את המכה האנושה ביותר על הדמוקרטיה הישראלית הנחיתו דווקא ליברלים המאמינים בשיטת הממשל הזו בכל לבם, והם עשו זאת בלי שום זדון, ומתוך הכוונות הכי טובות שיש – דבר שרק מגביר את הטרגדיה באסון שאליו הביאו את ישראל: הרחקתה בכוח מעולם הדמוקרטיות המערביות הבריאות והשפויות, ודחיקתה של המדינה לידי פופוליזם הרסני, ההפך הגמור ממה שרצו.
שורה של עתירות וחוקים, שנתמכו או אף נהגו על ידי גופים כמו התנועה לאיכות השלטון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד ארגונים שכל תכליתם היא הגדלת הטוב וביצור שלטון החוק, הביאו למצב שבו בבחירות שיתקיימו בשבוע הבא אחת משתי הסיעות הגדולות בכנסת תהיה – כמעט בוודאות – רשימה שלא עומדת מאחוריה מפלגה אמיתית.
המפלגנץ או "כחול לבן" כשם המותג שתחתיו הרשימה הזו מתמודדת, אינה קיימת באמת. אין לה מוסדות, אין לה חברים, אין לה מצע ערכי משותף שכל אנשים מסכימים עליו (בין השאר מכיוון שאין אנשים שהם "אנשיה"), אין לה סט מסוים של תפישות עולם לקדם: אין שם כלום. אז נכון, הם כתבו מצע וכל מי שנשלח לעמדת הריאיונות יודע לדקלם כמו תוכי את דף המסרים שכתבו הפרסומאים ואנשי יחסי הציבור שהם-הם המפלגה הזאת, אבל תכלס? כלום ושום דבר.
וזה לא רק המפלגנץ. אחד ממרכיבי הרשימה שרצה איתו לכנסת היא סיעת יש עתיד, שהתמודדה כבר בכמה מערכות בחירות – אבל אין לה מוסדות פעילים כלשהם: על הרכב הרשימה וזהות החברים שיהיו בה החליט יאיר לפיד לבדו. שיטת הבחירות הפנימיות לרשימה לכנסת אינה קיימת, כי אין בחירות כאלה. גם אצל משה כחלון אין מוסדות, למרות שהרשימה שלו רשומה כמפלגה זה כמה שנים ולמרות שבמשך ארבע שנים יכול היה ליצור מפלגה אמיתית. את אורלי לוי אין טעם להזכיר, כי ברור שאין שם כלום.
זוכרים את קדימה? הייתה רשימה כזאת. היא אפילו התמודדה לכנסת, והרכיבה ממשלה. קדימה לא קיימת יותר, רק 13 שנים אחרי שניצחה בנוקאאוט בבחירות, והותירה את נתניהו והליכוד עם 12 מנדטים עלובים (בבחירות שלפני כן, נזכיר לשם השוואה, קיבל הליכוד 38 מנדטים). קדימה נעלמה כי כמו המפלגנץ, היא מעולם לא הייתה מפלגה, אלא רק רשימה לכנסת. כן, היו בה פריימריז בקדנציה השנייה והאחרונה, אבל מעולם לא היו שם מוסדות נבחרים כמו מועצות סניפים, ועידה או מרכז. קדימה הייתה הזיה של פרסומאים. פסאדה ותו לא.
הסיבה שכל רשימות הכלום והשום דבר האלה נכנסות לחיינו, ועוד מעזות לדרוש להיות בשלטון, היא החלשתן של המפלגות האמיתיות. לא חולשה, אלא החלשה – פעולה חיצונית ששאבה מהן את היכולת להתקיים.
חזרה לשני גושים ברורים עם תשתית
בשנות ה-80 של המאה הקודמת היו שני גושים ברורים: ימין ושמאל, ליכוד ומערך. מימינן ומשמאלן היו אי-אילו מפלגות לוויין, אולם ברור היה כי בין 70 ל-84 מנדטים יגיעו לשתי המפלגות האלה, בין השאר משום שישראל לא שונה מהותית ממדינות דמוקרטיות אחרות שגם בהן יש כמעט תמיד שתי מפלגות מרכזיות, האחת ליברלית-פרוגרסיבית והשנייה שמרנית (ופעמים רבות גם דתית), שמתחרות על תמיכת האזרחים.
