״אנו קוראים להורים ולתלמידים.ות להחזיר את הספר 'להיות אזרחים בישראל' בגרסה המשוכתבת, מאחר והשימוש בו מזיק ואינו מחויב המציאות״, נכתב במכתב ששלחו היום הורים מבית הספר עמי אסף בבית ברל, שבו קראו למנהלת בית הספר ולאנשי ונשות החינוך להפעיל שיקול דעת עצמאי וענייני בבחירת הספרים ותכני הלימוד, כך שיכללו ערכים דמוקרטיים וליברליים.
כאשר משרד החינוך פרסם את הגרסה החדשה של ״להיות אזרחים בישראל" ב-2016, הפולמוס סביבו הגיע לשיאים חדשים. את כתיבת המהדורה ליווה ד"ר אביעד בקשי, לפני שהפך לראש המחלקה המשפטית של קהלת – אותו מכון מחקר שהיה שותף לקידום ההפיכה המשטרית ושרק בימים האחרונים איבד את התורם המרכזי שלו בעקבות לחצים שהופעלו עליו.
אתמול קרא רועי ברזילי, סגן ראש עיריית רמת גן, לתושבי העיר לא לרכוש את הספר. "פניתי למנהלת אגף החינוך וביקשתי ממנה להפסיק את החלוקה ולחשוב על אלטרנטיבה, ואם לא אולי ללמד על פי הגרסאות הישנות", אמר.
ראש עיריית כפר סבא רפי סער הבהיר היום כי בעיר לא ילמדו אזרחות באמצעות הספר. בפוסט שהעלה בפייסבוק כתב: "מערכת החינוך תביא דרכים יצירתיות לתווך לנוער את תחום האזרחות".
ביניים: השתלטות על מקצוע האזרחות
בעוד הזרם הממלכתי-דתי והזרם החרדי נהנים מאוטונומיה כמעט מוחלטת בבחירת תכני הלימוד והערכים שמונחלים לתלמידים, החינוך הממלכתי-עברי וממלכתי-ערבי נתונים באופן גורף להחלטות משרד החינוך. אין להם למעשה יכולת לשלוט בבחירת התכנים החילוניים שמועברים בכיתה (במקרה של החינוך הממלכתי-עברי), או ביכולת ללמד את התלמידים את ההיסטוריה כפי שהיא (במקרה של החינוך הממלכתי-ערבי).
"כאשר מגיע שר חינוך דתי, הוא יכול להחליט להנחיל את הערכים שלו על תלמידים בבתי הספר הממלכתיים", אומר נמרוד אלוני, פרופ' לפילוסופיה של החינוך במכללת סמינר הקיבוצים, "אך שר חינוך ליברלי לא יכול להחליט שהתלמידים בממלכתי-דתי ילמדו ערכים ליברליים. למערכת החינוך הממלכתית אין שום חזון ואין מי שיגן עליו מול אג'נדות שמבקשות להיכנס אליו".
בעשור האחרון הציבור הלאומי-דתי סימן את לימודי האזרחות כמטרה שיש לכבוש. כך למשל, ב-2011, שנתיים לתוך תפקידו כשר חינוך, הכריז גדעון סער על השקת פיילוט טיולים בחברון שבמהלכו התלמידים היו אמורים לבקר בין היתר במערת המכפלה, ובנוסף הוא גם קידם את כתיבתו מחדש של "להיות אזרחים בישראל", ספר האזרחות הוותיק והמוכר.
ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 2015, מינה נפתלי בנט – שהחליף את סער במשרד החינוך – את אסף מלאך ליו"ר "ועדת המקצוע באזרחות", הוועדה שקובעת את המדיניות הנהוגה בתוכנית הלימודים של מקצוע האזרחות.
רק לאחרונה מלאך עלה שוב לכותרות, כאשר יצא נגד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, בטענה שהמהפכה החוקתית שהוביל היא "רדיקלית" ו"מעוותת". "הליכי החקיקה האלה צריכים להימשך ולהביא לרפורמה ולשינוי ההפיכה החוקתית שכבר נעשתה בישראל, ולתקן את המעוות", אמר מלאך בחודש מרץ השנה.
