חתאם מרעי היא אמא של עלאא. בוראן סאלם היא אמא של חמאדה.ֿ סלאם עסלי היא אמא של ראמי. אניסה עמאש היא אמא של רשא. שרה עמאשה היא אמא של מוחמד. עלאא, חמאדה, ראמי, רשא ומוחמד נרצחו בחודשים האחרונים, כחלק מגל האלימות הגואה בחברה הערבית. הרצח שלהם דווח בקצרה בכלי התקשורת. במקום שם נתנו להם מספר.
לאימהות שלהם מבט חלול. הן מתקשות לעכל. הן כועסות. הן שכחו איך מחייכים. הן לא האמינו שהמציאות בחברה הערבית תגלוש לתוך ביתן וכולן מרגישות שהמדינה הפקירה אותן.
זו השנה שבה נרצחו הכי הרבה אזרחים ערבים בישראל, 184 נרצחים ונרצחות (נכון לכתיבת שורות אלו). בממוצע בכל יום וחצי נרצח אדם. ההערכות הן שבשלושת החודשים שנותרו עד סוף השנה, יגיע המספר ל-262.
במציאות שבה נרצחים בחברה הערבית הופכים למספרים והקורבנות העתידיים עוד חיים בינינו, בחרנו להשמיע סיפורן ולהראות את פניהן של חמש אמהות שאיבדו את ילדיהן.
חתאם מרעי, אמא של עלאא, נרצח מספר 123
עלאא מרעי, בן 34, עוזרו של ראש מועצת פורדיס נרצח במהלך חתונה בכפר בחודש יולי. הוא השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים, אמא, אבא וחמישה אחים.
חתאם מרעי מתקשה לדבר. היא הולכת להכין קפה בזמן שבעלה פרג׳ מציג בפני תמונה של עלאא בן השש, חיוך גדול על פניו. "עלאא התלבש, התגנדר והלך לצלם, אנחנו אפילו לא ידענו מזה עד שהוא הראה לנו את התמונה הזו אחרי שבוע", חתאם מספרת והמילים יוצאות לה בקושי. "זה היה עלאא – ילד עצמאי שידע מה הוא רוצה, ועם חיוך מדבק".
אני מגיע אל ביתם של משפחת פרג׳ בסוף אוגוסט. הבית חשוך, התריסים מוגפים. המבט של חתאם חלול, היא בוהה בקיר. בכל פעם שנפתח הפה לספר על הבן שהיה ואיננו, הדמעות גם הן מופיעות. ״עלאא ניהל את הבית, הוא היה הגבר של המשפחה, אפשר לומר שהוא היה הגבר של הכפר. היה ידוע שלמי שיש בעיה, עלאא תמיד ינסה לעזור לו. אחרי שעלאא נרצח, הגיעו אלינו עשרות אנשים שלא הכרנו ואמרו שעלאא עזר להם. זה מה שהוא עשה מאז שאני זוכרת אותו. הוא היה סופרמן, כולם העריצו אותו".
״כשהוא סיים י״ב, הוא חשב ללמוד מחשבים בטכניון, אבל הראש שלו היה במקומות אחרים. הוא הלך לעבוד עד שהחליט שהוא רוצה ללכת לפוליטיקה. הוא היה מחובר לליכוד וראש המועצה, שהיה גם מחובר לליכוד, לקח אותו להיות העוזר שלו. ככה הוא הפך להיות פותר הבעיות של הכפר. אנשים אהבו אותו, ביקשו את עצתו והוא תמיד שמח לעזור. זה היה הסיפוק שלו בחיים. עכשיו אנשים אומרים לי שהם לא מבינים למה רצחו אותו״. הלווייתו, מספרת האמא, היתה הגדולה ביותר בפורדיס.
״זה לא נתפס שהוא איננו. עברו חמישים ימים, ואנחנו לא מפסיקים לחשוב, לנסות להבין למה זה קרה. יש לנו כעס פנימי גדול, לקחו את הבן שלי. יש עצב ותסכול. כל יום הסכין חופרת לנו בפנים קצת.
