ברוכים הבאים למערכת החינוך

בשבוע שעבר פרסמה אמא פוסט קשה על אלימות שבנה חווה בבית ספר יסודי באשקלון:

כשעברנו לגור באשקלון בקיץ שמעתי על אלימות בבתי הספר כאן, כשאתה רואה בתקשורת על ילד זה או אחר שנפגע מהתעללות של ילדים זה כואב והלב נשבר, אבל כשזה מגיע אליך אתה חסר אונים, אתה רוצה לפתור את העניין מיידית לעצור את הפגיעה ביקר לך מכל.
אתה פונה לבית הספר שוב ושוב לעזרה הילד נשאר בבית יום ועוד יום, בוכה כל לילה ובוקר כשהוא צריך ללכת לבית הספר, הרי רק אתמול קיבלתי הבטחה מסגנית המנהל שאני יכולה לשלוח אותו היום ולהיות בטוחה שיהיה בסדר.
בבוקר שכנעתי, חיבקתי והבטחתי שהיום זה לא יקרה, אבל שוב זה קרה קיבלתי צלצול מהמורה, היום קבוצת ילדים היכתה אותו והוא לא יכל להתגונן, הוא רץ לכוון חדר המנהל אך הם חסמו אותו והכו אותו שוב ושוב, לדברי המורה "ידינו כבולות". 
היכן הבעיה?! בית הספר? אדון מנהל, גברת מורה? ההורים? מה קורה כאן? בקלות יכול להיות אסון גדול, מכה בראש, דמום מוחי, מוות ?! למה מחכים? למה יש אוזלת יד למה הפכנו?
ואני אמא של יהונתן לא יכולה להגן עליו על הדבר היקר לי מכל, הדרך היחידה היא להשאיר אותו בבית, אבל עד מתי??? מישהו יכול לתת תשובות? למישהו יש פתרון לאלימות, להשפלה ? לאכזריות הזו? 
אולי משרד החינוך? ראש עיריית אשקלון? משטרה? מי לעזעזל?!
אז כן יהונתן ישאר בבית מחר, מחרתיים וכמה שצריך כי רק אני יכולה להגן עליו מפני הרוע ואוזלת היד של מי שצריך כביכול לדאוג לילדינו כאשר הם במסגרות החינוך
עצוב נורא…

סיפורה של ג' הוא לא חריג. הבן שלה לא נפצע פגיעה פיזית בלתי הפיכה, היא לא עשתה מעשה יוצא דופן שתפס כותרות, על מנת לטפל בהתעללות המתמשכת בבנה. שום דבר שיפיל אתכם מהכיסא, למעט העובדה שמדובר בילד בן 10, שחווה אלימות פיזית יומיומית ומתמשכת, בתוך כתלי בית הספר, שהצוות החינוכי מודע לה, ובמשך תקופה מושך בכתפיו, כמעט באדישות.

ג' היא אמא לשבעה ילדים, כזו שצברה קילומטרז' רציני במערכת החינוך. בנותיה הגדולות הן באמצע שנות העשרים, נשואות עם ילדים, הקטן אליו התייחסה בפוסט הוא בן 9.5, בכיתה ד'.  

בשש השנים האחרונות היא אחות במקצועה לאחר שעשתה הסבת מקצוע של אקדמאים, ולפני כן היתה גננת בתחום החינוך המיוחד. המשפחה עשתה לא מעט מעברים גאוגרפיים.  בתחילה התגוררו בקיבוץ כרמיה (בעלה הוא יליד היישוב וחבר קיבוץ), וכמה שנים לאחר מכן עברו לכרמיאל (שם התגוררו בכפר הילדים כרמיאל). אז היו להם ארבעה ילדים ובנוסף גידלו עוד עשרה ילדים שנפלטו ממשפחות קשות וגדלו בכפר. הלוקיישן הבא היה הוד השרון שם חיו כשלוש שנים ובספטמבר האחרון עברו להתגורר באשקלון, אחרי  שהחלה לעבוד כאחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים, בבית החולים ברזילי. בעלה הוא שף במשרד הביטחון.

