לפני כ-15 שנים שוחחתי עם עיתונאי בכיר כשחיכינו לעוד תדרוך של לשכת ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. זה היה מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשוועדת וינוגרד לבדיקת המלחמה החלה להתארגן לעבודתה, בעקבות לחץ ציבורי שהופעל על הממשלה. סיפרתי לאותו עיתונאי שמוזר בעיניי שאחרי הקרב שבו השתתפתי במחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן, רק ארבע שנים קודם לכן, אף אחד לא חשב להקים ועדת בדיקה. "עזוב", הוא אמר, "הלכתם לשם להוציא את העצבים על הפלסטינים בתקופה של שיא הפיגועים, וזה בסדר. טבח או לא טבח, אף אחד לא באמת רוצה לדעת מה היה שם".
אני זוכר שהשתוממתי ממה שאמר. ירינו המון, חשבתי לעצמי, וכל הקרב היה אמנם בשטח בנוי – אבל טבח? אני לא זוכר שראיתי גופות מוטלות ברחוב, וגם לא זוכר שראיתי מישהו יורה מתוך כוונת מכוון לפגוע באזרח. אז איך טבח?
בערך באותה תקופה התנהלה תביעה של חמישה לוחמים מחטיבת המילואים שלי נגד הסינמטקים בתל אביב ובירושלים על שהקרינו את הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי, תביעה שבה קיבלו כמה עשרות אלפי שקלים כפיצוי מהסינמטקים, אחרי שבג"ץ התיר להקרין את הסרט שתחילה נפסל על ידי המועצה לביקורת סרטים בטענה שהוא פוגע ברגשות הציבור.
הרושם שנוצר מהמערכת הפוליטית והצבאית היה שאת הקרב הזה צריך להסתיר. שעשינו משהו ממש רע, ושעדיף לא לעסוק בזה. עד כדי כך העדיפו לא לעסוק בזה, שסרט דוקו על הקרב בג'נין שאמור היה להיות מופק על ידי אחד מארגוני השידור הבולטים בישראל בוטל ברגע האחרון, למרות שקיבל את מלוא התמיכה מגורמי המקצוע, בין השאר מחשש "לעסוק בחומר הנפיץ הזה".
לאחרונה, במסגרת עבודה על תחקיר לאותו סרט, הגיעו אליי יומני המבצעים המקוריים של חטיבה 5, החטיבה שניהלה את הקרב במחנה הפליטים בג'נין, כפי שנכתבו בזמן אמת במהלך מבצע חומת מגן, אחרי כמעט שני עשורים שבהם היו נעולים בארגז ביטחון שהיה מונח בפינת חדר באחד ממחנות צה"ל.
הגיע לידיי גם מחקרו המרתק של ד"ר אהד לסלוי ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שיצר לראשונה עבודה מקיפה על הקרב הזה. המחקר של לסלוי קיבל מיד סיווג "סודי", מתוך כוונה שהציבור לא יראה אותו – אולי משום שהוא מאיר באור שלילי כמה קצינים בכירים לשעבר, וחושף את המחדלים שלהם ואת דיווחי השקר שמסרו לאורך הקרב, דיווחים שהביאו להיווצרות נרטיב "הטבח באזרחים חפים מפשע בג'נין", שאיתו מתמודדת מדינת ישראל מאז.
19 שנה חלפו מאז פסח 2002, כשצה"ל יצא למבצע "חומת מגן", שבמסגרתו התנהל הקרב במחנה הפליטים ג'נין. אחרי כמעט שני עשורים של החבאה, טשטוש והסתרה, הגיע הזמן לספר את סיפור הקרב – ולהחליף את חצאי האמיתות, הבדיות והשמועות בעובדות. אנסה לספר כאן את הסיפור המלא של הקרב ההוא, שכולם עושים מאמץ כה רב להעלים מספר ההיסטוריה.
לכבוש את "בירת המתאבדים"
במאי 1999 הפסיד בנימין נתניהו בבחירות לאהוד ברק, על רקע המחאה לפינוי כוחות צה"ל מלבנון, שאותה הובילה תנועת ארבע אימהות. ברק הודיע שייסוג מלבנון בתוך שנה, ומאותו רגע הסקרים ניבאו לו ניצחון סוחף, שאכן התממש. ברק הבטיח שישיג הסכם שלום עם הסורים, שבמסגרתו ייצרו הסורים את התנאים הביטחוניים שיאפשרו לישראל לסגת מלבנון – אלא שהסורים לא באמת רצו הסכם, וישראל נאלצה לבצע נסיגה חד צדדית לגבול הבינלאומי, במאי 2000.
דבר נוסף שברק הבטיח, פרט לפינוי כוחות צה"ל מלבנון, היה סיום הסכסוך עם הפלסטינים. ברק האמין שהוא מסוגל לסגור עסקה עם ערפאת: הוא יציע עסקה נדיבה, ערפאת יסכים, ובכך יקיץ הקץ על אחד הסכסוכים הממושכים של המאה ה-20.
סבב שיחות אינטנסיבי בקמפ דיוויד שבארצות הברית, בחסות הנשיא ביל קלינטון שהיה לקראת סוף כהונתו, הסתיים בכישלון מוחלט. ברק, שהבטיח לחזור עם הסכם, יצר בעצת יועציו את הנרטיב של "ערפאת אינו פרטנר", ובכך נסתם הגולל הלכה למעשה על סיכוי כלשהו להגיע להסכם גם בעתיד.
באוקטובר 2000, בהוראת ערפאת ואחרי שראש האופוזיציה אריאל שרון מהליכוד עלה להר הבית, התחילו שוטרים פלסטיניים לירות על חיילים ישראלים, והמוני פלסטינים יצאו להפגנות אלימות נגד כוחות צה"ל שהיו בפאתי הערים. האינתיפאדה השנייה החלה. בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, שנערכו כחצי שנה אחר כך, הפסיד ברק בפער הגדול ביותר בתולדות הבחירות בישראל לאריאל שרון (62 אחוז לשרון מול 38 אחוז לברק).
הפלסטינים הבינו די מהר שמול כוחות צה"ל החמושים והממוגנים היטב הם לא מצליחים ליצור הישגים. הפער בין הציוד שבידי החיילים לציוד שבידי הפלסטינים היה כל כך גדול, שבשבועות הראשונים של האינתיפאדה השנייה אפשר היה לחשוב שישראל פשוט מחכה שלפלסטינים ייגמר הכוח. בפת"ח של ערפאת, כמו בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, החליטו לעבור לפיגועי תופת נגד אזרחים ישראלים.
מחנה הפליטים ג'נין התברר מהר ככר פורה לגיוס מחבלים מתאבדים בעבור הארגונים השונים. במחנה הקטן, רק 500 מטרים על 500 מטרים גודלו, התגוררו כ-15 אלף אנשים בצפיפות איומה ובעוני רב, ובעקבות הקלות בגיוס מחבלים קיבל את התואר המורבידי "בירת המתאבדים".
במחנה הקטן, רק 500 מ"ר גודלו, התגוררו כ-15 אלף אנשים בצפיפות ובעוני. הקלות בגיוס מחבלים שם העניקה לו את התואר המורבידי "בירת המתאבדים"
אחד המחבלים-המתאבדים הראשונים שפעלו ממש עם ראשית האינתיפאדה השנייה היה נזיר חמאד, בן מחנה הפליטים, שביצע פיגוע ירי בעפולה. כמה חודשים אחר כך, בסתיו 2001, הקים פת"ח יחידת מתאבדים במחנה שמשימתה היא להוציא לפועל כמה שיותר פיגועי התאבדות בשטח ישראל.
בחודש מרץ 2002 נרשם שיא במספר הפיגועים בישראל עם פיגועי התאבדות שגרמו ל-135 הרוגים, רובם המכריע אזרחים. הבולט והקטלני בין הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק בנתניה ב-27 בחודש: מחבל מתאבד מטול כרם, שהתחפש לאישה, נכנס לחדר האוכל של בית המלון שבו התכנסו באותה שעה כ-250 בני אדם לסעודת ליל הסדר. כשהגיע למרכז האולם פוצץ את עצמו, וגרם למותם של 30 בני אדם ולעוד כ-150 פצועים.
למחרת בשעות הערב, עם צאת החג, התכנסה הממשלה והחליטה על יציאה למבצע רחב בגדה המערבית, הפעולה הצבאית הגדולה ביותר של ישראל מאז מבצע שלום הגליל. את שם המבצע, "חומת מגן", בחר אלוף-משנה גל הירש, קצין אג"מ של פיקוד המרכז באותו הזמן, מתוך שיר של חיים חפר.
התוכנית שהגה אל"מ הירש במסגרת תפקידו הייתה להתקפה של חמש אוגדות שמטרתה להשתלט על הגדה המערבית כולה. הממשלה החליטה לבחור בתוכנית מצומצמת יותר, של תקיפת הערים המרכזיות בגדה. בישיבה הציע ראש הממשלה אריאל שרון לגרש את יושב ראש הרשות יאסר ערפאת לחו"ל, אולם הוחלט שלא לאשר צעד זה.
