מערכת החינוך בישראל משקפת את החברה הישראלית בצורה ישירה: קרבות השבטים יצרו ארבע מערכות חינוך מגזריות שונות (ממלכתית, ממלכתית דתית, חרדית וערבית) ולא שוויוניות בחלוקת המשאבים, בקביעת התכנים הנלמדים ובאוטונומיה הפדגוגית הניתנת למורים ולמנהלים.
בעוד מערכות החינוך הממלכתית דתית והחרדית נהנות מתקציבים גבוהים ומחופש כמעט מוחלט לבחירת תכנים, מערכת החינוך הממלכתית נשארת ללא יד מכוונת, נתונה לגחמות של שרי החינוך המתחלפים ומתרוקנת מתוכן. הרחק מאחור נמצא החינוך במגזר הערבי, שסובל מהזנחה ארוכת שנים ותלמידיו מפגינים ידע של מדינת עולם שלישי.
פרויקט "לא למדנו כלום" שאנו מעלות ב"המקום הכי חם" עם סיום שנת הלימודים מציין את הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך, שנמצאת בנקודת שפל. בחלק זה נעסוק באחת הבעיות המרכזיות: אי השוויון בין המגזרים השונים, שלפי מומחים יוביל לאסון. לא פחות.
כבר כיום אנו נמצאים במורד המדרון – מחקר של הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך (IEA) אשר התפרסם במאי, ובחן את מיומנות הקריאה של תלמידי כיתה ד', הראה שישראל רשמה ירידה של 20 נקודות וחזרה למצב שבו היתה ב-2001, לפני 20 שנה.
רמת הידע הממוצעת של ילדי ישראל במתמטיקה, מדע וקריאה נמצאת מתחת למדינות המפותחות, וכך גם פערי הידע בתחומי היסוד, כך עלה מתוצאות מבחן פיז"ה. שיעור התלמידים הנכשלים, אלה שאינם מגיעים לרמת הידע המינימלית שהציב ה-OECD, גבוה בישראל במידה ניכרת מאשר בכל מדינה מפותחת.
"התלמידים הישראלים דוברי הערבית נמצאים בתחתית רשימת המדינות המוסלמיות, והזרם הממלכתי דתי נמצא מבחינת רמת הידע מתחת ל-80 אחוז מהמדינות המפותחות", אומר דן בן דוד, פרופ' לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, מנכ"ל מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי, ולשעבר מנכ"ל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית. "בפועל, תמונת המצב חמורה הרבה יותר, כי התוצאות הללו לא כללו את מרבית הילדים החרדים, שאינם לומדים את החומר ואינם משתתפים במבחנים".
״התלמידים החרדים והערבים מהווים 43 אחוז מכלל הילדים בכיתה א', אליהם מתווספים ילדים נוספים בזרמים הממלכתי והממלכתי דתי, החיים בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות של ישראל וזוכים לרמה נמוכה של חינוך״. בסך הכל, לדברי פרופ' בן דוד, כמחצית מילדי ישראל מקבלים חינוך ברמה של עולם שלישי. "ילדים אלה נוטים להשתייך לקבוצות האוכלוסייה הגדלות הכי מהר – מה שהופך את תמונת החינוך בישראל לפצצה מתקתקת״.
ב-2026 צפוי מספר התלמידים לעמוד על יותר משני מיליון: בחינוך הממלכתי צפוי גידול של 10 אחוזים ובחינוך הממלכתי דתי של 12 אחוזים. לעומתם, בחינוך החרדי צפוי גידול של כמעט 15 אחוזים, ובחינוך הערבי מספר התלמידים צפוי לרדת. בעוד כארבעה עשורים הדמוגרפיה תגרום לכך שהתמונה תתהפך, אבל מערכת החינוך לא עושה דבר כדי להתכונן לקראת הבאות.
״לפי התחזיות, לקראת שנת 2065, שזה מחר בבוקר במונחים של התפתחות אומה, 50 אחוז מהתלמידים בבתי הספר יהיו חרדים", אומר פרופסור עמי וולנסקי, לשעבר המדען הראשי של משרד החינוך. "על רקע ההסכמים הקואליציונים, שביטלו את המסורת ארוכת השנים, לפיה בתי הספר החרדים מתוקצבים לפי היקף לימודי הליבה שמתקיימת בהם, בתי הספר החרדים צפויים לקבל מימון של מאה אחוז ללא התחייבות לתוכנית לימודים ממלכתית. אין ספק שהמצב מדאיג״.