לכל אחת מהמפלגות הגדולות היו סניפים פעילים בכל עיר או מועצה אזורית, שהיו תוססים ומלאי פעילות כמעט מדי ערב. מועצת הסניף הייתה מתכנסת לדון בענייני היום במקום המגורים, בשיתוף חברי המועצה שאותם הם שלחו לייצג את המפלגה בבחירות המוניציפליות. הבחירות לוועידה המפלגתית או למרכז היו ה-בחירות, עם ה"א הידיעה, שבהן נאבקו חברי הסניף על הזכות להיות חברים בגוף שיקבע את דרכה של המפלגה. אמוציות, מריבות, בריתות, כעסים, אהבות, חברויות – את כל אלה, והרבה מהם, אפשר היה למצוא בכל סניף של הליכוד או של מפלגת העבודה.
הפעילים בסניף היו סוכני ההצבעה בישוב שלהם. הליכודניק שהיה חבר פעיל בסניף תל אביב, פירפר כמו משוגע ביום הבחירות לכנסת כדי שכמה שיותר מהשכנים, החברים, המכרים, והמכרים של המכרים שלו ישימו פתק מחל בקלפי. המערכניק מהסניף בבאר שבע דאג שכמה מהחבר'ה יביאו איתם כלי רכב ביום הבחירות ויקפיצו קשישים וחולים לקלפיות כדי לוודא שתיבת ההצבעה תתמלא בכמה שיותר פתקים של אמת. שיעור ההצבעה היה גבוה מאוד, כמעט באופן אינהרנטי: כשהשכן מלמטה הוא פעיל במפלגה כלשהי, הסיכוי שהשכן מלמעלה יילך להצביע גדל – הוא רואה את השכן, שם לב לשלט על המרפסת, וזה מערב אותו בשיח הפוליטי. או שיצביע עם השכן מתוך הזדהות, או שיצביע למפלגה היריבה מתוך הסתייגות – אבל הוא יצביע, והוא ידבר על הצבעתו עם אחרים, ואז גם הם יצביעו.
זו תופעת האדווה המבורכת שבמעורבות פוליטית. המעגלים המתרבים בתוך ברכת השיח הציבורי, מביאים עוד ועוד חלקים מהציבור לבדוק את עמדותיהם, למצוא את המפלגה המתאימה להם, ולנקוט עמדה אמיתית, לא כזו המבוססת על הסקס אפיל והמראה החיצוני של מועמד פלוני או מועמדת פלמונית.
אלא שכל הטוב הזה נגמר בשנות התשעים, עם שורה של עתירות שתכליתן נראית מוצדקת מאין כמותה לכל צרכן עיתונות ליברלית בעשורים האחרונים: התכלית של העלמת המינויים הפוליטיים. הרציונל היה פשוט מאין כמותו – בשירות המדינה צריכים לעבוד הטובים ביותר, ולא המקושרים ביותר. הרי למה שהמפקח על בתי הספר בזבדיאל מטעם משרד החינוך לא יהיה קודם כל איש חינוך מעולה, אלא קודם כל איש של המפד"ל? למה ששגריר ישראל בבולגריה לא יהיה דיפלומט מקצועי, אלא מערכניק מקצועי? למה להיות ליכודניק זו אמת המידה הדרושה כדי לקבל מינוי מנהלתי במשרד הבריאות, ואמת המידה אינה שיהיה זה רק אדם בעל ניסיון?
האמיתות האלה ברורות לכולנו, כי אנחנו ליברלים טובים. כי אנחנו רוצים שהמדינה תשרת אותנו, ולא מסכימים לסידור עבודה לעסקנים. וחוץ מזה, יש עוד סיבה: שנות החמישים כבר נגמרו מזמן, ואין שום סיבה שהיעדרו של פנקס חבר במפלגת השלטון יהיה משהו שיביא אותנו – ליברלים טובים! – לגלות שהעדיפו על פנינו מישהו אחר.
פרזנטורים במקום מנהיגי ציבור
ובכן, נחשו מה. מרגע שבו התחילה מדינת ישראל, כמדיניות, לסכל את יכולתן של מפלגות למנות את אנשיהן לתפקידים בשכר אחרי הבחירות, המפלגות החלו לשקוע. מקורבים עדיין קיבלו מינויים, אולם כעת זה נעשה דבר מכרזים שרבים מהם הריחו מ"תפירה", כך שלא רק שהשחיתות לא מוגרה – היא למעשה התגברה ועברה מהעולם של המוסר הפוליטי (למנות חברים זה לא יפה) לעולם הפלילי (לתפור מכרזים זה לא חוקי).
