הרשת התמלאה במהרה בביקורות על ה״חלביות״ של הפגנת העצמאים ובעלי עסקים שנפגעו ממשבר הקורונה שהתקיימה אתמול. אז כן – הנואמים לא היו סוחפים במיוחד, ונראה שחסר להם ניסיון בהפקת וארגון הפגנות, ואתרי החדשות כנראה העריכו בחסר (משמעותי) את מספר המשתתפים. אבל זה היה אירוע חשוב, מרגש ומטריד, שמשקף כמה תהליכים שקורים עכשיו בחברה ובכלכלה הישראלית שכדאי לשים לב אליהם:
1. פתאום קם עצמאי ומרגיש כי הוא עם
הרגע אולי הכי מרגש בהפגנה בתור עצמאית היה ההבנה שהעצמאים כבר לא לבד, כבר לא כל אחד לעצמו. עצמאים ועסקים קטנים מצד אחד אחראים לרוב הכלכלה הישראלית. אבל עדיין, בגלל שהם בודדים ואינם מאורגנים מאחורי ועדי עובדים חזקים – הם אחת מאוכלוסיות העובדים המוחלשות ביותר.
חוויה מרכזית בהוויתו של כל עצמאי היא תחושת הבדידות. אתמול בערב, למשך כמה שעות, פתאום נשברה הבדידות הזו והעצמאים יכלו להרגיש שהם חלק מקבוצה אחת – וזה נתן להם כוח בתקופה שכל כך חסרה בה תקווה. זו קבוצה של אנשים שאין חיבור בין המקצועות של מי שמשתייכים אליה, אבל יש להם חוויות משותפות שמחברות אותם – נהגי הסעות, מורי דרך, עובדים בחיי הלילה, בעלי מסעדות ואולמות אירועים, מרצים, פועלי במה וכו׳.
אתמול הקבוצה הזו הרגישה ביחד בתחושה של אחדות גורל. אחד הנואמים אתמול הזכיר את קינת דוד – ״על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים״, והחלל הזה מייצג את הפגיעה האנושה בפרנסה של מאות אלפי עצמאים והיעדר התמיכה בהם ברמה הלאומית.
2. הזדמנות היסטורית למעמד העצמאי המקופח
כל עצמאי לומד מהר מאוד על בשרו שכדאי לו להיות בריא ושתהיה לו פרנסה – כי המדינה לא תדאג לשלם לו אם חלילה יקרה לו משהו. היום, אחרי תקופה ארוכה מאוד מאוד (ובלי אופק נראה לעין) אנשים נשארו ללא פרנסה ותחושת חוסר הצדק גוברת נוכח העוולה המתמשכת: עצמאים משלמים שיעור ניכר מההכנסה שלהם לביטוח לאומי (בממוצע כ-15 אחוז מההכנסות שלהם), אבל בבוא היום – לא מקבלים כלום. כואב לראות סכום כל כך משמעותי משולם כל שנה לביטוח לאומי בלי ליהנות ממנו בשעת הצורך וזהו אחד ממוקדי המחאה.
הקריאה אתמול של העצמאים הייתה שלא ירחמו עליהם, ולא יעשו להם טובות ויחלקו להם מענקים – אלא יתנו להם את דמי הביטוח שהם שילמו כחוק. רבים מהעצמאים היו שמחים למצוא עבודה ולהמשיך להתפרנס בתקופה זו, אך הנסיבות מקשות עליהם ״להמציא את עצמם מחדש״ בתחומים אחרים. הם לא רוצים שירחמו עליהם. לכן חשוב להקפיד שהמחאה הזו תגיע ממקום של גאווה ולא מתוך רחמים – אף אחד מאלו שאיבדו את פרנסתם לקורונה לא אשם במצב, כולנו קורבנות של הנסיבות.
הקריאה אתמול של העצמאים הייתה שלא ירחמו עליהם, ולא יעשו להם טובות ויחלקו להם מענקים – אלא יתנו להם את דמי הביטוח שהם שילמו כחוק
המחאה הנוכחית היא הזדמנות היסטורית לתקן את העוול המתמשך ולעשות מהפכה במעמד העצמאים – ואסור להרפות עד שזה יקרה. פתאום העסקים הקטנים והעצמאים נמצאים בקדמת הבמה וזה חידוש. חישבו, כמה מעט סיקור הם מקבלים ביום-יום למרות החשיבות האדירה שלהם להנעת הכלכלה. בכמה עיתונים כלכליים יש סיקור על בסיס קבוע של העסקים האלה שהיום מדממים?
3. המשבר הכלכלי הראשון של צעירי ישראל
זו אחת הנקודות הכי מעניינות ובולטות של המחאה הזו והמשבר שאנחנו נמצאים בתחילתו. הדור שלנו, אלו שנולדו באמצע שנות השמונים ואחריהן, לא ממש סבל ממשברים כלכליים. נכנסנו לשוק העבודה עם המשבר של 2008, שהשפעותיו כמעט ודילגו על ישראל, וחיינו בכלכלה שהלכה וצמחה ויצרה תחושת שפע. בשעה שבני הדור שלנו באירופה ובארה״ב סבלו מאבטלת צעירים, נשארו לגור עם ההורים, ונדדו בין מדינות בחיפוש אחר מקומות עבודה – בישראל השמש זרחה וגדל פה דור שלא יודע מה זה להצטמצם ולחיות בהאטה כלכלית.