״ילדים עם השכלה של עולם שלישי לא יוכלו לתחזק משק של עולם ראשון״, מוסיף פרופ' בן דוד. ״בלי השכלה של עולם ראשון לא יהיו מערכות בריאות, רווחה וביטחון של עולם ראשון. ללא ביטחון של עולם ראשון, באזור האלים על פני כדור הארץ, מדינת ישראל תתקשה להתקיים״.
חינוך לא ממלכתי
הזרם הממלכתי, המעניק מענה לאוכלוסיה החילונית והמסורתית, מהווה את הרוב (41 אחוז) במערכת החינוך הישראלית. מי שמעצב את המדיניות בזרם הממלכתי דתי, שמהווה כ-15 אחוז מהתלמידים, היא מועצת החינוך הממלכתי דתי. מרבית התלמידים החרדים לומדים במוסדות פרטיים וחצי מוכרים, תלמידים מעטים לומדים בבתי הספר של משרד החינוך, ורק לגביהם מועצת החינוך החרדי קובעת את התכנים. לתלמידי המגזר הערבי, שמהווים 15 אחוז מאוכלוסיית התלמידים בישראל, אין מעמד נפרד במערכת החינוך כמו לדתיים ולחרדים. ליחידה המטפלת בחינוך הערבי במשרד יש תקציבים מועטים ואין מועצה מפקחת וגם לא אוטונומיה לבחירת תכנים.
"יש פה חוסר הוגנות בסיסי", אומר נמרוד אלוני, פרופ' לפילוסופיה של החינוך במכללת סמינר הקיבוצים. "לחרדים ולדתיים יש מועצה ששומרת עליהם, בלי קשר למדיניות של שר החינוך הנבחר. לעומתם, החינוך הממלכתי נותר ללא מגן. כאשר מגיע שר חינוך דתי הוא יכול להחליט להנחיל את הערכים שלו על תלמידים בבית הספר הממלכתיים, אך שר חינוך ליברלי לא יכול להחליט שהתלמידים בממלכתי דתי ילמדו ערכים ליברליים. למערכת החינוך הממלכתית אין שום חזון ואין מי שיגן עליו מול אג'נדות שמבקשות להיכנס אליו".
"שר חינוך דתי יכול להנחיל ערכיו על תלמידים חילונים. שר חינוך ליברלי לא יכול להחליט שתלמידים בממלכתי דתי ילמדו ערכים ליברליים"
״המחנה הליברלי לא למד לשים גבולות״, אומרת פרופ' עירית קיינן, ראש המחלקה לחינוך בלתי־פורמלי בסמינר הקיבוצים ולשעבר דיקנית בית הספר לחינוך של המכללה למינהל. ״הערכים של החינוך הממלכתי דתי הולכים ומשתלטים על מערכת החינוך הממלכתי, שנשארת פאסיבית. האקלים הציבורי נהיה דתי ולאומני, ומורים שרוצים לחנך לדמוקרטיה מוצאים את עצמם תחת מתקפה. משרד החינוך במקרה הטוב עומד מהצד ובמקרה הפחות טוב מפטר אותם או מזמין אותם לשימוע כי פגעו בשקט התעשייתי הקדוש״.
קיינן מתייחסת בין היתר להזמנה לשימוע שקיבל עמיר קלינגר, מורה לכתיבה יוצרת וחשיבה ביקורתית, ששוחח עם תלמידיו על ההפיכה המשפטית. ״כשהמערכת מנסה לפטר מורה לחשיבה ביקורתית כי הוא ניסה לעודד שיח על המהפכה המשפטית, אפשר להבין כמה המערכת מפחדת״, היא אומרת.
״החינוך הממלכתי דתי כבר לא מסתפק בקביעת תכני הלימודי בבתי הספר הממלכתיים דתיים, הם לא מתביישים להגיד שהם מחנכים לאידיאולגיה שלהם. עכשיו הם רוצים גם להכתיב את תכני הלימוד בחינוך הממלכתי. מה שקורה זה שיש קבוצה שמחנכת באופן מוצהר לערכים לא דמוקרטיים, יש את החרדים שברור ששם אין חינוך לדמוקרטיה ויש את החינוך הממלכתי, שהפך לחינוך חסר עמוד שדרה וחסר חזון, ללא עולם ערכי. מרוב הכלה וניסיון לאפשר שיח בכל מחיר החינוך הממלכתי איבד את הערכים שלו והפך לחינוך כולבויניק מתנצל״.
