בואו נדבר שנייה על המרכז. הקריאה המתפשטת ״אין יותר ימין ושמאל״ נתפסת בעיני רבים כחלופה אמיתית לשיח הפוליטי הפלגני המפרק את החברה הישראלית. במקום פוליטיקה הם מחפשים "יחד ישראלי", טוב משותף, שלא מחייב נקיטת עמדות.
למרבה הפלא, רבים מתפתים להצעה הזו. היא נתפסת בעיניהם כחלופה אמיתית לשיח הפוליטי הפלגני המפרק את החברה הישראלית. יותר מאי פעם אזרחים רבים רואים בפוליטיקה ובפוליטיקאים את מקור הבעיות. התחושות הללו מובנות אבל הן גם מצביעות על הבנה מוגבלת מאוד של העולם הפוליטי, וחמור מכך, הן מסכנות את השיטה הדמוקרטית ואת יכולתה לשרת אותנו כהלכה.
המושגים "ימין" ו"שמאל" נולדו בנסיבות היסטוריות אקראיות למדי. עם פרוץ המהפכה הצרפתית כונסה בצרפת אסיפה לאומית להכרעת עתיד המדינה, ובעיקר להכרעת עתידו של מוסד המלוכה. התומכים בפתרונות שמרניים ומתונים יותר התאספו מימין ליושב ראש האספה, ואילו התומכים בפתרונות רדיקליים ועמוקים יותר התרכזו משמאל ליושב ראש. כך נולדו ה"ימין" וה"שמאל".
למרות נסיבות לידתם השרירותיות לחלוטין, "ימין" ו"שמאל" ממשיכים להגדיר את המרחב הפוליטי של משטרים דמוקרטיים, ולא במקרה. אנו זקוקים להיגיון שבבסיסם על מנת להבין את עצמנו מבחינה פוליטית, כלומר להבין למה אנחנו שואפים, ולמה אנחנו מתנגדים בתוקף. היקום הפוליטי הדמוקרטי הוא יקום דו- קוטבי. עלינו לחלק את המשאבים שלנו – מאוויר ומים ועד ביטחון ועושר כלכלי – והם לא בלתי מוגבלים. תמיד יהיה צד שמתנגד למדיניות מסוימת וצד שדוחף ליישם אותה. לכן, הימין והשמאל כאן כדי להישאר.
בריחה מהגדרה היא בריחה ממנהיגות
אבל אולי באמת לא חייבים להיות "ימין" או "שמאל"? אולי בכל זאת אפשר למצוא פוליטיקה של אמצע? אל מקהלת המזמרים בגנות ההבחנה בין ימין לשמאל הצטרפו לאחרונה לא מעט פוליטיקאים בישראל ובעולם. "לא שמאל, לא ימין, ישר!", הכריז יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, במסגרת קמפיין מתיחת הפנים של המפלגה. "ימין ושמאל הן הגדרות מלאכותיות ואפילו מעליבות", טען יו"ר מפלגת יש עתיד, יאיר לפיד. ואף משה כחלון, יו"ר מפלגת כולנו, הבטיח כי "הממשלה הבאה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל, היא תהיה ממשלה חברתית". הגדילה לעשות מפלגת "חוסן לישראל", לפני שנהפכה לכחול לבן, בראשות בני גנץ שטענה כי "אין יותר ימין ושמאל, יש רק ישראל לפני הכל".
מפתיע לשמוע מפוליטיקאים כי הם שואפים לבטל את הבידול ביניהם ולא לחדד אותו. אבל צריך לזכור שלא מדובר ברעיונות חדשניים או מסעירים במיוחד. היסטורית, רוב הטוענים נגד החלוקה למחנות פוליטיים היו אנשי ימין או שמאל, אשר ניסו לטשטש את השיוך האידאולוגי שלהם-עצמם כדי לחמוק מהמיתוג הבעייתי של המחנה שלהם באותה תקופה. בעקבות מלחמת העולם השנייה, למשל, היה זה הימין האירופי שהציג את טענת ה"אין ימין ושמאל", על מנת להתנער מהזיהוי המזיק עם הנאציזם והפשיזם. כיום זהו דווקא השמאל שמנסה, לפחות כאן בישראל, לטשטש את השיוך האידאולוגי כדי לשפר את נקודות הפתיחה התדמיתית שלו.