למחרת הישיבה הוצאו צווי 8 לכ-20 אלף חיילי מילואים, וכוחות צה"ל פלשו לרמאללה, בירתה הלא-רשמית של הרשות הפלסטינית. מצור הוטל על לשכתו של ערפאת במוקטעה (בניין השלטון) ושאר בנייני המתחם נהרסו בידי כוחות צה"ל. ההשתלטות על רמאללה נחשבה מוצלחת מאוד, בין השאר כי נתפסו בעיר מבוקשים רבים ובהם ראש תנועת התנזים מרוואן ברגותי שנחשב אחראי לפיגועי התאבדות וירי.
במקביל פלשו כוחות צה"ל גם לקלקיליה, טול כרם ובית לחם. העיר יריחו נכנעה לכוחות צה"ל בתיווך אנשי עסקים מקומיים, בלי שצה"ל יצטרך לכבוש אותה.
שלושה ימים חלפו במבצע, ורק הערים חברון, שכם וג'נין עדיין לא נכבשו בידי כוחות צה"ל, שספגו כמות נפגעים קטנה, ללא הרוגים. בצה"ל החליטו לפסוח על כיבוש חברון, וב-1 באפריל החלו ההכנות לכיבוש העיר ג'נין ומחנה הפליטים הצמוד לה.
חטיבת מילואים ללא מח"ט
רוב חיילי חטיבה 5, חטיבת מילואים של חיל הרגלים שמרבית לוחמיה הגיעו מחטיבות הנח"ל, גבעתי וגולני, היו מגויסים ממילא כשפרץ מבצע חומת מגן. גדוד 8111 היה בתעסוקה ברצועת עזה. גדוד 7020 גויס בצו 8 וחייליו התייצבו במחנה עופר, שם הייתה יחידת מחסני החירום של החטיבה. הם פגשו שם את עמיתיהם מגדוד 8110, שהמתינו להחלפה בעמדות השמירה בגזרה כדי שיוכלו להתארגן ללחימה.
חטיבה 5 הקפידה לאמן את חייליה לפחות פעם אחת בשנה – אולם באף אחד מהגדודים לא התאמנו על לוחמה בשטח בנוי. האימונים היו אימוני חי"ר "מסורתיים" של כיבוש יעדי אויב במרחבים פתוחים המוגנים על ידי חיילים וטנקים, לא אימונים לכיבוש עיר צפופה.
החיילים שהגיעו לימ"חים, גילו שממתינים להם רובי M16 ארוכים, "מטאטאים" כמו שכינו אותם, שאיתם קשה להתנהל בסמטאות צרות ובכניסות לבניינים ולבתים.
החיילים שהגיעו לימ"חים, גילו שממתינים להם רובי M16 ארוכים, "מטאטאים" כמו שכינו אותם, שאיתם קשה להתנהל בסמטאות צרות ובכניסות לבניינים ולבתים
בתוכנית המקורית שהגה אל"מ גל הירש תוכננה חטיבה 5 לכבוש את ג'נין. למרות שהממשלה אישרה פעולה מצומצמת בהרבה מהתקפה של חמש אוגדות, כפי שתכנן הירש במקור, הוחלט לשגר את חטיבת החי"ר במילואים לג'נין כאילו ממשיכים לפעול לפי התוכנית שהגה.
באוגדה 340, שאחראית על חטיבה 5, הוחלט שהגדוד שנמצא בתעסוקה ברצועת עזה יישאר במקומו. כדי להשלים את החסר סופח לחטיבה גדוד 51 הסדיר מחטיבת גולני, שהגיע בהרכב חלקי כי נדרש להשאיר שתי פלוגות בגבול עם לבנון. עוד הוחלט באוגדה כי חטיבה אחת מהאוגדה תכבוש את העיר ג'נין, ואילו חטיבה 5 תכבוש את מחנה הפליטים ג'נין, הסמוך לעיר.
המחנה היה בנוי סמטאות צרות, חלקן ברוחב שמאפשר מעבר של לא יותר משני אנשים בו זמנית, וכמה רחובות רחבים דיים למעבר מכוניות. רחובות המחנה היו מלאים בפוסטרים של שהידים שהתאבדו ברחובות ישראל או נהרגו בהיתקלויות עם צה"ל מאז פרוץ האינתיפאדה, ובסיסמאות מרוססות על קירות הקוראות לתושבים לעשות פיגועי התאבדות ולהלום באויב הציוני.
רחובות המחנה היו מלאים בפוסטרים של שהידים שהתאבדו ברחובות ישראל ובסיסמאות מרוססות על קירות הקוראות לתושבים לעשות פיגועים
חיילי גדוד 51 של גולני הכירו את מחנה הפליטים בג'נין. בחודשים שלפני חומת מגן הכניס צה"ל כוחות אחת לכמה זמן להשתלט על שטחים שונים בגדה המערבית, לרוב כדי לעשות מעצרים של מבוקשים. גדוד 51 כבש את מחנה הפליטים כמה שבועות לפני הפיגוע במלון פארק.
כשקצינים מהגדוד הגיעו למחנה אליקים, שם התאמנו חיילי חטיבה 5 בגשם שוטף לקראת כיבוש מחנה הפליטים, סיפרו הגולנצ'יקים למילואימניקים כי החמושים במחנה נוטים לברוח כשצה"ל מגיע ומנסים להימנע מעימות עם החיילים, שכן ברור שלחיילים יש יתרון מספרי כמו גם יתרון ברור בציוד ובכוח אש.
ב-31 במרץ הגיעו למחנה אליקים חיילי גדוד 7020, שסיימו את תהליך הגיוס והחיול בצו 8. אחריהם חיילי מפקדת החטיבה והיחידות החטיבתיות. בשעות הערב המאוחרות של 1 באפריל הגיעו חיילי גדוד 8110. הם פספסו יום שלם של אימונים משום שהמתינו לגיוס חיילי מילואים שיאפשרו להם לרדת מעמדות השמירה באזור מחנה עופר. לחטיבה 5 לא היה מח"ט באופן רשמי. אלוף-משנה יואל סטריק, ששימש מפקד החטיבה, עזב לתפקיד מפקד חטיבה מרחבית ברצועת עזה ומחליפו המיועד עדיין לא התייצב לשירות, שכן עדיין מילא תפקיד באחת מנציגויות צה"ל בחו"ל. בצוק העתים מונה סא"ל (מיל.) דידי ידידיה למח"ט זמני.
ידידיה לחם בביירות במבצע שלום הגליל כקצין צעיר, ואחרי שהשתחרר מהצבא מילא את כל תפקידי הפיקוד בחטיבה 5, ממפקד מחלקה ועד מפקד גדוד. כעת מצא עצמו מפקד על החטיבה כולה, על כורחו, כשהיא יוצאת לקרב.
"האויב יברח מצה"ל"
בבוקרו של יום שלישי, 2 באפריל 2002, הגיע המח"ט הלא-רשמי ידידיה למטווחים שבהם התאמנו חיילי גדוד 8110. החיילים התחבאו מגשם הזלעפות שירד מתחת לגגות מבני המטווחים כדי לא להירטב עד לשד עצמותיהם. ידידיה ביקש מכולם להפסיק לירות ולהגיע אליו, לרחבה החשופה שבין המטווחים. החיילים הנרגנים קיללו בלבם, אך באו לשמוע את המח"ט מבעד לשאון המבול. "אנחנו נכבוש את מחנה הפליטים ג'נין", אמר להם, "אבל תעבדו לאט. אנחנו לא רוצים לרוץ ולא צריכים הרוגים". מהשיחה החטופה והרטובה עם חיילי הגדוד, המשיך כדי לאשר את תוכניות הקרב אצל מפקד האוגדה.
בתדריכים שהועברו לחיילים על ידי המפקדים הוזכר שוב ושוב הלקח שנשאו עמם הקצינים של גולני: האויב נוטה לברוח כשהוא רואה את צה"ל. עוד נאמר לחיילים כי משימתם המרכזית כשייכנסו למחנה תהיה סריקה. במודיעין של צה"ל העריכו שהמחנה יהיה ריק מיושביו, ולכן על החיילים יהיה להיכנס לבתים ולחפש בהם חמושים או מבוקשים. בגמר הסריקה עליהם לרסס את מספר הגדוד שלהם ליד משקוף הדלת, כך שכוחות אחרים יידעו שהבית נסרק. לצורך כך חולקו לכל מחלקה 2-3 פחיות ספריי צבע שחור.
במודיעין העריכו שהמחנה יהיה ריק מיושביו, ולכן על החיילים יהיה להיכנס לבתים ולחפש בהם חמושים או מבוקשים
החיילים הוזהרו ממלכודים בתוך הבתים, הנחזים להיראות כחומר מודיעיני או מלכודים הקשורים בתיל לרובים, כך שיופעלו כשחייל מנסה להרים את כלי הנשק שמוטל על הרצפה.
בשעות הצהריים עלו חיילי חטיבה 5 על אוטובוסים שנשאו אותם למחסום סאלם בגלבוע, מצפון לג'נין, שם המתינו הנגמ"שים של החטיבה. באוגדה החליטו לצרף לכוח גם צוותים של שייטת 13. משימתם של אנשי הקומנדו הימי הייתה לתפוס את קו הבתים המזרחי של מחנה הפליטים, הפונה לעבר העיר ג'נין, ובכך לתקוע טריז בין העיר למחנה, כך שלא יוכלו לתגבר זו את זה.