"הילדה הקטנה שלו, היא בת שלוש, מבקשת להתקשר לאבא שלה כל הזמן. זה שובר את הלב להסביר לה שהוא לא יחזור. כשהילדים רבים ביניהם, הם מחכים לאבא שלהם אבל הוא לא מגיע. אשתו שבורה ואנחנו מנסים לעזור לה עם הילדים".
אני שואל אותה על עלאא, מבקש לדעת עוד מי הוא היה. "קשה לי לומר מילים יפות", אומרת חתאם. "המילים היפות ברחו מהחיים שלי מאז שהוא נרצח. לעלאא היו חלומות רבים כל כך. הוא גידל את הילדים שלו ואהב לראות אותם מתבגרים. הוא לא יזכה להגשים את החלומות שלו ולא לראות את הילדים הקטנים שלו מתבגרים והכל בגלל מישהו שיצא מהבית שלו והרס לנו את החיים ושהיום מסתובב חופשי. אני מקווה שהוא יקבל את העונש״.
פורדיס נחשב לכפר נטול פשיעה, שקט ובטוח, אך מקרי האלימות הרבים בחברה הערבית השנה גרמו לתושביו לחשוש שאולי גם לכפר שלהם תגיע הרעה. ״ראינו את כל הרציחות בארץ וכל הזמן אמרנו מעניין מי יהיה הראשון בפורדיס", אומרת חתאם. "לא דמיינו שזה יהיה אנחנו. זה לא הגיוני. לא חשבנו שרוצחים סתם אנשים, שלא היו מעורבים בכלום.
"כשהיה שוב ירי בכפר, חווינו את החוויה עוד פעם. הצעקות, הרעש. זו טראומה וזו המציאות של כל כך הרבה משפחות. כל רצח אנחנו חווים את זה שוב. אני לפעמים לא יכולה לעמוד על הרגליים מרוב פחד״, היא אומרת ופורצת בבכי. ״אנחנו חיים בלי צחוק, בלי כוח בלי חיוך. מאז הרצח החיים השתנו- והם לא יחזרו להיות אותו הדבר. כשעלאא נרצח גם המשפחה נרצחה״.
כשאני מבקש לצלם אותה, חתאם מסתכלת לעדשה. בכל קליק המבט נשבר עוד קצת, עד שהיא פורצת בבכי מעומקי נשמתה, בכי שלא נגמר. אני מוריד את המצלמה ומחכה. אסור לגעת. אסור לחבק. אני מבקש לצלם אותה שוב, היא מביטה למצלמה. קליק אחד של שבר וכאב שמפלח לי את הנשמה דרך העדשה שבדרך כלל מצליחה להגן עלי ממה שאני רואה. זאת הפעם הראשונה שהעדשה לא הגנה עלי. לא גופות. לא אלימות. לא פציעות. לא פיגועים. מבט אחד של אמא שיום אחד איבדה את הבן שלה והיא רק אחת מתוך 184. אני נפרד לשלום ומדגיש, "את איתי בלב", קשה לי ללכת. ״אני יודעת״ היא אומרת.
בוראן סאלם אמא של חמאדה, נרצח מספר 71
חמאדה סאלם, מורה לספורט נרצח בחודש יוני מחוץ לביתו בעכו, חודשיים לפני יום הולדתו ה-26. חמאדה השאיר אחריו הורים, שני אחים ותלמידים רבים.
״כשאנשים שמעו שחמאדה נרצח, הם אמרו לנו ׳אם זה הגיע אליכם זה יגיע לכולם׳״, מספרת בוראן, אמו של חמאדה. עומק השבר ניכר על כל שריר בפניה. ״אנחנו משפחה ליברלית, חנכנו את הילדים שלנו היטב, זו הייתה משימת חיינו. הבת הגדולה שלי רופאה, חמאדה סיים תואר ולאחר מכן הלך ללמוד הוראה בוינגייט, הוא היה מורה מדהים והתלמידים אהבו אותו. בספטמבר הוא היה אמור לנסוע לגרמניה, להיות שם מורה״.
