״אנחנו יודעים שלעמידר אין מה למהר, ככל שהזמן עובר, הדודה שלי מזדקנת והערך של הבית בעג'מי עולה. לאן אנחנו אמורים ללכת? לרחוב? כי יש אנשים שם למעלה שלא רואים אותנו ממטר ורק כסף בראש שלהם״ – הדובר, צ׳ארלי חמאטי, מתגורר בשכונה ערבית הוותיקה לחוף הים ביפו עם אשתו, שתי בנותיו ודודתו אנג׳ל, הדיירת המוגנת האחרונה במשפחה. לאחר מותה, יאבדו את זכויותיהם על הנכס, רגע ממנו הם חוששים כל חייהם.
משפחת חמאטי מתגוררת ברחוב התורן בשכונה, שהפכה משכונת מצוקה מוזנחת לפנינת נדל״ן מבוקשת על שפת הים התיכון. אבל הכניסה לבית משפחת חמאטי היא דלת בחומה מתפוררת שמעבר לה חצר קטנה, אשר מובילה לבית קרקע ישן ומרשים, שתקרותיו המצוירות מעידות על ההיסטוריה של המשפחה, המתגוררת כבר שמונה דורות ביפו.
״שנה לפני מלחמת העצמאות ההורים שלי נכנסו לבית כי בני משפחה שלנו שגרו בו נסעו למצרים. אף אחד לא הבין מה הולך לבוא, הם חשבו שהם יוכלו לחזור אחרי שהרוחות ירגעו״. חמאטי מספר שכל בני המשפחה לאורך הדורות נולדו בבית הזה וגם נפטרו בו. ״זו המורשת שלנו ועכשיו המדינה רוצה לזרוק אותנו לרחוב״, הוא אומר.
במקרה של משפחת חמאטי קרה עוד דבר טיפוסי למה שקרוי נכסי נפקדים: לאחר מלחמת העצמאות, מדינת ישראל חיפשה מקום ליישב בו עולים, והרבה בתים ביפו שננטשו נלקחו למטרה זו, ובתים נוספים – שלדעת המדינה היו גדולים מדי עבור משפחה אחת – נחצו לשניים, והחלק "החדש" של הדירה הוקצה למשפחה יהודית, כמו במקרה של חמאטי.
״בשנת 1949 הגיעו אנשים מטעם המדינה ושאלו את סבא שלי כמה אנשים גרים בבית, לאחר מכן דרשו מסבא שלי להקצות שני חדרים מהבית למשפחת עולים, משפחת אוחיון אם אני זוכר נכון. סבא שלי, שלא ידע עברית ופחד פחד מוות מהמדינה, הסכים וכמה ימים מאוחר יותר הגיעו אנשים מטעם המדינה ונעלו את שני החדרים עם לבנים ובטון. עדיין אפשר לראות את הבליטות בקיר של איפה שהיו הדלתות, לאחר מכן הם פתחו פתח כניסה חדש מסביב למבנה, בעצם חצו את הבית שלנו בצורה גסה לשניים. במשך עשר שנים התגוררנו ככה באותו הבית עם משפחת אוחיון״.
בשנת 1962 עזבה משפחת אוחיון את הבית ברחוב התורן 8 ומשפחת חמאטי חזרה להתגורר בשני החדרים שנלקחו ממנה. ״החיים חזרו לקדמותם וחשבנו שהכל בסדר, אבל אחרי 60 שנים, בשנת 2012 הגיע צו שמבקש נפנה את שני החדרים כי אנחנו מוגדרים כפולשים שם״, מספר ג׳רי חמאטי, אחיו של צ'ארלי, ״זה היה הזוי עבורנו, גם נתנו לאנשים בלי בית להתגורר אצלנו, ועכשיו טוענים שאנחנו פולשים לבית של עצמנו? מי שמע על דבר כזה? זה בית אחד, עם חצר אחת, גג רעפים אחד, כניסה אחת. זה לקרוע את הלב של המשפחה״.