מפקדי הגדודים למדו את משימותיהם השונות: גדוד 7020 יוביל את השיירה החטיבתית, ויכתר את המחנה מצפון וממערב. גדוד 8110 יגיע לגבעה נישאה שכונתה "גבעת האנטנות" מדרום לג'נין, וינוע מלמעלה למטה, מדרום לצפון, כדי לכבוש את צדו הדרומי והמזרחי. גדוד 51 של גולני ייכנס בין גדוד 8110 לכוח שייטת 13, ויכבוש את צדו המזרחי של המחנה.
ההתארגנות ליד מחסום סאלם נעשתה בגשם שוטף, כשהשטח שנחרש בשרשראות הכלים הכבדים הופך למשטח בוץ סמיך ועבה שבו בוססו החיילים. קובי אזולאי, קצין משטרה ששירת בגזרה, היה לפנים קצין מילואים בגדוד 8110. כששמע שהגדוד שלו לשעבר מתכונן להיכנס לג'נין, התייצב בשטח הכינוס כשהוא עם מדי משטרה ושכפ"ץ משטרתי, וביקש להצטרף לחבריו.
בגלל שלא נמצא לו מקום בנגמ"שים של 8110, הוא ביקש להצטרף לגדוד-האח 7020, והמג"ד אישר שיצטרף לכוח שלו כמ"מ מחלקת הפינוי. אזולאי עדכן את הקצינים בשני הגדודים כי שמע מקציני המודיעין של המשטרה שמחנה הפליטים ממולכד כולו, וכי הפלסטינים אינם מתכוונים לברוח ממנו, בניגוד להערכה הראשונית.
כעת החל גם שב"כ לדווח כי יש סבירות גבוהה להתנגדות חזקה במחנה הפליטים, בניגוד להערכה הראשונית שנמסרה בתדריכים. אם עד אותו יום בצהריים היו תקוות להשתלטות חלקה יחסית, כפי שקרה בערים אחרות, כעת העריכו באוגדה 340 ובחטיבה 5 שיונחו מטענים לא רק בתוך המחנה אלא גם על ציר התנועה של הכלים המשוריינים בדרך למחנה, ואפשר שאף ישוגרו טילי נ"ט מסוג לאו או אר.פי.ג'י על השיירה. מצב הרוח של המפקדים הפך קודר כמו מזג האוויר שבו שמעו את הדברים.
אזולאי עדכן את הקצינים בגדודים כי שמע מקציני המודיעין של המשטרה שמחנה הפליטים ממולכד כולו, והפלסטינים אינם מתכוונים לברוח ממנו, בניגוד להערכה הראשונית
ב-3 באפריל בשעה 22:00 עלו חיילי חטיבה 5 על הנגמ"שים, חיילי גולני על האכזריות, וחיילי השיריון במילואים על הטנקים, והחלו בנסיעה דרומה, לעבר ג'נין. ראשונים בסדר התנועה היו גדוד 7020, אחריהם גדוד 51 של גולני ובסוף גדוד 8110. השיירה הארוכה התקדמה בנסיעה איטית. באמצע הדרך נתקעו האכזריות והשיירה התפרקה לשיירות משנה שיצאו בצירים שונים, בניגוד למתוכנן, דבר שהביא לעיכובים בלוח הזמנים.
את תשעת הקילומטרים עד ג'נין גמאו הכוחות בתשע שעות, כך שכל הגדודים הגיעו לעמדותיהם באור יום במקום בשעות החושך לפי התוכנית. כמעט כל הכלים שטיפסו על גבעת האנטנות בדרום מחנה הפליטים ספגו אש מנשק קל בדרכם.
הנסיעה האיטית, התפוגגותה של התוכנית כבר בשלב ההתארגנות, הגשם שלא פסק לרגע והירי מהמחנה – כל אלה היו רמזים מטרימים למה שעתיד להיות הקרב הגדול והמדמם ביותר של מבצע חומת מגן.
צילום אוויר מעוות
עם גיוסם קיבלו חיילי המילואים מחטיבה 5 את הקיטבגים ובהם הציוד האישי, והחלו להעמיס את הנגמ"שים בציוד. חלק מהחיילים נסעו במשאיות לבונקר החטיבתי כדי להעמיס תחמושת. מש"קי הקשר מיהרו להרכיב את האנטנות והמכשירים השונים, וחיילי המודיעין ניגשו למחסן האוגדתי כדי לאסוף מפות ותצלומי אוויר שבהם ישתמשו הכוחות בלחימה.
בגלל שמדובר היה בקרב בשטח עירוני, מפות השטח היו משמעותיות פחות. עזר המודיעין שכל המפקדים חיפשו היה צילום אוויר – "כפיר שואג" שמו – של מחנה הפליטים בג'נין שבו מצוין מספר ספציפי על כל בית.
אלא שצילום האוויר כפיר שואג, שקיבלו חיילי חטיבה 5 באפריל 2002 היה הגדלה ברזולוציה נמוכה עד בינונית מגיחת צילום שנעשתה באוקטובר 1997, ארבע שנים וחצי קודם לכן. סימוני הבתים היו מינואר 1999.
זה לא שלצה"ל לא היו צילומי אוויר מעודכנים של מחנה הפליטים ג'נין, וזה לא שהוא לא יכול היה לעשות כאלה בהתראה של רגע – הרי מדובר בטיסה של חמש דקות מבסיס חיל האוויר ברמת דוד, באזור שאינו מאוים בחיל אוויר זר או מוגן באמצעי נ"מ כלשהם – אבל צילומים כאלה לא הוצעו לכוחות שעומדים להיכנס, וממילא גם לא סופקו להם.
בגלל זווית צילום האוויר של אותו עזר כפיר שואג, רוחבם של חלק מהרחובות והסמטאות של המחנה התעוות: סמטאות צרות נראו כרחובות של ממש, ואילו רחובות כמו-נעלמו בין הבתים. לעניין זה תיוודע משמעות רבה בהמשך הקרב.
צילום האוויר שקיבלו חיילי חטיבה 5 באפריל 2002 היה הגדלה ברזולוציה נמוכה עד בינונית מגיחת צילום שנעשתה באוקטובר 1997. סימוני הבתים היו מינואר 1999
רגע לפני שהכוחות החלו את תנועתם לכיוון המחנה, החליטו בחטיבה 5 לעשות שינוי בתוכנית הקרב. גדוד 7020 של החטיבה יכתר את המחנה וכוחות השייטת יתפסו את שורת הבתים המזרחית של המחנה. הפלוגות מגדוד 51 של גולני קיבלו גזרה של המחנה לכיבוש וגדוד 8110 קיבל שתי גזרות. פלוגה ב' תוביל את ההתקפה מדרום, מגבעה נישאה שעליה אנטנות סלולריות וקיבלה את השם המתבקש "גבעת האנטנות".
הנגמ"שים של פלוגה ב', של פלוגת הרפואה החטיבתית ושל הפלוגה המסייעת של גדוד 8110 תוכננו להגיע לגבעת האנטנות עוד לפני אור ראשון של יום רביעי, 3 באפריל, אחרי שיצאו ממחסום סאלם בשעה 2 לפנות בוקר.
פקק התנועה האימתני על ציר התנועה החטיבתי והיתקעות האכזריות של גולני באמצע הציר, הביאו לעיכוב משמעותי בלוח הזמנים והכוחות הגיעו לגבעת האנטנות בשעה 8 בבוקר, לעיני כל. לא ניתן היה לפספס את נוכחותם של עשרות נגמ"שים בבת אחת על גבעה שבשיפוליה מתחיל מחנה הפליטים.
הכוחות הגיעו לגבעת האנטנות בשעה 8 בבוקר, לעיני כל. לא ניתן היה לפספס את נוכחותם של עשרות נגמ"שים בבת אחת על גבעה שבשיפוליה מתחיל מחנה הפליטים
ההתקפה מדרום תוכננה להתחיל בשעה 9:30, אחרי תצפית מפקדים. כחלק מההיערכות לכך, חיילי הפלוגה המסייעת נשכבו לרוחב הגבעה, מוכנים לחפות על חבריהם מפלוגה ב', ולהגיב לכל ירי מהמחנה. פה ושם נורו כדורי צלפים לעבר החיילים. חלקם פגעו קרוב אליהם – אולם לא היו נפגעים.
הירי מהמחנה, והעובדה שהשמש כבר גבהה בשמיים, שינתה את תוכנית ההתקפה. כעת הוחלט שלא יהיו שתי התקפות של גדוד 8110 בו זמנית, אלא התקפה מגבעת האנטנות לתוך המחנה כשפלוגה ב' מובילה ופלוגה ג' מאחוריה. ההתקפה נדחתה ל-10:45, כמעט חמש שעות אחרי השעה שבה אמורה הייתה להתחיל לפי התוכנית המקורית.