במאי האחרון מינה שר החינוך יואב קיש ועדת מומחים למקצוע האזרחות, שבראשה עתיד לעמוד פרופסור רון שפירא, חבר בוועדה המייעצת של הפורום הישראלי למשפט וחירות – גוף ימני שמרני שפועל להכשרת שופטים שמרנים.עוד מונה כחבר ועדה ד"ר דודי פויכטינגר, שמזוהה עם הציבור הדתי לאומי ושהביע את תמיכתו ברפורמה המשפטית. "אני, כציבור דתי-לאומי, חייב ללמד אזרחות בשפה דמוקרטית-ליברלית שקשה לי איתה", אמר פויכטינגר בשיחה שנערכה ב-2015, בכנס של מכון "שחרית" באוניברסיטת תל אביב.
יותר יהודית, פחות דמוקרטית
בגרסתו החדשה של "להיות אזרחים בישראל" יש הרבה פחות עיסוק בישראל כמדינה דמוקרטית, ובמקביל יש עיסוק משמעותי בהגדרתה כ"מדינה יהודית". ולא רק זה: בספר אפשר למצוא גם מתקפה ישירה של ממש נגד מערכת המשפט.
"כאשר נטען שמעשה מסוים איננו דמוקרטי, יש לבחון באיזה מובן של הדמוקרטיה הוא פוגע. לעיתים הכרעת רוב תוליד החלטה שתגרום לפגיעה בזכויות אדם ולפגיעה ממשית בזכויותיו של מיעוט…. אין הצדקה להעדיף את שיקול הדעת של בית משפט, שקבע כי נפגעת זכות, על פני שיקול הדעת של נבחרי הציבור, שמסקנתם הערכית הייתה שונה מזו של בית משפט. לכן, דווקא כפיית פרשנות מסוימת של זכויות אדם על נבחרי הציבור היא זו שפוגעת בדמוקרטיה, במובנה הבסיסי כשלטון העם״, נכתב שם (עמ' 124).
״היינו שישה כותבים, כל אחד היה אמון על פרק אחר. אני כתבתי את פרק הזכויות ולאחר שנה וחצי של עבודה העברנו את הספר לביקורת״, מספרת א', שהשתתפה בכתיבת הספר. ״כשקראתי את הפרק שכתבתי אחרי שעבר ביקורת – חשכו עיני. הם שכתבו דברים שאני כתבתי ועיוותו הכל. הם טענו שהדברים שונו על מנת לקצר אז שלחתי קיצור. כשלא קיבלו אותו, ביקשתי להסיר את חתימתי מהספר. לא יכולה להיות חתומה על דבר כזה״.
הטענה העיקרית של הכותבות היא שהספר כתוב בצורה מניפולטיבית, שמוליכה את המורים והתלמידים בערמומיות אל הנרטיב השמרני. ״הדבר הכי בעייתי בספר זה שהוא נעים לעין. מי שקורא אותו בקריאה מרפרפת עלול להרגיש שהספר נכתב בצורה הגונה. כביכול יש בו הכול – שלטון החוק לא נעלם, ועדיין נשארו בו דברים טובים, אבל המסר שעובר לאורך כל הספר בחלחול איטי ועקבי הוא שהכרעת רוב קודמת לזכויות, ובוודאי שהיא קודמת לזכויות המיעוט״.
לצורך המחשה מסבירה א' כי "בהשוואה לספר הקודם, כל הנושא של הכרעת הרוב נלמד יחד עם שמירה על זכויות המיעוט ויש מגבלות על הכרעת הרוב", ואילו בספר הנוכחי הגבלת הכרעת הרוב כלל לא קיימת.
"מי שקורא אותו בקריאה מרפרפת עלול להרגיש שהספר נכתב בצורה הגונה. כביכול יש בו הכול, אבל המסר שעובר לאורכו הוא שהכרעת הרוב קודמת לזכויות"
על גבי מניפולציה זו קיימת מניפולציה אחרת, קטנה, בדמות הערות שנפתחות במילים '׳יש הגורסים ש…", ושכל מהותן היא להכניס את האג'נדה האישית של הכותבים לתוך הספר. כשמדובר בתלמידים שהעין הבלתי מזוינת שלהם לא תמיד יכולה להבחין בין עיקר לטפל, ושניזונים באופן משמעותי ולעתים אף בלעדי מהנלמד בכיתה, ברור לכל שמקצוע האזרחות הוא כלי להעברת מסרים מגמתיים. "בסופו של דבר הספר מכיל בתוכו אמירה ברורה של עליונות יהודית, וניתן למצוא בו גם את ההפיכה המשטרית״, מוסיפה א'.
