אסתר לויאן בת ה-72 סופרת את הימים לאחור. בדיוק בעוד עשרה ימים היא אמורה לפנות את הדירה בנווה עופר בתל אביב, שבה היא חיה כבר חמישה עשורים, ולצאת חסרת כל לדרך חדשה. צו הפינוי ריחף מעל ראשה שנים. הפעם זה יקרה והיא מתכננת להילחם על הזכות לקורת גג עד הרגע האחרון.
"שמתי במטבח בלוני גז", היא מושיטה את היד ומסיטה את מפת השולחן במטבח, חושפת מתחתיה שני בלונים. "זה למקרה של פינוי. עוד לא יודעת איך, אבל אני מתכוונת להשתמש בהם. מפה הם לא יוציאו אותי. כל הזיכרונות שלי נמצאים פה".
החיים שלה לא היו פשוטים. היא אמא לשמונה ילדים, כיום חיה מקצבה של ביטוח לאומי, סובלת מבעיות בריאות שונות. "אני אישה מאמינה", היא אומרת, מביטה על תמונות הרבנים התלויות על קירות ביתה. "אבל הם שוברים את רוחי. אחרי חיים כל כך קשים, כל מה שאני מבקשת זה לבלות את סוף חיי בביתי, ללא סכנה של פינוי. בלי להפוך להומלסית בגיל 72. לא היו לי חיים מאושרים, אבל לפחות היתה לי קורת גג".
את הצו היא קיבלה לפני שבועיים. "בכל פעם שהיה מגיע מכתב לתיבת הדואר, הלב שלי היה דופק", היא אומרת. ואז הצו הגיע, ואיתו החרדות, "ואני לא ישנה בלילה וכל הזמן מה יהיה ומה יהיה".
עוד ב-2010 הוציאה עמידר צו פינוי נגד לויאן. לאחר מאבק משפטי ארוך נקבע הפינוי ל-2015. גם הפינוי הזה נדחה, בעזרת קבוצה של פעילים. "מבחינת החברה, אסתר היא פולשת, מבחינתנו היא דיירת ממשיכה", אומרת כרמן אלמקייס מארגון "שוברות קירות", שארגן אתמול בערב אירוע חירום לעצירת צווי הפינוי בביתה של אסתר. "350 צווי פינוי כברב ניתנו ועוד אלף מיועדים להימסר בקרוב. חייבים לעצור את זה".
"הפקידות במשרד השיכון מנצלת את הוואקום שנוצר עם חילופי השלטון כדי להוציא לפועל פינויים", אומר דני גיגי, מנכ"ל הפורום לדיור ציבורי. "בשלושה השבועות האחרונים אנו עדים לעלייה של עשרות אחוזים – מצו או שניים בחודש הגענו למצב של 60 צווים בחודש של אנשים שאין להם יכולת אפילו לממן אוטובוס כדי להגיע לבית המשפט".
כמו בגבעת עמל ובכפר שלם, גם בנווה עופר מדובר במשפחות שהגיעו למקום עם קום המדינה. אסתר והגרוש שלה ניסן, שמתגורר ביחידת דיור סמוכה, הגיעו לאזור בעידוד המדינה. השכונה, שנקראה בעבר תל כביר, היתה בעבר כפר ערבי שננטש בסוף מלחמת העצמאות. על הבתים בשכונה, שנקראים "נכסי נפקדים", הופקדה הרשות לפיתוח שהפנתה עולים חדשים אליהם. כמו בגבעת עמל, גם פה הזכויות לא הוסדרו בשל קשיים שהערימה המדינה. וכמו בגבעת עמל, גם במקרה הזה נמכרו השטחים ליזמים פרטיים בלי שהתושבים היו זכאים לדיור חלופי. גם אסתר לא זכאית לפיצוי או לפתרון של דיור חלופי.
הפורום לדיור ציבורי: "מצו או שניים בחודש הגענו למצב של 60 צווים בחודש של אנשים שאין להם יכולת לממן אוטובוס כדי להגיע לבית המשפט"
השכונה מלאה בבנייני שיכונים של המעמד הנמוך, אשר רובם נוהלו על ידי חברת עמידר, הקבלן של רשות מקרקעי ישראל. עמידר מכרה את הקרקע ב-2009 תמורת 11 מיליון שקל לארגון נפגעי תאונות עבודה. ב-2021 היא נמכרה לאשטרום תמורת 37 מיליון שקל. חברת הנדל"ן הגדולה מתעתדת להקים במתחם פרוייקט מגורים גדול: שישה בניינים בני תשע קומות כל אחד, סך הכל 370 דירות המיועדות לשכירות ארוכת טווח.
בסמוך לביתה של לויאן נבנה בית ספר התיכון להייטק ולאומנויות (שבח מופת לשעבר). הניגוד בין בית הספר החדשני לשכונה המוזנחת צורם, ונראה שזו רק ההתחלה. ״בעבר כל האדמות האלו היו מלאות בבתים, לאט לאט הם מעלימים אותנו", אומרת לויאן. "דורסים אותנו לטובת הפרויקטים היקרים שלהם. אנחנו כמו תיקנים שמפריעים לעשירים, הם לא רואים אותנו וכשהם רואים אותנו, הם רק רוצים למעוך אותנו. זו תחושה נוראית של השפלה וחוסר אונים".
"המקרה של אסתר הוא תיבת הפנדורה של מדינת ישראל, של אפליית העולים ממוצא מזרחי״, אומר עו"ד חנן כהן שמייצג את לויאן. ״המדינה עודדה את העולים להתיישב כשהיה לה נוח, עכשיו הם זורקים אותם לרחוב. בתוכניות שעשה מנהל מקרקעי ישראל, רואים את המבנים של המשפחה, אבל הגדירו אותם כפולשים והעלימו את העובדה שהם החזיקו בקרקע יותר מחמישים שנה".
עו"ד כהן מספר כי אביו של ניסן רכש את יחידות הדיור בשנות ה-60, אבל שטר הקניין שנמצא בידי המשפחה לא הקנה להם זכויות בקרקע. כך קבע גם בית המשפט, שם נדונה בקשה של המשפחה. "אמרו להם שאם הם לא יתפנו מרצון, הם יהיו חייבים לשלם חצי מיליון שקל. הפחידו אותם. אז הם חתמו. הגשתי עתירה בטענה שהצווים הושגו במרמה ושיש להם זכויות בקרקע". "כולם מתנערים מאסתר", מוסיפה אלמקייס. "פשוט מכרו אותה. היא נשארה לבד".
פנינו לעמידר ולחברת אשטרום. נוסיף את תגובתם כאן ברגע שתתקבל.