הדיון על אלטרנטיבה לממשלת הכיבוש והשחיתות הרבה יותר עמוק מהזמנת חבר כנסת ערבי לנאום בהפגנת האופוזיציה. הנעדרים בפועל מההפגנה הם גם אלה שלא מעניקים למחנה הזה 51% מהקולות. מחנה האופוזיציה שהפסיד בבחירות האחרונות כבר האשים את אחוזי ההצבעה הנמוכים של הערבים. כן הערבים, שאנשי כחול לבן התחייבו שלא להזמין אותם לקואליציה ולא לסמוך עליהם בגוש חוסם. אחרי ששוב ניסו את אותה שיטה בפעם המי יודע כמה, הגיע הזמן שנערוך ניתוח רציני למציאות הישראלית מנקודת ראות ערבית.
תוצאות הבחירות מצביעות על תמיכה של כ-60% מהמצביעים למחנה הימין, אם נחשב גם את קולות המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, ופחות מ-40% שתמכו באופוזיציה ובערבים ביחד. בהנחה שההצבעה היתה מתקיימת על טהרת היהודים מחנה האופוזויציה הישראלי לא עובר את ה-30% לבדו. ובכל זאת, אותו מחנה מצפה שהערבים יעשו את העבודה וישיגו עבורו את המנדט ה-61. בכל בחירות מחפשים אנשי השמאל איך להעלות את שיעורי ההצבעה בקרב הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. והנה הפעם שיעורי ההצבעה דווקא ירדו והניתוחים שראיתי עד כה לא ממש עסקו בסיבות.
הניתוח שאציג כאן מגיע מעמדה של ערבי שהיה רוצה לראות שינוי פוליטי מהותי. אני מאמין שהוא יכול לסייע לבנות חזון שיוביל לניצחון של מחנה השלום. אנסה להציג כאן כמה מעגלים שיש לטפל בהם מנקודת ראות הציבור הערבי.
התייחסות ייחודית לחיזוק תחושת האזרחות
מעמד האזרחים הפלסטינים כחלק מבני העם הפלסטיני, וכחלק מהמרחב הערבי וכחלק ממדינת ישראל מחייב התייחסות ייחודית. הרי הרוב המוחץ של אזרחי המדינה חשים שהם חלק מהעם הפלסטיני וחלק מהמרחב הערבי ודורשים לחזק את אזרחותם במדינה. הם מנהלים מאבק על מעמדם ועצמאותם במרחב הפלסטיני והערבי והישראלי, במקביל לחיזוק השייכות התרבותית ולאומית.
הפלסטינים בישראל מבקשים להקים אוניברסיטה ערבית בגליל, ובמקביל שולחים את ילדיהם ללמוד באוניברסטואת בישראל וברשות הפלסטינית. בשני המקומות הם לא שווים. האוניברסיטאות הישראליות מעניקות יחס יהודי לסטודנט ולמרצה הערבי, והאוניברסיטה הפלסטינית מעניקה יחס שונה לסטודנט הערבי פלסטיני אזרח ישראל. במקביל נכשל הניסיון להקים אוניברסיטה ערבית, והתוצאה היא 17 אלף סטודנטים שלומדים בחו"ל.
אבל הקשיים בהשכלה גבוהה חלים ומופיעים גם במרחבי החיים הנוספים: התרבות, הכלכלה, התקשורת ואפילו הדת. בשנים האחרונות אף קיים מאבק גלוי וסמוי על יכולת ההשפעה של גורמים פלסטינים, ערבים ומוסלמים על האזרחים ועל המפלגות והארגונים המייצגים אותם. סוגיית מעמד הפלסטינים הערבים אזרחי ישראל בעתיד דורשת מענה והסדרה מיידיים במעגל הפלסטיני, הערבי והאזרחי. אלה המעגלים שבהם אנו חיים, משפיעים עליהם ומושפעים מהם.
עדכון חזון השלום: ויתור על ההפרדה
לאור ניצחון מחנה "מדינת הכיבוש מהים עד הנהר" של נתניהו הגיע
הזמן שמחנה חזון "אוסלו" וההפרדה החד צדדית מהפלסטינים יגבש חזון חדש.
כבר לא מספיק לערוך חשבון נפש, אלא נדרש חזון חדש לשלום שיוצג לציבור היהודי
והפלסטיני.