התברר, לא מפתיע, שאנשים שצריכים לעבוד כדי להתפרנס, ואינם יכולים להוציא את פרנסתם מהעשייה הציבורית, נוטים להתנדב פחות לפרפר כמו משוגעים בעבור הטוב הכללי. ברור שהם יבואו לעזור בבחירות, כי אכפת להם, אבל הם לא יפעלו בשנים שבין לבין כי מה לעשות, יש להם חיים לנהל. כי בקצה העשייה הציבורית האינטנסיבית, לא מחכה להם כלום: תפקיד הם לא יכולים לקבל, ג'וב לא ממתין להם, אפילו לא חברות בדירקטוריון עירוני. כלום ושום דבר, וכמות האלטרואיזם הנדרשת מהם פשוט לא משתלמת.
הדמוקרטיה הישראלית ציפתה מאזרחיה לפעול בהתנדבות במפלגות באותה האינטנסיביות שבה פעלו כשהיה סיכוי לקבל מינוי כלשהו בשכר, וגילתה שזה פשוט לא עובד. יותר מזה: היא גילתה שברגע שהסוכן המפלגתי השכונתי איננו, שיעור ההצבעה יורד, רמת המעורבות יורדת, ומספר המפלגות הפופוליסטיות שעשויות משום דבר זולת פלסטיק ואוויר חם מזנק. כשסוכני הפוליטיקה הם לא בני אדם בשר ודם עם טיעונים מעמיקים שנועדו לשכנע את הזולת, והשכנוע נעשה רק באמצעות מסעות פרסום ברשת ובטלוויזיה – התוצאה היא פרזנטורים במקום מנהיגי ציבור.
תוסיפו לעניין הזה את העובדה שברוב הרשימות המתמודדות לכנסת כיום אין בחירות פנימיות כלל (כי מאחורי הרשימות לא עומדות מפלגות אמיתיות), ואת העובדה שבכמה מבין אלה שיש בהן בחירות נהוגה שיטת הפריימריז, וקיבלתם מערכת פוליטית נטולת עומק, זולת במפלגות הנישה או הקצה שלעולם לא יהיו מפלגות שלטון.
הפריימריז היא שיטה מעולה אם רוצים למנוע דילים ושטיקים למיניהם, שכן כשהגוף הבוחר הוא בן עשרות אלפי אנשים, אי אפשר באמת לשלוט בתוצאה. יחד עם זה, הפריימריז מוטים רייטינג: הסיכוי של עיתונאי להתברג במקום ריאלי ברשימה לכנסת בשיטת פריימריז גבוה לאין שיעור מהסיכוי של עובד סוציאלי או מנהיג עובדים. הסיבה פשוטה – שמו מוכר למצביעים, ואנחנו נוטים להצביע לשמות שאנחנו מכירים, כי אנחנו מרגישים שגם הם מכירים אותנו. התוצאה, אפוא, היא שכמעט אך ורק מי שמצליחים להיכנס אל תוך תודעתם של עשרות אלפי אנשים ייבחרו, ואלה או אנשים מפורסמים ממילא (עיתונאים, סלבס וכו') או מי שיש בידם הרבה מאוד כסף כדי ליצור מסע פרסום בקנה מידה גדול.
איש משק המים לוי אשכול, למשל, בחיים לא היה נבחר בפריימריז. אפשר שגם מקים הוועדים והפועל החקלאי דוד בן גוריון לא היה מתברג במקום ריאלי אם היה צריך להתמודד לכנסת. אריאל שרון או יצחק רבין, הגנרלים המהוללים, דווקא היו נבחרים שכן ההילה הציבורית שלהם נוצרה עוד לפני שפשטו מדים.
ההחלטה לעבור לפריימריז בין המתפקדים, שהתקבלה תחילה במפלגת העבודה לפני הבחירות של 1992 ואחר כך אומצה גם בליכוד (ולאחרונה גם במרצ), הגיונית להפליא בבסיסה, ובאמת מורידה משמעותית את היכולת להטות את תוצאות הבחירות בידי קבוצה מאורגנת היטב. תג המחיר של הפריימריז, עם זאת, גבוה מאוד, והופך את הכנסת למופע קרקס שבו כולם מנסים להיות בוטים, צעקניים, פומפוזיים ונטולי מעצורים – הכל כדי להתבלט לעיני המצלמות, להישאר בתודעה, וכך לצלוח את גם הפריימריז אשר לפני הבחירות הבאות. מפלגת הליכוד נתנה לכך מענה חלקי בכך שאפשרה בחירות מעורבות: את נציגי המחוזות בליכוד בחרו אנשי המרכז, לא המתפקדים, והעובדה שלא ניתן להתמודד יותר מפעם אחת מחוץ לרשימה הארצית מנעה את בחירתם מחדש של כמה מבין חברי הכנסת המביכים ביותר שכף רגלם דרכה במשכן.
