אחת המלים שהכי חזרו על עצמן בשבוע האחרון היא "הנגשה". חייבים להנגיש את השואה, השואה לא מונגשת מספיק, חייבים לתת גישה לשואה – כאילו היה נושא עלום וצנוע, בשולי הזיכרון העולמי. זה מעניין כי הנגשה היא מילה שמגיעה מעולם הצרכנות והשירות ללקוח. עוד תזכורת לכך שזיכרון השואה הוא קודם כל ביזנס, מוצר שחייב להיות זמין לכמה שיותר קהלים.
רבות דובר על תעשיית השואה והזיכרון והתפקיד שלה ביצירת האתוס הישראלי – מהמסעות לפולין ועד מאות העובדים שמתחזקים את יד ושם ועמותות אחרות. מהבחינה הזאת, הסטורי של אווה הוא רק שלב נוסף, אבולוציה טבעית בעידן הדיגיטלי של תעשיית הזיכרון, שחייבת להמשיך ולתחזק את האתוס הקורבני הנרדף, ולהנגיש אותו לדור הצעיר עם אימוג'יז ולבבות.
עסקני השואה נורא חרדים מהשיכחה, והם דואגים להגיד זאת שוב ושוב. אבל האם בישראל של 2019, כשהשואה מוחדרת לתודעה בצורה כל כך אינטנסיבית, בשירות הרעיון הלאומי, יש בכלל סכנה כזו? ויותר מזה – האם זיכרון השואה ממלא את יעודו, ומייצר פה חברה חומלת יותר על השונה, על הזר, על הגר? האם בזכותו אנו הופכים לחברה פחות שונאת, יותר מקבלת?
כל זה לא משנה עבור יוצרי הסטורי של אווה למשל. ההישג מבחינתם הוא שהנוער יזכור שהיתה שואה ושהיטלר היה איש רע מאוד ש"אווה שונאת כל כך" (לשון הסטורי). ומי עומד מאחורי המיזם? איש העסקים מתי כוכבי. היום הוא עסוק בזיכרון השואה להמונים כ"מתנה לעם היהודי", לדבריו, אבל רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לעסקיו שהפכו אותו למולטי מיליונר. לפי תחקיר מ-2010 בכלכליסט, מדובר בין היתר במכירת מערכות שליטה ובקרה למדינות המפרץ. בראיון לדה מרקר הוא נמנע מלהרחיב בנושא. את העיתונות הישראלית הלא-כלכלית עסקי העבר שלו פחות מעניינים. היא התמסרה לפרויקט המדהים של אווה.
גם נתניהו חושב שזה רעיון מדהים. "חייבים לצפות בסטורי של אווה", אמר בסרטון ששיגר. ומי כמו נתניהו יודע לסחור ולקדם את עסקי השואה, כמי שמספסר בה לצרכים פוליטיים, לחיזוק תודעת הגטו היהודי בישראל, שהוא מגינו ומצילו היחידי מפני אויבים חיצוניים או ממשלת שמאל וערבים. בנאום שלו השנה ביד ושם קשר את זיכרון השואה באויב מאיראן, מה שאינו מפריע לו בימים אחרים להוזיל את זיכרון השואה לטובת הידוק הקשרים עם פולין או הונגריה.
נתניהו עסוק בימים אלה בהרכבת הממשלה, ומי שעוזר לו בכך הוא מקורבו הצמוד ביותר, הצלם הנודע נתן אשל. אותו אשל, שלאחר שהורחק מהשירות הציבורי לצמיתות, מונה ליו"ר עמותת קש לכאורה במימונו של מוזי ורטהיים ז"ל, שמטרתה היתה "להילחם באנטישמיות ולחזק את העם היהודי", כפי שהראיתי פה השבוע. האם השואה נהייתה מפלטם של המטרידנים, הסוחרים והציניקינים? לא נכחיש.
לפעמים עדיף קצת לשכוח
לפני 30 שנה כתב יהודה אלקנה את אחד המאמרים המכוננים בנושא זיכרון השואה – "בזכות השיכחה". הוא טען כי הדבר הכי בריא עבור החברה הישראלית הוא לשכוח, כי "אין סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי.
"במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת…. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה".
