגישה תלונה בזמן שהמשטרה יכלה לפתוח תיק ולחקור עדים. לכן אמרתי לה ולאחרים שפנו אלי וכינו את לאור 'אנס', שאת זה יכול לעשות רק בית משפט, אילו היה קובע שלאור אכן אנס את אשכר. אבל כאמור היא בכלל לא התלוננה.
"ביטלנו את הטוקבקים במאמרים של לאור כי לאור כתב בנושאים שונים והטוקבקים היו כמעט כולם רק על התלונות שאת חוזרת עליהן כאן. לא חשבתי שצריך לאפשר את זה. בכל מקרה, לאור פרש מעבודתו כשכיר בהארץ לפני כמה שנים, כשעבר את גיל היציאה לגמלאות, ומדי פעם הוא שולח לנו מאמר לפרסום כמו כל משתתף חיצוני אחר".
תגובת אלון עידן
אלון עידן, עורך העיר בזמן שלאור פירסם בעיתון את המאמר בן שישה העמודים שהכפיש את המתלוננות, מסר:
"איני זוכר בדיוק איך הדברים התגלגלו. עברו מאז מעל עשר שנים. אני כן זוכר שהיתה כתבת שליוותה את המאמר בבחינת בדיקת עובדות וטענות.
"במבט לאחור אני חושב שזאת היתה טעות לפרסם את הטקסט בתצורתו כמאמר. הייתי צריך להתעקש על תחקיר-המשך וריאיון שהיו מעמתים אותו על גבי העיתון עם הממצאים שעלו בהמקור. מאחר שההסכמה לפורמט של מאמר תגובה היתה מוטעית, אני מתנצל בפני הנפגעות".
תגובת אהוד עין גיל
"אני לא זוכר מקרה שבו מישהי באה אלי להתלונן על הטרדה מצד יצחק לאור. אם היה מקרה כזה, הייתי בוודאי משתף במידע את בת זוגי אביבה, שהיתה יותר ותיקה ממני ב"הארץ" ופעילה פמיניסטית. עד כמה שאני זוכר, כשפנו אלי בנוגע למקרה שכבר התפרסם, נאמר לי שהכתבת אמרה שסגן-עורך המוסף שאתו דיברה התייחס אליה במלה "מיידלה" – מלה שלא יכול להיות שיצאה מפי. אולי זה היה סגן-עורך אחר – במוסף היינו אז שניים. בכל מקרה, אין ולא היתה לי שום סיבה להגן על יצחק לאור, אף פעם לא הייתי חבר שלו, ובמערכת "הארץ" לא היה לנו שום קשר. אני מצטער שאני לא יכול לעזור יותר.
תגובת משה גל
"פרשתי מעיתון הארץ לפני 24 שנים ולפיכך יהיה זה מגוחך לאשר כעת אם אמרתי אמירה זו או אחרת בשנים שכיהנתי כראש מערכת החדשות. יצחק לאור שימש באותה תקופה כעורך חדשות בכיר אשר היה ידוע בהקפדתו על עריכה מדויקת, קוהרנטית של הידיעות אשר אותן אמור היה לערוך.
"כאשר הדסק התקשה בגיבושה של ידיעה, מבחינת הנתונים שהובאו על ידי הכתב – נדרש לאור, לא אחת, על ידי ראש הדסק, לשוחח עם הכתב על מנת לתחקרו תחקור מעמיק, תחת לחץ זמנים אדיר, כדי להשלים את המידע. את זה הוא עשה בהצלחה משום ניסיונו הרב והבנתו בענייני חדשות, ללא כל קשר לזהותו המגדרית של כותב הידיעה.
"לגבי אמירות פוגעניות של לאור כלפי עורכות בדסק, לא הוגשה אלי, כראש המערכת, כל תלונה רשמית. מעת לעת ניהלה הנהלת העיתון שיחות בענייני משמעת עם לאור שעסקו גם בסגנון דיבורו הבוטה. אולם כאמור, סגנון דיבור זה, למיטב זכרוני, כוון הן לגברים והן לנשים".
תגובת חנוך מרמרי
"אני יכול להגיד באופן כללי שאני מכיר את לאור, מכיר אותו גם קצת מחוץ למערכת, סוג של ידידים. לא ראיתי אותו לפחות חמש שנים אבל אם הייתי רואה אותו ברחוב יכול להיות שהיינו יושבים ושותים או מדברים.
