1] נייקי יצאו בקמפיין שכותרתו ״תחלמי מטורף יותר״. הוא מתואר ברשת כ״שיר אהבה מעצים לנשים באשר הן״. והוא אכן מרגש ומעצים, גם בחור קצת נשי כמוני. הוא לוקח את ההווה שבו אנחנו חיות, הווה שבו נשים עדיין נחשבות דרמטיות כשהן רגשיות והיסטריות כשהן מתעצבנות, מותח קו לאחור על ציר הזמן ומראה שכל הנשים ששאפו גבוה ״בטירוף״ בעבר, יצרו נורמה חדשה לגבי מה נורמלי שאישה תעשה ותשיג. נשים בפרסומת הזאת הן הספקטרום הרגשי כולן. עצובות, מתוסכלות, גאות, חזקות, מאושרות, תקיפות, רכות וחסרות רחמים. גם גברים, בעקרון, אמורים להכיל את הקשת הרגשית כולה. אבל אנחנו עוד לא שם.
2] אושרת קוטלר לא פרצה בבכי. אני יודע שזה קצת אולד ניוז אבל הסתכלתי על הרגע הזה כמה פעמים כדי להבין מאיפה הכותרות שאבו את קוריוז הבכי בשידור, ולמה הדמעות שלה, שבמציאות היו עיניים שהאדימו וקול שלקח נשימה עמוקה בזמן שהוא נשבר קלות ומאחה את עצמו, קיבלו כזה פוקוס. אני מנסה להריץ בראש אילו נשים ציבוריות במשרות בכירות הזילו דמעה בפומבי ובאיזה קונטקסט. לוסי אהריש עשתה זאת כמה פעמים במונולוגים שלה, גאולה אבן עשתה זאת כשנפרדה מהמהדורה בערוץ הראשון, מירי רגב בכתה בהשמעת ההמנון במעמד קבלת מדליית הזהב של הג'ודוקא שגיא מוקי. אלו היו דמעות פטריוטיות אגב ולכן הן יוצאות דופן פה ברשימה. כל דמעה זכתה לקיתונות של בוז מהצד השני של המתרס הפוליטי. של רגב נקראו מזויפות, של קוטלר נקראו תניניות שלא מעוררות שום אמפתיה או רצון למחול לה על ״דבריה הנוראים״.
3] נייקי היא חברה מסחרית ותחת השלטון השמרני של טראמפ היא נוקטת בעמדה פוליטית ברורה. מה שהתחיל עם קמפיין ״תאמין במשהו גם אם הוא גורם לך לאבד הכל״ – שמצדד בכריעת הברך של קולין קפרניק, ממשיך עכשיו עם העצמה נשית במציאות היפר מיזוגנית שמונהגת בלי מפריע על ידי נשיא ארה"ב. מעבר למסרים החזקים, זה גם אומר שלייצג את הצד המדוכא יש גם ערך מסחרי. הנהלת נייקי לא היתה מאשרת קו שמיצר הפסדי ענק, והקמפיין עם קפרניק הזניק את המניות של נייקי מעלה. במציאות שלנו יש בזה משהו מנחם. הקשת הרגשית של חברות מסחריות גדלה. המודעה הזאת מצטרפת לפרסומת מלפני כמה חודשים של ג׳ילט שמתמקדת ב״גבר החדש״, שהרעל ממנו והלאה, ומשווקת לו סכין גילוח. וזה אמנם טיפות בים של עולם צרכני מיזוגני ואלים שמדכא את הגבריות הרגישה כפי שהוא מדכא ומחפיץ את האישה. אבל גם טיפות בים זה משהו.
כאשר גברים בוכים מולי, בייחוד אם הם יושבים על תבנית מאצ'ואיסטית, זה מרגש אותי יותר מאישה בוכה
4] ״גבריות רעילה״ בשנים האחרונות, יד ביד עם מהפכת המי טו, המושג הזה נהיה חלק מניסיון לייצר עתיד אחר. הוא מכיל בתוכו את כל הקודים ההתנהגותיים שעליהם מחנכים זכרים ואת הנזק הרעיל שאותם קודים מייצרים. אתמול עמותת ״white ribbon״ העלתה סרטון שמתעד את תהליך ההיווצרות של אותו רעל. המוטו בסופו: ״בנים יהיו בנים. אבל הם יכולים להיות כל כך הרבה יותר מזה. עיזרו להם לקדם גבריות בריאה ופוזיטיבית״.