עדכון חזון השלום מחייב התייחסות לחזון ההגדרה העצמית של שני העמים במדינות לאום ובגבולות ברורים. היחס לפלסטינים אזרחי ישראל, והשפעת הסכם דו לאומי עליהם הוא נושא ליבה שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו יותר. הפלסטינים אזרחי ישראל, מאתגרים את ההסדר בין שני העמים גם בנושא הפליטים (שליש מהערבים הפלסטינים אזרחי ישראל הם פליטים במולדתם), בנושא המקומות הקדושים ובנושא ההשתלבות במזרח התיכון. הסגר שהוטל על הפלסטינים אזרחי ישראל לאחר הסכמי אוסלו, והדרתם מתהליך בניית האימון בין שני העמים הוביל אותם לנהל מערכה נפרדת. השבר בין מחנה "שתי המדינות" ו"ההפרדה" לבין הציבור הערבי פלסטיני בישראל הלך והעמיק מאז אירועי אוקטובר 2000. שני הצדדים לא היו מוכנים בבחירות האחרונות להתייחס אפילו לאפשרות להקים גוש חוסם.
המשבר בין שני המחנות מחייב גיבוש חזון שלום מעודכן שיוצע לציבור היהודי והפלסטיני. יש לזכור שחזון "שתי המדינות לשני עמים" היה חזון שהוצג לשני העמים ולעולם על ידי חד"ש, מפלגה עם רוב פלסטיני ומיעוט יהודי שפעלה מאז הנכבה. פיתוח חזון חדש לשלום ידרוש שימוש בשפה חדשה ומיתוג מחדש של הרעיון. הן היהודים והן הערבים מסתייגים אפילו מהמותג שנקרא "שלום" ו "דו קיום".
חזון חדש שיכיר בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים ויציג פתרונות לנושאי הליבה כולל הפליטים ושילוב היהודים במזרח התיכון חייב להיעשות בשנים הקרובות. חזון ההפרדה של מחנה האופוזיציה מחזק את חזון הימין למדינת כיבוש. המחנה הפרוגרסיבי חייב לפתח ולהציג חזון של שלום אמיתי שיאפשר מימוש של ההגדרה העצמית וייתן מענה למציאות שנוצרה מאז אוסלו ועליית הימין הקיצוני לשלטון.
חיבור בין זהויות. היילכו ערבים עם ליברמן?
תוצאות הבחירות בישראל מוכיחות שפוליטקת הזהויות ממשיכה להעמיק בישראל. במהפך של 1977 קיבלנו הצבעת מחאה מזרחית לליכוד. מאז אנחנו עדים במשך שני העשורים לחיזוק הצבעת הזהויות. מנהיגי חד"ש של אותה תקופה ניסו לפנות לפנתרים השחורים, אך בפועל צ'רלי ביטון הפך למזרחי מחמד של הערבים. בעשור האחרון ראינו כיצד לליכוד הצטרפו "כולנו" כמפלגה שנתמכת על ידי היהודים המזרחיים, למפלגות המתנחלים מצביעים בעיקר מתנחלים, המזרחי המסורתי מצביע לש"ס והאשכנזי הדתי מצביע לאגודת ישראל ויהדות התורה והרוסי מצביע לליברמן. כמובן שגם הערבים חיזקו את הצבעתם למפלגות הלאומיות. מה שנותר לכחול לבן, העבודה ומרצ היו בעיקר המצביעים האשכנזים נגדם מסית נתניהו.
אותן אליטות מתביישות במפלגות הערביות ולא מוכנות להזמין אותן לגוש חוסם ומעניקות להן יחס מתנשא. לערבים כבר מזמן נמאס להיות "המילואים" של האופוזיציה – אך לא פיתחו אסטרטגיה שתאפשר להם גישה אזרחית ולאומית לקבוצות אתניות, של "האליטות החדשות". הניסיון הבולט של מפלגה שמייצגת את הציבור הערבי לפנות לציבור היהודי המזרחי נעשתה על ידי חד"ש שצירפה את פעיל הפנתרים השחורים צ'רלי ביטון לשורותיה. מאז לא נעשה ניסיון לפנות לקהלים החדשים ברמה הלאומית.
