בשבוע שעבר סערו לרגע הרוחות בעקבות הספין התורן שיצא מבלפור, לפיו מפגינים לכאורה "פרצו מחסומים" ובעקבות כך פונה ראש הממשלה ל"חדר מאובטח". הספין השקרי הזה פורק לחתיכות ב"עין השביעית", והספינה שטה הלאה, אל שרשרת הספינים הבאה.
לכאורה, הכל כרגיל. השלטון משקר, התקשורת מדבררת. אך נדמה שהסדק שנפער הפעם היה רחב יותר. הספין שוגר ותוך דקות דוברר בו זמנית בשלושה ערוצי טלוויזיה מרכזיים (טלוויזיה; זכרו זאת), ואז שוכפל בדיווחי המשך.
באותן דקות ממש המפגינים מול מעון ראש הממשלה ידעו שמדובר בשקר בוטה; הם היו שם בעצמם. לרגע קל מסכת האמינות של אולפני החדשות נשרה ומאחוריה ניבט קלסתר זר ואכזר. הסצינה הזאת הזכירה לי סיפורים של חיילי מילואים במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, שבעודם לכודים בקרבות נסיגה אבודים היו שומעים בקול ישראל "דיווחים" על נצחונותינו הסוחפים בחזית.
אין כמו מראה עיניים כדי לנתץ את הדימוי הנייטרלי של כלי התקשורת.
המפגינים בבלפור חווים כעת משבר זוגיות עמוק עם התקשורת. לפני שלושה שבועות סוכל ניסיון הצתה של המאהל ובנס לא נשרפו בו חיים גברים, נשים וילדים. התקשורת כמעט שלא הביעה עניין ודיווחה בלקוניות. הניכור הזה יילך ויגדל, אני מאמין. יש לקוות שמעז ייצא מתוק, ושהוא ינביט מתוכו זרעים של חשיבה ביקורתית ופתוחה יותר כלפי אלטרנטיבות אמיתיות לתקשורת הממסדית.
עתק הדבק לבלפור
הדינמיקה מוכרת. לפני 10 שנים, כשמחאת קיץ 2011 עדיין היתה בעיצומה, כתבתי פוסט ששמו "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים", על רקע אירועים דומים. לצד ניתוח כשלי התקשורת בדיווח אמת על המחאה, קראתי שם להקמה של כלי תקשורת אלטרנטיבים, אזרחיים. תקשורת המיינסטרים, כתבתי שם, היא זאב בעור כבש:
"השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – 'זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים' – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים.
"התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא 'אלימה'. אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ'אלים'".
העתק-הדבק למחאת בלפור
בעשור שחלף אכן חלה פריחה של ממש בתקשורת העצמאית בישראל (אף כי לא כולה אלטרנטיבית; על כך בהמשך), ולכאורה, הגיוון בתכנים גדל בהתאם. אבל בפועל, ככל שהדברים נוגעים לצריכת חדשות יומיומית, מקור המידע העיקרי של רוב הישראלים עדיין הינו ערוצי הטלוויזיה, "ישראל היום" וקבוצת "ידיעות אחרונות". "הארץ" הולך ומתבסס כתקשורת אלטרנטיבית, אבל החשיפה אליו שולית, נמוכה מ-4 אחוז.
והנה, אם אחרי העשור התוסס הזה של תקשורת עצמאית, עדיין לשכת ראש הממשלה מסוגלת להפעיל בלחיצת כפתור את כל כלי התקשורת המרכזיים, ולהשתלט בקלילות שכזאת על השיח הציבורי בנושאים כה רבים ללא כל התנגדות – כנראה שלא עשינו כברת דרך ארוכה מאז קיץ 2011.
התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון. עוד ועוד אנשים מבינים את זה, אבל מה עושים עם ההבנה? איך בונים אלטרנטיבה?
תזונה חדשותית בריאה
המטרות של הטקסט הזה צנועות. אני לא יזם ולא עורך ולכן לא אחלק כאן עצות למי שרוצה לפתוח כלי תקשורת אלטרנטיבי. למעשה, הכתיבה בבלוג במשך השנים חשפה אותי להרבה מאד מקורות מידע אלטרנטיביים, כולם בעברית, עד שבהדרגה פתרתי לעצמי את הבעיה. סיננתי את התעמולה, מחקתי את רעשי הרקע, וגיבשתי לי תזונה חדשותית בריאה. מאפייניה העיקריים: דיווחי אמת והנחות מוצא אידאולוגיות ברורות, לא מטושטשות או מוסתרות, שנוח לי איתן.
אין בישראל כלי תקשורת אלטרנטיבית אחד, שייתן לך את כל התוכן הנחוץ בלחיצת כפתור. אבל בשום מקום בעולם אין דבר כזה. המצב אצלנו די גרוע, אבל ממילא צרכן התקשורת האלטרנטיבית צריך להתאמץ יותר מאשר בטטת הכורסא, שסופגת תעמולה בשידור ישיר למוחה ממכשיר הטלוויזיה.
מצד שני, המאמץ כבר לא קשה כל כך, ואחרי תקופת הסתגלות ראשונית, מתפוגג כליל.
את הידע וההיכרות שלי עם מקורות המידע האלטרנטיבים ברשת אני חולק בשמחה עם אחרים. אם תרצו, יש כאן מעין "תו איכות" סובייקטיבי: קראתי ידיעות ודוחות של כל הגורמים שיימנו עוד מעט כאן, ולא מצאתי בהם, גם לא לאחר זמן ממושך, סילופים או הטעיות שגרמו לי לפקפק באמינותם (גם אם פה ושם נפלו טעויות בתום לב).
אני מאמין שמי שיגבש לעצמו רשימת קריאה מתוך המקורות שיובאו כאן יכול כבר היום לקבל תמונת מציאות מלאה ואמינה של כל טווח הנושאים שאמורים להטריד אזרח מודע וחושב בישראל: זכויות אדם, צדק חלוקתי, בריאות, ביטחון, דיור, חינוך, תכנון ובניה.