מאז המדינה מנסה לפנות את המשפחת חמאטי משני החדרים על מנת להוציא אותם למכרז, ובני המשפחה מצידם נאבקים יותר מעשור בבית המשפט שלא מכיר בזכויותיהם על הנכס. ״בתי המשפט הם חותמת גומי של מדיניות הממשלה״, אומר צ׳ארלי, ״הרי במשך 60 שנה היה שקט. יפו הייתה מקום מוזנח של פשיעה ואחרי שמחירי הדיור עלו פתאום כולם התעוררו וניסו לנצל את חוק נכסי הנפקדים, שזה החוק שנועד לגזול רכוש של ערבים. הרי זה לא שלהם, אפילו לא קנו את זה, לא שילמו על זה שקל, ועכשיו הם רוצים למכור את הבתים האלו במיליונים״.
"יפו הייתה מקום מוזנח ואחרי שמחירי הדיור עלו פתאום כולם התעוררו וניסו לנצל את חוק נכסי הנפקדים. עכשיו הם רוצים למכור את הבתים האלו במיליונים״
משפחת חמאטי מבקשת כיום לקנות את הנכס, עמידר מצידה מתנים את הקנייה של הכנס בפינוי השטח אליו "פלשו", שמהווה מבחינת המשפחה חלק בלתי נפרד מהבית – החלק בו מתגורר היום צ׳ארלי עם משפחתו הגרעינית. ״הבנות (בנות 10 ו-12, א"ר) יודעות מה המצב. עורכי דין באים, עורכי דין הולכים, יש משפט. זה עבודה במשרה מלאה, גומר את כל האנרגיות. הבנות בוכות לפעמים 'לאן נלך?'״.
המו"מ בין העירייה לרע"מ
הרוחות ביפו, ובערים מעורבות נוספות בישראל כמו עכו, לוד ורמלה, סוערות מאז עליית הממשלה האחרונה. כ-1,200 עד 1,400 משפחות מיפו – כ-10,000 אנשים בקירוב, כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הערבית של העיר – חשבו עד ממש לאחרונה שהפתרון לבעיית המעמד של הבתים בהם הם מתגוררים מתקרב: לפני כשנה, בדצמבר 2021, מפלגת רע״מ ועיריית תל אביב ניהלו מגעים על מנת לקדם הנחה של 95 אחוז למתגוררים בנכסי נפקדים ברכישת בתיהם.
כיום, הם זכאים להנחה של 40 אחוז על שווי הנכס, אך ההנחה מוגבלת לתקרה לא ריאלית של 320 אלף שקלים. בעקבות לחצים של רע״מ, הממשלה היוצאת הציעה להעלות את תקרת ההנחה לסכום של 600 אלף שקל. עיריית תל אביב ומפלגת רע״מ היו אמורות לגייס סכום כסף נוסף שיעלה את ההנחה ל-800 אלף שקלים.
הממשלה היוצאת הציעה להעלות את תקרת ההנחה לסכום של 600 אלף שקל. עיריית תל אביב ומפלגת רע״מ היו אמורות לגייס סכום כסף נוסף
אך המהלך, שעבור רבים נראה כפתרון המתבקש לסוגייה ועורר תקווה בקרב תושבי יפו והערים המעורבות, התפורר עם נפילת הממשלה היוצאת. העירייה נסוגה בה מכוונתה, בטענה שהיא לא יכולה למלא את חלקה בהסכם אם המדינה אינה עושה כך.
״לא משנה כמה קרובים היינו להסכם״, אומר עו"ד אמיר בדראן, חבר מועצת העיר מטעם סיעת "אנחנו העיר", ״העובדה היא שהממשלה התחלפה בממשלה ימנית שלא מחויבת לצעדים שהממשלה הקודמת רצתה לקדם״.
הרשות לפיתוח או להפקעה?