---

כאמא מנוסה שהעבירה את ילדיה לא מעט מסגרות חינוכיות, היא נתקלה באלימות בתוך מערכת החינוך עם אחד מילדיה הגדולים, היום הוא כבר בן 19. זה היה לפני עשור בעיר כרמיאל. היא מתארת מקרים של אלימות קשה בבית ספר יסודי- דתי. "אבל כשעברנו להוד השרון זה נגמר. הבן שלי עבר לתיכון טכנולוגי, שהוא לכאורה מוסד שמועד לפורענות. פחדתי שייחשף שם לאלימות ולסמים, אבל התבדיתי והוא סיים לימודים בהצטיינות".

הילד עם סימנים כחולים על הגוף

השבועות הראשונים בכיתה החדשה עברו בתחושת אופוריה. אבל התחושה הזאת התפוגגה במהירות. "המקרה עם יהונתן החזיר אותי אחורה ואמרתי לעצמו שאין מצב שזה יכול לקרות", היא מתארת. "יש קבוצה של שלושה בנים בכיתה שמתעללים בו. אחד יותר דומיננטי השניים האחרים יותר נגררים. הם מעליבים, מרביצים ותוקפים אותו על בסיס יומיומי. הענין המדאיג הוא שזה קורה בכיתה, בהפסקות, או אחרי תום הלימודים. נותנים לו כאפות, בעטו לו בבטן, תפסו לו את הראש וחבטו אותו בשולחן. הוא חוזר מדי יום עם סימנים כחולים על הגוף".

חוזר מדי יום עם סימנים כחולים על הגוף

התדרדר מאוד בלימודים

בית הספר פועל על פי ״כללי משרד החינוך״

"הוא מספר שהוא מפחד מאוד, שונא את בית הספר, מספר לילדים שהוא חוזר חזרה להוד השרון. הוא התדרדר מאוד בלימודים – ממוצע הציונים שלו עומד על 40. אני רואה כמה זה פוגע לו בדימוי העצמי, הוא אומר על עצמו שהוא 'חרא' בשיחות ביננו, אחר הצהריים כמעט ולא יוצא מהבית, לא נפגש עם ילדים, אלא בעיקר מול המחשב. יש לו אחיות תאומות שנה מעליו, הן רואות את מצבו בבית הספר – שהוא יושב לבד בהפסקות, שהוא סובל.

"הוא ילד היפר-אקטיבי שמטופל בריטאלין, עדין ומתחשב, לא ילד אלים בכלל. כשמתגרים בו הוא מקלל ומתגרה, אבל לא מרביץ אף פעם. כשהיו מקרים בהוד השרון, טיפלו בזה מיד. גם ההורים מאוד מעורבים במה שנעשה בבית הספר וצוות בית הספר לא אדיש".

בתחילה פנתה ג' למורה, שלא ענתה לפניותיה. רק כשהתעקשה ופנתה אליה שוב ושוב, היא הסבירה ש"ידיה כבולות". "אנחנו פועלים על פי כללי משרד החינוך, נותנים אזהרה, מעבר לזה אין לנו מה לעשות", הסבירה המחנכת.

כשמקרי האלימות נמשכו, ג' ביקשה להיפגש עם צוות בית הספר. בפגישה נכחו המחנכת, היועץ ומנהל בית הספר. הם מבטיחים שיפעילו תכנית מוגנות הדרגתית.

ג' מבינה שהמצב חמור כששתי אמהות של ילדות מהכיתה התקשרו אליה וסיפרו כי הבנות לא מסוגלות לראות יותר את האלימות המופנית כלפי בנה. "אחת מהן אמרה לי שבתה תיארה שהילדים מרביצים כל הזמן ליהונתן. קשה לבתה לראות את זה והיא רוצה לעשות פעילות או מצגת לילדי הכיתה על מנת שיפסיקו עם אותה התנהגות".

הילד חוזר לבית הספר ואני מתה מפחד

אחרי שבית הספר עירב את הורי התלמידים הפוגעים, אמו של אחד הילדים שנוהג להתעלל בבנה יצרה עמה קשר. לפי דברי ג', התנהגה בבריונות בעצמה וטענה שיהונתן מרביץ לבנה. ג' התקשרה מיד למחנכת ולאחר מכן למנהל. שניהם הסבירו כי לא מדובר בילדים שכוחם שווה וכי בנה אינו נוהג באלימות. "היה ברור לי שאין עם מי לדבר, הייתה מאוד תוקפנית וקלטתי מהמנהל והמורה מה הם חושבים עליה", היא מתארת.