נכון, צריך להיגמל מתקשורת המיינסטרים. זה קשה, אני יודע. כולנו צריכים מדי פעם את החיוך של תמר איש-שלום או את הבריטון של אלון בן-דוד. כולנו אוהבים להתפוצץ מזעם על עמית סגל ודני קושמרו. זו מין התמכרות פולחנית כזאת. אבל בלי גמילה מן הפולחן העקר הזה, לא תצליחו לפנות מקום בתוככם לאלטרנטיבה. הבועה התקשורתית היא רק זה – בועה. ומחוץ לה יש עולם אמיתי, לא חלל ריק.
אוריינות תקשורתית
אוריינות תקשורתית היא הכישור האזרחי החשוב ביותר בתקופה הנוכחית. למרות זאת – אוקיי, בגלל זאת – אין לה זכר בתכנית הלימודים התיכונית, שגם כך לימודי האזרחות שבה דולדלו מכל תוכן ממשי.
איך קוראים חדשות? איך מפרידים בין כותרת לתוכן? מדוע שתי ידיעות בעלות תוכן כמעט זהה ממוסגרות באופנים שונים? כיצד פועלות קונוטציות רגשיות בתיווך חדשות (תמונות, צבע, פונט)? איך מזהים ידיעה שמקורה בדובר או ביחסי ציבור? מתי עיתונאי מציג עובדות כ"גרסאות" וגרסאות כ"עובדות"? מתי התקשורת מגדירה מחאה כ"מהומות" ומתי כ"הפגנות"?
מדוע ציטוטים מפוליטיקאים עושים הרבה יותר כותרות ממעשיהם? מה פשר "האיזון" בין שקר שמציג צד אחד לבין עובדות שמציג צד שני? מיהם הדובר והנמען הסמויים של מסרים תקשורתיים? כשידיעה נוקטת בגוף ראשון רבים ("כולנו תורמים לצה"ל") או בגוף סתמי ("שומרים על הביטחון") – מי כלול בגוף הזה ומי מודר ממנו? מה הקשר הסמוי בין עיתוי ידיעות שמעלות את מפלס החרדה הביטחוני לבין ידיעות על דיונים בתקציב הביטחון? בסכסוך בין חזק לחלש – מי יקבל את הכותרת?
אזרח חושב לא יכול לממש את אזרחותו במלואה מבלי שרכש אוריינות תקשורתית. אם לא בבית הספר או באוניברסיטה, אז מן החיים עצמם, בהדרגה, מתוך חשיפה גוברת והולכת לקולות ביקורתיים בתקשורת. אך אין דרך לפתח יכולת כזאת במסגרת הצרה של תקשורת צייתנית וכנועה, שאינה מאפשרת אפילו לשאול שאלות כאלה ומונעת כל ניסיון להתבונן במציאות במשקפיים אחרים.
מה הקשר הסמוי בין עיתוי ידיעות שמעלות את מפלס החרדה הביטחוני לבין ידיעות על דיונים בתקציב הביטחון?
הפוסט הזה לא מנסה להנחיל אוריינות תקשורתית; כאמור, זה לא דבר שנרכש ברגע או בחודש או בשנה. בראשית ימי הבלוג עוד ניסיתי פה ושם לקחת מקרי מבחן ולחשוף את העיוותים וההשמטות והסילופים שבסיקור החדשותי השגרתי של אירועים ביטחוניים: הנה דוגמה אחת, הנה דוגמה שניה. חדלתי מזה, זה עיסוק מייגע ולא מתגמל. הזמן קצר והאנרגיה מוגבלת: מוטב להשקיע את משאביך בשיקוף וניתוח מדויק של המציאות מאשר בהוקעת הסילופים השגורים בתקשורת. אתה מקווה שבדרך עקיפה הקוראים גם יקלטו משהו מן האופן שבו אתה קורא את התקשורת. מי שקורא ברציפות כתבות ב"עין השביעית" יפנים גם הוא יכולת מצוינת לקרוא "מבעד" למסכי העשן של התקשורת.
כל איש שמאל שצבר קילומטרז' מינימלי בוויכוחים פוליטיים יודע זאת היטב: תמונת המציאות של רוב רובם של אזרחי ישראל משובשת כליל, וחלק עצום מהם חסר את הכישורים לתקן זאת. אוריינות תקשורתית איננה צומחת כך סתם מאליה, ובסביבה רעילה כמו תקשורת המיינסטרים, היא גוועת.
הטקסט הזה, ברוח הבלוג כולו, אינו מיועד למי שאינו מודע אפילו לכך שיש בעיה יסודית עם כלי התקשורת. אבל מי שכבר הבין זאת, אני מקווה, אולי יפיק תועלת מן ההמלצות שיובאו בהמשך, ויחווה משהו מאפקט כדור השלג המתגלגל: ככל שאתה צורך יותר תקשורת ביקורתית, כך אתה מפנים יותר שיפוט ביקורתי שתוכל להחיל בעצמך על דיווחים מגויסים. ככל שאתה נחשף למציאות האמיתית, קל לך יותר לזהות את הסילופים שלה. אחרי זמן מה, תאמינו לי, זה הופך לטבע שני.
ואדגיש פעם נוספת ואחרונה: אלה ההמלצות שלי, שמשקפות את טעמי, ומתבססות על ניסיון החיים שלי והכרותי עם הזירה התקשורתית במשך שלושה עשורים לפחות. אין לראות בהן משהו יותר מזה.
המלצות עקרוניות
כתיבה כרוכה במחיקה, הרגלים חדשים דוחקים הרגלים ישנים. לפני שתרגילו את עצמכם בתקשורת האלטרנטיבית, עליכם להיגמל מתקשורת המיינסטרים, ובראש ובראשונה, מן האגף הרעיל ביותר שלה. זו, אם כן, ההמלצה הראשונה והכי חשובה של הפוסט הזה:
תתנתקו מערוצי הטלוויזיה!
וזאת מכמה וכמה סיבות.