״בצהריים לפני הרצח הוא אמר שהוא רוצה להתאמן בבית, ישב בסלון ושתה קפה. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו״. לאחר מכן, היא מספרת, הוא התחרט והחליט לצאת להתאמן בחדר הכושר. הייתי בטיפול פנים כשחמאדה התקשר. ידעתי שהוא בדרך חזרה מהמכון והוא רוצה לדעת אם הכנתי לו ביצים וטונה, כמו שאני תמיד מכינה לו אחרי אימון. אמרתי לעצמי שאתקשר עוד חמש דקות, כשאסיים״. כשבוראן הגיעה לביתם כבר היה מאוחר מדי, ניידות ואמבולנסים מילאו את הרחוב.
בוראן משתתקת. היא שולפת מכתב שפרסם בית הספר לאחר הרצח. ״הבוקר הגיע והמורה לא הגיע״, נכתב שם. ״הילדים מחכים ומחכים והוא לא מגיע ולצערי גם לא יגיע ולא ילמד אותנו יותר, כי הוא הלך לעולם אחר, עולם בטוח יותר, עולם שאין בו פחד ממה שיקרה, עולם שאין בו חשש לטעות במקרה, שאף אחד לא שופט אותך ויש רק אנשים טובים סביבך. היו לו חלומות, היו לו מטרות, היו לו יעדים, איך הלך והשאיר מאחוריו ילדים הורים וחברים כואבים״.
״התלמידים אהבו אותו והוא אהב אותם", בוראן אומרת ובוהה במכתב. "בכל שיעור של המורה שלימדה לפניו התלמידים היו מזכירים לה שהשיעור עוד רגע נגמר, כדי שלא ייגזל זמן מהשיעור של חמאדה".
שבועיים אחרי הרצח הגיע מועד טקס חלוקת תעודות ההוראה. "הלכתי לקחת את התעודה שלו, וזה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. הבנתי שהוא לא יחזור. ראיתי סביבי את האמהות מלבישות הילדים שלהן בגלימה ובכובע, ואני ישבתי לבד, לא יכולתי לעשות כלום, חיכיתי שאולי הוא יבוא. לא הבנתי איך זה שהילדים של כולם פה, שכולם שמחים. ראיתי את החברים שלמדו איתו למבחנים שם ורק הבן שלי לא היה שם״.
בוראן מספרת שלחמאדה היו חברים מכל המגזרים. הוא שיחק כדורגל בבית״ר נהריה ובבית הספר רוב תלמידיו היו יהודים. ״גידלתי אותו והשקעתי בו וחינכתי אותו לסובלנות וקבלת האחר", היא אומרת. "אני זוכרת איך הוא התחיל ללכת, את הפעם הראשונה שהוא אמר 'אמא'. אני זוכרת את החיוך שלו, אני זוכרת שהוא היה בעייתי באוכל ולא הסכים לאכול הרבה דברים. כמה דאגתי שיאכל, חיפשתי דברים שהוא יסכים לאכול. הייתי רצה אחריו לכל מקום והחברים היו אומרים לי ׳בוראן, תשבי, די לרוץ אחריו, הוא יהיה בסדר׳. אני מתגעגעת לזה. אני לא מאמינה שלא אראה אותו שוב. הילדים שלי עזבו את הבית ועכשיו גם הוא, אבל הוא עזב לבטן האדמה וכל החלומות שלו נקברו יחד איתו״.
מאז הרצח בוראן מבקרת את חמאדה בבית הקברות כל יום, קיר ביתם מעוטר בתמונותיו. המשפחה שוקלת לעזוב את הארץ. ״אני שבורה", היא אומרת והדמעות שוטפות את לחייה. "יש ימים שאני לא מצליחה ללכת לעבודה. כל דבר בבית מזכיר לו אותו. בכל פעם שאני מבשלת זה כואב לי בלב, בכל פעם שאני פותחת את המקפיא ורואה אוכל שהקפאתי לו אני לא יודעת מה לעשות. תמיד אמרו לי שאני לא יודעת לנוח, שאני עובדת, זזה ומחייכת. מאז הרצח לא חייכתי, אני לא זוכרת איך עושים את זה. אני רואה אנשים מחייכים וזה נראה לי מוזר. כל יום אני רוצה שיגמר, אני רוצה שהחיים כבר יגמרו. ולאנשים שאמרו לי שאני צריכה לנוח, אני עונה: ׳הנה, עצרתי לנוח לתמיד׳״.