חיילי פלוגה ב' תפסו את שני הבתים הראשונים של המחנה, כמה עשרות מטרים מהמקום שבו חנו הנגמ"שים שהביאו אותם למקום. ככל שהכוחות התקדמו לעבר הבתים, התגבר גם הירי והפך מדויק יותר. מ"פ פלוגה ב', משה גרסטנר, יצא מהבית שאותו תפס יחד עם החפ"ק שלו, והתקדם לעבר חורשת ברושים קטנה כדי לתצפת משם ולחפש את מקור הירי. הוא נפגע בצווארו מכדור צלף ומת כעבור דקות.
הירי מהמחנה לא פסק, ופלוגה ב' עמדה במקומה ולא זזה, כשהחיילים נראים בהלם מאובדן המ"פ. פלוגה ג', שכבר התקדמה לשורת הבתים השנייה של המחנה, נקראה לחזור לשורה הראשונה, מחשש שאגפה יישאר חשוף. ההתקפה של גדוד 8110 נתקעה לגמרי.
חיילי המסייעת שהיו על גבעת האנטנות ירו לעבר חלונות הבתים הסמוכים לבתים שבהם לחמו חיילי פלוגה ב' ו-ג', אך היה זה בעיקר ירי לשם הרמת הביטחון העצמי שלהם ושל חבריהם, לא ירי על מטרות ברורות. מחלקת הנשק הכבד התפרסה על צלע הגבעה עם מקלעי 0.5 ומקלעי רימונים, מוכנה להפעיל את אלה נגד קירות בתי המחנה הדקיקים, שאפילו כדור רובה 5.56 חדרו אותם.
על גבעת האנטנות אמור היה להתמקם גם חפ"ק המח"ט, ואף הוכן מקום שבו יוכל החפ"ק להחנות את הנגמ"שים ועליהם מכשירי הקשר הרבים של מפקד החטיבה. בחיל הקשר הציעו להשתמש בחמ"ל מיוחד שבנו תוך כמה שעות בהיאחזות הנח"ל גינת, כקילומטר מצפון למחנה הפליטים, שם הציבו בין השאר מסכי טלוויזיה ששידרו את התמונות שצילם מזל"ט שחג מעל המחנה.
המפקדה בגינת נהנתה מכל התנאים של מפקדה עורפית – כשהיא קרובה לחזית. זה אפשר למח"ט לקבל תמונת זמן אמת ממעוף הציפור על המחנה, אבל בעבור מפקדי הגדודים, מפקדי הפלוגות והלוחמים, הדבר היה אנטיתזה לאתוס הפיקוד מקדימה: הם היו רגילים, גם מתרגילי החטיבה כשהיו חיילי סדיר וגם מהתרגילים החטיבתיים במילואים, שבאיזשהו שלב של הלחימה הם רואים לפתע מעין יער של אנטנות הנעות לכיוונם – היה זה הסימן לכך שהמח"ט בא לבחון את שדה הקרב מקרוב.
פלזמות דור א
במחנה הפליטים ג'נין הלוחמים לא ראו את יער האנטנות מתקרב לעברם אפילו פעם אחת, ובעבורם הייתה זאת הפעם הראשונה שבה הם נתקלים בתפישת ההפעלה החדשה של צה"ל. ארבע שנים אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, הפיקוד-מאחור כבר יהיה כמעט בגדר נורמה, ותימתח עליה ביקורת קשה על ידי חברי ועדת וינוגרד.
לא הרבה זז באותו יום ראשון של הקרב. חיילי גולני, שייטת 13 וחטיבה 5 תפסו כמה בתים, אולם לאיש לא היה ספק שהמחנה לא נכבש ואף לא קרוב להיכבש.
האיחור בלוח הזמנים, העובדה שהפלסטינים לא נמלטו כפי שציפו שיעשו, ובעיקר העובדה שלא היה להם לאן להימלט גם לו רצו, כי שאר ערי הגדה כבר נכבשו על ידי צה"ל, הבהירו שהקרב במחנה הפליטים ג'נין לא יהיה קל כמו הקרבות בקלקיליה או טול כרם שנכנעו תוך כמה שעות או לא ניסו כלל להילחם או אפילו כמו הקרב על העיר הצמודה, ג'נין, שבה אחזו כוחות צה"ל באחיזה איתנה.
ניסיון של מח"ט 5 להביא את גדוד 8110 לתפוס עוד כמה בתים בשעות הערב, נענה על ידי המג"ד בשלילה. החיילים מותשים אחרי כמעט יממה של תנועה ולחימה ועדיין בהלם מאובדן המ"פ, הוא דיווח למפקד החטיבה.
במקביל, התכנסה הערכת מצב מטכ"לית בקריה. אלוף פיקוד מרכז, יצחק איתן, עדכן את הנוכחים במצב במחנה הפליטים ג'נין. "ההתקדמות במחנה הפליטים איטית", הוא אמר לרמטכ"ל ולשאר המשתתפים. "ככלל, קשה למילואימניקים להיכנס ל'מוד' של לחימה, וההתקדמות שלהם איטית מאוד. גדוד 51 הסדיר מאוד לחוץ מקצב ההתקדמות, אבל לא נראה שיש לנו יכולת לעשות משהו נגד זה. בכל המקומות שבהם יש סדירים הם הרבה יותר מיומנים וההתקדמות שלהם הייתה יותר חזקה".
באותו הרגע יצר האלוף יצחק איתן את אחד הנרטיבים של הלחימה במחנה הפליטים ג'נין.
מאז תום מלחמת העצמאות הסתמך צה"ל על לוחמי המילואים כצבא ה"מרכזי", והגדיר לצבא הסדיר שמטרתו להחזיק את הקווים ולא לתת להם להיפרץ עד שיבואו לוחמי המילואים, שמספרם גדול פי כמה, והם אלו שיכריעו את האויב. אלא שתפיסת "צבא קטן וחכם", שהביא עמו הרמטכ"ל אהוד ברק בראשית שנות התשעים, משמעותה הייתה שצבא המילואים הוזנח וחייליו נתפשו יותר כמשתתפים ב"גבעת חלפון אינה עונה" מאשר כגיבורי השיר על גבעת התחמושת.
אלא שלצה"ל אין צבא סדיר גדול דיו כדי לוותר על חיילי המילואים. אילו היו לצה"ל כוחות כאלה, ספק אם חטיבה 5 הייתה קיימת, לא כל שכן נקראת לכבוש יעד מרכזי של מבצע חומת מגן. למרות שלחימתם של חיילי המילואים לא הייתה שונה מלחימתם של חיילי גולני מבחינת כמות הבתים שתפסו או כמות האש שנורתה לעברם, בחר האלוף איתן להפנות אצבע מאשימה למילואימניקים. אפשר שזה נובע מכך שידע שאין אף אחד בפורום מטכ"ל ששירת בחטיבה 5, אבל גולנצ'יקים יש בהחלט. אפשר שכבר החל לבנות נרטיב למקרה של כישלון בכיבוש המחנה.
למרות שלחימתם של חיילי המילואים לא הייתה שונה מלחימתם של חיילי גולני, בחר האלוף איתן להפנות אצבע מאשימה למילואימניקים
כך או אחרת, הרמטכ"ל רב-אלוף שאול מופז דווקא נצמד לסיפור הצה"לי המסורתי הגורס כי המילואים הם האגרוף המרכזי, ולא גילה עניין רב בהבדל שבין חי"רניק סדיר לבין חי"רניק במילואים. "אני מקבל את מה שאמר האלוף איתן על כך שיש לנו זמן", אמר מופז לנוכחים בישיבה במטכ"ל, "אנחנו צריכים לדרוש עוד זמן [לכיבוש המחנה] ולכן אני קבעתי ארבעה שבועות ועוד ארבעה שבועות [לסיום המבצע]".
למחרת, יצאו הרמטכ"ל וסגנו האלוף משה (בוגי) יעלון לבקר בחמ"ל של חטיבה 5 בהיאחזות הנח"ל גינת. פלס"ר נח"ל יצורף ללחימה וגדוד 932 של הנח"ל יגיע ביום שישי מרמאללה גם הוא לעזור, הם אמרו למח"ט ידידיה, והוא החליט שהגדוד הסדיר הטרי שקיבל לידיו יתקוף ממערב וגדוד 7020 יפסיק לעסוק בכתר וייכנס ללחימה במחנה עצמו. כעת מחנה הפליטים מותקף מארבעה עברים, על ידי שני גדודי חי"ר סדירים, שני גדודי חי"ר במילואים, צוותים של שייטת 13 ועוד שלוש יחידות חטיבתיות של חטיבה 5. פלוגה ב' של גדוד 8110, שאיבדה יום קודם את המ"פ שלה, עדיין לא התאוששה. פלוגה ג' התחילה להוביל את ההתקפה הגדודית, ואחד מחייליה נהרג באותו יום מכדור צלף שפגע בו.
בדיון שנערך במטכ"ל בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, 4 באפריל 2002, יום הלחימה השני במחנה, שוב האשים אלוף פיקוד המרכז את חיילי המילואים בכך שהקרב במחנה הפליטים בקושי מתקדם. "אני מקווה שהתגבור הסדיר יניע את המהלך יותר חזק קדימה", אמר האלוף יצחק איתן לנוכחים, "הכוח לא מתקדם ולדעתי זו הסיבה העיקרית לנפגעים שם. פשוט המילואים לא זזו מספיק […] ואני מזכיר שהפעולה שם התחילה כבר אתמול". איתן, נאמן לתפישתו שכוחות המילואים לא מתפקדים כראוי, העריך שצירופם של עוד כוחות סדירים שאמור היה לקרות ביממה הבאה, ישנה מן היסוד את הלחימה.