ברמה הבסיסית ביותר, צריכת חדשות מן הטלוויזיה מדכאת ומנוונת את החשיבה העצמונית שלכם. המדיום הטלוויזיוני עצמו פועל עליכם בשלל דרכים לא מודעות, חלקן הגדול רגשיות לחלוטין, להבדיל מן המדיום הטקסטואלי; הוא מותיר אתכם חסרי הגנה ופגיעים למניפולציות.
כשאתה צופה בחדשות אין לך יכולת "לגלול אחורה" ולהרהר שנית על משפט תמוה או בעייתי ששמעת, מה שניתן תמיד לעשות עם טקסט שמונח לפניך. אתה כמעט לא מסוגל לאתר סתירות פנימיות' כי אתה רתוק לקצב האינפורמציה שזורם מן המסך. וזאת, כל הזמן, נבלעת בשלל מסרים אחרים (עריכה, מוזיקה, עוצמה ויזואלית וכיוב'). אירועים נדחקים מפני אנשים, ועובדות נרמסות על ידי "התבטאויות".
אבל יש כמובן סיבות מהותיות וקונקרטיות הרבה יותר. ערוצי הטלוויזיה הישראלים פועלים בטווח מאד מצומצם של הקונצנזוס וחוששים לעורר את רוגזם של בעלי הבית ושל איזושהי "דעת קהל" מדומיינת, מעין מטרוניתה חסודה וזעפנית, שאסור חלילה להעכיר את רוחה.
ערוצי הטלוויזיה חוששים לעורר את רוגזה של "דעת קהל" מדומיינת, מעין מטרוניתה חסודה וזעפנית, שאסור חלילה להעכיר את רוחה
אולפני הטלוויזיה חתומים על ברית מלוכלכת עם הפוליטיקאים שפוקדים אותם – אנחנו לא נשאל שאלות קשות מדי, אתם תמשיכו לתת לנו רייטינג. ההצגה הזאת נסדקת מדי פעם, כשמרואיין מפוצץ ראיון אחרי שאלה שלא תואמה איתו מראש. יש להצגה כללים, ואסור לחשוף אותם בפני הקהל.
וכמובן, השוט שמתנפנף כל הזמן מעל: תרבות הסאונדבייטס, ההקצבה האכזרית של 2 וחצי דקות לכל אייטם (במקרה הטוב); הפורמט התזזיתי פשוט לא מותיר כל אפשרות אחרת, שהמעט שניתן יהיה לומר במסגרתו הוא המובן מאליו, הקונצנזואלי, הידוע משכבר, ולא חלילה מסר חדש וטיפה מאתגר יותר, שמצריך – הו, חבל, בדיוק נגמר לנו הזמן! – 4 או 5 דקות. הנה קטע ישן שבו נועם חומסקי מסביר כיצד פועל "טרור התמציתיות" בטלוויזיה.
אני הפסקתי לצרוך חדשות מהטלוויזיה לפני יותר מ-20 שנה. למעשה, אני כבר לא מסוגל לצפות באייטם חדשותי בטלוויזיה מבלי לקפץ בחוסר נוחות בכסאי אחרי חצי דקה; המניפולציה פשוט גולמית מדי, לא יורדת בגרון. התועלת היחידה של ערוצי הטלוויזיה בזירת החדשות היא בתכניות תחקירים כמו "המקור" ו"עובדה", המקומות האחרונים שבהם עדיין נעשית עבודה עיתונאית רצינית. בכל השאר – הניחו, הרפו מן המכשיר, התרחקו ממנו. "הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר, שלפני 27 שנים היטיב לראות לאן כל זה הולך:
"ויש גם פתיח מוכן, וגם סרטונים, וגם מגיבים מן הקהל ובאולפּן השני, ויש גם מוקיון לקשר בין הקטﬠים, ויש גם בריון לﬠשות שﬠרוריות, וגם מוזר תמהוני אחד להכניס צבﬠ, וכבר מתחילים ואסור לקלקל את הסדר שהוכן, או לחדש משהו מחוץ למתוכנן או לתת לשיחה להתחמם ופתאום והיא נﬠשית מﬠנינת, תודה רבה תודה רבה, ועוד מילתו על לשונו ישוסﬠ, ﬠיני המנחה כבר ריקות וכבר נדדו והן מאיצות בדובר הבא וכבר הוא מושתק בגבורה, וגם מי שבא אחריו כבר אמר וסולק נדהם, לא כל שכן אם לא הצליח אלא רק לגמגם ונמאס כשﬠוד לא אמר כלום, ומעבר הכל מנצח אותו מנחה, איש חכם, חכם החכמים, חכם מכל מוזמניו, מכל המומחים, ומכל הידﬠנים וגם שסﬠ ישסﬠ אותם שיראו מי כאן החכם…
"אל תלכו לטלוויזיה. יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שתנשמו לומר דבר, נמאסתם לפני שהתחלתם, וכשאינכם אומרים את השורה שציפֿו מכם, יהפכו אתכם לגלמים מחוקים, הכל יהיה רוﬠש סביבכם והומה, ורק המנחה החוכם והמפיק הנמרץ יודﬠים כי לא אתם ולא דבריכם אלא מﬠמד התכנית בסקרים וכוחה למשוך מפרסמים – זה כל הדבר – ואתם רק פתאים שנלכדו והוצגו נלﬠגים לפני כל הﬠם."
"אסור לנטוש את הספינה"!
זהו הטיעון השגרתי נגד ההמלצה להפנות עורף לערוצי הטלוויזיה. אסור להפקיר את השטח לתעמולת השלטון! אסור לוותר לבעלי ההון! אסור לנטוש את הספינה!
ובכן, לא נטשתם. מאז מחאת קיץ 2011 לא נטשתם, ומה השגתם? כלום. פחות מכלום, כי התקשורת של היום עוד פחות מחויבת לסדר יום אזרחי מזו שהיתה לפני עשר שנים. ובכלל, כל הטיעון הזה של "לשנות מבפנים" מערכות מאובנות של הממסד, טיעון מעגלי לחלוטין, דומה להחשיד לטיעונים נגד סרבנות.
– אסור לסרב לשרת בצבא! צריך לשנות מבפנים!
– אוקיי, ניסיתם?
– כן. חשוב שיהיו אנשים מצפוניים במחסומים, חשוב שיתגייסו שמאלנים למג"ב.