השימוש במונחים גורפים כמו שמאל וימין הוא, כמובן, מכליל וסטראוטיפי; המונחים הללו מהווים בסיס מועיל לדיון, ובלבד שלא נשכח כי המציאות מורכבת בהרבה – וכך גם העמדות המגוונות ברחבי המערכת הפוליטית. ועם זאת, הכול בסוף הוא שאלה של ימין ושמאל.
על מה אנחנו רבים ולמה זה כל כך חשוב?
פוליטיקה מתקיימת במקום שבו נדרשת ומתאפשרת הכרעה בין עמדות שונות ואינטרסים סותרים. כשהמשאבים מצומצמים, הקונפליקטים מחייבים החלטה. לישראל יש אתגרים קיומיים קורעים: יחסי ישראל והפלסטינים, יחסי הדת והמדינה, שוויון בנטל, זכויות להט"ב, תאונות דרכים, תחבורה ציבורית, מדיניות רווחה, אלימות נגד נשים, דיור בר השגה ועוד. סוגיות אלו יכולות להשפיע על כל אחד ואחת מאתנו בצורה הישירה ביותר. יש להם פתרונות של שמאל ותפיסות של ימין, והן שונות בתכלית. הבריחה מהפוליטיקה משמעה הפקרת ההכרעה בידיים שלא בהכרח מקובלות עליך.
המסווה התמים והחלבי של המרכז טומן בחובו את אחת הסכנות הגדולות ביותר למרחב הפוליטי במדינות דמוקרטיות. מדוע? כי במקום דיון והידברות על האינטרסים והרצונות שלנו תוקפי החלוקה בין ימין לשמאל מציעים, את הרעיון העמום של "מרכז" – מרכז שהוא כולנו, מרכז שאין בו עימותים, מרכז שבו כולם מחליטים ביחד והכל עולה לשביעות רצון כולם. במילים אחרות, ה"מרכז" נע בין אוטופיה מדומיינת שבה כולנו מסכימים מרצון על הכל, לבין רודנות של דעה אחת – שבה דעה אחרת היא בגדר פלגנות מעליבה ובלתי לגיטימית.
למעשה, הנחת המוצא של המרכזניקים מזכירה יותר את ניסיונות ההאחדה המקובלים במשטרים טוטליטריים מאשר את הוויכוח הפוליטי הפתוח, והדיאלוג החיוני לדמוקרטיה. אם כפי שטענו פוליטיקה היא הכרעה בין חלופות סותרות – ואין פוליטיקה ללא קונפליקט וללא מאבק, מפלגות המרכז מציעות אשליה של אזור נוחות. אשליה שמצמצמת את המרחב הפוליטי ואת יכולת ההכרעה.
יתרה מכך, אם בחברה מסוימת 30% מהאזרחים מגדירים את עצמם כמרכז, משמע שאזרחים רבים מדי איבדו את האמון במערכת הפוליטית ואת ההבנה מהי פוליטיקה. ולעומתם, צמיחת "המרכז הפוליטי" משחקת למעשה לידי גורמים קיצוניים או קבוצות אינטרס שמקבלות משקל יתר בהליך קבלת ההחלטות.
אם כך הקריאה למחוק את ההבחנה בין "ימין" לבין "שמאל" וההתחמקות מפני הזדהות עם צד זה או אחר של הדיון מהוות סכנה ממשית לדמוקרטיה וסימן לניוון שלה. בכל סוגיה פוליטית יש צורך להכריע גם אם את או אתה תבחרו לא להכריע יהיה מי שיכריע.
אוקיי, אז מה זה ימין ושמאל?
כמה מההבחנות הפופולריות בין ימין לשמאל שגויות, לא רלבנטיות, או פשוט בלתי מספקות. לכן נחוצה הגדרה ברורה ועדכנית של ההבדלים בין הימין והשמאל. הבחנה שכיחה ראשונה בין ימין ושמאל מתמקדת ביחס של כל מחנה פוליטי לשימוש באלימות. על פי הבחנה זו הימין מתאפיין במיליטריזם, ניציות, תפיסה רומנטית וחיובית של מצבי מלחמה ואמונה שלפיה אלימות היא לעיתים קרובות אמצעי לגיטימי להשגת מטרות פוליטיות או מדיניות. השמאל, לעומתו, מתאפיין בהעדפת האזרחי על פני הצבאי, יוניות, רדיפת שלום ופציפיזם.