הפלסטינים שעקרו או נעקרו מבתיהם במלחמת העצמאות הוגדרו על ידי המדינה כ״נפקדים״ ורכושם כ״נכסי נפקדים״. הזכויות בנכסים האלו הועברו לרשות הפיתוח שעד היום רשומה כבעלת הנכסים. רבים מהתושבים שנעקרו ואיבדו את ביתם נותרו בשטחי מדינת ישראל והתיישבו או יושבו על ידי המדינה בנכסי הנפקדים. לאחר מכן קיבלו במקרה הטוב מעמד של ״דיירים מוגנים״ על פי חוק הגנת הדייר ובמקרים אחרים הוגדרו כ״פולשים״, גם אם חזרו להתגורר בבית שהיה שייך להם או לבני משפחתם.
המדינה קבעה תאריך של מפקד, ואם המשפחה חזרה לאחר תאריך המפקד, הותר לה להתגורר בביתה תחת זכות לדיירות מוגנת שמוגבלת לפי החוק לשלושה דורות. במלים אחרות, היורש השני שמחזיק בזכויות הדיירות המוגנת יצטרך לקנות את הנכס או להתפנות ממנו.
החוק נוקשה גם בקשר לעבירות בנייה, כלומר כל שינוי במבנה הנכס, נחשב לעילה לפינוי הנכס מדייריו. כמו משפחת חמאטי, שנחשבת ל"פולשת" לביתה שלה, משפחות רבות ביפו איבדו את זכותן לקנות את הנכס עקב עבירות כאלה, אשר מוגדרות כ״פלישות״ על ידי עמידר. אחת הסיבות הנפוצות לכך היא פשוט הגידול הטבעי של האוכלוסייה – שגורמת למיני חריגות בנייה כדי לייצר חללים בהם ישוכנו בני המשפחה – עילה נפוצה לחיכוך עם רשויות החוק ביישובים ערביים רבים בישראל.
תהליך ה"ייהוד" של יפו, שבוצע על ידי המדינה מ-1948 ועד שנות ה-60 של המאה שעברה בערך, כאשר עולים הופנו לבתים ביפו, קיבל צורה שונה משנות ה-80 ואילך, כאשר כוחות השוק דחקו לאט לאט את רגלי האוכלוסייה הערבית, ומשכו משקיעים ורוכשים עשירים לעג'מי, וקהל מגוון יותר לאזורים אחרים ביפו.
לא פלא שהאוכלוסייה הערבית ביפו, שמרגישה שהיא נמצאת במרכזה של תנועת מלחציים של כוחות השוק יחד עם אפליה ממוסדת על רקע אתני, מפנה טענות בוטות לממסד הישראלי, ושבעיר יש אחת לכמה שנים התפרצויות אלימות, כפי שאירע במאי החולף.
השליח של עמידר
״לפני עשר שנים שליח של עמידר הגיע עם צו פינוי, הם טענו שאנחנו פולשים למרות שאנחנו פה מאז קום המדינה, מה נזכרתם אחרי 60 שנה?" אומר בכעס קמיל קופטי, "הבית הזה זה המשפחה שלי. הצל הזה מכביד, תחושת החוסר הוודאות גומרת, אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להיות ברחוב כל שנייה. זה בלתי נתפס״.
קופטי: "הבית הזה זה המשפחה שלי. הצל הזה מכביד, תחושת החוסר הוודאות גומרת, אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להיות ברחוב כל שנייה. זה בלתי נתפס״
קופטי שנולד בביתו ברחוב המגיד מדובנה בעג׳מי בשנת 1972 לאימו היפואית, שגידלה אותו ואת אחיו לבדה. מאז הוא לא עזב את הבית, וכיום הוא מתגורר בו עם בתו, אשתו ושני אחיו.