במטכ"ל החלו לחשוב על עניין הנראות של הלחימה במחנה הפליטים והחלו לחשוש מלידתו של מיתוס גבורה פלסטיני. "אני חושב שפיקוד המרכז פשוט צריך להכריע את מחנה הפליטים בג'נין", אמר ראש אמ"ץ, אלוף דן הראל בדיון, "אני חושב שהתגבור והפעולות שהוא עושה הן נכונות. צריך לעשות זאת מוקדם כדי לא לייצר שם סאגה של עמידה מול צה"ל".
סגן הרמטכ"ל יעלון תמך בעמדתו: "ביממה הקרובה צריך לגמור את העניין של מחנה פליטים ג'נין, כי לדעתי הוא יכול להקרין גם למקומות אחרים. זה כבר הופך לסיפור של גבורה, וצריך לנתץ את העניין הזה מהר. הכוחות בשטח צריכים להתנהג באופן כזה שתכף הולכים ללחוץ עליו".
"ביממה הקרובה צריך לגמור את העניין של מחנה פליטים ג'נין, כי לדעתי הוא יכול להקרין גם למקומות אחרים", אמר יעלון. "זה כבר הופך לסיפור של גבורה"
גם הרמטכ"ל מופז דחף קדימה: "במחנה הפליטים צריך להפעיל לחץ, שייראה מהאוויר ומהקרקע. אסור שג'נין יימשך מעבר למחר. מחר זה מסתיים. את ג'נין צריך להכריע, ומהר, ואסור שהדבר הזה ייהפך להיות איזה סמל ואחר כך יחקו אותו במקומות אחרים".
אם צריך, הוסיף מופז, אפשר להעביר למחנה הפליטים את כל חטיבת הנח"ל ולא רק את הפלס"ר ואת אחד הגדודים. הוא הורה להמטיר אש על מחנה הפליטים כל הלילה.
בתים ריקים מאזרחים
ביום שישי, 5 באפריל 2002, היום השלישי ללחימה, נערך שוב דיון במטכ"ל. "לפי התיאור, לפחות של הכוחות בשטח, הם נלחמים מול מחבלים שנמצאים בבתים ריקים מאזרחים", עדכן אלוף יעלון את הנוכחים, "ולכן הסיוע של מסוקים בתוך הלחימה וירי טילים לבתים האלה בהחלט יכול לעשות את השינוי שם".
מאז היום הראשון ללחימה פעלו מסוקי חיל האוויר ללא הפסקה בסיוע לחיילים במחנה הפליטים. צמדים של מסוקי קוברה ואפאצ'י סיירו בשמי המחנה ללא הרף, מוכנים לירות טילים לתוך בתים שהחי"רניקים למטה סופגים מהם אש.
המסוקים ירו עשרות טילים לתוך מחנה הפליטים בימי הלחימה – אולם רבע עד מחצית מהם היו נפלים שכלל לא התפוצצו. הסיבה לכך הייתה מעין מסורת של חיל האוויר, עוד מימי המלחמה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, לשגר כלי טיס לחיפוי כשעליהם פצצות וטילים שפג תוקפם, זאת כדי לא לבזבז תחמושת. בחיל האוויר העדיפו לשמור את התחמושת הראויה למה שתפשו כמטרות חשובות וראויות יותר של החיל, מטרות שלא קשורות ב"ירוקים", החי"רניקים האלה שרצים להם על הקרקע.
חלק גדול מטילי העורב שירו מסוקי חיל האוויר כדי לסייע לחי"רניקים, היו כאלה שאסור היה להשתמש בהם אפילו באימונים, שכן תוקפם פג חמש ואף שש שנים קודם לכן. לפחות במקרה אחד פירקו פלסטינים את אחד הטילים שנפל כחתיכת ברזל על הקרקע והצליחו לקחת ממנו את חומר הנפץ. בתילים שבעזרתם מונחים הטילים שלא התפוצצו השתמשו הפלסטינים כאמצעי הגנה: הם חיברו אליהם פחיות ריקות, וכשהחיילים עברו בסמטאות ופגעו בחוטים הדקיקים בהליכתם, שמעו החמושים הפלסטינים את קרקוש הפחיות שחוברו לתיל, וכך ידעו את כיוון ההתקדמות לעברם ויכלו להיערך למכת אש מקדימה שתקבל את פני הלוחמים.
לפחות במקרה אחד פירקו פלסטינים את אחד הטילים שנפל על הקרקע והצליחו לקחת ממנו את חומר הנפץ. בתילים שבעזרתם מונחים הטילים שלא התפוצצו השתמשו הפלסטינים כאמצעי הגנה
הלחץ מהפיקוד הבכיר להתקדם ולסיים את הלחימה חלחל היטב לחטיבה 5. הכוחות הונחו להפסיק להתקדם באיטיות ולדחוף קדימה. הגעתו של גדוד 932 באותו היום הקלה את העומס על שאר הכוחות, וכעת הם נדרשו לתפוס שורת בתים אחרי שורת בתים, בניסיון לגמור את הלחימה. בשעות הבוקר נדמה היה שתנופת ההתקפה תכריע את המחנה, ובקרב חלק מהמפקדים כבר נוצרה תחושה שכוח ההתנגדות הפלסטיני נשבר.
כוחות על נגמ"שים הגיעו לפאתי המחנה, פרצו פרצות בדופן הבתים והתחילו לעבור בין קירות הבתים השונים במהירות, במקום בתנועה איטית וזהירה כמו זו שהייתה עד אז. השינוי הגיע עם תג מחיר כבד. חייל מגדוד 51 של גולני נהרג בצהריים בהיתקלות כשהפלוגה שלו ניסתה לתפוס את אחד הבתים, וכמה שעות אחר כך נהרגו עוד שני חיילים מגדוד 932 של הנח"ל.
"יש מספיק סד"כ בג'נין כרגע", אמר הרמטכ"ל מופז בהערכת המצב המטכ"לית היומית, כשהוא מעודד מהדיווחים על התקדמות במחנה הפליטים, "זה ייקח כנראה עוד קצת זמן. אני מקווה שאנחנו נשלים את ההכרעה שם הלילה ומחר".
בשעות אחר הצהריים של יום שישי, 5 באפריל 2002, כרזו כוחות צה"ל לתושבי מחנה הפליטים לצאת מהבתים ולהיכנע, אולם רק כמה עשרות תושבים נענו לקריאה. המחנה עדיין סירב להיכנע, אבל בצה"ל העריכו ב-5 וב-6 באפריל שזה עניין של שעות עד שהלחימה תסתיים כליל. הערכת המצב של צה"ל הייתה כה חד משמעית, עד שקצין האג"ם של פיקוד מרכז, אל"מ גל הירש, שקל להוציא את גדוד 932 מהעיר רק יממה אחרי שהגיע אליה. "ניתן לומר שהמחנה נמצא בשליטה שלנו או בידינו. בעצם, נכבש", אמר המפקד של הירש, אלוף הפיקוד איתן בישיבה במטכ"ל בשבת, "הם עוד לא נכנעו, עוד לא עצרנו אותם, יוצאים לאט לאט, אנחנו לא יודעים כמה הרוגים יש שם".
בצה"ל הניחו שהלחימה הסתיימה, וכעת הופנו המחשבות לסוגיה שהעלו הפלסטינים החל מיומו הראשון של הקרב: טענות לטבח של ממש שעשה צה"ל באוכלוסייה האזרחית של מחנה הפליטים בג'נין. "לא צריך להתרגש ממה שאומרים הפלסטינים", הרגיע הרמטכ"ל מופז את הנוכחים בדיון, "ההסברה שלנו צריכה לעבוד 24 שעות ביממה. מה שחשוב זה להוציא את הנתונים ולספר שהיה שם קרב קשה. צריך להוציא את הנתונים [על הרוגים ועצורים] כמה שיותר מהר, על מנת לקעקע את הסיפור הזה של הטבח".
ארבעה ימים לתוך הקרב, מופז המעודד על ידי הדיווחים של פיקוד מרכז כבר החל להעלות לקחים על הקרב שמבחינתו, כמו מבחינת רוב הפיקוד הבכיר, כבר די הסתיים. "מה שהיה חסר זה איזשהו דרייב קדימה כדי לא לעצור את התנופה של ההתקפה. היה שם הכול. היו את הכוחות, רק חסר היה הדרייב". מופז ושאר הנוכחים בדיון לא ידעו זאת אז, כמובן, אבל לא רק שהקרב על ג'נין לא עמד בפני סיום – שיא הלחימה ושיא אובדן החיים בה עדיין לא הגיעו.
הקרב על התודעה
השמש זרחה על יום ראשון, 7 באפריל 2002, היום החמישי לקרב במחנה הפליטים ג'נין. בפיקוד המרכז הרגישו שזה יהיה היום האחרון לקרב, ושעד שעות הצהריים יוכרע המחנה ויושביו ייכנעו.