ברמה המקומית, נרשמו דווקא שיתופי פעולה מעניינים בין הציבור הפלסטיני ומנהיגיו לציבורים השונים. כך היה שנים רבות בין הערבים ושלמה בוחבוט במעלות תרשיחא, ובבחירות האחרונות תועדו שיתופי פעולה מעניינים למרות הניגוד הפוליטי הלאומי. בחיפה, בנצרת עלית במעלות ניתן לראות שיתוף פעולה של מפלגות המייצגות את הציבור הערבי עם אנשי ליברמן בקואליציה. במספר מקומות אף נרשמה תמיכה של מצביעים ערבים במועמדים ממוצא רוסי, שאף נתמכים על ידי ליברמן. ראשי הערים מעלות תרשיחא ונצרת עלית אף הקימו קואליציה בה יושבים נציגי חד"ש, בל"ד וליברמן.
מאבק חברתי משותף נגד יוקר המחיה
הציבור הערבי, שהוא הקורבן הראשון של המדיניות הכלכלית של ממשלות נתניהו, הסתייג ממחאת הקוטג'. כחלון, שהבטיח להוזיל את מחיר הדיור, נכשל בדיוק כפי שנכשל קודמו בתפקיד יאיר לפיד. הרי אי אפשר לממן את צה"ל, את הכיבוש והמתנחלים וגם את החרדים ולהוזיל את הדיור. מישהו צריך למלא את הקופה הציבורית כדי לספק את הצרכים של קבוצות הלחץ החזקות ביותר במשק. ההכנסות מהמסים על ההיי-טק לא מספיקות, ולאט לאט מרוקן האוצר את החסכונות של הורי הזוגות הצעירים שמסייעים לילדיהם לרכוש דירה ולשרוד את יוקר המחיה.
אפילו השחיתות האיומה והמביישת לא הצליחה להפיל את נתניהו וממשלתו. המאבק החברתי הוא לא מאבקו של מעמד הביניים היהודי לבד. ללא חזית חברתית משותפת שתתמודד עם סדר היום החברתי הערבי והיהודי – לא ניתן יהיה לשנות את המאבק הפוליטי מפלגתי. המאבק החברתי חייב להיות חלק מהמאבק לחזון אלטרנטיבי למדיניות נתניהו וחבריו. הציבור שמרוקן את החסכונות לא רואה מנהיגות שקושרת בין מחיר הדיור למימון הכיבוש והשחיתות.
משבר המבנה הפוליטי הערבי
המבנה הפוליטי של מיעוט פלסטיני, שישאר בגבולות מדינת ישראל לאחר פתרון שתי המדינות מחייב הקמת מערכת פוליטית דמוקרטית שתכבד את רצון הציבור. הנסיגה מפיתוח אסטרטגיות ומבנה פוליטי ערבי מאכזב את הציבור עצמו שדורש מעורבות ומצפה ליוזמה במקום תגובה. פירוק הרשימה המשותפת ושיעור ההצבעה הנמוכים הם סימני משבר בחזון ובמבנה הפוליטי הדרוש כדי לשנות את המציאות העגומה.
הרשימה המשותפת שהוקמה לקראת בחירות 2015 היתה תוצאה של שאיפה לאומית לגוף ייצוגי משפיע. בפועל ניסו חלק ממנהיגיה להתחרות על התפקיד הייצוגי של האזרחים הערבים מול ועדת המעקב. פירוק הרשימה המשותפת מחזיר את מרכז קבלת ההחלטות הלאומית לוועדת המעקב. זו תצטרך לייצר מבנה פוליטי שיערב ויכבד את רצון הציבור, וכן למצוא את הכלים לנהל את המאבק הפרלמנטרי, תכנוני, כלכלי, תרבותי ופוליטי.
במדינות רבות קיימים פרלמנטים או מערכות פוליטיות של קבוצות אתניות בתוך מבנה לאומי. מדינות כמו בלגיה, שוויץ, ספרד ואף אנגליה מקיימות מערכות קבלת החלטות אתניות, אזוריות עם גיוון מפלגתי. המציאות של הערבים פלסטינים בישראל תחייב הקמת מערכת פוליטית ארגונית בתוך המדינה שתאפשר קבלת החלטות, פיתוח אסטרטגיות וניהול מדיניות של מיעוט לאומי. הכוח הפוליטי של יהדות ארצות הברית טמון בחזון, בהתארגנות ובבחירת אסטרטגיות משפיעות. כדי לא לקבל את אותה תוצאת בחירות גם בבחירות הבאות אנו חייבים להיערך לשינוי בחזון, באסטרטגיות ובמבנה הפוליטי כבר עתה.
מאמר דומה פורסם גם בשפה הערבית