בחודש מאי האחרון, לאחר הפרסומים על הכוונה להעביר עוד 200 מיליון שקל למוסדות חינוך חרדיים, שלחו כ-2,000 אנשי חינוך, אקדמיה ומורים מכתב נוקב לשר החינוך יואב קיש, ובו התייחסו לסכנות שעומדות בפני מערכת הציבור הממלכתי.
"אנו קוראים לך להצטרף אלינו למלחמת המאסף על החינוך הציבורי־ממלכתי על כל גווניו ולמנוע את האסון שיפקוד אותנו עם המעבר לחינוך פרטי־מגזרי", כתבו. "העדר השכלה הוא מתכון להנצחת עוני, לאלימות ולהתפוררות חברתית… אם חפצי חיים אנו, עלינו להילחם בנחישות ובהתמדה על הצבת החינוך הציבורי־ממלכתי בראש סדר העדיפות הלאומי. אנו מבקשים שתשמיע את קולך… ותקרא לכל הפלגים והדתות להשתלב בחינוך הציבורי־ממלכתי".
השקעה לבטלה
״כשאדם עושה השקעה, הוא מצפה לקטוף את הפירות, אבל השקעה בחינוך החרדי היא כמו החלטה לאבד את הכסף שלך", אומר פרופ' אלוני. "החינוך הממלכתי הוא זה שמביא את המדע, ההשכלה והדמוקרטיה ודווקא אותו מקצצים, זה המעשה הכי פחות פטריוטי שמדינה יכולה לעשות״.
לפני נתוני משרד החינוך, הפער בתקציב בין תלמידי החינוך הממלכתי לממלכתי דתי, הולך וגדל במעבר מהיסודי לתיכון. ביסודי מתוקצב תלמיד דתי בכ-18 אלף לשנה לעומת 16 אלף לחילוני. בחטיבות הביניים תלמיד דתי מתוקצב כ-31 אלף שקל לעומת 27 אלף שקל לחילוני ובתיכונים תלמיד מהזרם דתי מתוקצב בכ-41 אלף שקל לעומת כ-32 אלף שקל לתלמיד בחינוך הממלכתי.
לפני מספר חודשים, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, העביר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' יותר מ-100 מיליון שקל לחינוך הממלכתי דתי. אותם הסכמים גם העניקו לו סמכות כמעט בלתי מוגבלת למנות את חברי מועצת החינוך הדתי, במקום הסמכות שהיתה עד כה בידי שר החינוך. כך, מועצה שהוקמה כדי להימנע מלחצים פוליטיים, הפכה לכלי שרת בידי פוליטיקאי שמבקש לעצב את הדור הבא בדמותו השמרנית הקיצונית.
עד חתימת ההסכמים הקואליציונים האחרונים, היו שני פרמטרים שקבעו את גודל התקציב שממנו נהנה כל זרם בחינוך – רמת היהדות ורמת לימודי הליבה שהוא מקיים, כאשר רמת היהדות היתה הגורם בעל המשקל הכבד יותר מבין שני הגורמים. כעת יקבלו המוסדות תקצוב מלא, גם ללא לימודי ליבה.
מוכר שאינו רשמי
תלמידי החינוך החרדי לומדים בשלושה סוגי מוסדות: חינוך ממלכתי חרדי, חינוך מוכר שאינו רשמי ומוסדות הסדר. שיעור הזכאות לבגרות של גברים חרדים נמוך מ-5%, בהשוואה ל-88% בקרב גברים יהודים לא חרדים.
החינוך הממלכתי חרדי (ממ"ח) נוסד ב-2014 מתוך רצון להעביר תלמידים חרדים ללמוד את מקצועות הליבה בפיקוח. ב-2022 למדו בו רק כ-15 אלף תלמידים המהווים 3.7 אחוז מכלל התלמידים החרדים.
"לא למדנו כלום": המשבר המתמשך בחינוך – כתבות נוספות בסדרה
"מבחינת מצב החינוך, אנחנו נמצאים על סף איום קיומי למדינה"
במקום לדבר על המחסור במורים, צריך לדבר על מה מלמדים ומה הרמה
עשור וחצי של רפורמות השאירו מערכת חינוך מבולבלת וחסרת עמוד שדרה
הממ״ח גרר ביקורת רבה בשל הכיתות עם מספר תלמידים נמוך, שתלמידי החינוך הממלכתי רק יכלו לחלום עליו ובשל התקציב הרב – 5,000 שקל יותר לתלמיד חרדי לעומת חילוני. "שפכו עליהם כסף", אומר אדם שמכיר את התחום, "אבל זה לא עבד".