לא ליברלי ולא במקרה
ספק אם יהיה מי שיעז לומר זאת בקול רם, דווקא בגלל שזה נשמע הו-כה-לא-ליברלי, אבל המפלגות בישראל צריכות לגלגל את הגלגל אחורה, אפילו יותר מחצי הגלגול שעשו בליכוד. הן צריכות לחזור לימים שבהם הייתה לאנשים מוטיבציה להפוך לפעילים אצלן, וכפועל יוצא להיות סוכנים רעיוניים שלהן. איך הן יכולות לעשות זאת? הנה שני המהלכים המרכזיים שדרושים לכך:
ראשית, הן צריכות להתיר שוב מינויים פוליטיים, ובלבד שאלה לא יהיו מינויים קבועים (הממונה פוליטית עוזב את תפקידו מיד כשהשר שמינה אותו עוזב את התפקיד, אלא אם השר החדש ממנה אותו מחדש – וכך הלאה, עד היום שבו המינוי לא יוארך עוד). אפשר וצריך להגביל את כמות המינויים שיוכל לעשות השר ללא יותר מ-50% מסך הפקידות במשרדו, ולהשאיר את שאר העובדים כמינוי מקצועי דרך מכרז כנהוג היום – וכך שדי.אן.איי מקצועי לא יאבד עם החלפת השרים, מדי כמה שנים. ומה אם העובדים חברי המפלגות שימונו יהיו ממש גרועים? מה יהא אז על השירות הציבורי? ובכן, מפלגה שתמנה אנשים ממש גרועים לשירות הציבורי, היא מפלגה שלא ראויה לזכות באמון מחודש של הציבור. אם הציבור יצביע לה שוב, מגיע לו.
שנית, המפלגות צריכות לבטל את הפריימריז הפתוחים, ולחזור להצבעה במוסדות המפלגה (ועידה, מרכז וכו'). במוסדות אלה יש הרבה פחות חברים, והם מכירים את המועמדים השונים בין אם מדובר בסלבס המגיעים מבחוץ, ובין אם מדובר בפעילי מפלגה (כמו לוי אשכול בשעתו, למשל) אשר ראויים מאין כמותם לכהן בכנסת, אולם הציבור הכללי אינו מכיר אותם עדיין. הן צריכות להחזיר את הכוח לחברי המפלגה הנבחרים בסניפים השונים, ולהפוך את החברות במוסדות המפלגה לאטרקטיבית כפי שהייתה בעבר. כן, גוף בוחר קטן יותר הוא בהחלט פתח לדילים ורשימות חיסול – אבל למרות ההסתייגות והצקצוק כל אימת שאלה מוזכרים, הם חלק אינהרנטי מהפוליטיקה, והם אינם דבר לא בריא ציבורית או עניין רע בהכרח (למעט בעבור מי שמפסיד בבחירות בגללם).
ומה לגבי זה שגוף קטן יחסית, המונה כמה מאות עד כמה אלפים יהפוך לגוף המכריע, דבר שעלול להיות פתח לעוד מאכעריות? אז תהיה עוד מאכעריות, אז מה. את הנציגים בגוף הבוחר, בוועידה או במרכז, בוחרים כלל המתפקדים בבחירות בסניפים – הם שולחים נציגים לגוף המפלגתי, כמו שכלל האזרחים שולחים נציגים לכנסת. חזקה על המתפקדים שיידעו להצביע לנציגים טובים וערכיים, או שיתמודדו בעצמם לוועידה או למרכז אם יחושו שנציגי הסניף הם לא משהו: זה רק יגדיל עוד יותר את המעורבות של אזרחים בהליך הפוליטי במפלגות, ורק יחזק יותר את איתנותה של הדמוקרטיה בישראל.
כשיימצאו ח"כים אמיצים מספיק כדי להכיר פומבית בכך ששני מהלכים אלה לא רק שהם הכרח בל יגונה אלא שהם דברים בריאים לדמוקרטיה הישראלית ולשיח הדמוקרטי בישראל, נוכל לחזור למערכת פוליטית שפויה, מאוזנת, עם מעורבות גדולה של אזרחים – ועם הרבה פחות פופוליזם, התלהמות, בוטות ופלסטיק.
לו יהי.