– נו, וזה עובד לכם? הכיבוש נהיה נאור יותר?
– לא, בכלל לא. אבל תגיד לי רגע, הסרבנות השיגה משהו?
– אתה שומע את עצמך? אתה פוסל את הסרבנות ומאחל לה להיעלם, ובאותה נשימה מוקיע אותה שהיא לא השיגה כלום? ואיך היא תשיג משהו אם אין לה לגיטימציה? אותו רוב שמאמין ב"שינוי מבפנים" ולא מוכן לשום שינוי מבחוץ – עוד יש לו חוצפה אחר כך להאשים את המיעוט הזעיר שנותר בחוץ שהוא קטן וחלש מדי מכדי לחולל שינוי??
את ספינת ערוצי הטלוויזיה צריך לנטוש לא מחר אלא היום, לא היום אלא אתמול, כי זו ספינת עבדים, והשבויים בה מובלים כבולים אל חיים של שעבוד מנטלי; בשר מסכים שהופך לבשר תותחים. כל האנרגיות שמושקעות בהבטחת שוויון מגדרי בייצוג על המסך, בדרישה לראות ולו ערבי אחד בפאנל הפרשנים – האם הן השפיעו במשהו על טווח התכנים שנכנסים לסיקור, על אופן המיסגור שלהם? לא חכם יותר ונכון יותר להקים אלטרנטיבה שגם תבטיח שוויון מגדרי ואתני וגם תדווח חדשות מנקודת המבט של כלל האזרחים ולא מנקודת המבט של השלטון וההון?
את ספינת ערוצי הטלוויזיה צריך לנטוש כי זו ספינת עבדים, והשבויים בה מובלים כבולים אל חיים של שעבוד מנטלי
התקשורת האלטרנטיבית תמיד תהיה מיעוט. אבל כדי לחולל שינוי, לפעמים שינוי דרמטי, לא צריך להיות רוב. והמיעוט הזה יילך ויתחזק, מעגלי השפעתו יילכו ויתפשטו (כמו שכבר קורה), ויקרינו על המיינסטרים, שבעל כורחו ייאלץ להביט מעבר לקצה אפו.
האם ערוצי הטלוויזיה היו מסקרים את ההפגנות בבלפור ללא האתגר העקבי והעקשני שהציבה להם אור-לי ברלב בדיווחיה? האם הם היו מפנים חצי דקה לאירוע המזעזע בא-רכיז שבו חייל ירה בהרון אבו-עראם בצווארו (וגרם לו שיתוק כללי) במהלך ויכוח על גנרטור, אלמלא האירוע תועד בידי תושב המקום – סוג של "תקשורת אלטרנטיבית" – ואז קיבל תהודה ברחבי האינטרנט? האם הממותה המאובנת הזאת – התקשורת הממסדית – בכלל מסוגלת להתיק את מבטה מן הקשקשת הפוליטית השגורה ולבחון לעומק מצוקות אמיתיות בחברה ללא בעיטה מבחוץ?
היו אתם הבעיטה.
דללו למינימום צריכת "דעות"
טורי דעה – למה זה טוב? איזו תועלת צומחת מהם? במה הם משפרים את העולם?
אחת מן השתיים: אם אתה מסכים כבר עם הדעה, לאיזה צורך אתה קורא אותה? ואם אתה לא מסכים איתה (ואפשר כבר לדעת מראש, על פי שם הכותב, או מן השורות הראשונות) – לשם מה לקרוא? הרי לא תזוז מדעתך. האם אי פעם בתולדות התרבות הכתובה מישהו שינה את דעתו בגלל טור דעה של מישהו אחר?
אני כמובן מיתמם. יש לאנשים אלף ואחת סיבות לקרוא טורי דעה. לפני הכל, ההנאה הנרקיסיסטית בחיזוק חיצוני לדעה שלך עצמך. ותמונת הראי שלה – ההנאה הסדיסטית בלעג לדעות הפוכות משלך. זו וגם זו משמשות לגיבוש של קהילת טעם, מעין שבט שמתכנס סביב מדורת הדעות "הנכונות", מפרנס אותה בעוד ועוד טורי דעה שחביבים או נתעבים עליו, ומגיב עליהם במרץ מדי יום ברשתות החברתיות.
אוקיי. סבבה. ועדיין, אף אחד מן הצרכים השבטיים האלה אינו קשורה לרווח חדשותי, ללימוד משהו חדש ומעניין על המציאות שסובבת אותנו. וכאן כבר מסתמן הנזק הפוטנציאלי. כל הרעיון של התקשורת האלטרנטיבית הוא לחשוף אותך להיבטים סמויים של המציאות, כאלה שאינם מדווחים בכלי התקשורת. חשיפת-יתר לדעות של פרשנים, שמפורסמות בתקשורת המיינסטרים ומגיבות על תמונת המציאות המצומצמת ממילא שמדווחת במיינסטרים, רק חוקקת בך עמוק יותר את אותם גבולות גזרה ארורים, ומקבעת אותך בתוך המשחק המכור מראש שניסית לפרוץ.
חשיפת-יתר לדעות של פרשנים שמגיבות על תמונת המציאות המצומצמת ממילא שמדווחת במיינסטרים, רק חוקקת בך עמוק יותר את אותם גבולות גזרה
לא דעות יפרצו את עולמך אלא ידיעות – ידיעות קשות, מהממות, שלא היו מוכרות לך, שקיבלו אור ומשמעות חדשה מכוח הצגתן בשפה חדשה ורעננה. זאת מהותה של התקשורת האלטרנטיבית, ומי שרק חפץ להתבשם בדעותיו ובדעות אחרים, כנראה שעדיין אינו בשל לקראתה.
תקשורת אלטרנטיבית ולא "עצמאית"
בשנים האחרונות מדברים על פריחה של "התקשורת העצמאית" בישראל. יש לה כנסים, יש לה דוברים שמקבלים במה בתקשורת הלא-עצמאית, חוקרים אותה באקדמיה וכד'.