"מעורכים שעבדו במערכת וניהלו אותו, שמעתי גם את חוות דעותיהם, הוא לא היה איש קל, הוא לא היה איש מנומס, הוא היה בוטה לפעמים. וראיתי הרבה כאלו מסביב גם. זו לא הייתה בדיוק קייטנה. המשרד שלי לא היה מאוד רחוק מן הדסק, אם מישהו היה עובר ווליום מסוים הייתי יודע את זה ואם היה צריך הייתי גם מזהיר בעניין. אני גם פעם או פעמיים חושב שעשיתי את זה לגבי לאור, גם לטובתו גם לטובת הסביבה, אבל לא מעבר לזה.
"אנחנו היום חיים חיים רטרואקטיביים, אני מניח שהמודעות שיש היום יכולה לייצר סוג של קפדנות אחרת. אנחנו בכל זאת ניסינו לקיים גם אווירת עבודה בעיתון וגם אווירה שהיא לא מכופתרת נגיד, לא מעבר לזה.
"אני לא זוכר שאי פעם שמעתי אותו קורא לאדם בכינויי גנאי לנגד עיניי. […] שמעתי עדים ומה שלא נעם לאוזניי לא מנעתי ממנו לשמוע, אבל אני אומר עוד פעם, אם מנסים למצוא פה דבר שמעבר לזה? אני לא חושב שיש. היו אנשים מכל הסוגים בעבודה בעיתון, עיתונות מקומית זה בכלל מקום שבו שולטים ההורמונים. בעיתון העיר שזו היתה חבורה צעירה מאוד, ההורמונים עבדו כל הזמן. אני לא חשבתי בשום רגע שיש סיבה לנקוט איזה שהם צעדים.
"לא הוגשה גם כלפיו איזו שהיא תלונה שאני הייתי יכול לעבוד איתה באופן מסודר ואם כן ואם זה היה ברמה היומיומית אני הייתי מטפל בזה במקום – מדברים עליך, אומרים עליך ככה. הרבה דברים עם השנים גם מקבלים איזו נקודת מבט סלקטיבית. אני לא יכול להגיד שטיפלתי בענייניו של איציק לאור או במעשיו באופן שהוא נגיד יותר מחלק מזערי מהעבודה והקשרים שהיו במפעל גדול, ככה את יכולה לקרוא לזה.
ישנה כתבה אחת שאני פרסמתי בעיתון העיר שאולי גם לזה מתכוונים, זה היה מקרה שהוא פנה אליי ממש בטראומה של איזושהי פרשייה, שאני כרגע אפילו לא זוכר פרטים לגביה, ושבגלל זה יש כל מיני דברים שקשורים להמשך עבודתו בעיתון. אם אני לא טועה. ואני חשבתי שאם אדם פונה אליי במצב שהוא היה אז, אני צריך כמיטב יכולתי לבחון מה עמדתי בעניין ככל שאני מכיר ולהרגיש שענייניו מטופלים.
"כשראיתי אותו במצוקה גדולה אז הצעתי שאני אנסה לכתוב משהו. אנשים צעירים בתקופה הורמונלית שלהם עושים דברים, בחצי צחוק וחצי לא צחוק, וצריך לעבוד בצורה מאוד דקה שם. בשנים שעבדתי בהעיר או בחדשות שגם הוא היה עיתון צעיר, זה היה עיתון של אנשים באמצע החיים פחות או יותר, ואני לא חושב שעם לאור היתה איזושהי בעיה מהותית שעולה בדעתי.
"בכל מקרה אני אומר שאי אפשר להוציא דברים מהקונטקסט שלהם אני חושב שאיציק לאור היה אושייה בעיתון הארץ, היינו זקוקים לו, ואני שמחתי שהוא כותב בהארץ. זה עיתון שהתאים לו ואני חושב שהוא ככותב התאים להארץ. וזה דבר שהנחה אותי, מעבר לזה אני לא עסקתי ולא מוניתי לעסוק בקצוות המשפטיים, או האתים הרחוקים. בדברים שהיו ברורים לעין, טיפלתי בהם באלפים של מקרים".
