פעילות חברתיות ופמיניסטיות התקשו אתמול להאמין כי חן מילוא שמה קץ לחייה. אותה בחורה צעירה, רק בת 25, שרבים התגייסו למענה במשך תקופה ארוכה. בפוסטים בפייסבוק כתבו טקסטים זועמים בהם הם מאשימים את מדיניות הרווחה, ואת המדינה שהפקירה אותה במותה.
ביום חמישי בשעה 19:29 היא כתבה בעמוד שלה את הטקסט הבא:
כואב לי.
כאב כזה שלא נותן לנשום.
כאב כזה שמפרק.
כאב שלוקח אחורה.
כמו תופס לך את הרגל ומושך אותך למטה.
ביום שישי בשעה 2:11 בלילה כתבה:
פעם חשבתי שאולי עוד יהיה טוב יותר.
פעם.
בשישי בשעה 10:52 בבוקר כתבה:
"לא ידענו שכל כך כואב לך, מצטערים
בוא אנו נמחה את הדמעות שלך
כי לא ידענו איך בכלל קוראים לך
מי חשב שיום אחד נקבור אותך
זה עצוב שהילד נהיה ציפור
ומתחיל לעוף…"
ביום שישי בשעה 14:08 בצהריים כתבה:
לכולנו יש רק סוף אחד…
אתמול (יום שני) נמצאה ללא רוח חיים בשעה 13:55.
סיפור חייה המורכב של חן מילוא הוא כמו פאזל שאף אחד לא מכיר במלואו, אלא רק חלקים מסוימים ממנו. כל מי שליווה אותה ברגעיה הקשים בשנים האחרונות מתאר בחורה חולה עם נפש פצועה, בעלת קסם אישי, אינטילגנטית מאוד ונרקסיסטית מצד שני, כזו שמשתפת בסיפורים שונים את כל מי שרצה לשמוע, ביכולת וורבאלית יוצאת דופן. אותם אנשים טובים ליוו אותה באותן התמודדויות יום ולילה, הכניסו אותה לביתם ופתחו את ליבם וכיסם. כולם מתארים בחורה צעירה שהתקשתה לקבל עזרה, שהחיים התאכזרו אליה במידה כזו שלא יכלה להכיל את הטוב שהעניקו לה. כזו שלא היה לה סיכוי והסוף המר היה ידוע מראש. כמו שתיארה זאת אחת המרואיינות שהעדיפה לשמור על שמה חסוי: "משהו קרה שם מגיל ינקות וזה הלך והתדרדר".
חלק מאותם פעילים העדיפו ששמם לא יוזכר בכתבה. בין אם בגלל ייסורי המצפון שמלווים אותם בעקבות מותה הטראגי ובין אם בעקבות היחסים שעלו על שרטון מולה, למרות שניסו לעזור בכל דרך לאותה ילדה אבודה.
לפי מה שתיארה בפני הסובבים, היא נמסרה לאימוץ עוד כשהיתה בת חודש. אמה המאמצת היא עובדת סוציאלית שמתמחה בדיני משפחה. ההורים אימצו ילד נוסף, אך כשהייתה בת 10 ההורים המאמצים התגרשו והיא ואחיה המאומץ הועברו לפנימיות וננטשו על ידי האם. בהמשך התגלגלה למשפחות אומנה ולאשפוז פסיכיאטרי. עוד כנערה נפלטה לרחוב והשנים הללו הביאן עימן סיפורי אימה שכללו שימוש בסמים, זנות ופגיעות מאלימות מינית ופיזית. מילוא סיפרה כי היא סובלת מאפילפסיה קשה, שבאה לידי ביטוי בהתקפים קשים.
