צריך היה לזכות ולסדר לא מעט בתים בקיבוץ המופגז. כמה מהמשפחות השכולות צפויות להגיע, ואף אחד לא רוצה שהן יראו את הבתים במצב שבו הם נשארו. בהתחלה, מיד אחרי הטבח, נכנסו הכוחות המיוחדים שבדקו שלא נותרו בבתים מחבלים. אחר כך הגיע צה״ל ובו גם הגדוד שלי, ופינה את גופות הישראלים.
את גופות המחבלים פינו לאט ובלי דחיפות, בעיקר מחשש למטענים ומלכודים על הגוף שלהם או במכוניות שאיתן הם הגיעו מעזה. כשאני הגעתי (ביום הרביעי אחרי הטבח, כי לקח זמן עד שבשלישות הראשית חיילו אותי בחזרה מפטור) עוד היו לא מעט גופות. עד סוף השבוע הראשון של המלחמה סיימו לסלק מפה את כל גופות חמאס.
היחידה לסילוק פצצות מחיל הנדסה עברו בית אחרי בית וסילקו רימונים שלא התפוצצו, מטענים ותחמושת. מיד אחריהם הגיעו זק״א. הם ניקו את הבתים והשבילים מרוב שאריות הטבח, ושמו שלטי ״מזוכה״ בכניסה, ליד ריסוס ה-x בצבע לבן שסימנו היחס״פ אחרי סילוק הנפיצים. ואז הגיעו המתנדבים. כאלה שפועלים מול הקיבוץ.
הם הוציאו מהבתים דברים ספציפיים שהשורדים ביקשו: אלבומי תמונות, בגדים חשובים, דובי וצעצועים שהילדים צריכים כדי להירדם. כך, במשך ארבעה שבועות הם נכנסים לבתים, בתיאום עם התושבים, ומוציאים את מה שדרוש. לכאורה סיימנו. אז זהו שלא.
כי כבר כתבתי, חלק מהמשפחות רוצות להגיע. וזה דבר אחד לחפש דובי בבית הפוך, וזה דבר אחר לגמרי כשבני משפחה שאיבדה את יקיריה או שיקיריה נחטפו, יראו את מצבו של הבית. לסדר שם זו לא משימה שהמתנדבים האזרחים יכולים לעשות, ואנחנו הרי פה מתחילת המלחמה. אז ביקשו עזרה.
היה ברור שצריך כ-20 חיילים. הגדרנו שזה יהיה על בסיס מתנדבים בלבד, ועדיף כאלה מהמבוגרים יותר – מי שכבר יש להם משפחה, שידעו מה המשמעות של ציור של ילד על המקרר, איך מנקים בית באמת, איך הם היו רוצים שיתייחסו לבית של המשפחה שלהם. גם אני התנדבתי.
אלו בתים ״קשים״. בית קשה הוא בית שהאסון לא פסח עליו. אחד הקשיים הכי גדולים הוא דווקא דבר איזוטרי: המקרר. מקרר שלא היה מחובר לחשמל במשך ארבעה שבועות הוא גיהנום. הוא משהו שצריך לתקוע מגבון לח לאף כדי לא להקיא כשפותחים אותו. הוצאנו את המקרר החוצה, הבאנו פח ירוק, ורוקנו הכל פנימה.
אחר כך שטפנו כל חלק של המקרר, כל מדף וכל מגירה עם צינור מים. אחרי 40 דקות של עבודה, הוא נראה כמו מקרר חדש. הריח המצחין של הריקבון נעלם, ומאות הרימות והזבובים שהיו בו גורשו. הגיהנום נעלם כלא היה. ואז הבית עצמו. זק״א עשו עבודה טובה, אך לא יסודית, אז צריך לנקות טיפות דם על הרצפה.
וכשמזיזים את הספה כדי לנקות את האבק שהצטבר בחודש שלם, מוצאים 4 תרמילים של קלצ׳ניקוב. לא צריך אותם כדי להבין מה היה פה: הקירות, הרהיטים והחלונות מספרים את הסיפור, יחד עם פריטים שהשאירו המחבלים. כל חדר מספר את הסיפור בדממה, אבל בצורה רהוטה להפליא.
כשמזיזים את הספה כדי לנקות את האבק שהצטבר בחודש שלם, מוצאים 4 תרמילים של קלצ׳ניקוב. לא צריך אותם כדי להבין מה היה פה
בינתיים, מישהו שמנקה את המדשאה בחוץ מוצא חפץ שבתוכו יש מסמך אישי של אחת הנרצחות, שגרה בכלל במקום אחר בקיבוץ. מזעיקים את המתנדבים – הם יעבירו את המידע למשטרה ואת החפץ למשפחה. זו נקודת האור היחידה בסיפור הזה. זה משהו שמקווים שייתן איזושהי נחמה למשפחה.
ואז הממ״ד. הממ״ד הוא חדר ילדים. יש בו שידת החתלה כמו שהייתה לבנות שלי, ולול ומיטת מעבר זרוקים בו. יש בו ספרים, ומשחקים, ופלסטיקים עם מגנט שאפשר לבנות איתם מגדל או בית, ומזרן פעילות ושטיח כזה של שילב עם ציורים של אריות מחייכים שכולם קונים תמיד. הכל לגמרי נורמלי, חוץ ממה שקרה פה.
אז מסדרים את כל המשחקים בזהירות לתוך הקופסאות שלהם, בדיוק כמו שהייתי מסדר אחרי הבנות כשהן היו קטנות, כדי שהחדר יראה כמו שהמשפחה רצתה, לא כמו שהרוצחים גרמו לו להיות. בגלל שאין מושג איך המיטות היו מסודרות קודם (הרי לא היינו פה לפני), מסדרים כמו שנראה הגיוני, ומקווים שכך אכן היה.
אז מסדרים את כל המשחקים בזהירות לתוך הקופסאות שלהם כדי שהחדר יראה כמו שהמשפחה רצתה, לא כמו שהרוצחים גרמו לו להיות
ובחדר השינה של ההורים מנקים היטב, מסדרים את החפצים שהיו זרוקים על השידה שליד המיטה, כמו שעושים בבית כשמנקים אותו, ומטאטאים היטב את כל הבית, ומחזירים את המקרר שנשטף מבחוץ ושמים עליו מחדש את המגנטים לפי הסדר (צילמנו לפני שהוצאנו כדי להחזיר נכון), ושוטפים היטב ומפזרים מטהר אוויר.
ומתקדמים לבית הבא. ומנקים גם אותו באותה הצורה. ואחרי שעתיים וחצי של עבודה שני הבתים ״שלנו״ מזוכים, וכך גם שאר הבתים שהגדוד ניקה. ואז שיחה עם הקב״ן של החטיבה שליווה אותנו לאורך כל הדרך, וחלק מדברים על זה, וחלק מתכנסים לתוך עצמם, ואחד מצייץ על זה בטוויטר, כי גם זו דרך לשחרר את הדמעות.
ופתאום אני קולט שכל הזמן הזה אני כותב ומדבר עליי, ואני בכלל לא הסיפור. כי מתישהו בימים הקרובים יגיעו לפה בני משפחות שקרה להן אסון עצום, ואני רק ניקיתי קצת, בניסיון להקל עליהן ולו במעט. ומלחמה היא סיפור זוועה שמורכב כולו מחלקים קטנים. וכל מי שאומר לכם אחרת, מעולם לא היה במלחמה.