ג', גימלאית שעסקה בהוראת אזרחות כולל הדרכת מורים, מתייחסת לסדר העדיפויות הברור של הספר: "הספר מתחיל במדינה יהודית. לומדים על חוקים כמו שעות עבודה ומנוחה ושיפוט בתי דין רבניים לפני שלמדו בכלל מה זה מדינה דמוקרטית".
לצד הבעייתיות בנושאי הכרעת הרוב ושלטון החוק שקיימת בספר, קיימת גם סוגיה נוספת בעייתית לא פחות – האופן שבו מיוצגים בו מיעוטים כמו הציבור הערבי. ״זאת התוכנית היחידה שהיא לכלל המגזרים, גם הציבור הערבי לומד עם ׳להיות אזרחים בישראל׳ וזה הספר היחיד שמתורגם לערבית. זה בלתי נסבל בעיקר עקב התייחסות הספר לאוכלוסיה הערבית״, מסבירה א'.
"אזרחי ישראל הערבים הם חלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית בזהותם הלאומית והתרבותית", נכתב בספר הלימוד. "אצל רבים מהיהודים, כפי שכבר צוין, מקנן חשש כי ברגע מבחן עלולה הזהות הלאומית ערבית והדתית מוסלמית לגבור על הזהות הישראלית", נכתב, "כיצד, לדעתכם, יכולה הגדרה זו (זהות ערבית, פלסטינית…) להשפיע על מידת הזדהותם עם מדינת ישראל?" – וכך, במחי שני משפטים, מצליח הספר להציג את ערביי ישראל כאויבים פוטנציאליים.
דוגמה נוספת מטרידה אפשר גם לראות בפרק שעוסק בפליטי 1948: "על פי התפיסה הציונית הרווחת, הטרגדיה של הפליטים היא פרי בחירתם של מי שסירבו לקבל את תוכנית החלוקה של האו״ם ופתחו במלחמה״, נכתב. ״המלחמה הייתה פרי מעשיה של ההנהגה הערבית, שעודדה את הבריחה, ופרי סירובן של מדינות ערב להעניק לפליטים אזרחות ולשקמם, כפי שעשו מדינות רבות באותה תקופה, כולל מדינת ישראל, שקלטה כמעט מיליון יוצאי מדינות ערב בשנות הקמת המדינה" (עמוד 465).
אלא שעצם ההשוואה לישראל כפי שעולה מהספר אינה במקומה. תפיסת מדינות ערב הרי הייתה שהפליטים הם תושבי שטחי פלסטין/ארץ ישראל ועליהם לשוב לשם. למה שיעניקו להם אזרחות?
לטענת א', ד"ר אסף מלאך, שכאמור מונה ב-2015 ליו"ר ועדת מקצוע האזרחות, "לקח את הספר, שכבר עבר ביקורת שהייתה איומה ונוראה, ושכתב אותו. לא על פי הביקורת – אלא על פי פורום קהלת".
א' מספרת כי נעשו לפני שנתיים נסיונות לפנות לשרת החינוך דאז, יפעת שאשא ביטון, והמסר שהתקבל היה שהיא לא מדברת עם גופים חיצוניים. "אבל באותה נשימה נציג של קהלת יושב בדיונים, נותן עצות ועל פיו ישק דבר".
גם יהודה יערי, היועץ הלשוני של הספר, טוען שרוב כותבי הספר היו דתיים-שמרניים, ושעורכי הספר נתקלו בלחצים חיצוניים וחוייבו להתאים את הטקסט לדעותיהם. משרד החינוך בחר כאמור להתעלם מדעות המומחים, כולל אלה שקובעות כי מדובר בעיוות המציאות.
התעלמות מהאזרחים הערבים
"הספר הזה נכתב מנקודת מבט ציונית, והוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שנושא האזרחות משותף גם ליהודים וגם לערבים״, מספר ע׳, מורה לאזרחות ב-20 השנים האחרונות וחבר לשעבר בוועדת המקצוע של נושא האזרחות. "לא לוקחים בכלל את המורכבות ואת השוני של החברה הערבית".
ע' טוען כי בגרסה הקודמת של הספר היה פרק היסטורי שהציג שתי גרסאות, אחת לעם הערבי ואחת לעם היהודי – ואילו בגרסה הנוכחית יש פרק אחד, אחיד לכולם, מה שכמובן משטיח את המציאות. ״לימודי האזרחות מקוממים. אתה צריך ללמוד על האחר ולא על הזהות שלך, ואתה צריך ללמוד על החוקים שלא רלוונטים אליך וזה לא קל, הם לא מתעסקים בנושאים של חמץ ושל הדת היהודית. ובנושא של הדמוקרטיה, התוכנית לא נוגעת בדברים המהותיים שהתלמידים חיים ביום יום״.