מרטין וייל, ניצול שואה, המשיך את משנתו של אלקנה כשביקש אתמול ב"הארץ" – "אנא, קצת פחות השואה". "אין יום בלי אזכור כלשהו של השואה. כמעט בכל שבוע שומעים על הקמתם של מוזיאון או אנדרטה חדשים לזכרה בעולם….ואז בנוסף, שומעים את רטוריקת הפוליטיקאים, שאינם מחמיצים שום הזדמנות להדגיש עד כמה העם שלנו היה קורבן…. העיסוק המרובה הזה בשואה מלווה בתופעת ה"שואה ביזנס", שהולכת ומתרחבת כל הזמן".
אבל כוחות השוק חזקים מהוגי הדעות. הכוחות הכלכליים, הלאומיים והפוליטיים ממשיכים לבחוש בשואה בציניות, ובכל שנה זה שובר שיאים חדשים של גיחוך. בשעה שאווה העלתה עוד ועוד סטוריז, קפץ אתמול הליצן התורן, שר התחבורה ישראל כץ, ואמר שהרכבות בישראל – המקרטעות, המאחרות, התקועות – הן הניצחון שלנו על הנאצים והרכבות שלהם. העיתונאית יפעת ארליך, שהרגישה את השואה ברכבת בדרך לאנטוורפן, כשכרטיסן אירופאי סירב לאפשר לה להישאר במחלקה אליה לא רכשה כרטיס, בוודאי מזדהה עם ההשוואה והכאב.
הנוער הוא הבעיה האחרונה
אתמול הבאנו כאן שורה של בני נוער, רובם חושבים שהסטורי של אווה הוא פרויקט שווה, חשוב, מדהים ו-וואו. אכן ההפקה מרשימה ועתירת תקציב, ובהחלט עושה רושם וואו, בתוספת כל האימוג'יז מתבקשים. אבל אחרי הווואו ואיזה פחד אמא'לה, הנה הנאצים באים, מהו הלקח המוסרי האוניברסלי שנלקח משם, חוץ מזה שהיינו קורבן ועודנו? האם לימדנו אותם ששואות אחרות, שמתרחשות לא רחוק מפה, בסוריה או בארמניה, או גזענות שנמצאת ממש ליד הבית, נגד ערבים או אתיופים, הן הרע שנגדו יש להילחם?
הבעיה היא לא הנוער. הבעיה היא שהסטורי של אווה, כמו מרבית מפעלות הזיכרון בארץ, כמו המסעות לפולין, נשארים בתחומי ה-וואו, נורא, מזעזע. והמסקנה? שחייבים להתגייס לצה"ל ולשמור על המדינה, כי אחרת תהיה שואה שנייה. פלקטי, חד, קצר. כולנו קורבן, אסור להשוות ואין סאב טקסט.
זו צרכנות אינסטרומנטלית במובן הכי פשוט שלה. שום מסר אוניברסלי לא מחלחל דרך הסיפור, ורגע אחרי שנסיים לצפות בסטורי של אווה נמשיך לקלל ערבים, להתקין להם מצלמות מעקב בקלפיות, לאסור על כניסתם לבריכות שחייה, להתנות תרומות לבתי חולים בכך שיופנו ליהודים בלבד, לסנן אתיופים בגני ילדים ולתת לשוטרים להרביץ לכל אלה. עסקים כרגיל. תעשיית השואה הגדילה את ההסתגרות, את הפחד, השנאה והניכור כלפי כל מה ששונה, מכל מה שמאיים עלינו לכלותינו, מערבים שנוהרים לקלפיות ועד איראן.
כי במקביל לתעשיית השואה המתפתחת, צמחה פה בשנים האחרונות תעשיית השנאה. אתמול, ערב יום השואה, הכריזה בגאווה חברת הכנסת החדשה מאי גולן על הקמת "שדולה לסילוק המסתננים". בין המוני המגיבים המריעים לה, היו כאלה שבתמונת הפרופיל מופיעים עם טלאי צהוב, כי את הלקח הם הרי למדו.
עם מופעי אימים כמו של השר כץ והח"כית גולן, העצירה הזאת ליום אחד נראית משנה לשנה יותר מגוחכת וצינית. לזכור ולא לשכוח, כשברקע השנאה מטפטפת ושום לקחים לא נלמדים. לא את השואה צריך להנגיש, אלא את הערכים והלקחים הנכונים, את איך השנאה לשונות ולזר הביאה לזוועות. מהבחינה הזאת אני מעדיף בכל יום לצפות שוב בנאום של יאיר גולן מלפני שנתיים – מאשר בעוד סטורי של אווה.