״האם מוצדק שמדינת ישראל תפעיל מוסדות זעירים, בני שישים תלמידים ופחות, רק בשל השתייכות ההורים לזרמים חסידיים ודתיים שונים?" תהה ״מכון ירושלים לחקר מדיניות״ בנייר עמדה שפרסם ב-2022. "בתי ספר קטנים אלו דורשים תקצוב כפול בשל החזקות כפולות של מבנה, הנהלה ומזכירות, אנשי תחזוקה וכד׳״.
מרבית התלמידים לומדים במרכז החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני, שתי רשתות חינוך גדולות השייכות למסלול "מוכר שאינו רשמי". כלומר, אלו מוסדות שאינם בבעלות המדינה, אך התלמידים בהם כפופים לחוק לימוד חובה. המוסדות קיבלו עליהם חלק מן החובות החלות על מוסדות חינוך רשמיים, ומצד שני יש להם חופש רב יותר בקבלת תלמידים, בהעסקת מורים ובקביעת תוכנית לימודים. סוג שני של מוסדות אלו הם "מוסדות הפטור", אשר פטורים מחובת חוק לימודי חובה, כלומר פטורים מלימודי ליבה.
התקציב של המוסדות החינוך הממלכתי חרדי עומד על 250 מיליון שקל בשנה – נגזר מרמת לימודי הליבה. אלא שלפי דוח מבקר המדינה משנת 2020, הפיקוח, האכיפה והבקרה של משרד החינוך על הדרך שבה המוסדות מנצלים את התקציב מצומצמת מאוד.
בנוסף מצא המבקר כי ״רוב מוסדות החינוך החרדיים אינם מדווחים למשרד החינוך על מצבת עובדי ההוראה שלהם, ולכן למשרד אין נתונים מלאים על עובדי הוראה במגזר החרדי, דבר הפוגע ביכולות הניהול והפיקוח שלו״.
בחודש מאי, עם ההחלטה על העברת עשרות מיליארדים בעשור הקרוב לחינוך הפרטי ולישיבות – החלטה שמנוגדת לחוק חינוך ממלכתי – העביר הממונה על התקציבים באוצר, יואב גרדוס, חוות דעת שטוענת כי החלטה זו הופכת את ישראל למדינה היחידה בעולם שבמקום להטיל סנקציות תקציביות – מתמרצת בתי ספר שלא לומדים לימודי ליבה ולא ממלאים את דרישת משרד החינוך.
ב-2014 גיבשו משרדי החינוך והאוצר תוכנית תקצוב דיפרנציאלי לחינוך היסודי ולחטיבות הביניים, שיקנה שעות הוראה לפי ״חמישוני טיפוח״. המטרה היתה לזהות את בתי הספר החלשים ולתקצב אותם בהתאם. אך גם מודל זה נחל כישלון בצמצום הפערים בין המגזרים, כאשר גם במסגרתו, ככל שבית הספר יהודי יותר, הוא יתוקצב יותר.
מחקר של ״המכון הישראלי לדמוקרטיה״ מ-2021 הראה את הפערים בתקציב בין החינוך הערבי ליהודי, שיכולים להגיע לעשרות אחוזים. הפערים נשמרים גם בערים המעורבות. תלמיד בחינוך העברי במערב ירושלים, למשל, מתוקצב ב-87 אחוז יותר מתלמיד בחינוך הערבי במזרח העיר. החינוך העברי בעכו מתוקצב ב-44 אחוז יותר מהערבי, ובלוד הפער עומד על 53 אחוז.
במוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים, קיבל תלמיד חרדי בשנת 2021 תקציב של כ-15 אלף שקל, לעומת כ-11 אלף שקל ליהודי חילוני וכ-8,000 שקל לתלמיד ערבי.
איך אומרים אפליה בערבית?
נתונים של משרד החינוך על תקצוב בתי הספר, מעידים על אפליה של החינוך הערבי בהשוואה לחינוך העברי, לא רק בתקציבים. מדובר על פחות שעות לימוד ומספר תלמידים גבוה יותר בכיתה. הנתונים באים לידי ביטוי בכל המבחנים הבינלאומיים.