ע׳ מעיד שהוא לא מלמד באופן שוטף מול הספר. ״אני אומר לתלמידים שיש נושאים שאנחנו צריכים ללמוד עבור המבחן וככה אנחנו מתייחסים אליהם. אני לא מלמד חלקים נרחבים מהספר, וכך להבנתי עושים מורים אחרים, ערבים ויהודים.
״איך תסביר לתלמיד שהוא חי בדמוקרטיה, כשהורסים לו ולציבור שלו את הבית שוב ושוב? איך תסביר לתלמיד שהוא חי בדמוקרטיה כשספר הלימוד על המדינה שלו מתעלם ממנו ומצייר אותו כאויב? איך תסביר לתלמיד שהוא חלק מהציבור במדינה שלו כשהוא לא מרגיש כך?״
מורה לאזרחות: ״איך תסביר לתלמיד שהוא חי בדמוקרטיה, כשהורסים לו ולציבור שלו את הבית שוב ושוב?"
אבל לא רק אזרחי ישראל הערבים מסומנים על ידי ספר הלימוד. למעשה, כל דבר שאינו מתיישב עם תפיסת העולם של מכון קהלת – בראש ובראשונה בכל הנוגע למערכת המשפט – הופך בספר למטרה. "כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות שופטי הערכאה העליונה מתמנים בידי גורמים פוליטיים", נכתב באחת ההרחבות בספר. ההרחבה מופיעה לצד פסקה שמציגה את טיעוני התומכים בשיטה הנהוגה בישראל, לצד טיעוני המתנגדים לשיטה.
במקביל להיחלשות מעמדו של הציבור הערבי כפי שמשתקף מהספר, אפשר לראות את התחזקותו של מעמד היהדות האורתודוקסי – גם על חשבון שאר הזרמים: "השבת צריכה להיות יום מיוחד בשל נימוקים לאומיים".
"יש המבקשים", נכתב בספר, בניסוח המזכיר את "יש הגורסים" שכבר הוזכר כאן – "לשלב בחוקי המדינה רכיבים רבים מן ההלכה היהודית, ורואים בכך אמצעי חשוב לעיצוב דמותה של ישראל כמדינה בעלת ערכים יהודיים, דתיים ולאומיים, מתוך הכרה שאחד מתפקידיה של המדינה הוא לעצב את אופיו של המרחב הציבורי, בדומה לתפיסה הרפובליקנית".
בנוסף, נכתב בספר שיהודי הוא ״אך ורק מי שנולד לאם יהודייה או מי שהתגייר על פי ההלכה האורתודוקסית, כלומר עבר מילה, טבילה וקיבל על עצמו לקיים מצוות".
"הספר מגמתי ומציג מצג שווא", כתבו מומחים במכתב פומבי מחודש יוני שיוצא נגד "להיות אזרחים בישראל", "התגלה שאותם כוחות שעמדו מאחורי פרסומו עומדים מאחורי ההפיכה המשטרית". בין החתומים על המכתב נמנים מנכ"לית משרד החינוך לשעבר שלומית עמיחי, פרופ' נמרוד אלוני מסמינר הקיבוצים, כלכלן החינוך נחום בלס ומומחה החינוך ד"ר אברהם פרנק. במכתב קוראים המומחים לתלמידי ומורי ישראל להצטרף ליוזמה של יולי יבין, תלמידת כיתה י״ב מהרצליה, שבאפריל האחרון ביקשה להחזיר את השיח על ספר האזרחות לקדמת הבמה ואף קראה להחרימו.
גם הפורום האקדמי לאזרחות יצא נגד הספר בטענה ש״זה לא ספר אזרחות אלא ספר על לאומנות יהודית דתית. [יש בו] השקפת עולם המכריעה כי מדינת ישראל הינה מדינת לאום אתנית (כך בעיני כל הכותבים)״, נכתב במסמך שהוציא הפורום, שמאגד בו את כל ההערות לספר.
לפי המסמך, הספר "מצדיק הדרה של המיעוט הערבי מהאזרחות המשותפת, מצדיק ממלכתיות במובן הרפובליקני ומדגיש את "הכרעת הרוב… ומדיר את שאינו בבחינת הרוב השולט (אופוזיציה ואחרים): ערבים, רפורמים וקונסרבטיבים, חילונים, ליברלים, מפלגות מתחרות״.