"מאז הרצח לא חייכתי, אני לא זוכרת איך עושים את זה. אני רואה אנשים מחייכים וזה נראה לי מוזר. כל יום אני רוצה שיגמר, אני רוצה שהחיים יגמרו כבר"
אנחנו נכנסים לחדרו של חמאדה, שנשאר מסודר כמו ביום שהוא עזב, אפילו משחת ומברשת השיניים מונחות במקומן. ״אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא עוד יחזור או אולי אפגוש אותו בגן עדן. אני מדמיינת שאולי הוא נסע, אני מנסה לשכנע את עצמי – אבל אני חוזרת לאמת המרה״, היא אומרת ויוצאת מהחדר.
״איך אפשר להמשיך לחיות אחרי דבר כזה? אני אומרת לחמאדה לפעמים שאני מתביישת שאני עדיין ממשיכה בחיים, עדיין אוכלת, עדיין עומדת על הרגליים, אבל אני לא יכולה לעשות כלום – לא למות ולא לחיות״.
כשהיא כלואה ברגשות שלה, הרוצחים של הבן של בוראן חופשי. "יש מצלמות, המשטרה יודעת מי רצח אותו. הם אומרים שלא מצאו את הרוצחים אבל הם נמצאים פה בעכו, אני יודעת. לפעמים הייתי שומעת על חיסול עבריינים, אבל מה חמאדה קשור? מורה משכיל, עם שני תארים שלא התערב בכלום. פעם היו קטטות, היום על כל פיפס רוצחים. לא רק את חמאדה רצחו, הם רצחו את כולנו״.
סלאם עסלי, אמא של ראמי, נרצח מספר 149
ראמי עסלי, בעל מוסך בן 38 מכפר קרע, נרצח מחוץ לבית אימו בחודש אוגוסט. הוא השאיר אחריו אמא, אישה ושלושה ילדים ושישה אחים.
לסלאם עסלי היו חיים לא קלים. היא איבדה את בעלה וגידלה לבד שישה ילדים. לפני 20 שנה אחד מבניה טבע בכנרת והשאיר אחריו ילד בן שנה, שאותו היא גידלה. באוגוסט נרצח בנה ראמי מחוץ לביתה. היריות פצעו את הנכד שלה, שאת שמו היא מעדיפה לא לציין.
״ישבתי בבית והתפללתי כששמעתי את הרעש בחוץ. יצאתי וראיתי שני אנשים פצועים מחוץ לבית. לא הבנתי מיד שזה הבן שלי, כי ירו לו בראש. לקח לי כמה רגעים להבין״, היא מספרת בפנים חתומות. ״ראמי הוא הבן שלי, הוא חבר שלי, הוא אהוב שלי״, סלאם לא מצליחה לעצור את הדמעות ופורצת בבכי שנמשך דקות ארוכות.
״אני וראמי היינו חברים הכי טובים, תמיד צחקנו על זה שהרופא לא ניתק את חבל הטבור ואנחנו עדיין מחוברים. כולם אמרו שהם מעולם לא ראו אמא ובן חברים כל כך טובים״. סלאם עוצמת עיניים, כאילו מדמיינת רגעים מאושרים שחלקו יחד. ״ראמי החזיק אותי כלכלית, הוא היה עושה לי קניות ומביא לי כסף לחיות. כל מה שרציתי הוא עשה, ומעבר לכך. אני יודעת שכל אמא אומרת את זה על הבן שלה, אבל ראמי היה מלאך שהגיע מהשמיים".
