את החוויה המוזרה הזאת, אתם ידידיי החילונים, "תינוקות שנשבו", לעולם לא תבינו. אחרי יומיים של נתק מוחלט מהעולם, של תפילות, ארוחות חג ודיבור צפוף עם הקדוש ברוך הוא, אתה מגיע לפלאפון. מתחבר. כמה דקות של הלם, ניסיון להשתלט על המידע, להבין לאיפה היקום זז בזמן שנעדרת. השבוע, בליל יום שני, סיימתי את החוויה עם חיוך מריר על הפנים. אוי, מסכנים שלי, שוב נפלתם.
יומיים תמימים התייסר השיח הציבורי בגלל כמה עשרות אנשים שאכלו ארוחת חג בבלפור או הניפו שלטים ובגדי ים בחוף תל אביבי. הנה, נמצאו מחריבי הערבות ההדדית, האויב הגדול של לוחמת הקורונה. ומה מקומו של החיוך המריר התלוי בקצה שפתותיי? כי בזמן שהתעסקתם בכמה מפגינים בים – מגזר שלם בישראל חגג בהמוניו, ללא עכבות וייסורי מצפון. מגזר שקיבל החלטה שקטה שזהו, נגמרה הקורונה, היא איננה.
סיבוב קצר במוצאי החג בבירה החרדית בני ברק העניק תמונת מצב בהירה. רבבות גדשו את בתי הכנסת, בדגש על הפלג החסידי, או כפי שהם מכונים "חצרות הקודש" (אל תתבלבלו, המונח לא לקוח מחצרות בתים אלא מחצרות המלוכה). נציגי הציבור החסידיים ("אגודת ישראל") השתמשו ב'טריק' נחמד, כאשר ארגנו מראש הפגנות במרכזי הערים החרדיות כפי שדווח לראשונה במקום, כדי שישמשו תירוץ לחזרת הרבבות מחצר האדמו"רים לבתיהם. בחלק מהמקומות כלל לא התקיימו הפגנות – כך למשל בצפת, שהבטיחה הפגנה חרדית נגד העוול שנעשה ליעקוב אבו אלקיען – אך את מראות הרבבות גודשים את האוטובוסים בחזרה לבתיהם, ראינו כולנו.
איך הפך הציבור החרדי למכחיש קורונה? הלוא מדובר במגזר שעל צינון קל באף מתקשר ליועצים רפואיים והופך עולמות? האם לרבנים לא אכפת מאנשיהם? התשובה לכך מורכבת, הנה היא בתמציתה: ההערכה שהנגיף פחות קטלני מהאזהרות, ובעיקר, מחיר הריחוק החברתי גדול מנשוא. הווייתו הדתית של האדם החרדי ב-2020 נסוב סביב הקהילה. התפילות, האווירה, החתונה של האדמו"ר, הטישים, כל אלו מתפוררים בהיעדר התכנסויות.
האם לרבנים לא אכפת מאנשיהם? התשובה לכך מורכבת, הנה היא בתמציתה: ההערכה שהנגיף פחות קטלני מהאזהרות, ובעיקר, מחיר הריחוק החברתי גדול מנשוא
זהו לא צורך אגואיסטי לשמור על האימפריה. יותר מכל האדמו"רים מעורבים ונושאים באחריות על בני קהילתם. כל בעיה בשלום בית, אתגר חינוכי, מצוקה כלכלית, הכל מגיע לפתחם. כל חולה או חלילה נפטר נופל בסוף על כתפי הקהילה. הם יישאו באחריות. מדובר בהחלטה מושכלת לשמור על שלמות בריאות נפשם וקומתם הדתית של הציבור עליו הם מופקדים.
תחילה היה זה רק בשוליים. האדמו"ר מבעלזא היה היחיד שזלזל כליל בנגיף הקורונה. הוא ספג בוז ונאצות בתוך הציבור החרדי, אך ככל שחלף הזמן והמחיר של הריחוק התגלה – המדיניות השתלטה כמעט על כל המרחב החרדי. כמעט כל החסידויות שבהתחלה שמרו והקפידו – נשברו. חסידות גור, למשל, שהיתה אדוקה עם שמירת ההנחיות, מתחילה להקל בעדינות, וגם שם יש נדבקים. והיא לא היחידה.