נ', כיום עובדת סוציאלית במקצועה, הכירה את חן לפני כעשור, כשהיתה מדריכה שלה בפנימיה פוסט אשפוזית. "הדרכתי אותה שנתיים, כבר אז היא הייתה אחרי כמה אשפוזים ובמצב מורכב מאוד. ילדה מאוד סוערת, עם סיפור חיים קשה וחשיפה לתכנים לא פשוטים בכלל, המון טראומות שליוו אותה וקשר מאוד בעייתי עם המשפחה. היא הייתה אחת הנערות המקסימות, שובות הלב, האינטליגנטיות. היו לי שיחות נפש עמוקות איתה ומאוד נקשרתי אליה. המצב שלה היה יותר טוב כשיצאה מהפנימייה. היא יצרה איתי קשר לפני כמה שנים בפייסבוק וסיפרה שהתנדבה ומצבה יחסית טוב, בשנים האחרונות הייתי פחות מעודכנת במצבה".
הריון ואשפוז
ב-2016 , כשהיא רק בת 22, היא נכנסה להריון מבן זוגה המבוגר ממנה בשלושים שנה. בשבוע 30 היא אושפזה בביה"ח ליס. בית החולים הביא פסיכיאטרית בטענה כי היא מסכנת את העובר והתעקשו לאשפז אותה בכפייה.
אז יצאו כמה סרטונים ביו טיוב שתיארו את הפרשה. מילוא מצולמת כשהיא מתארת את הסיטואציה במילים פשוטות, נראית נורמטיבית. היא מסבירה כי בדבריה שהיא כתבה פוסט בפייסבוק, בעקבותיו פעילים חברתיים מתגייסים למענה. היא מספרת שאינה מעשנת, שותה קפה או טבעונית ולכן אינה מסכנת את אותו עובר.
מבית החולים נטען כי היא רבה עם הצוות והתנהגה בתוקפנות. מילוא מכחישה את אותן עובדות בסרטון.
אתי אגיסון, תושבת יפו ופעילה חברתית שחוותה בעצמה סיפור חיים לא פשוט, ליוותה את מילוא לאורך תקופה ואף אירחה אותה בביתה במשך חודשים ארוכים.
"חן היתה בחודש רביעי כשפנתה אלי חברה אחרת וכתבה לי שבחורה משוטטת ברחובות, כי בן הזוג שלה זרק אותה מהבית. מיד יצרתי איתה קשר. היא היתה בטבריה והגיעה לתל אביב. היתה מאושפזת באיכילוב, היתה אפילפטית קשה במצבי לחץ וסטרס ולכן שמרו עליה שם בהריון. מאוחר יותר היא ילדה את שי ונלחמנו שיישאר בחזקתה, אבל בסוף הוציאו אותו מהבית. לא היתה לה באמת יכולת להיות אמא.
"פעילים נוספים ואני מצאנו לה משפחת אומנה, אבל לא היתה שום התאמה ביניהם. היא נפלטה משם אחרי חודש ועברה למשפחה אחרת – גם שם היא לא שרדה. ואז הבאתי אותה אלי הביתה, פיניתי את החדר בשבילה וישנתי בסלון. אבל היא לא ידעה לקבל, רק לקחת".
נחמה דר, גם היא פעילה חברתית, הכירה את מילוא חודש לפני שילדה את בנה והכניסה אותה אליה הביתה. היא שהתה בביתה כחצי שנה. לדבריה זו ילדה שלא היה לה סיכוי בחיים האלה או כמו שהגדירה במילותיה: 'ילדה אבודה שהרווחה לקחה את חייה'.
"הדימוי העצמי שלה היה אפס. היא תמיד אמרה: 'אני מכאיבה לעצמי כדי להרגיש שאני חיה'.
"אחותי הפכה לאפוטרופסית שלה, כי אנחנו גרות באותו בית, היא עמדה מול הרשויות ואני לקחתי על עצמי את הטיפול הרגשי. עשיתי מה שיכולתי. היא פגעה בכל מי שניסה לעזור לה והבנתי באיזשהו שלב שזה גדול עלי, שאין לי את הכלים לטפל בה. בשלב מסויים הוצאתי לה צו פינוי מהבית.
"יש לי ייסורי מצפון קשים כי לא יכולתי להציל אותה", היא מתארת. "התחננתי לרווחה שיכניסו אותה למרכז קהילתי, שיצילו לה את החיים".