״אני וראמי היינו חברים הכי טובים, תמיד צחקנו על זה שהרופא לא ניתק את חבל הטבור ואנחנו עדיין מחוברים"
סלאם שוב משתתקת. עיניה נעצמות. ״הוא אמר לי שגידלתי בקושי רב כל כך את המשפחה במשך שנים, ועכשיו תורו לדאוג לי. לפני שנה עברתי ניתוח והייתי צריכה להתאושש בבית החולים במשך ארבעה ימים. הוא סירב לזוז מהמיטה שלי. אמרתי לו שילך להתקלח בבית, לישון במיטה נוחה, שיאכל משהו נורמלי, אבל הוא לא הסכים לזוז מהכיסא עד שהשתחררתי. הוא היה אובססיבי אלי. אני מתגעגעת לזה״.
ראמי נרצח חמישה ימים לאחר יום הולדתו ה-38. הוא היה בעל מוסך של מכוניות יוקרה, עסק שהיה גם התחביב שלו. הוא התגורר בכפר קרע, לא רחוק מאימו ונהג לעבוד מהבית ולטפל בשלושת ילדיו. הבן הקטן חגג חמש ימים ספורים לפני שאביו נרצח.
הרצח של ראמי לא פוענח, כמו מרבית ממקרי הרצח בחברה הערבית. ״ראמי היה מבלה הרבה בבית, הוא היה אבא טוב לילדים, אישתו עובדת כסייעת, ולראמי היה חשוב שהיא תגשים את עצמה אז הוא היה אחראי על גידול הילדים ונהג לשתף אותם בהכל. הוא אמר שהוא רואה אותם כבני אדם קטנים. מאז שהוא נרצח הם לא מפסיקים לשאול מתי הוא חוזר, אנחנו מסבירים להם שהוא אצל אלוהים, אבל הם עדיין לא מצליחים לקלוט. גם אני לא מצליחה לקלוט. אני בוהה כל היום מהחלון, מחכה שהוא יחזור״.
השיחה עם סלאם מתקיימת רק 12 יום לאחר הרצח. לידה ישבו חברתה הטובה, שהחזיקה את ידה לאורך כל השיחה ועובדת סוציאלית ממרכז לקשיש שאליו סלאם הולכת. בסיום השיחה ביקשתי את רשותה לצלם אותה. סלאם הישירה מבט למצלמה, ורגע אחרי נשברה. היא פרצה בבכי ממושך.
"זו הפעם הראשונה שסלאם מרשה לעצמה להתפרק", אמרה לי העו"סית. ״היא חושבת שהיא צריכה להיות חזקה בשביל כולם. האחים שלו גמורים, הם לא קמים מהמיטה. אשתו והילדים שלו בדיכאון, אז היא לא מרשה לעצמה להתפרק".
"כל יום שעובר נהיה יותר קשה", אומרת לנו סלאם. "אני יושבת ולא מבינה מה אני מרגישה, אני לא מעכלת את מה שקרה. אני לא מרגישה שזה באמת קרה, זה כמו חלום בלהות. אני לא מאמינה שהוא לא פה. בכל פעם שהדלת זזה אני חושבת שזה ראמי, כל אופנוע שעובר ברחוב, כל תזוזה של הוילון. אני מחכה שהוא יופיע. אני מחזיקה את התמונה שלו במיטה ומדברת איתו כל הלילה.
"בכל פעם שהדלת זזה אני חושבת שזה ראמי, כל אופנוע שעובר ברחוב, כל תזוזה של הוילון, אני מחכה שהוא יופיע"
"מאז שהוא נרצח אני כמעט לא ישנה. אני כל הזמן מסתכלת מהחלון על הכביש ומחכה שהוא יבוא. הוא תמיד אמר לי שהאוכל שלי והשיחות שלנו זה מה שמחיה אותו, אולי אם אדבר אליו מספיק והוא יריח את האוכל שלי הוא יחזור״.
אניסה עמאש, אמא של רשא, נרצחת מספר 129
רשא עמאש, בת 28 נרצחה בחודש יולי בחצר ביתה בסוף מסיבת אירוסין של קרוב משפחה בכפר ג'יסר א-זרקא. איתה נרצח גם בן דודה מוחמד, בן 19. רשא השאירה אחריה הורים, ארבעה אחים וקשישים שבהם טיפלה.