האלימות לא פסקה. ג' הוציאה את בנה לכמה ימים מבית הספר לסירוגין. לאחר מכן פנתה שוב לסגנית המנהל. בשיחה עמה הפנתה אליה את השאלה האם תוכל להגן על בנה בתוך כתלי בית הספר וזו עונה לה שכן. כמה ימים בודדים לאחר מכן קבוצת ילדים תוקפת אותו שוב בתוך הכיתה.

ג' מחליטה לכתוב את אותו פוסט בפייסבוק, לשלוח אותו למנהל בית הספר. התגובה מיידית: המנהל חוזר אליה עוד באותו הערב, בית הספר מצמיד איש צוות לבנה.   

לאחר מכן היא מקבלת שיחה ממנהל בתי הספר היסודיים בעיר שמבטיח לעשות מעשה. "זהו קו אדום מבחינתנו", הוא מסביר לה.

יומיים לאחר מכן, ניסה אותו ילד שוב להכות את בנה, אבל אחד מאנשי הצוות מונע תקיפה נוספת בתוך הכיתה, רק כי הוא נוכח במקום. הילד הושעה מבית הספר ליום אחד והיום אמור לחזור. " היום הוא הלך ואני יודעת שהילד חוזר לבית הספר ואני מתה מפחד. ההסבר שלהם שמדובר בתהליך.

"יש לי שבעה ילדים, רק עם אחד נתקלתי במקרי אלימות וזה היה לפני עשור. בהוד השרון המורה והצוות התערבו מיד בכל מקרה אלימות שצץ. בכפר הילדים באנו במגע עם ילדים שבאים ממצוקות קשות –  אלימות, נטישה, מקרי אונס ומה לא. היתה שם אלימות, אבל מיגרו אותה. מי שממשיך בהתנהגות אלימה או פוגע במישהו אחר- לא היה נשאר בכפר.

"אני כל יום שולחת את הבן שלי למקום שלא מסוגל להגן עליו. זה שהמחנכת אומרת לי שידיה כבולות? אז מה את עושה שם? זה בדיוק התפקיד שלך. אי אפשר לתאר במילים כמה זה קשה. אני לא רגועה, לא שקטה, מפחדת שמישהו יתקשר ולא יודע מה יגיד לי. הוא כולו קטנצ'יק ורזה. אני מחבקת ומחזקת אותו מדי יום, אבל בסוף הוא הולך לכיתה ונפגע מדי יום".

אבל כל הניסיונות שלך למגר את האלימות עולים בתוהו, מה את מתכוונת לעשות?

"אני רוצה לתת צ'אנס למערכת החינוך, אבל מאוד חוששת ומפחדת. בעיטה אחת לא במקום עלולה לגרום לדימום פנימי ולנזק בלתי הפיך".  

את מאמינה במערכת?

"לא".

מה את מתכוונת לעשות אם האלימות לא תיעצר?

"אני הולכת למשטרה ומגישה תלונה נגד בית הספר, המחנכת, היועצת והמנהל. לא יכולה להתקיים כזו מציאות ברמה הבית- ספרית, ברמה העירונית, ברמה הארצית. אני אלחם בשביל יהונתן".

רק לפני שעה התקשרה ג' לעדכן כי קיבלה שיחה מיועצת בית הספר שתיארה בפניה שיהונתן סיפר לחבר שהוא עצוב, שהוא רוצה להתאבד ולמות. ג' מרגישה שהגיעה לקצה עם סיפור האלימות והסבירה ליועצת כי זו תוצאה של המצב המתמשך בבית הספר והאלימות הקשה שיהונתן חווה. היועצת נתנה ניתוח אחר: "אני מאמינה שזה דווקא בגלל המעבר". ג' לקחה את בנה הצעיר ונסעה איתו במהירות האפשרית למיון בבית החולים. היא חזרה עם המלצה מפורשת של פסיכיאטר על טיפול במסגרת בית הספר. "הם צריכים לתת מענה", קבע המומחה.