ועכשיו אנחנו חוטפים בגדול בפעם הראשונה – ולכן לא פלא שחלק גדול מהנוכחים אתמול היו צעירים, ובהם סטודנטים, מלצרים ועובדים בחיי הלילה. הנתונים מראים שקבוצת הצעירים הלא משכילים הם הקבוצה שסבלה הכי הרבה מפיטורים והוצאה לחל״תים בשיא הסגר – ובינתיים אין אופק לחזרה שלהם לעבודה.
עכשיו אנחנו חוטפים בגדול בפעם הראשונה – ולכן לא פלא שחלק גדול מהנוכחים אתמול היו צעירים, ובהם סטודנטים, מלצרים ועובדים בחיי הלילה
הטרגדיה היא שאנחנו נמצאים רק בתחילת המשבר הכלכלי הזה, שימשיך ללוות אותנו בשנים הקרובות. לא בטוח שהדור שלנו ערוך להתמודד עם זה. אני רואה מסביב עוד ועוד חברים שנושקים לגיל 40, וגם צעירים יותר, שחוזרים לגור עם ההורים מחוסר ברירה – תופעה שלא זרה לחברים שלנו באירופה אבל לא הייתה קיימת בישראל בקנה מידה נרחב.
המצב הנוכחי גם מדגיש את הפער הדורי, כי בדור שלנו כבר יש פחות בעלות על דירות, ואנשים נדרשים לקצץ בסעיף ההוצאה המרכזי שלהם שהוא שכר דירה. בהקשר הזה כל המסרים של המחאה החברתית של 2011, שזכורות לדור הזה כהפנינג קיץ ותחושה של יציאה לרחובות והישגים, חזרו להיות אקטואליים. בדיעבד ניתן להתווכח עד כמה המחאה ההיא הצליחה להוריד את יוקר המחיה בישראל עם הטיפוס של ישראל בהשוואות בינלאומיות של יוקר מחיה, שעכשיו מכה את הדור הצעיר בעצמה.
4. אין דבר כזה מחאה א-פוליטית
מארגני המחאה הדגישו אתמול שהיא א-פוליטית. בדרך כלל זו אמירה שנועדה לאותת לחברים מימין המפה שגם הם חלק מהחגיגה. ואכן, הקורונה פוגעת בלי להבחין בפרנסה של כולם – שמאלנים, ימנים, דתיים, חילוניים, מזרחים, אשכנזים, אנשים במרכז ובפריפריה. כולם נפגעים.
אז נכון שיחסית להפגנות אחרות, כמעט ולא היו שלטים מטעם מפלגות בקהל. ועדיין, קשה לומר שזו מחאה לא פוליטית (או שמחאה בכלל יכולה להיות לא פוליטית). בהוויתה הפגנה שיוצאת נגד מדיניות שהוכתבה על ידי ממשלה היא מחאה פוליטית. בניגוד למסר שניסו להעביר המארגנים, הצעקה השלטת בקהל הייתה ״ביבי הביתה״, ובכל פעם שנואם ניסה להלהיב את הקהל – התגובה מהקהל היתה נגד ראש הממשלה.
הטרגדיה היא שאנחנו נמצאים רק בתחילת המשבר הכלכלי הזה, שימשיך ללוות אותנו בשנים הקרובות. לא בטוח שהדור שלנו ערוך להתמודד עם זה
יתרה מכך, המשבר הזה חשף את עומק הניתוק של הפוליטיקאים ממה שקורה בעם. וצחי הנגבי הוא לא המנותק היחיד – הפוליטיקאים והפקידים לא מבינים מה זה להיות עצמאי או מה זה להיות מפוטר מתעשייה שאין לה אופק לחזרה לפעילות, ולכן גם נבנתה חליפת פתרונות ופיצויים שאינה מותאמת למציאות שבה חיים העצמאים.
הפוליטיקאים והפקידים מקבלים משכורות ותנאים סוציאליים וקשה להם מאוד להכנס לנעליים של מציאות אחרת. למשל, להבין מה זה אומר להתפרנס בשיטה הפגומה של ״שוטף פלוס״ – שמעוותת כעת את כל שיטת הפיצויים לעצמאים שהופעלה עד כה (וגורמת לכך שרבים מהם לא יפוצו). מתוקף שיטת ״שוטף פלוס״ עצמאים רבים המשיכו לקבל הכנסות בחודשים הראשונים למגיפה על עבודות שביצעו הרבה לפני שהקורונה נחתה כאן.