חגי ישראל כאמור היו הקש ששבר את גב הגמל. אל אירועי הסליחות וכינוסי החיזוק נושאים עיניים שנה שלמה; מהם שואבים את האנרגיות הרוחניות; הם המזון של הנפש. לבטל אותם היה צעד אחד יותר מדי. בהיעדר תוכנית אופרטיבית – המביעה הבנה לצורך הדתי לצד חלופות הגיוניות להתקהלויות – חומות הזהירות כולן קרסו.
זה יכול היה להיות אחרת.
לוח השנה העברי קבוע עוד מימי הסנהדרין. חודש הרחמים והסליחות מצא את ישראל עמוק בתוך משבר בריאותי שנמשך יותר מחצי שנה. ניתן היה לבצע מהלך נרחב של שיתוף פעולה; התגייסות לפתרונות; הכשרת מרחבים פתוחים. אבל כמו שכל המשבר מתנהל, חילופי המהלומות בקרב מקבלי ההחלטות נמשכו עד הרגע האחרון. גם כעת, גבאים בודדים מבינים את המתווה עליו הוחלט, על רכיביו ותתי סעיפיו.
גם כעת, גבאים בודדים מבינים את המתווה עליו הוחלט, על רכיביו ותתי סעיפיו
וכך, מוצאת את עצמה מדינת ישראל עם ציבור גדול שיצא מהמשחק. בתי המדרש הומים; בתי הספר נפתחים בניגוד להוראות החוק; השגרה נשמרת בעצימות נמוכה. רשויות האכיפה, למקרה שתהיתם, התאיידו. שום ניידת משטרה לא הפריעה לאלפים שהיו דחוסים במרכז חסידי ויז'ניץ; בודדים ממוסדות חינוך השוקקים ממאות ילדים זכו ביום האחרון לביקור שוטרים.
השורה התחתונה בלתי נתפסת: ניסיונו של הפרופ' רוני גמזו להיאבק בקורונה בשיטה דיפרנציאלית – נכשל כישלון חרוץ, בשל הלחץ הפוליטי מצד החרדים. "אנחנו לא מוכנים לשבת בסגר לבד, זה לא יעבור, או כולם או כלום", אמרו והצליחו להקריס את תוכנית הרמזור. המחיר שמדינת ישראל נאלצה לשלם היא בשלילת חירותם של כל אזרחיה. סגר מלא. בשלב הזה, מכריזים החרדים: סבבה, כולם בסגר זה נחמד, אבל אנחנו לא בתמונה. שכחו מאיתנו. בתי ספר פתוחים, אלפים מגיעים לבתי כנסת, השגרה ממשיכה להתנהל. לכן, לסגר הזה אין סיכוי.
דרך נהדרת לשרידות שלטונית
הדבר המתבקש כעת הוא לפרוק את הזעם והתסכול על הציבור החרדי. אבל האמת, זו הדרך הקלה. שלטון אחראי במדינה הטרוגנית יכול היה להתמודד ולהציג תוכנית עבודה שתלכד את כולם תחת המכנה המשותף הבסיסי – יצר החיים, הרצון להינצל מנגיף קטלני. תחת זאת, הוא בוחר לעשות כל מניפולציה אפשרית שתסכסך בין האזרחים. זו דרך רעה למלחמה בקורונה, זו דרך נהדרת לשרידות שלטונית.
ניסיונו של הפרופ' רוני גמזו להיאבק בקורונה בשיטה דיפרנציאלית – נכשל כישלון חרוץ, בשל הלחץ הפוליטי מצד החרדים
כי בינתיים, הזרקורים מופנים לעבר השמאלנים-מפיצי-מחלות מבלפור; והם בתורם יתבקשו להטיל את האשמה על החרדים; ואלו בתורם יזעקו אנטישמיות, וכל צד ינסה להבליט את חלק האחר במשוואה, ומי התחיל ומי היה ראשון ומי אשם.
הזדמנות נדירה ניתנה לציבור בישראל להתלכד סביב מכנה משותף, הזדמנות שיכלה להפוך אותנו לבוגרים יותר, מחושלים ואמפתיים. בפוליטיקה של העת החדשה, זו המתחזקת את שלטונה באמצעות יצירת "אנחנו והם", הגברת קיטוב ושיחוק על רגשות שנאה חבויים – זה כנראה היה יותר מדי.