לכן חשוב לחדד: תקשורת אלטרנטיבית ותקשורת עצמאית אינן בהכרח חופפות. המונח הראשון מציין תוכן ביקורתי שחורג מן הקונצנזוס; המונח השני מציין אי-תלות מוסדית ופיננסית בגופי התקשורת המרכזיים. הראשון אינו גורר את השני והשני אינו גורר את הראשון.
למשל: בתוך התקשורת הממסדית מתקיימות גומחות חתרניות, שבהן פועלים עיתונאים אלטרנטיבים. בהמשך אנקוב בשמותיהם ואספק קישורים לעמודי הכתבות שלהם. שלא במפתיע, רובם שייכים לקבוצת שוקן, אבל לא רק, וכמובן שבקבוצת שוקן פועלים גם הרבה מאד עיתונאים שמתיישרים לפי צווי המיינסטרים.
ולהיפך: התקשורת העצמאית לא תמיד מספקת תכנים אלטרנטיבים, ולא פעם אתה מוצא בה הדהוד של סדר היום הפוליטי שנקבע בתקשורת המיינסטרים. בעיה נלווית היא נטייתם של רבים מאתרי התקשורת העצמאית להתרכז בכתיבה מגזינית-בידורית או בטורי דעה. יצרני חדשות אלטרנטיבים הם מצרך נדיר.
מה עוד לא כללתי בהמלצות שלי? ארגונים אקטיביסטים שמתמחים במאבק בשטח – הפגנות, ייצוג משפטי או ארגון קהילתי – ולא באיסוף מידע והפצתו. בכך אינני רומז חלילה שמידע חשוב יותר מפעולה, אולי להיפך. אלא שהמומחיות שלי היא באיסוף המידע וניתוחו, הפיכתו לידע פוליטי; בלעדי ידע כזה לא תיתכן פעולה פוליטית אפקטיבית. קודם תלמדו מה לא בסדר ולמה זה לא בסדר, אחרי זה תלכו לעשות מהפכות.
אם הידע כבר ברשותכם, ואתם יודעים איפה ואיך לעדכן אותו – הטקסט הזה מיותר בשבילכם. גדלתם ממנו. אבל בזמן שגדלתם, צמחו פה דורות חדשים, ואלה מושלכים בזה אחר זה אל תוך לועה של מפלצת המיינסטרים שגורסת אותם עד דק. מישהו צריך לאותת להם, ובזמן הנכון, שיש אלטרנטיבות. הטקסט הזה מיועד לכל מי שרוצה להתנתק מעטיני התקשורת הכוזבים וחושש שיישאר ללא תזונה חדשותית מלאה. לחשש הזה אין בסיס.
התקשורת האלטרנטיבית הישראלית ברובה מבוזרת בין אתרים ועמותות שונות, מן הסיבה הפשוטה שמדובר בגופים דלי-תקציב שבקושי מצליחים להחזיק מערכת תחקירים והפקה אפילו בתחום הצר שלהם (למרות כל מיליוני הדולרים שסורוס מזרים אליהם מדי חודש ?).
בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בבלגן דרך חלוקה לקטגוריות תוכן. הריבוי לכאורה עלול לרפות את ידי מי שחפץ לצלול אל הבריכה הזאת, אבל זה יהיה רושם מוטעה. הרשת כיום מספקת אמצעים פשוטים ליצור לעצמך תמהיל חדשות יומי או שבועי, שלא יצריך השחתת זמן על חיפושים ממושכים (כמה טיפים יופיעו בסוף הטקסט).
אתרי תקשורת אלטרנטיבית מובילים
יש בישראל המון תקשורת אלטרנטיבית, אבל מערכות עיתונאיות שפועלות על בסיס יומיומי ומסקרות טווח רחב של נושאים, בדומה לכלי התקשורת במיינסטרים, כמעט שאין בזירה האלטרנטיבית. ארבעה בולטים מעל השאר:
"שיחה מקומית". האתר החשוב ביותר בתקשורת האלטרנטיבית בארץ, שבמידה רבה סלל את הדרך לאחרים. עוסק בכל הנושאים כמעט, החל מזכויות אדם, סביבה, מגדר, חינוך וניאוליברליזם. יש שם שורה של כותבים מעולים, נזכיר רק את אורן זיו, כתב השטחים הטוב בישראל.
"הטלוויזיה החברתית". כשמה לא היא – הטלוויזיה החברתית עוסקת לא מעט בנושאים מדיניים וצבאיים, נושאי סביבה, זכויות אדם ועוד, לצד הרבה נושאים חברתיים. החומרים מצולמים ומונגשים באופן ידידותי למתחילים.
"המקום הכי חם בגיהנום". אתר בעל מחויבות חזקה למחאה חברתית, פליטים ומבקשי מקלט, פמיניזם וזכויות אזרח.
"העין השביעית". אתר שהחל לפני שנים ארוכות כסוג של חצר אחורית שבה עיתונאים דיברו בחופשיות זה על זה, ובהדרגה הפך להיות כלב שמירה נשכני של הדמוקרטיה הישראלית. תחקירים מושקעים על קשרי תקשורת והון, בעלויות צולבות, דילים סמויים בין פוליטיקאים לכלי תקשורת, פרסום סמוי, וגם עיסוק גובר והולך במכונת התעמולה הישראלית ("הסברה").
בחלוקה לנושאים, הנה המלצות יותר ספציפיות.
פלסטינים: הגדה המערבית ועזה
ארגוני זכויות האדם החשובים בישראל מפרסמים, לצד דוחות תקופתיים שבוחנים נושא אחד לעומק, דיווחים שוטפים. קל מאד להיכנס ולהירשם ולקבל את העדכונים האלה.
הניוזלטר של "בצלם": כל נושא שקשור לפגיעה הישראלית בזכויות אדם בגדה המערבית ובעזה.
"יש דין": מתתמחים באלימות מתנחלים וטרור יהודי, הפקעת קרקעות, ואכיפת חוק (או היעדרה) בשטחים.
"המוקד להגנת הפרט": ייצוג משפטי של קורבנות האפרטהייד – חקלאים שאדמתם נגזלה, משפחות שהופרדו, חולים וסטודנטים שחייהם שותקו בגלל מגבלות תנועה, וכד'.