ההבחנה בין ניציות ליוניות מפתה משני טעמים. ראשית, היא קולעת לדימוי העצמי של חברים רבים בכל אחת מן הקבוצות. אולם הבחנה זו מחמיצה חלק משמעותי מהפער בין הימין לשמאל. היסטורית, אינספור דוגמאות נגדיות מערערות על זיהוי נצים ויונים, מיליטריסטים ופציפיסטים, עם ימנים ושמאלנים בהתאמה. המובהקת מכולן היא המקרה של השמאל הקומוניסטי הסטליניסטי, שהיה אחד הכוחות הפוליטיים הרצחניים והאלימים בהיסטוריה המודרנית. ובישראל, תנועות העבודה אחראיות על גירוש תושבים פלסטינים ב-1948, כפר קאסם, 1967, יום האדמה ומפעל ההתנחלויות. ומנחם בגין הימני עשה את השלום ההיסטורי עם מצרים.
אבחנה נוספת שמשמשת ככלי לזיהוי ימין ושמאל היא אבחנה הכרתית, הנוגעת למשקל היחסי של חשיבה רציונלית בתוך הפעולה הפוליטית. לפי אבחנה זו השמאל מקבל בצורה מלאה יותר את ערכי הנאורות המודרנית. מונחה על ידי חשיבה רציונלית, מתייחס לאמונה דתית כצורת ראייה פרימיטיבית ומעדיף את המדע על המיתוס ככלי להסבר תופעות בעולם. כנגדו, נתפס הימין כנתון להשפעה של צורות חשיבה לא רציונליות ובתוכן ההשפעה של אמונות דתיות והלכי רוח מיסטיים, וכבעל משיכה לדימויים מיתיים של גאולה מחד וחורבן מאידך. בשנים האחרונות, הפכו הדימויים הללו של הימין למול השמאל רווחים בישראל, ונעשה בהם לא פעם שימוש פוליטי מנגח.
בדומה להבחנה הקודמת אודות היחס לאלימות, גם ההבחנה הנוגעת לרציונליות מול אי רציונליות מפתה, ומאותן הסיבות. זו הבחנה שעונה על הדימויים שלנו את עצמנו ואת יריבינו הפוליטיים, וזו הבחנה שיש לה אחיזה מסוימת במציאות. אולם גם כאן המישור ההיסטורי מורה כי חלקיותה של ההבחנה הופך אותה למטעה.
בעוד שהיטלר ומוסוליני נמשכו לצדדים מיתיים של העבר הלאומי המדומיין של מדינותיהם, הרי שדמויות ימין מרכזיות רבות – כדוגמת מרין לה פן – מתאפיינות בתפיסת עולם חילונית לחלוטין ובהסתמכות עמוקה על טיעונים רציונליים שנובעים מניתוחים ביטחוניים וכלכליים מגובשים. מנגד, הכומר מרטין לותר קינג ג'וניור, שהנהיג את המאבק לזכויות האדם בארה"ב של אמצע המאה העשרים לא רק עשה שימוש מאסיבי ברשת הכנסייתית לארגון מנגנון המאבק, אלא גם הרבה להשתמש בשפת דימויים דתית עשירה במסגרת קידום המאבק. לצדו של קינג באלבמה צעד בגאווה הרב אברהם יהושע השל, נין ונצר לשושלת אדמו"רים מזרח אירופית שהכריז כי צעדת המרי עם קינג הייתה דרכו "להתפלל דרך הרגליים".
החלוקות המוטעות בין הימין לשמאל מהוות מכשול קשה לתרבות פוליטית מתפקדת. כך למשל, מסיטות האבחנות המוטעות לא פעם את תשומת הלב מן המאבקים האמיתיים בין הימין והשמאל, וגורמות להתמקדות בדימויים פופוליסטיים. אבחנות מוטעות גם גורמות לפילוגים פנימיים מלאכותיים בתוך כל מחנה, והללו מקשים לייצר שפה פוליטית משכנעת ומאחדת עבור המחנה. לבסוף, האבחנות המוטעות גורמות לאנשים לכפור בעצם קיומו של הבדל אמיתי בין ימין לשמאל, וכפירה זו מובילה לאובדן האמון במערכת הדמוקרטית.
כדי לחזור ולהחיות את המערכת הדמוקרטית והפוליטית בישראל עלינו לאמץ התנהגות שונה: חינוך לאזרחות פעילה, חידוד עמדות מובהק חסר פשרות על אלטרנטיבה פוליטית לחד קרן הפוליטי הקיים היום, בנייה סבלנית של מוסדות וארגונים והחשוב מכל – נכונות למאבק כנגד אזורי הנוחות של הישראליות המרוצה מעצמה ולא נדרשת לשלם מחירים עבור נוחיותה המלאכותית והאכזרית.