״זה היה יום שישי, ישבנו בחוץ בסיום מסיבת האירוסין, השעה הייתה כמעט 12 בלילה, ונשארנו רק חמישה אנשים. רשא ישבה לידי ודיברנו על העתיד. תכננו איך ביום ראשון נסע לחדרה ונעשה קניות של רהיטים לבית. פתאום נכנס רעול פנים וירה לעברנו, בתוך הבית שלנו. לא אשכח איך היא נורתה, איך היא נפלה עלי וחיבקה אותי, אני חיבקתי אותה בחזרה ובכינו עד שנעצמו לה העיניים והיא מתה לי בידיים.
"לא אשכח איך היא נורתה, איך היא נפלה עלי וחיבקה אותי. איך התחבקנו ובכינו עד שנעצמו לה העיניים והיא מתה לי בידיים"
"הבן הקטן שלי היה שם, וראה הכל. בצד השני של השולחן נרצח מוחמד, בן הדודה. רסיסים פגעו לי ברגל, אבל לא הרגשתי כלום חוץ מאת הנשמה של הבת שלי שעוזבת את הגוף שלה, שהיה בתוך הידיים שלי".
התמונה של רשא נמצאת במרכז הסלון. אניסה מסתכלת עליה ולא מאמינה. "בכל לילה אני מדברת איתה ושואלת אותה: למה עזבת אותי? איפה את? איך אחיה בלעדיך? חגגנו אירוסין, שמסמלים כניסה של אדם חדש למשפחה, וסיימנו את הערב עם שני ילדים מהמשפחה שסיימו את חייהם ועזבו אותנו. לא דמיינו שדבר כזה יכול לקרות לנו״
״אני והיא היינו בלתי נפרדות, היא הייתה הגב שלי, היינו חברות הכי טובות, בכל רגע שהיה לרשא זמן היא הייתה מבלה איתי. היינו שתי הנשים היחידות של הבית, היא עשתה הכל, לא הסכימה שאעשה שום דבר. רק אוכל היינו עושות ביחד, הבילוי האהוב עליה היה לשבת איתי בסלון ולדבר״.
אניסה מספרת שרשא הייתה האחות הבכורה, שתפקדה כמו המנהלת של הבית ואמא שנייה לארבעת אחיה הקטנים. ״החלום של רשא היה שהאחים שלה יתחתנו ויבנו בתים, שהמשפחה תצא מהבוץ הכלכלי והכל יסתדר לנו. רשא הייתה הגב שלנו, היא שמה את המשפחה לפני חייה האישיים, בעצם, החיים האישיים שלה היו לדאוג למשפחה. תמיד אמרתי לה שתדאג קצת לעצמה, אבל היא פשוט לא הייתה מסוגלת – המשפחה הייתה הכל עבורה״.
כשסיימה את לימודי התיכון עבדה רשא כגננת, לאחר מכן עברה לעבוד בבית ספר ובבית אבות. אניסה מספרת שרשא עדיין חיפשה את עצמה, אך ידעה שהיא רוצה לעבוד עם אנשים ולעזור לאלו שזקוקים לעזרה. ״רשא ראתה בכולם בני אדם שיש לעזור להם. כיום, כשהיא איננה, אנחנו מרגישים שאין אף אחד שיעזור לנו.
"המדינה לא מתייחסת אלינו לכמו בני אדם, המשטרה לא מתייחסת אלינו. אפילו לא עושה כאילו היא מנסה לחקור. זה כפר קטן, כולם יודעים מי עשה את זה, אנחנו יודעים מי הרוצחים, הם מסתובבים פה בחופשיות, מחייכים. בכל הכפר יש מצלמות והמשטרה יכולה בשנייה להוכיח שזה הם, אבל המשטרה אוהבת שהערבים רוצחים אחד השני, פשוט לא אכפת להם. הדבר היחיד שהמשטרה עושה פה זה לתת דוחות לתושבים. לתפוס רוצחים זו לא העבודה שלהם כנראה״.