לאורך כל סוף השבוע השיח מחוץ לאזור מחנה הפליטים – שבודד על ידי צה"ל כך שאף עיתונאי או גורם חיצוני לא יוכל להיכנס אליו – היה על כך שחיילי צה"ל ביצעו טבח נורא בתושבי המחנה, ודיווחים פלסטיניים רשמיים העצימו אותו.
השאלה שעמדה על הפרק בשיח התקשורתי הבינלאומי (ובמידה רבה מאוד גם בשיח התקשורתי הישראלי) הייתה רק האם האזרחים נהרגו בכוונה, כמו בטבח שביצעו הפלנגות במחנות הפליטים סברא ושתילא ב-1982, או שמדובר בפגיעה בטעות, מסוג הפגיעות באזרחים שמתרחשות במהלך לחימה בשטח בנוי בצפיפות.
אבל מרחב המחנה בודד כאמור משאר העולם, והשיח הזה לא קנה אחיזה כלשהי בין לוחמי צה"ל, שכלל לא נחשפו אליו במהלך הלחימה. למעשה, הקשר היחיד בינם לבין העולם החיצון התבסס על האזנה למהדורות החדשות ברדיו, שהמשיכו לטעון כבר כמה ימים בלי הפסקה בשמו של דובר צה"ל שהלחימה במחנה עתידה להסתיים בתוך כמה שעות – זאת למרות שהלוחמים בשטח ידעו והרגישו על בשרם שהמחנה כלל לא קרוב לכניעה.
בהערכת המצב במפקדת חטיבה 5 בנח"ל גינת סיכמו את דיווחי הלוחמים מהגדודים השונים בימים האחרונים באותו הבוקר. ברוב המקרים, סיפרו חיילי גדודי המילואים והסדיר שהם לא פוגשים באזרחים בבתים שאליהם הם נכנסים.
לפנות בוקר באותו יום ראשון העריכו בשב"כ שהמחנה למעשה ריק מיושביו ושהתרוקן לפני תחילת הקרב. עוד העריכו בשב"כ באוזני מפקדת החטיבה שמעט האזרחים שנותרו מתרכזים במרכז המחנה, באזור שכוחות צה"ל עדיין לא כבשו.
הפיקוד הבכיר היה מוטרד מסוגיית נרטיב הטבח. דיווחים עיתונאיים שהתבססו על מקורות פלסטיניים דיברו על עשרות גופות, לכל הפחות, הזרוקות בבתים וברחובות של מחנה הפליטים. ראש אגף המבצעים אלוף דן הראל הורה לפיקוד מרכז לא לאפשר כניסת כתבים זרים וצבאיים לג'נין בשום פנים ואופן, מחשש לצילומי זוועה של גופות אלה. הדיון במטכ"ל באותו יום הוקדש לקרב האמיתי מבחינת הפיקוד העליון של צה"ל – הקרב על התודעה.
דיווחים עיתונאיים שהתבססו על מקורות פלסטיניים דיברו על עשרות גופות הזרוקות בבתים וברחובות. ראש אגף המבצעים הורה לא לאפשר כניסת כתבים לג'נין, מחשש לצילומי זוועה של גופות אלה
ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף יוסי קופרווסר, קצין שתפקידו לתת הערכות מודיעין, אמר בדיון: "אחרי ששמעתי פה לגבי כמות ההרוגים בג'נין, בסוף נצא משם ויתברר שהיו שם איזה 100 הרוגים, אז צריך להכין אסטרטגיה תקשורתית ל-100 הרוגים". תת-אלוף רון כתרי, דובר צה"ל, ענה לו: "אני צריך להתייחס לזה כפרויקט… יכול להיות שכדאי שנתייחס לזה באמת כצוות חשיבה או משהו".
בשלב זה פנו הקצינים הבכירים לשאול את גל הירש, קצין האג"ם של פיקוד מרכז, כמה הרוגים יש להערכת הפיקוד. "הנתון שאני אומר עכשיו הוא לא נתון בדוק והוא נובע מהתרשמות הכוחות", פתח הירש את הדיווח שלו לפיקוד העליון של צה"ל, "ההערכה היא שבבתים שעברו עד עכשיו יש בין 30 ל-50 גופות. זה חוץ מה-40 שאנחנו יודעים שנמצאים בבית החולים בג'נין".
אלא שהנתונים שקיבל הירש מהכוחות בשטח דווקא דיברו על כך שהלוחמים בג'נין בקושי פוגשים באזרחים חיים, לא כל שכן בגופות. הירש בחר לא להיצמד לדיווח של הכוחות שלו בשטח, ולמסור לפיקוד העליון של צה"ל דיווח שונה בתכלית. מספר ההרוגים הפלסטינים בשלב זה, ככל הנראה, עמד על כ-25, מתוך 52 הרוגים שהיו לפלסטינים לאורך הקרב כולו. רק מחציתם היו אזרחים – השאר היו חמושים שהשתתפו בקרב.
הדיווח של הירש לפיקוד העליון של צה"ל, אפוא, היה של כמעט פי שלושה הרוגים פלסטינים מכפי שהיו באמת. הדוח של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל מעריך כי הירש התבסס על מה שהוגדר "דיווחים תקשורתיים מגמתיים ובלתי מאומתים".
סגן הרמטכ"ל יעלון שניהל את הדיון, דרש שוב לדחוף קדימה ולכבוש את המחנה לפני שיהפוך למיתוס ג'נינגראד, על שם עמידת הגבורה של סטלינגרד, או לסברא ושתילא 2, על שם הטבח שעשו נוצרים בפלסטינים. "נוכח כמות ההרוגים", אמר יעלון כשהוא מתבסס בין היתר על הדיווח של הירש, "להערכתי רק בג'נין אנחנו נעבור את ה-100 הרוגים. הם בהחלט עלולים להציג את זה כטבח. צריך להדגיש שההרוגים הם מחבלים, הם טרוריסטים. צריך לנצח במערכה התקשורתית שאין לי ספק שתהיה לאחר יציאתנו ממחנה הפליטים".
התקוות להכרעת מחנה הפליטים נמשכו לאורך כל היום. חמישה הרוגים כבר גבה הקרב במחנה הפליטים ג'נין מצה"ל עד לאותו רגע, אבל נדמה היה שבכך יסתיים קציר הדמים הישראלי. לפנות ערב אמר הרמטכ"ל שנותרו עוד 150-200 מטרים רבועים של מחנה פליטים לכבוש וצריך לגמור את זה עוד באותו היום. אבל בלילה שבין יום ראשון ושני נכתב ביומן המבצעים של פיקוד מרכז "בג'נין לא סיימו, והקרב יימשך כנראה עוד יממה".
בפיקוד החלה קבוצת קצינים לתכנן את הוצאתן של עשרות עד מאה הגופות מהמחנה באמצעות אמבולנסים של הצלב האדום והסהר האדום. הדבר חייב כתיבת נהלים מסודרים, כאלה שיאפשרו לצה"ל לספור את ההרוגים ולמנוע "ניפוח" של המספר בידי הפלסטינים.
ביום למחרת, יום שני 8 באפריל 2002, התייצב אל"מ גל הירש להערכת מצב אצל סגן הרמטכ"ל ואמר כי ישנם רק כעשרה מבנים במחנה הפליטים שבהם מתבצרים החמושים האחרונים. לגבי הערכת ההרוגים הפלסטינים, הירש חזר על ההערכה כי במחנה נמצאות עדיין 30 עד 40 גופות, נוסף על 40 שכבר פונו אל בית החולים בג'נין. היחידות השונות שנלחמו ברחובות מחנה הפליטים כמעט לא פגשו אף אחת מהגופות האלה, ומעט הגופות שפגשו היו של פלסטינים חמושים שבהם פגעו הלוחמים תוך כדי קרב.
כ-80 אחוזים מהמחנה כבר נכבשו עד היום השישי ללחימה, וכעת התרכזה הלחימה בשטח של כמאה מ"ר במרכז המחנה. מפקד אוגדה 340 פקד על חטיבה 5 לסיים את הלחימה עד היום למחרת בשעה 18:00. כשהקצינים בחטיבה שאלו מדוע נקבע דדליין לכיבוש, הסביר מפקד האוגדה כי מזכיר המדינה האמריקני קולין פאוול נמצא בדרכו לאזור, ועם הגעתו כנראה שישראל תתחייב להפסקת אש. מכאן, שאי כיבוש המחנה עד להפסקת האש יביא ללידתו של מיתוס פלסטיני על עמידתם של מעטים מול צה"ל, וזה דבר שהצבא או המדינה אינם יכולים להרשות לעצמם.
בפיקוד העליון של צה"ל עמדו בשעות הצהריים על הפער הגדול בין הדיווחים שהם מקבלים מפיקוד מרכז, לבין הדיווחים שמוסרים החיילים בשטח. האלוף דן הראל, ראש אגף מבצעים, דרש לקבל תשובות ולדעת מה המצב לאשורו. "אני ראיתי אצל אלוף פיקוד מרכז מפה אחת", אמר, "באג"ם מבצעים במטכ"ל יש מפה שנייה. אני מבקש להתיישר על תמונת המצב נכון לעכשיו".