לאחר שנכנסים בשער לביתו של קופטי, מגיעים לחצר שממנה נכנסים לסלון שמוביל למסדרון ארוך שסופו חדר השינה של קופטי ואישתו, בסמוך אליו חדרה של ביתו וחדר שירותים קטן. מעבר לקיר, ביחידת דיור נפרדת גרים אחיו של קופטי ועד לא מזמן גם אימו המנוחה. כשנכנסים לבית המשפחה מגלים מסדרון צר חשוף לכיפת השמיים אשר מוביל למספר חדרים מבולגנים ומוזנחים, כשמולם חדר שירותים קטן וחדר מקלחת קטן. ״תבין שאמא שלי, במשך שנים בחורף כשיורד גשם, הייתה צריכה לצאת החוצה כדי ללכת לשירותים, השטח הזה הוא לא שווה כלום ואי אפשר לבנות בו, מי ירצה לגור בדבר כזה?״
המקרה של קופטי מסובך ממקרים אחרים מכיוון שבשטח שבו משפחתו גרה קיימת הפקעה של עיריית תל אביב ושטח נוסף מביתו מוגדר כ״שטח סכסוך״, אשר העירייה והמינהל לא החליטו למי הוא שייך.
קופטי עובד כנהג אוטובוס בחברת ״דן״, הוא מתעורר כל בוקר בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר ונוסע למשמרת שמתחילה בחמש וחצי לפנות בוקר וממשיכה עד שבע וחצי בערב. אשתו, אזניף, מטפלת בקשישות וביתו מריה עובדת בעיריית תל אביב, אין ביכולתם לגייס את סכום הכסף שעמידר מבקשים.
״לפני שנתיים הבן שלי מת כשהיה בן 19, הוא חטף התקף לב באמצע החיים״, מספר קופטי בדמעות, הוא פותח דלת לחדר חיצוני שהיה בעבר של בנו, בחדר מיטת יחיד מסודרת ומוצעת, ופוסטר עם תמונה של בנו, ״אני לא יכול להיות בחדר הזה. אבא לא אמור לקבור את הבן שלו, מאז החיים שלי אינם חיים״.
שני אחיו אשר גרים ביחידת דיור צמודה לבית, ״אחים שלי נרקומנים, שנים שהם היו ברחוב ובבתי כלא, התעסקו בסמים וגניבות, הם לא עובדים ואני מפרנס אותם, אני מחזיק את כל המשפחה שלי ונלחם נגד גופים ענקיים שרק רוצים לרמוס אותי ולקחת ממני את הבית שלי, אני חי מלחמה יום יומית כשחרב מונחת לי על הגרון, אני לבד אין לי אף אחד אני לבד מתמודד מול כולם ואני לא ידוע מה יהיה, הם מתעמרים בי, מתעללים בי״.
קופטי מספר שלאחר שנים של מאבקים בבתי המשפט הוא ועורך דינו הגיעו לפשרה עם עמידר ולפיה, לדבריו, על מנת לקנות את הנכס הוא יהיה מחויב לחתום על מסמך שבו יתחייב שאם לא יקנה את הנכס הוא ייאלץ לפנות אותו. לפי ההסכם, לאחר החתימה מתחייבת עמידר לשלוח שמאי מטעמה שיעריך את שווי הנכס.
ההצעה שהציגה עמידר התעלמה מהעובדה שעל הנכס חלות הפקעות, ובנוסף גילה קופטי שהוא מחויב לרכוש את זכויות הבנייה החלות על הנכס בשווי של מיליונים. ״התמונה ברורה לכולם, ליזמים, לעירייה ולעמידר. עם הנכס הזה אי אפשר לעשות כלום והוא לא שווה כלום, זכויות הבנייה לא שוות דבר, אבל עמידר הסתירה את זה וחייבה את משפחת קופטי לרכוש את הנכס בתוספת זכויות הבנייה״, טוען עו״ד בדראן.
עו״ד בדראן: "עם הנכס הזה אי אפשר לעשות כלום, הוא לא שווה כלום, זכויות הבנייה לא שוות דבר, אבל עמידר הסתירה את זה"
קופטי ניסה לגייס כסף מהבנקים שסירבו, ולאחר מכן פנה ליזמים שפסלו את הצעותיו מכיון שלדבריהם זכויות הבנייה לא שוות דבר עקב המצב המשפטי של נכס. ״פתאום מסתבר שכל האוויר הזה, הזכויות בנייה האלו, לא שווות כלום ואי אפשר לבנות פה כלום", אומר קופטי. "בעצם עשו לי תרגיל, הם ידעו שזכויות הבנייה לא שוות כלום ואני לא אוכל להרשות לעצמי לקנות אותן, וכך הם בעצם חייבו אותי לפנות את הנכס״.