"אין יותר לאן להידרדר", היתה לשון ההודעה שהוציאה ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי בעקבות פרסום הנתונים, "שום תוכנית לא תעזור אם לא יהיה שינוי תפיסתי עמוק במשרד החינוך לגבי החינוך הערבי בכלל ולהוראת השפה הערבית בפרט".
ועדת המעקב הוקמה ב-1984, בהחלטת הוועד הלאומי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות, והיא פועלת לפיתוח החינוך הערבי והשגת השוויון בו בכל התחומים. בראשו עומד כיום ד"ר שרף אסרף, שמעלה בפני "המקום" עדות לזלזול של המדינה בחינוך הערבי.
"לאחר בחינות הבגרות האחרונות קיבלנו אינספור פניות ממורים ותלמידים על טעויות בתרגום", הוא אומר. הוועדה שלחה מכתב למשרד החינוך, וביקשה לפעול לגיבוש נוהל שיבטיח הזדמנות שווה לכלל הנבחנים בכל הנוגע לשפת הבחינה, אך לא קיבלה מענה.
״למערכת החינוך הערבית אין מועצה, אין אוטונומיה", אומר אסרף. "מי שאחראי על החינוך הערבי הם פקידים יהודים שמתייחסים אליו כחינוך נשלט. הערבים לומדים על ההיסטוריה של הרוב היהודי, תוך התעלמות מוחלטת מההיסטוריה שלהם ומהחיבור ההיסטורי שלהם לארץ ישראל. הדבר יוצר ניכור, מורים לא מאמינים למה שהם מלמדים ותלמידים מרגישים שהתוכן לא מייצג אותם.
"יש לזה מחיר, מערכת החינוך יוצרת צעירים שאין להם מקום, אין להם תקווה ואין להם יכולת להשתלב בחברה בצורה טובה. רק ברי המזל, שנולדו למעמד הביניים יוכלו להשתלב בעולם האקדמיה".
ביולי 2010 הכריזה ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי על הקמת "המועצה הפדגוגית הערבית", אך המדינה אינה משתפת איתה פעולה המועצה ומשרד החינוך לא הכיר בה.
לא רק שהמדינה לא משתפת פעולה עם החינוך הערבי, היא מתייחסת אליו בחשדנות. בחודש מאי עברו בקריאה בטרומית שתי הצעות חוק שיגבירו את הפיקוח הביטחוני על מערכת החינוך הערבית. עד 2005 לנציג שב״כ היה תפקיד במערכת החינוך הערבית, במסגרתו הוא יכול היה לאשר או לפסול מינויים של אנשי חינוך, בהם מורים ומנהלים. בעקבות ועדת דוברות והתערבות בג״ץ, בוטל התפקיד, אך גורמי חינוך בחברה הערבית משוכנעים שהשב״כ המשיך להיות מעורב כל הזמן. עתירה של התנועה לחופש מידע הביאה את משרד החינוך לחשוף ב-2017 כי מנכ"ל משרד החינוך נפגש עם נציגי שב"כ.
״המורים הערבים מפוחדים, הם לא יעזו לדבר על שום דבר שעשוי להישמע שנוי במחלוקת״, אומר אסרף, ״אני רואה מורים יהודים חילונים שנענשים על דיבור בעד דמוקרטיה, אז איך מורה ערבי יעז להגיד את המילה נכבה?״.
״אני רואה מורים יהודים חילונים שנענשים על דיבור בעד דמוקרטיה, אז איך מורה ערבי יעז להגיד את המילה נכבה?״
כדי למנוע את הפערים ההולכים וגדלים עלו מספר הצעות, כפי שמספר פרופ' אלוני.
אחת מהן דוגלת בהשארת החלוקה לזרמים, תוך מתן אוטונומיה שווה לכל זרם בנפרד. לכל זרם תהיה את המועצה המייצגת המורכבת מנציגי ציבור, שאינם נבחרים על ידי שר החינוך או האוצר. כך, כמו שבבתי ספר ממלכתיים דתיים מקבלים תוספת תקציב על לימודי יהדות, בממלכתי עברי תהיה תוספת למדע ולהומניזם, ולערבים יהיה את הייחוד של התרבות הערבית והאיסלם.
"אופציה אחרת", אומר פרום' אלוני, "היא לבטל את הזרמים ולהחיל שיטה שלפיה כל בית ספר יהיה חייב ללמד 50 אחוז מהזמן ליבה, 35 אחוז לימודי מגזר. כלומר, בחירה של בית הספר ו-25 אחוז קהילה, שזה למעשה לימודים לפי בחירת ההורים".