גל הירש, קצין האג"ם, ענה: "מחנה הפליטים הזה הוא סיפור שעדיין לא גמור. באשר להכרעה – הוא הוכרע. אנחנו פשוט מבצעים עכשיו את תהליכי הסריקה המתבקשים וזה ייקח עוד זמן".
רק שהמחנה כלל לא הוכרע. מדי יום, כמעט מדי שעה, נוהלו קרבות יריות בין חיילים לבין חמושים פלסטינים, כשלרוב שני הצדדים כלל אינם רואים זה את זה בין הבתים הצפופים ויורים לכיוון הכללי שממנו הם נורו. צה"ל לא הכריע את המחנה, שכן לא הכריע את החמושים במחנה. אם הירש התכוון לכך שצה"ל מחזיק בחלק ניכר מהבתים, הוא צדק, אך זו אינה יכולה להיחשב הכרעה צבאית.
לכודים בסמטה צרה
בבוקרו של יום שלישי, 9 באפריל 2002, התכוננו כוחות חטיבה 5 ואיתם כוחות הנח"ל, שייטת 13, גולני ויחידת דובדבן שסופחו אליהם לזינוק קדימה, כדי לעמוד בדדליין ולכבוש את המחנה עד השעה 18:00.
גדוד 7020 של חטיבה 5 נדרש לתפוס קו בתים מצפון למרכז המחנה כדי להדק את הכיתור של האזור שעדיין לא נכבש, וכך לאפשר לגדוד 51 לכבוש את האזור כולו. הפלוגה המסייעת הייתה אחת משלוש הפלוגות שצריכות היו לנוע לקו בתים קדמי כדי לעמוד במשימה.
מחלקות 6 ו-8 של המסייעת התחילו תנועה מהבתים שבהן שהו בפיקוד המ"פ, עודד גולומב. לפי צילום האוויר, הכפיר השואג, שהיה בידי גולומב כמו בידי שאר הכוחות, נראה היה שתנועה לאחד הבתים שממערב לו תשיג את השליטה באש ובתצפית על האזור שהוקצה לפלוגה.
הכוח החל בתנועה קצת אחרי 5 בבוקר, אולם כעבור כמה דקות התברר שהבית שנראה בצילום כיעד טוב לא יסייע בביצוע המשימה. גולומב פתח את הצילום שבידיו, והחליט לשפר עמדה לבית אחר דרך ציר שנראה בצילום שבידו כמו רחוב. אולם אחרי שנכנסו אליו, התברר כסמטה צרה בין בתים שולטים. גולומב חזר על עקבותיו וניסה לפרוץ בעזרת לבנת חבלה את הכניסה למבנה אחר, בזמן שהלוחמים משתי המחלקות שנעו אחריו המתינו לפיצוץ שיסמן את הכניסה לבית.
אלא שבאותו רגע החלו חמושים פלסטינים להשליך מטענים ולירות לעבר החיילים שמתחתיהם, שהיו לכודים בסמטה צרה ולה מוצא אחד – לא ברחוב נוח לתנועה כפי שהמקום נראה בצילום האוויר בן חמש השנים שהיה בידי הכוח.
חמושים פלסטינים השליכו מטענים וירו לעבר החיילים שמתחתיהם, שהיו לכודים בסמטה צרה ולה מוצא אחד – לא ברחוב נוח לתנועה כפי שהמקום נראה בצילום האוויר בן חמש השנים שהיה בידי הכוח
ממכת האש הראשונה נהרגו שני לוחמים, שלושה נפצעו אנוש ואחד נפצע קל. מפקד מחלקה 8 דרור בר, שהלך מאחורי כוח המ"פ, דיווח בקשר על ההיתקלות ועל נפגעים רבים, והוסיף כי הכוח של גולומב לכוד ב"שטח השמדה". בחמ"ל החטיבה המשוכלל בנח"ל גינת ראו את ההיתקלות מלמעלה, באמצעות המזל"ט, אך לא יכלו לעשות דבר.
ביומן המבצעים החטיבתי שהכתב בו היה רגוע ונינוח עד אותו רגע, החלו הדיווחים להיכתב בכתב כאוטי וצפוף, בהתאם לקולות של צעקות ויריות שנשמעו ברשת הקשר.
מפקד מחלקת הרתק של גדוד 7020, עופר סגל, שמע את קולות הירי ורץ עם חייליו לסייע בחילוץ. שלושה מחיילי המחלקה נכנסו לשטח, ה"אמבטיה" שבה נורו למוות חבריהם לפלוגה. דרור בר, מ"מ 8, נהרג בכניסה לסמטה בדרכו לחלץ את הפצועים, ואיתו הקשר שלו ושני חיילים ממחלקת הרתק.
מחלקה 7 מהפלוגה המסייעת הגיעה גם היא לעזור בחילוץ. הם החליטו לנוע דרך הבתים אחרי שהבינו שמי שנע בסמטה הצרה נפגע. אחד משני הקצינים של המחלקה, איל יואל, סרק את האזור והצליח למצוא מעבר שיאפשר להגיע קרוב ל"אמבטיה", דרך אחד הבתים. כשנכנס לבית הופעל מלכוד של מטען חבלה במקום, והוא נהרג. במהלך חילוץ גופתו הבחינו חייליו שהפלסטינים גוררים כמה מגופות חבריהם שנהרגו באמבטיה לתוך אחד הבתים שמהם ירו על הכוח. כעת מדובר היה בסיוט הגדול ביותר של צה"ל: חטיפה.
לצד השני של הסמטה הגיעה בינתיים מחלקת הפינוי הגדודית, כדי לסייע בפינוי הפצועים וההרוגים. כמפקד המחלקה מונה בתחילת הלחימה קובי אזולאי, השוטר מהעמק שביקש לצאת לקרב עם חבריו לשעבר מיחידת המילואים. הוא נורה בדרכו לחלץ את אחד הפצוע ששכבו בסמטה, ונהרג.
מרגע שהתברר שישנם נעדרים, הוטל איפול תקשורתי מוחלט על המתרחש באותה שעה בג'נין. הצנזורה הצבאית סירבה לאשר גם את שמות הקוד המקובלים על אירוע עם הרוגים, כמו "לחימה קשה" או "חילופי אש כבדים".
לרבים מהישראלים שהיו מקושרים בצורה זו או אחרת לקצינים בפיקוד מרכז או בקריה היה ברור שקרה משהו, ושמועות החלו להתרוצץ על אסון שמתרחש בג'נין. אחת השמועות הנפוצות דיברה על כך שמסוקו של סגן הרמטכ"ל, משה יעלון, נפגע מירי טיל נ"מ של הפלסטינים וכל יושביו, ובהם הקצין הבכיר, נהרגו. שמועה נוספת דיברה על קרב שבו נהרגו יותר מעשרים חיילי מילואים ועוד שבעה לוחמי שייטת 13.
בשעה 8:00 הגיעו לחמ"ל החטיבה בגינת מפקד יחידת דובדבן שכמה צוותים שלו פעלו במחנה הפליטים, וסגן מפקד שייטת. לוחמי שתי היחידות עוברים הכשרת לוחמה בטרור שכוללת סריקה מהירה של מבנים לאיתור אנשים ספציפיים, שיכולה להיות שימושית במצבים כאלה.
הלוחמים של גדוד 7020 אבטחו את הכניסות לבית שאליו נגררו הגופות, ולוחמים טריים של דובדבן והשייטת החלו לסרוק אותו ואת הבתים הסמוכים אליו. רק בשעה עשרה לארבע אחר הצהריים, כמעט 10 שעות אחרי סיום ההיתקלות, איתרו לוחמי שייטת 13 את שלוש גופות הלוחמים הנעדרים, ובישראל פורסם דבר ההיתקלות הקשה. בסך הכול נהרגו 13 לוחמים בקרב זה.
בזמן שכוחות השייטת חיפשו אחר הנעדרים, הוציאה חטיבה 5 פקודה ולפיה התנועה במחנה הפליטים תהיה רק ברכבים משוריינים וכי אין לעשות עוד תנועות רגליות. מפקד גדוד 7020 עבר בין מחלקות הגדוד השונות ושוחח עם החיילים כדי להרים את המורל שנפגע קשה אחרי איבוד לוחמים כה רבים.
הטבח שלא היה
למחרת, יום רביעי 10 באפריל 2002, יצאו רבים מחיילי גדוד 7020 להלוויות חבריהם. ההיתקלות הקשה הביאה להחלטה בצה"ל ולפיה במקום לכבוש את מרכז מחנה הפליטים – יש להרוס אותו כליל. דחפורי D9 ממוגני ירי החלו לשטח מגרש של מאה מ"ר במרכז המחנה, כשרבות ממכות הכף של הדחפור מסתיימות בפיצוץ של מלכוד שהמתין לחיילי צה"ל שיעלו עליו. עשרות חמושים ששהו במרכז המחנה נכנעו לדחפורים הגדולים כבר בשעה רבע לשמונה בבוקר, כחצי שעה אחרי שה"דובים", כמו שהם מכונים בקשר הצבאי, החלו בעבודת ההריסה.