"גישה": מקור החדשות הבלעדי בעברית לתוצאות ההומניטריות של מדיניות המצור הישראלית על עזה. התקשורת הישראלית זנחה לחלוטין את סיקור עזה לאחר שאימצה את הנרטיב השקרי ש"יצאנו משם". גם ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-מזאן" מספק מידע חשוב על פעולות של צה"ל בעזה.
"האגודה לזכויות האזרח": לא רק ניירות עמדה וסיכומים רבי ערך בנושאי הכיבוש תמצאו כאן, אלא פריסה רחבה של נושאים אחרים: בריאות, חינוך, דיור, חופש ביטוי ופרטיות.
המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם מפיק מדי שבוע דף מידע מקיף על הפרות של זכויות אדם בגדה המערבית ובעזה, ומדי פעם דוחות שממוקדים בנושא מסוים; אין מקור אמין יותר לסטטיסטיקה של הכיבוש.
"כרם נבות": ארגון תיעוד ומחקר שעוסק בגזל הקרקעות בגדה המערבית על כל היבטיו (חקלאות, תיירות, הקצאת אדמות מדינה ועוד).
"שלום עכשיו": בסיס הנתונים הרחב והמלא ביותר על מפעל ההתנחלויות, כולל עדכונים שוטפים על כל התפתחות שקשורה בהן – תכנונית, משפטית או פוליטית.
כתבי השטחים של "הארץ" תמיד היו מצוינים (למרות שעמירה הס יש רק אחת), וקיבלו חשיפה נרחבת בעיתון. תעקבו אחרי הגר שיזף, הכתבת הנוכחית.
מזרח ירושלים
העיתונאי החשוב ביותר שמסקר את מהלכי הייהוד ונישול הפלסטינים במזרח ירושלים הוא ניר חסון מ"הארץ". על שמו רשומות חשיפות רבות של דרכי הפעולה הנלוזות של עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" בסילואן ובשכונות נוספות, כמו גם התעללות המשטר בתושבי עיסאוויה. גם מאיה הורודוניצ'אנו מ"וואלה" מדווחת מן האזור הזה בעין ביקורתית.
שתי עמותות פעלתניות מאד מוציאות דוחות תקופתיים ופרסומים שוטפים על הנעשה במזרח ירושלים. "עיר עמים" עוסקת בנושאי קיפוח תכנוני, גנים לאומיים כמכשיר לדחיקת רגלי הפלסטינים מן הבירה, והשפעותיה ההרסניות של גדר ההפרדה. "עמק שווה" עוסקת בפוליטיזציה של הארכיאולוגיה באגן הקדוש – בעיקר ב"עיר דוד" ובמנהרות הכותל – וגם ברחבי הגדה המערבית. אין מקור טוב יותר ללמוד על המורכבות העצומה של מזרח ירושלים מאשר שני המקורות האלה. ולמי שזה לא מספיק, ישנם גם הדוחות של עמותת "במקום" על שכונות מזרח ירושלים ומאבקן לזכויות תכנון מינימליות.
ערבים בישראל / בדואים
אין כלי תקשורת שמסקר באופן רצוף ועקבי את ההתעללות השיטתית של המדינה בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. מקורות המידע על כך כולם מגיעים מעמותות.
"פורום דו-קיום בנגב" מפעיל עמוד פייסבוק שבו מדווחים באופן שוטף על הריסות בתים. באתר עצמו תמצאו דוחות מקיפים וחיוניים שינפצו לכם את כל המיתוסים השקריים שמפיצה התקשורת בנושא.
מרכז "עדאלה" מפרסם דוחות בשלל נושאים שקשורים לזכויות ערבים בישראל – קרקע, חינוך, אפליה גזענית, תעסוקה וכד'. מרכז "מוסאוה" עוסק בנושאים דומים בזווית קהילתית יותר.
עמותת "במקום" עוסקת רבות בתיעוד ובייצוג משפטי ותכנון של כפרים לא מוכרים בנגב.
צבא וביטחון
כאן המצב בזבל. אין בארץ עיתונאים צבאיים עצמאיים, יש רק שופרות של מערכת הביטחון. זה נכון גם לעיתונות המדווחת ובעיקר לפרשנים. סיבה אחת טריוויאלית היא שהצבא מעניש עיתונאים שמעזים למתוח עליו ביקורת ומייבש אותם. סיבת העומק היא שצה"ל עדיין נתפס בציבור כגוף בעל האמינות הגבוהה ביותר, מוקד הזהות הלאומי, קודש הקודשים וכו'.
הדרך לחמוק מרשתות התעמולה היא לפתח אוריינות תקשורתית גבוהה ומחודדת בקריאת ידיעות ביטחוניות: ניטרול וסינון של מונחים תלויי נקודת מבט ("מחבלים", "הרתעה", "הגנה"), התעדכנות בתקשורת הזרה, התעלמות מהודעות דובר צה"ל וכד'.
על מנת להבין את התהליכים שעוברים על צה"ל מנקודת מבט ביקורתית, אני ממליץ על המאמרים של יגיל לוי ב"הארץ". גם תקציב הביטחון זוכה לניתוחים ביקורתיים ב"דה-מרקר". אבל כאמור, הפעילות השוטפת של צה"ל בדיכוי פוליטי בגדה המערבית, בהטלת טרור על כפרים, בגבול עזה, בלבנון, בעומק סוריה ובכל מקום אחר – תמיד ממוסגרת בתוך גבולות הגזרה שצה"ל עצמו תחם לתקשורת. המאמץ לפרוץ אותם מוטל עליכם.
סחר נשק וסייבר
סיקור התחום הזה היה אפסי עד לפני כעשור, ורק בשנים האחרונות התקשורת האלטרנטיבית גילתה אותו. החוקר המוביל של סחר הנשק של ישראל בעבר ובהווה עם משטרים רודניים ולעתים מפלצתיים הוא עו"ד איתי מק, שגם מגיש עתירות חופש מידע בנושא. קראו את מאמריו ב"שיחה מקומית" וב"עין השביעית".