גם הפעילה החברתית, לורי שם טוב שנאשמת בפרשת הבלוגרים ונמצאת במעצר עד תום ההליכים, הייתה מעורבת בניסיונות לעזור למילוא, כך מתארת דר. "לורי שם טוב עשתה כל מה שהיא יכולה והבינה שאי אפשר לעזור לה. היא לקחה את הסיפור הזה קשה מאוד. היה ביננו ויכוח נוקב בעניין של גידול הילד. מאוחר יותר הן נפגשו בכלא והן סגרו שם מעגל ביניהן".
לגדל את עצמך כדי להיות אמא
בנה של מילוא, שי, היום בן שנתיים וחצי נלקח למשפחת אומנה עם אופציה לאימוץ. מילוא אמנם רצתה שבנה יישאר בחזקתה, אך לכולם מסביב היה ברור שלא ניתן להשאיר את הילד איתה לבד.
אתי אגיסון מתארת כי בהקשר הזה הרווחה ניסתה לתת למילוא הזדמנות אמיתית לגדל את בנה. פקידות הסעד אמרו לה: 'יש לך הזדמנות לגדל את עצמך ותקבלי כל מה שתרצי, את צריכה לגדל את עצמך כדי להיות אמא של הילד".
"אני מוכנה לשלם כל שקל כדי לראות את שי", אומרת אגיסון. "הוא עוד ילד עקור. בשפה מקצועית זה העברה בין–דורית, אבל אני קוראת לזה שימור לקוחות. אין לי מושג אם הוא בידיים טובות. מישהי שראתה אותו אמרה שיש לו ציפורניים באורך של הציפורניים שלי. אני לא חושבת שמישהו בודק לעומק את אותן משפחות אומנה. אני חושבת שהוצאה של ילד היא לא פחות מסחר בבני אדם. הגיע הזמן לעצור את התופעה הזאת במדינה".
"לקחתם ילד מאישה שהרסתם ואתם זורקים אותו", היא מאשימה את רשויות הרווחה. "הורסים לילד המדהים הזה את החיים. לא יודעת אם אי פעם אוכל לראות אותו, הילד הזה הוא על המצפון של הרווחה", כואבת נחמה דר.
נ', שעובדת במערכת הרווחה, מתקשה לשמוע את כל החיצים מופנים כלפי המערכת. "אני מתקשה לשמוע את ההאשמות נגד השליחים. בתור מי שעושה את העבודה – זה הרבה פעמים נופל מטעמים תקציביים והאשמה היא של המדיניות התקציבית. גם אנחנו, העובדים הסוציאליים מוחים בעצמנו על מחסור בתקציבים ואלימות המופנית כלפינו. יש פה הרבה קורבנות של המערכת. זה לא תמיד עניין אישיותי, אלא מערכתי ולא תמיד יש מרחב שמאפשר לעשות את העבודה. האצבע המאשימה צריכה להיות כלפי מקבלי ההחלטות. זה סיפור טראגי ואפשר היה לטפל בו בהרבה צורות".
מאז שיצאה מבתיהן, איבדו דר ואגיסון את הקשר עם מילוא. הן שמעו שמועות כאלה ואחרות עליה.
מי ששמעה ממנה בשבוע האחרון היתה יעל שרר, מנכ"לית "אחת מתוך אחת" ששמרה איתה על קשר ממושך. "פגשתי אותה בכל מיני הקשרים. היא היתה נשמה רכה מאוד שברירית, כל דבר השפיע עליה, כל דבר ביאס אותה והיה מכה קשה עבורה. היא כתבה לי השבוע: 'הי, מה עניינים?'. כך, לרוב החלה את השיחות ביננו. היא לא היתה כותבת מיד על המצוקה שלה. ועניתי לה: 'רוצה שנדבר ונקבע'? היא לא חזרה אליי. היה לי מאוד קשה לשמוע על מותה, היתה צעירה מאוד ולא נתנו לה לחיות".
היה צפוי שזה יהיה הסוף?
נחמה מודה כי הידיעות על מותה לא היממו אותה. "לא היה לה סיכוי בעולם הזה".
לדברי אגיסון האחריות למותה היא של מדינת ישראל. "היו לה אינספור ניסיונות אובדניים בעברה. מדינת ישראל גמרה את הילדה הזאת, השמידו את נפשה ונשמתה".