תגובת רנן שור
אני זוכר בוודאות שיחה עם עטרה (צחור דיין – ל.ו.), שהיא בחורה שאני מאוד מחבב. על משהו, אני כבר לא זוכר מה. אני זוכר בוודאות עוד יותר תלמידה (שור מתייחס לב', הסטודנטית שהותקפה ב-2001 – ל.ו) – בתקופה הזו כבר היתה אצלנו נציבת תלונות בתוך המערכת – שהיא ניגשה אליה וסיפרה את שסיפרה. אותה אשת צוות מצוינת לאחר מכן דיברה איתי, אני מנסה לשחזר את זה בתמצות, בכל זאת עברו 30 שנה. אני זימנתי את הבחורה לשיחה שאלתי אותה אם היא מתכוונת להגיש תלונה במשטרה והיא הייתה מבולבלת בהקשר הזה. אלא שני הרגעים הקונקרטיים הרלבנטיים שאני יכול לזכור בצורה בהירה לגבי לאור.
"אני אחזור על הטענה שההמלצה שלא לגשת למשטרה לא זכורה לי. היא איננה מאופיי. ההרחקה (של לאור מסם שפיגל – ל.ו) הייתה בפעם השנייה. לאחר התייעצות שקיימתי עם מי שקיימתי לפי דין, נפגשתי עם לאור. הבהרתי לו את תמצות השיחה שלי עם התלמידה, הוא ענה את מה שענה וסיכמנו שניפרד".
גם אחרי עטרה הוא הורחק, זה פעמיים שהוא הלך וחזר.
"אינני זוכר בצורה ברורה".
זה נכון שהיית שכן שלו הרבה שנים דלת מול דלת?
"לא. אני גר בקומה ראשונה, הוא גר בקומה רביעית. אני לא פעלתי כפי שפעלתי מתוך היותי שכנו של יצחק לאור. פעלתי כפי שהבנתי בזמן זה או בזמן אחר, לפי דין ולפי הנתונים שהועמדו לפני".
ידעת על פגיעות של לאור בנשות צוות בסם שפיגל?
"לא".
יחס בוטה לנשים?
"לא בצורה מיוחדת. לאור איש בוטה. לגברים ולנשים כאחד. הוא איש מתפלמס, איש חריף. הוא איש לא נעים".
לנשים הוא גם עושה דברים בכוח. זה כל ההבדל, לא?
"לא ראיתי".
אבל שמעת?
"מה השאלה הבאה והאחרונה?"
האם אתה חושב שעשית כל שביכולתך כדי להגן על הסטודנטים והסטודנטיות מפגיעות מיניות בסם שפיגל.
"כל התשובות נאמרו קודם".
דר' אלינה קורן, אשתו של לאור ששמה הוזכר בהקשר לאחת העדויות, מסרה: "אין אמת בטענות הללו. לאורך השנים אירחתי בביתנו כמה וכמה משוררות כשהן באו לדבר עם בן זוגי על שירים שלהן. לא הייתי עדה לשום תקיפה ולשום הטרדה מצדו. הניסיון לשרבב את שמי בתחקיר הוא אכזרי ולא ענייני."
העיתונאית נסלי ברדה, שערכה את תחקיר המקור ב-2010, מסרה:
"אני לא אשכח את זה, את הפחד של המתלוננות נגד יצחק לאור מפניו ומפני חבריו בחוגי השמאל, בעולם הספרות ובעיתון הארץ. ובעיקר לא אשכח את האומץ של אותן נשים לדבר בכל זאת ולעשות זאת עוד הרבה לפני שהמושג מי טו בכלל נולד. בתחקיר שפירסמנו אודות לאור בתוכנית המקור לפני 11 שנים הגענו לנשים רבות שסיפרו כי פגע בהן מינית, תלמידות שלו, קולגות בעיתון וגם סופרות ומשוררות. אז העדויות העלו תמונה מטרידה של פוגע מינית סדרתי.
"לאור הכחיש, תלונה בגין אונס שהוגשה בעקבות התחקיר למשטרה לא התפתחה לחקירה בשל התיישנות ועיתון הארץ, לצערי הרב, העניק ללאור מעין חיבוק שבשתיקה.
"יצא לי לתהות מאז מה היה קורה ללאור אם התחקיר הזה היה מפורסם בעידן המי טו, בו אנשים ידועי שם ובעלי שררה נדרשים לתת דין וחשבון לא רק בחדרי החקירות של המשטרה. ובעיקר קיוויתי שלאחר שנחשפו המעשים לכאורה, לאור לא יעז לפגוע ונשים יזהרו מפניו שבעתיים. למעלה מעשור חלף מאז, דברים רבים השתנו ועדיין, גם היום, נשים וגברים שמתלוננים משלמים מחיר על ההחלטה להתייצב מול מי שפגעו בהם. זו הסיבה שהתחקירים העיתונאיים האלה חשובים מאין כמותם".