לעדכונים שוטפים על סחר הנשק הישראלי מנקודת מבט ביקורתית, בקרו בעמוד הפייסבוק של פרוייקט "חמושים". למידע מפורט על עסקאות נשק ואסטרטגיה צבאית מנקודת מבט מערכתית (קריאה ביקורתית הכרחית כאן) אפשר לבקר באתר "איזראל דיפנס".
מי שכותב על ייצוא מערכות סייבר התקפי (של NSO ודומותיה) באופן עקבי הוא אמיתי זיו מ"דה מרקר", ומדי פעם גם עודד ירון מ"הארץ" ועומר כביר מ"כלכליסט". באופן כללי, כל נושא הסייבר ההתקפי כמעט שאינו חודר לעמודי החדשות הרגילים ונחשף רק בעיתונות הכלכלית (חלק מן העיוות המובנה של התקשורת הישראלית, שמעדיפה למסגר סוגיות בעייתיות מבחינה אתית כסוגיות כלכליות נטו).
לרציניים: המקור העיקרי לתחקירים שמתחקים אחרי מעללי הסייבר הישראלי ברחבי העולם הוא מכון The Citizen Lab באוניברסיטת טורונטו. העמוד הישראלי שלו מלא במידע שלא מדווח בישראל.
כלכלה וחברה
באופן בולט, רמת העיתונות הכלכלית בישראל גבוהה בכמה דרגות מרמת העיתונות הפוליטית. בעוד שזו האחרונה עסוקה בעיקר ברכילות אישית ובמאבקי כוח בין אנשים שחולקים את השקפת עולמם לפרטי פרטים, העיתונות הכלכלית מחויבת יותר לעובדות ולדיווח על מה שקורה במציאות, ולא רק על איך אישיות זו אחרת הגיבה על מה שקורה.
גם ב"כלכליסט" וגם ב"דה-מרקר" יש עיתונאים חרוצים וביקורתיים, שאינם משועבדים לסדר יום שלטוני אחיד או לכוחות ההגמוניים בשוק. כמובן שיש גם עיתונאים מן הזן הירוד יותר, אבל הם לא בהכרח אלה שנותנים את הטון. עיתון "גלובס", לעומת זאת, משמש שופר קבוע של אליטת ההון הישראלית ועל כן לא מומלץ לצרוך ממנו חדשות כלכליות על בסיס יומי.
"סדר יום" עם קרן נויבך ב"כאן ב" מוקדשת כולה לסוגיות חברה וכלכלה, עם תשומת לב מיוחדת ל"שקופים" מכל הסוגים – קשישים, מבקשי מקלט, נפגעות אלימות מינית ועוד.
שקיפות והגנה על האינטרס הציבורי
עמותות "שקוף" ו"לובי 99" עוסקות בנושאים כמו קשרי הון-שלטון, משאבי טבע, מונופולים מושחתים ועוד. הן לא מפרסמות דיווחים שוטפים, אבל שווה לבקר באתרים שלהם מדי פעם (או לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות) כי עולים שם תחקירים מצוינים מפעם לפעם.
גם "הכלכלה האמיתית" עוקב אחרי נושאים כלכליים מנקודת מבט אזרחית ולא תאגידית. "המשמר החברתי" עוקב אחרי מהלכי חקיקה ודיוני ועדות בכנסת בעלי חשיבות ציבורית ומנגיש אותם באופן נהיר ומעולה (עדיף בהרבה על דיווחים סנסציוניים בעיתונות שמתרכזים בצרחות של ח"כים ודיונים שמתפוצצים).
ריכוזיות
זה הקלף העיקרי של "דה-מרקר" ואותו הוא דוחף בכל הזדמנות, גם כשלא צריך. אבל לפעמים צריך, ואין מקום טוב יותר לקרוא על ריכוזיות ונזקיה מאשר אצל גיא רולניק, איתן אבריאל וחבריהם.
שוק האנרגיה והגז
המומחה מספר אחת בעיתונות ישראל הוא אבי בר-אלי ב"דה מרקר", שלא רק יודע את הפרטים אלא גם מבין את התמונה הכוללת (והמבהילה). ליאור גוטמן מ"כלכליסט" גם הוא ידען גדול ועוקב יותר אחרי ההתפתחויות השוטפות. לניתוחי עומק משובחים מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית (כזו שמניחה מראש שאלו משאבים ציבוריים שהשלטון מכר לידיים פרטיות), ראו את מאמריו של אמנון פורטוגלי בזירות שונות (הנה קישורים למאמריו ב"עבודה שחורה", "הכלכלה האמיתית" ו"זמן ישראל", אבל הוא מפרסם בהרבה מאד אתרים).
הפרטה
התקשורת כמעט שלא עוסקת בנושא הזה מנקודת מבט ביקורתית. למכון ואן ליר יש סדרה מצוינת של פרסומים והרצאות מצולמות בנושא הפרטת שירותים ציבוריים בישראל ונזקיה.
חינוך
עיתונאי החינוך הטוב בישראל הוא ליאור דטל מ"דה-מרקר"; אחד שמכיר מקרוב את כל הטריקים המלוכלכים של משרד החינוך – משרד חלול, למעשה, קליפה לשירותים מופרטים ובלתי מפוקחים – ומקפיד לאמץ את נקודת המבט האזרחית, לא השלטונית. באותה נשימה אני ממליץ על כתבותיו של מומחה החינוך גיל גרטל ב"שיחה מקומית", ניתוחים משכילים וחריפים של אירועי השעה מעטו של הומניסט אמיתי. אור קשתי ב"הארץ" ידווח לכם ביסודיות כיצד מערכת החינוך מתמסרת לסדר יום דתי-לאומני-מיזוגני.
עמוד הפייסבוק "61" של מכון מולד מעלה ניתוחים תמציתיים ומגובים בעובדות של סוגיות פוליטיות, על פי רוב אזרחיות או חברתיות, בתגובה לאמירות מופרכות של הימין. מומלץ. באותו הקשר אני ממליץ על "המשרוקית" – מפעל בדיקת העובדות של "גלובס".