קופטי ובדראן נאבקו בהחלטה בבית המשפט ולאחר מאבק ממושך נוסף עמידר הסכימה לשלוח הצעה נוספת שאמורה להתקבל בקרוב. ״הדבר המצחיק הוא שעכשיו ההצעה בלי זכויות הבנייה כנראה תהיה זהה או גבוהה יותר מההצעה הקודמת בגלל עליית השוק. לעמידר אין מה למהר לשום מקום, הזמן משחק לטובתם״, אומר בדראן.
אנשים פה על קוצים
כמו רבים ששוחחנו איתם, גם קופטי מתאר אוכלוסיה שלמה שחיה בפחד תמידי ותחושה של רדיפה: ״הרבה מקומיים עזבו, הם לא יכולים לחיות פה, האוכלוסיות העשירות שמגיעות לפה דוחקות את האוכלוסייה הערבית המקומית החוצה. חצי מהאנשים פה חיים על ביטוח לאומי. אז מה, בגלל שאין לו כסף תזרוק אותו לרחוב? תיקח לו את הבית? אנחנו הראשונים פה, המדינה שמה אותנו פה, השתלטתם על הנכסים, אז תדאגו לנו, תמצאו פתרון, אי אפשר ככה לזרוק אותנו לרחוב״.
גם קופטי סבור שהמהומות ביפו במאי החולף הן תולדה של משבר הדיור בעיר והדחיקה של האוכלוסיה הערבית החוצה מהעיר: ״אנחנו מרגישים שרוצים לקחת לנו את הבית, אני חי פה ומרגיש את השטח, אנשים פה על קוצים, אף אחד לא יוותר על הבית שלו ואני חושב ששם למעלה יודעים את זה. אחרי אירועי מאי עצרו את הפינויים, הייתי בפגישה עם העורך דין שלי וכל אלו שאחראים על יפו, גם חולדאי היה והוא הבטיח שיקפיא את כל הפינויים. אמרנו לו שאנחנו לא רוצים הקפאה, אנחנו רוצים פתרון״.
גם הבית של משפחת בלבסי ברחוב אימונים 10 ביפו נוטף היסטוריה, על קירות הסלון תלויות תמונות של קרובי משפחה מלפני 1948. בארון הזכוכית מוצגות תעודות הזהות ואישורי העבודה של סב המשפחה, ותמונות נוספות של נמל יפו ופרדסי שכונת ג'אבלייה מעטרות את קירות הכניסה.
״משנת 48' ועד היום המדיניות הממסדית בישראל היא למחוק את ההיסטוריה של האוכלוסייה הערבית בארץ״, אומר סלים בלבסי כשהוא יושב בסלון ביתו לצד פאטמה, אחותו, המתגוררת גם היא בנכס. ״בכל מקום בארץ זה נעשה בצורה אחרת, ביפו זה נעשה בעזרת הנדל'ן. מעניין איך הממשלה החדשה תקדם את הגירוש״.
הוריהם של סלים ופאטמה התגוררו בשכונת מנשייה, שכיום נמחקה ובמקומה הוקם פארק צארלס קלור. עבורם 48' הוא עדיין פצע פתוח שמסרב להגליד: ״ממנשייה כולם ברחו, גם ההורים שלי ניסו לברוח", מספר סלים. "הם הגיעו לנמל יפו אבל בגלל שהייתה סערה הסירה שלהם לא הפליגה והם מצאו מחסה בשכונת עג׳מי. בקלות יכולנו להיות כמו דודים שלנו שברחו למצרים ולבנון ולא חזרו לעולם״.