כל אלה מתחילים עכשיו להרגיש את הפגיעה בכיס והיא תתמשך בחודשים הקרובים. ועדיין – הם אינם זכאים לפיצויים שנקבעו למי שבחודשי הסגר ההכנסות שלו ירדו בלפחות 25%. המוני עצמאים נכנסים עכשיו לקו האש והם לא רואים התאוששות באופק (וגם אחרי שיכנסו להם עבודות חדשות – יקח להם עוד כמה חודשים לראות את הכסף חוזר לזרום אליהם).
5. הסולידריות החברתית נשחקה עד דק
התקופה הזו מעצימה את היעדר תחושת הסולידריות החברתית, והפילוג הרב שקיימים בחברה. זהו תוצר של מדיניות כלכלית ימנית במשך יותר מעשור שחלחלה לחברה ותרבות פוליטית משסעת ומפלגת שזרעה שנאה בעם. לא פלא שכעת אנחנו רואים גל של מחאות ומאבקים שמשקפים אווירת משבר אמון כללית ומתקשות להתחבר לגל אחד סוחף. הדגלים השחורים, Crime Minister, העצמאים, האמנים, העובדים הסוציאליים ועוד.
אתמול זה התחיל להתחבר. אבל זה עוד רחוק מגל סוחף, ותמיד יימצא או יחפשו איזה שעיר לעזאזל או גורם מימון זר, כדי לתקוע טריז ולהחליש. המחאה הנוכחית היא הזדמנות לחבר את החברה הישראלית מחדש על ערכים של שוויון וצדק חברתי, לכולם, ולא רק למגזר המקורב הנוכחי שמקבל ליטוף מראש הממשלה.
6. בדרך לשלטון טוטליטרי?
נורת האזהרה החמורה ביותר אולי שצריכה להידלק בעקבות ההפגנה אמש היא התגברות הסימנים להתפוררות הדמוקרטיה. אנשים רבים חששו אתמול לקחת איתם את הטלפונים שלהם להפגנה מחשש שיאכנו אותם (ומי יודע מה הלאה ואיך יסמנו אותם) – זהו סממן מדאיג של משטר טוטליטרי אפל שאין בו חופש פרט ולא ניתן למחות באופן חופשי.
אירוע זה מצטרף לאירועים נוספים אחרים בתקופה האחרונה, למשל תיעוד מעצרים אלימים על ידי שוטרים של אזרחים שלא עטו מסיכות. עד לא מזמן הסתכלתי בהערצה על המפגינים באביב הערבי או בהונג קונג שלמרות הסיכון למחות נגד המשטר יצאו לרחובות והפגינו. לא חלמתי שארגיש כמוהם במדינה שלי. עצוב מאוד שאחרי חודשים שעולם התרבות מודמם ומדמם, ההפגנה אתמול הסתיימה באירוע שבו פרשים רכובים על סוסים הרחיקו צעירים מכיכר התרבות.
7. למה הפעם זה יצליח?
ניסיונות העבר מוכיחים שלהפגנות ומחאות יש השפעה מוגבלת. המבקרים מיהרו להספיד את ההפגנה, ואכן למחאה הזו עדיין אין מנהיגים מספיק רהוטים וסוחפים. אבל היה משהו מרומם רוח אתמול בתנועה של אנשים ברחובות נוהרים לכיכר. אין מישהו שהמחאה הזו לא רלבנטית עבורו (או עבור קרוביו במעגל הראשון) וכל כך חסרים בתקופה הזו אירועים שיתנו, ולו לרגע, תחושה של שינוי ותקווה. בניגוד להפגנות קודמות, לפני שנה או שנתיים, בתי העסק בסביבה לא היו מלאים בלקוחות שזרמו אליהם לאספרסו בשירה או בירה בבר בסביבה.
ובכל זאת, דווקא בגלל זה, יש לי יסוד להאמין שאולי הפעם המחאה כן יכולה להזיז דברים. בראש ובראשונה בגלל שלאנשים לא נשאר הרבה מה להפסיד – אחרי חודשים שרבים מהם נותרו ללא פרנסה וללא תקווה, הם יהיו מוכנים ללכת רחוק. בשחיתות אפשר להילחם, אבל היא לא מפריעה ללכת למכולת או לשלם שכר דירה (כרגע) וגם תמלוגי הגז ישפיעו על העתיד שלנו, אבל לא יפגעו בנו ביום-יום. כעת אנשים באמת רעבים, באמת נאבקים. נראה שתחושת הייאוש גוברת, אחרי שכבתה אשליית האור שבקצה מנהרת הקורונה. ודווקא מהמקום הזה של הייאוש והרעב יכולה לצמוח מחאה אפקטיבית, בתנאי כמובן שתתרחב גם מחוץ לבועה התל אביבית.
אנחנו בתחילת הקיץ, ומלחמות לא עושים בקיץ – אבל מחאות כן (גם בחום התל אביבי). הבעיות מתחילות כשבמוצאי שבת גשום ואי אפשר להפגין. אבל עד אז, יש זמן ומי יודע כמה גלים של קורונה. זה הזמן לצאת מהבית.