זכויות עובדים
הנושא הזה נזנח כמעט לגמרי בתקשורת, מסיבות ברורות: עובדים חזקים מאיימים על בעלי הון, והתקשורת נשלטת בידי בעלי הון. עיתונות שמסקרת לעומק מאבקי עובדים, בהכרח תעודד מאבקי עובדים פנימיים בתוכה. לעיתונאים אין זכויות קיבוציות ולכן הם גם לא טורחים לדווח על פגיעה בזכויות קיבוציות של עובדים אחרים.
העיתונאי היחיד שמסקר מאבקי עובדים והתארגנויות עובדים בישראל באופן שיטתי, ככל הידוע לי, הוא ניצן צבי כהן מ"דבר" הדיגיטלי. הכתבות שלו ראויות לחשיפה גדולה הרבה יותר. האתר המושקע של עמותת "קו לעובד" הוא מקור מידע מעולה לכל נושא זכויות עובדים, מאבקים, פסיקות חשובות וכדומה, בפילוחים כמו עובדי ניקיון, חקלאות, עובדים פלסטינים, פליטים וכד'.
לצד אלה, פועלים שני ארגונים שמובילים הרבה מאד מאבקי עובדים הרחק מעין התקשורת וזוכים להישגים משמעותיים: "כוח לעובדים" ו"מען". גם אצלם תוכלו להתעדכן בזכויות שלכם, במאבקים שמתנהלים כעת, ולדעת שאתם לא לבד.
דיור ציבורי
עוד נושא חשוב מאין כמוהו במאבקי שמאל בכל העולם, שבארץ אין לו כמעט זכר בשיח המפלגתי או התקשורתי. המידע והמאבק בנושא מרוכזים בעמוד הפייסבוק של "פורום הדיור הציבורי". האגודה לזכויות האזרח מפעילה את דף "הזכות לדיור", שמרכז מידע ופעילויות חקיקה בנושא.
מי שרוצה להעמיק בכל הנושאים האלה יכול להיכנס לאתר של מרכז "אדוה", שמנתח את הכלכלה והחברה בישראל מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, ומפרסם דוחות תקופתיים בנושאים שעל הפרק.
מבקשי מקלט
ניירות העמדה של "א.ס.ף" מכילים הרבה מאד מידע על מצבם המשפטי של מבקשי המקלט, המאבק להנגשת שירותים חברתיים עבורם, שילובם במערכת החינוך וכד'.
קרוב לוודאי ששכחתי בדרך כמה אתרים חשובים. סדר היום של השמאל מכיל עוד הרבה נושאים, למשל בריאות וסביבה. אבל התקשורת הממסדית דווקא מסקרת את שניהם באופן ביקורתי, כך שאין צורך אמיתי באלטרנטיבה. יש גם פמיניזם, יש להט"בים, יש בעלי מוגבלויות ועוד ועוד. אני לא מכיר מספיק אתרים שמדווחים באופן שוטף על התפתחויות בנושאים האלה אבל אשמח להוסיף כאן קישורים (כזכור, הדגש הוא על תוכן חדשותי או תחקירי).
עושים סדר
לא, אף אחד לא מצפה ממך לבקר בכל האתרים האלה מדי יום, או אפילו מדי שבוע.
מה לגבי הדוחות שהזכרתי כאן? איך דוח של 40 עמודים נחשב "חדשות"? ובכן, לפעמים דוח כזה, אפילו רק חמישה עמודים ממנו, הוא בעל ערך חדשותי שעולה על חשיפה למאה ידיעות סרק בתקשורת.
במקום לבזבז 30 דקות במצטבר במשך שנתיים, נגיד, על צפיה בתעמולה שלטונית על נפלאות "עיר דוד" או ה"מהומות" בעיסאוויה, תקדיש פעם אחת 20 דקות מרוכזות לקריאת דוח של "עמק שווה" או "עיר עמים" על האזור ותושביו, ומתוכו תבין ותלמד הרבה יותר – וגם חסכת מעצמך גרבג' טיים מול החדשות.
במילים אחרות, צרכן החדשות האלטרנטיביות מעדיף להקדיש מעט פיסות קשב ממושכות לתחקירים מפורטים מאשר לבזבז אינספור פיסות קשב קצרצרות על ידיעות-סרק ותעמולה. תוך זמן קצר הוא מגלה, הפלא ופלא, שהוא מבלה פחות זמן מול אתרי החדשות מאשר בילה בימיו כקורבן תעמולה פסיבי. הזמן שהוא כעת מקדיש לצריכת חדשות הופך להיות זמן פעיל, התכוונותי, ממוקד ולכן גם פורה יותר פוליטית.
צרכן החדשות האלטרנטיביות מעדיף להקדיש מעט פיסות קשב ממושכות לתחקירים מפורטים מאשר לבזבז אינספור פיסות קשב קצרצרות על ידיעות סרק ותעמולה
עכשיו הכדור אצלכם. צרו לעצמכם תמהיל מן המבחר שהובא כאן. כל העיתונאים שהוזכרו כאן מפעילים חשבונות טוויטר. עקבו אחריהם – ותקבלו אוטומטית לפיד שלכם כל כתבה שלהם. גם ארגוני זכויות האדם מפעילים חשבונות פייסבוק וטוויטר. יותר טוב להירשם לניוזלטר שלהם ולקבל ריכוז עדכונים אחת לשבוע. ברגע שתיכנסו לעולם התקשורת האלטרנטיבית, כמו כל עולם אינטרנטי אחר, דבר יוליך לדבר, קישור יוליך לקישור, ומהר מאד תתמצאו בו לא פחות טוב מאשר בלוח השידורים של ערוצי החדשות. אותו כבר תשכחו.
ועוד מילה אחרונה: כמעט כל אתרי התקשורת האלטרנטיבית נשענים על מימון המונים. תרמו להם, אל תקמצו, ראו בזה את מס הדמוקרטיה שלכם. כי הם הזרקור שלאורו נבנה מחדש את המשטר.
הטקסט פורסם במקור בבלוג "לא למות טיפש" של עידן לנדו