בבית משפחת בלבסי מתגוררים חוץ מסלים, אישתו, שתי בנותיו ואחותו , גם אחיו עומאר. במשך שנים הם ניסו להשיג את הכסף הדרוש על מנת לקנות את הנכס מעמידר אך ללא הצלחה. ״רון חולדאי ועיריית תל אביב דורסים בחזירות את האוכלוסיות החלשות. העירייה יכולה לקדם מהלכים שיובילו לשינוי, לדחוף את הממשלה או אפילו לגייס כספים בעצמה, כמו שהיא תיכננה לעשות. אבל פתאום כשהממשלה נפלה הם טוענים שהם לא יכולים לעשות את המהלך. יש התנהלות של זריקת אחריות, ולמרות זאת אנחנו לא מוותרים ולא נוותר, יפו זה הבית שלנו ולא נזוז ממנה״.
"העירייה יכולה לקדם מהלכים שיובילו לשינוי, כמו שתכננה לעשות. אבל פתאום כשהממשלה נפלה הם טוענים שהם לא יכולים לעשות אותם"
אז מאין יבוא עזרם של תשבי יפו? אחד הפתרונות המקוריים עליהם מדברים פעילים בתחום הוא הקמת קרן פילנתרופית אשר תעזור למתגוררים בנכסי נפקדים לרכוש את בתיהם בהעדר תמיכה עירונית וממשלתית. ״כמובן שזה לא האידיאל אבל אנחנו מבינים שאין הקשבה בממסד״, אומר פרופ' רוני קאופמן מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. ״יפו זה מקרה מיוחד. מעבר לעליית המחירים מדובר פה בקהילה מדהימה שרוצה להשתלב ולחיות חיים משותפים. אני חושב שיפו יהיה מקרה בוחן שאם לא נצליח לפתור עלול להאפיל על עוד הרבה מקומות בארץ עם בעיות דומות״.
מעיריית תל אביב-יפו נמסר: "בניגוד לנטען, למרות העובדה שעיריית תל אביב-יפו איננה צד להליך ההסדרה של נכסי רשות הפיתוח, שכן מדובר בסוגיה ארצית שהצדדים לה הם המדינה והדיירים המוגנים מכוח חוק, עיריית תל אביב-יפו הינה העירייה היחידה שלקחה חלק בדיונים שהתקיימו בנושא בשנת 2013 ובשנה וחצי האחרונות.
"יתרה מכך, עמדת ראש העירייה, כפי שהובעה בכל הדיונים שנערכו בנושא, היא כי יש למכור את כל הנכסים המוגנים לדיירים שמתגוררים בהם מזה שנים ארוכות בהנחה של 95% ממחיר השוק. לאור זאת, הטענה כי אנו מתנערים מאחריות כלפי המתגוררים בנכסי נפקדים תמוהה ותלושה מהמציאות.
"נציין כי מאחר והנושא לא הוסדר לפני פיזור הכנסת, הוא יועלה שוב באופן דחוף בפני הגורמים הרלוונטיים בכדי להביא לפתרון ראוי והוגן לדיירים המוגנים. לעניין הטענה להחרפת משבר הדיור, אשר כידוע הינו משבר ארצי, נדגיש כי עיריית תל אביב-יפו מקדמת שורה של פתרונות בתחום הדיור, ובהם דיור בהישג יד להשכרה במחיר מופחת שיבנה בכל תכנית למגורים, בהיקפים שינועו בין 10-50 אחוזים מכלל הזכויות למגורים".
מעמידר נמסר: "הטענות המועלות בכתבה חסרות כל בסיס ולא משקפות כלל את המציאות בשטח. חברת עמידר אינה רוכשת את נכסי הנפקדים ואינה קובעת את הכללים, אלא פועלת בהתאם לנהלי והחלטות רשות מקרקעי ישראל שעבורה היא מנהלת את נכסי רשות הפיתוח, כאשר במסגרת תפקידה זה עמידר ניהלה עבור רמ"י מכירה של מאות יחידות דיור לדיירים שהתגוררו בהם. בשני המקרים המצוינים בכתבה התנהל הליך משפטי ועמידר פועלת בהתאם לפסיקת בית המשפט".