5] אני עושה בדק בית. כאשר גברים בוכים מולי, בייחוד אם הם יושבים על תבנית מאצ'ואיסטית, זה מרגש אותי יותר מאישה בוכה. אני לוקח את זה רגע לאלפא מייל הראשון בחיי, אבא שלי. אבא שלי הרגיש והחמוד. אבא שלי שדבר אינו רעיל בגבריות שלו. מעטות הפעמים שראיתי אותו בוכה. אולי זה עניין של אופי. אבל הפעמים הללו שזה קרה, בטח בגילאים צעירים, טלטלו את עולמי הרגשי. הייתה תחושה חמורה שמשהו כנראה באמת לא בסדר. זה לווה בפחד מצמית. אני מביים תיאטרון, לשחקניות אגיד לא לבכות על הבמה, שלא יתאהבו בדמעות של עצמן ומלמד שכוחה האמיתי של הפעולה הוא במאבק בה ולא בהתמסרות אליה. כששחקן בוכה (אבל לא מתבכיין!) ליבי נמס. הדפוסים אצלי במוח מתנהגים ומתנהגים, מאד קשה להיפטר מזה.
6] ברק אובמה בכה כמה פעמים בפומבי. הוא בכה כשארית׳ה פרנקלין שרה לו והוא בכה כשהגיב לעוד מקרה טבח מחריד בשטח בית ספר. אובמה הוא ייצוג מבריק של גבריות שאינה רעילה. אנגלה מרקל לא בוכה. תריזה מיי לא בוכה. הנשים החזקות בעולם אסור שיבכו. הגבר החזק בעולם האחרון שבכה, אובמה, הביא תגובת נגד ששמה דונלד טראמפ. קראתי מאמר מרתק באטלנטיק שמחבר את עליית המנהיגים הסמכותנים ברחבי העולם לדיכוי נשים. המאמר אומר שהקו שמחבר את ארה״ב, פולין, הפיליפינים וברזיל אינו שפל כלכלי, ואינו גל הגירה אלא שנאת נשים טובה וישנה. זה כנראה הקלף הראשון ששולפים השמרנים שרוצים ״עולם ישן וטוב״.
7] בתור זכר שלא מתהדר בגב-גבריות יתרה, אני בכיין ממוצע. בוכה כשעצוב, דומע בסדרות. אבל השנה התמודדתי לראשונה בחיי עם דיכאון קליני. עד שהטיפול התרופתי התחיל טיפה להרגיע בכיתי כל הזמן ובכל מקום. בפגישות עבודה, מול מלצרים ונותני שירות, במהלך הוראה ותוך כדי שינה. היה מעניין לפגוש את העולם דרך ענן של בכי. בכי מביך אנשים. פגיעות מביכה אנשים. להיות פגיע בצורה כזאת זה סבל בלתי יתואר ותודה לאלוהי הפרוזאק, אבל העולם כולו מתנהג כאלו הוא על איזה פרוזאק דמיוני. כוח, חוסן ועמידות ״שווים יותר״ מפגיעות, חולשה ואמפתיה.
8] בארה״ב יש סנטימנט שמתחזק לקראת הנשים שיכולות אולי להביס את טראמפ והטראמפיזם. מננסי פלוסי הוותיקה ועד אלכסנדריה אוקסיו-קורטז הצעירה. ובארץ? הייצוג הנשי ברשימות מהמפלגות מביך יותר מתמיד. רק אישה אחת עומדת בראש מפלגה, וחוץ ממפלגת העבודה יש מיעוט מקומם של ייצוג נשי במקומות ריאליים. על אף שיותר חשוב מחוקקות שאשכרה מחוקקות חוקים של שוויון והעצמה מגדרית מאשר ייצוג סטטיסטי של נשים שיכולות להצביע בסולידריות מפלגתית גם נגד עצמן, הרשימות הגבריות האלה מייצגות חוסר נורמליזציה לייצוג ראוי והולם של המציאות הסטטיסטית הפשוטה. האישה החזקה ביותר בפוליטיקה הישראלי כרגע היא איילת שקד, שרחוקה מלייצג את טווח הרגשות האנושי. כוחה הוא בקור רוחה המפורסם, כשלצדה נפתלי בנט, שחוסר הנכונות שלו להתנצל היא החינוך המתמשך לגבריות רעילה, שרק תלך ותתחזק בזירה הפוליטית. ארבע הגברים עומדים מאוחדים, רמטכ״לים לשעבר ברובם. שמעתי לא מעט נשים שהבחירה הזאת מקוממת אותן עד איבוד הקול שלהן. ״תחלמי מטורף יותר״ אומרת הפרסומת. מה הכי מטורף שאפשר לחלום שיקרה אצלנו? שאישה הנושאת בגאווה את מנעד הרגשות האנושית תנהיג אותנו ביד רמה ורכה גם יחד? בסבב הזה של הבחירות זה כבר לא יקרה, אבל לפי נייקי, כדאי לפחות לשאוף לשם.