"המשטרה לא מתייחסת אלינו, אפילו לא עושה כאילו היא מנסה לחקור. אנחנו יודעים מי הרוצחים, הם מסתובבים פה בחופשיות, מחייכים"
״ככל שהזמן עובר זה נהיה יותר קשה", אניסה נאנחת. "אנחנו בכל יום מרגישים שהיא עוד מעט תחזור, וזה לא נתפס שהדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו. אנחנו מפחדים, אני מפחדת על הילדים שלי, על החיים שלהם ועל העתיד שלהם. אני מקווה שנתאושש, כי המשפחה התרסקה". אניסה מצביעה על הילדים שלה. ״לפני המקרה היינו יושבים בערב בחוץ, נהנים. מאז אנחנו לא יושבים במרפסת, רק סגורים בבית. אין הנאה, יש רק כאב ופחד״.
שרה עמאש, אמא של מוחמד, נרצח מספר 130
מוחמד עמשא היה אמור לחגוג יום הולדת עשרים ימים ספורים לפני שנרצח בחודש אוגוסט, לצד בת דודתו רשא, בחצר ביתה בגי'סר א-זרקא. הוא הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.
"מוחמד היה ילד ביישן עם חיוך קטן שלא ירד ממנו״, אומרת שרה עמשא על בנה, שנרצח והוא עוד לא בן 20. ״כולם אמרו לי שהחיוך שלנו זהה, אבל מאז שהוא הלך גם החיוך שלי הלך. היום אני מבינה שבלי החיוך שלו החיוך שלי לא קיים״.
פניה הנוקשות של שרה והדיבור הקר שלה מסתירים את הכאב והכעס. היא מרבה להשפיל את מבטה וניכר שהיא חשה חוסר נוחות כאשר אני שואל אותה לתחושותיה. ״אני מרגישה את החוסר שלו, אבל לא מצליחה לעכל", היא אומרת. "הוא היה שולח לי כל היום הודעות, התנהג כמו ילד קטן שצריך את אמא שלו. הוא היה התינוק שלי. יש לי עוד שלושה ילדים, אבל לא כמוהו. בן שלי היה הכל בשבילי. בכל פעם שלא הייתי בבית, הוא היה שואל אותי ׳איפה את אמא? מתי את חוזרת?׳ אני מתגעגעת לזה. הוא דאג לי, היום אין מי שידאג לו כמו שהוא דאג.
"מוחמד יצא מתוכי לעולם, ומישהו החליט שאין לו מקום בעולם הזה. השמחה שלנו הפכה לאבל. זה סיוט. אני עדיין מחכה שאתעורר. הראש מבין שהוא איננו אבל הגוף לא. אני מרגישה שהוא בבית איתי.
"מוחמד יצא מתוכי לעולם, ומישהו החליט שאין לו מקום בעולם הזה. השמחה שלנו הפכה לאבל. זה סיוט. אני עדיין מחכה שאתעורר"
"לקחו את החלומות שלו וגם את שלי, ואין לי מילים שיתארו את מה שאני מרגישה. החלום שלי היה לראות את הבן שלי מתבגר והופך לגבר. הוא חלם לבנות בית מחוץ לכפר הנוראי הזה, לעזור לאחים שלו להגשים את עצמם ולעזור לי לחיות חיים נוחים יותר״.
שרה מתייחסת לכפר שבו הם חיים, ג'יסר א-זרקא. החופים הציוריים שלו מושכים תיירים רבים, אבל הפסטורליה שלהם מטעה, שכן זה אחד הכפרים שבהם אחוזי הפשיעה גבוהים ורצח הפך בו לעניין שבשגרה. ״אני רוצה להיות מסוגלת לעזוב את המקום הזה, כולנו רצינו, מוחמד רצה, זה היה חלום שלו ובשביל זה הוא עבד כל כך קשה״, היא אומרת בכעס. ״המשטרה יודעת פה רק לתת דוחות ולהתעמר באזרחים, אבל בכל מה שקשור למשפחות הפשע ולרוצחים, נראה שזה פשוט לא מעניין אותם. אנחנו כלום עבורם ומוחמד הוא רק עוד ילד שלא יזכה להתבגר״.