מאוחר יותר באותו בוקר נראו מאות אזרחים שיצאו מכל אזורי המחנה וביקשו להיכנע לכוחות צה"ל. החיילים היו המומים לגלות שהמחנה לא היה ריק, למרות הכול. את הנערים והגברים בגיל 15-60 עצרו כוחות הביטחון לחקירה כדי לבדוק אם מי מהם קשורים לארגוני הטרור.
היות שבתי הכלא בגדה המערבית ובישראל היו מלאים בעצורים דומים מאזורים אחרים בגדה המערבית שכבר נכנעו, נשלחו העצירים לאזור מגודר ליד הימ"חים של חטיבה 5 במחנה עופר, במקום שבו חנו עשרה ימים לפני כן הנגמ"שים של החטיבה. אזור המעצר יישאר פעיל מאותו רגע, ויהפוך כעבור כמה שנים לבית סוהר רשמי: כלא עופר.
23 חיילי צה"ל נהרגו בשמונת ימי הקרב בג'נין, ו-52 נפצעו. בצד הפלסטיני נהרגו 52 אנשים, מהם 34 השתייכו לארגוני הטרור, ועוד 18 אזרחים – מתוכם שלושה ילדים.
בצה"ל לא מיהרו לפרסם את מספרי ההרוגים הפלסטינים, על אף שפרסום כזה היה מזים סופית את הטענות לטבח – היחס בין הרוגים פלסטינים לחיילים עומד על 1:2, יחס שאינו יכול להעיד על טבח כזה. בצה"ל בחרו שלא להדגיש את המספרים, אולי כדי לא להבליט נתון אחר: כמה עשרות חמושים פלסטינים, לא יותר ממאה, הצליחו לעכב חטיבה שלמה שבמסגרתה לחמו שני גדודים סדירים, צוותים של שייטת 13 וצוותים של יחידת דובדבן, במשך יותר משבוע.
הפלסטינים, שיכלו להשתמש בנרטיב הזה כדי להעצים את אנשי הארגונים בחרו לא לעשות זאת, כדי לא להיות מואשמים בכך שבמשך יותר משבוע פמפמו בתקשורת הבינלאומית שקר על טבח שלא היה.
לשני הצדדים היה נוח הרבה יותר ציבורית להתווכח על השאלה טבח כן או לא, במקום לדון על מה שבאמת קרה בג'נין: צה"ל ניצח אמנם, אבל במחיר גדול לאין שיעור מהתועלת שיצאה מהניצחון הטקטי הזה, ובמחיר שספק אם מישהו חשב לשלם.
ארבע שנים אחר כך תפרוץ מלחמת לבנון השנייה. כל הכשלים שהתגלו בג'נין: ההשתהות בתנועה, הפיקוד מאחור, דיווחים לא ברורים על "הכרעה" כזו או אחרת ובעיקר ניתוק של מפקדים בכירים משדה הקרב – יופיעו שוב, כפי שצויין בדוח וינוגרד. הפעם מספר ההרוגים יהיה גדול יותר, הקרב יהיה ממושך יותר ויערב בתוכו כרבע משטחה של מדינת ישראל. הלקח מג'נין לא נלמד, ומלחמת לבנון השנייה הראתה זאת. אנחנו עדיין לא יודעים עד היום האם אותם לקחים ממש, שעלו גם ממלחמת לבנון השנייה כבר נלמדו עד תום.
יום אחרי הקרב השתחררו רוב חיילי המילואים שהשתתפו בקרב – ובהם גם אני – משירותם. במחנה עופר, בזמן החזרת הציוד, נאספנו לאחד ההאנגרים לשיחה עם אלוף הפיקוד יצחק איתן. "רבים מכם יישאלו שאלות כשתחזרו הביתה", הוא אמר, "ובין השאר יפנו אליכם גם עיתונאים. אל תדברו איתם ואל תספרו להם כלום, כדי שנוכל לספר את סיפור הקרב כמו שאנחנו מכירים אותו, ולא כמו שרוצים להציג אותו בעולם". אם לתרגם את דבריו: אל תדברו עם אף אחד, אל תספרו לאף אחד, כולם מסביב שקרנים.
"כשתחזרו הביתה יפנו אליכם גם עיתונאים", אמר האלוף איתן. "אל תדברו איתם ואל תספרו להם כלום, כדי שנוכל לספר את סיפור הקרב כמו שאנחנו מכירים אותו, ולא כמו שרוצים להציג אותו בעולם"
חיכיתי לגרסה הצבאית והיא לא באה. באותו שבוע החלטתי להיות עיתונאי, כי ראיתי כמה עמוק החרטוט הצה"לי. ואפשר שזה ה"סוד" הגדול של הקרב בג'נין, זה שעד לפני כמה שבועות עדיין התגלגל בבתי המשפט בישראל. זה היה קרב רע, כדרכם של קרבות, שלא היו בו מנצחים והיו בו המון מנוצחים – ועכשיו, כשסיפור שלו סוף סוף יוצא לאור, אפשר שמי שאחראים לפיאסקו הזה גם ייקחו עליו אחריות, גם אם באיחור של כמעט שני עשורים.
מהאלוף איתן לא התקבלה תגובה לדברים.
מגל הירש נמסר: "לאורך כל הלחימה במבצע "חומת מגן" עמדתי בקשר רצוף עם כל האוגדות, המפקדות והחטיבות, לרבות סיורים אישיים שלי בזירות הלחימה תוך כדי הקרבות, כולל במחנה הפליטים ג'נין!
הניסיון לייחס לי שאיבת מידע ממקורות אחרים שאינם מקצועיים הוא מרושע ומגמתי.
במבצע "חומת מגן" הופעלו 5 אוגדות, כך תוכנן ובוצע בדירוג מתואם. גזרת ג'נין תוכננה מראש לאוגדה 340 וחטיבה 5 שייכת לאוגדה זו.
בניגוד לנטען בפנייתכם, לא רק חטיבה 5 הופעלה ככוח מילואים בשטח בנוי, במבצע חומת מגן הופעלו חטיבות מילואים רבות בכל האוגדות.
חטיבה 5 היא חטיבת חי"ר מובחרת, מאומנת ומצוידת שיחידותיה אף ביצעו פעילות מבצעית תחת פיקודי באיו"ש קודם ל"חומת מגן". אוסיף גם כי על מנת לחזק את כוחות האוגדה הוקצו לה גם יחידות סדירות מעולות.
דבריו של ראש אגף המבצעים דאז, האלוף דן הראל על "שוני במפות" מתייחסים למרשמי הקרב ולמיקום הכוחות והניסיון לייחס אותם לדיווחים שונים על היקפי נפגעי האויב הוא פסול ומגמתי.
הערכת המצב וניהול הלחימה של אג"מ פיקוד המרכז תחת פיקודי במבצע "חומת מגן" בוצעה באופן מקצועי ויסודי תוך ניהול מערכה רחבת היקף בכל יהודה, שומרון ובקעת הירדן לאורך זמן.
מבצע "חומת מגן" תוכנן ובוצע באופן ראוי לציון ע"י יחידות צה"ל השונות, תרומתו לביטחון המדינה מובהקת וניכרת עד היום, אני גאה על הזכות שניתנה לי לקחת בו חלק משמעותי.
אוגדת הגליל תחת פיקודי אכן הובילה את המאמץ היבשתי של צה"ל במלחמת לבנון השנייה, כעבור תשע שנים (2015) אמר הרמטכ"ל רא"ל גדי אייזנקוט לציבור כי תושבי הצפון חבים לגל הירש תשע שנות שקט. אני מאוד גאה בלוחמים שלי, החיים והמתים- הם שהביאו לישראל ביטחון הנמשך כבר 15 שנים מאז שנת 2006 והכל בזכותם.
לבד מן המצופה מצבא ההגנה לישראל בהתנהלותו מולכם בסוגיה זו אבהיר כי פגיעה בשמי הטוב לא תעבור בשתיקה על כל המשתמע מכך, פרקליטיי המכותבים להודעה זו הונחו בהתאם ואין באמור בה בכדי למצות את טענותיי ו/או משום ויתור כלשהו ואני שומר לעצמי כל טענה, זכות ו/או תרופה הקיימים לי על פי כל דין".
מדובר צה״ל נמסר בתגובה: מדובר בחלקים ממחקר מסווג של המחלקה להיסטוריה בצה״ל שהועברו שלא ברשות לידי גורמים חיצוניים. צה״ל רואה בחומרה פרסום חומרים סודיים המהווה עבירה על החוק ויפעל לבירור האירוע ונקיטת צעדים במידת הצורך. הכתבה מציגה פרשנות שגויה ורצופת עיוותים שמסלפת חלקים ממחקר מקיף.
ביחס לאמור בכתבה, נבהיר כי במחקר נטען לפערים בין רמת הפיקוד והמטכ"ל לבין דרג החטיבה באשר לנעשה בשטח. הערת המחקר המובאת הינה שהמפקדים התקשו לאמת את הדיווחים השקריים שעלו בכלי התקשורת על הנעשה במחנה הפליטים.
בכל מקרה המחקר בוודאי אינו מטיל את האחריות לאירוע על קצין זה או אחר.