מייק ויגודה התאבד אתמול בלילה. המשבר הזה היה יותר מידי עבורו. לפני שנים, הוא הקים את הבר "מייק'ס פלייס" בירושלים, עזב את הארץ וכששב אליה פתח את "קפה טיפול" בחיפה.
כמו עסקים רבים בעת הזו, לא היה לו סיכוי לשרוד. אולם המענה הירוד מצד הרשויות והבירוקרטיה הנדרשת מעצמאיים לשם קבלת מענה ככל הנראה גרמו לכך שלא רק העסק לא שרד. ויגודה עצמו בחר במותו.
זוהי טרגדיה לאומית.
המשבר הכלכלי, שממשיך להדרדר ולגדול ככדור שלג, פגע במאות אלפי עד מיליוני בני אדם בישראל. ההתאוששות שלהם עלולה לקחת שנים ארוכות, אם בכלל.
משה סילמן, למשל, לא הצליח להתאושש. בשנת 2002, חוב לביטוח לאומי הוביל לעיקול המשאית שלו. הוא ניסה להיחלץ מהקושי הכלכלי במספר יוזמות עסקיות שכשלו. אמו, שערבה לו, קרסה אף היא כלכלית יחד איתו.
משנפטרה האם, ביתה עוקל וסילמן נותר ללא בית. הוא מחה על יחס המדינה לאנשים כמותו, אלו שתרמו למדינה בשירות צבאי, ששילמו את חובם האזרחי במיסים, שמעדו בעסקים וניסו להתאושש. הוא חש חבול, מואשם, מושפל ונטוש וסירב להפוך לדר רחוב.
ב-14 ביולי 2012, לפני שמונה שנים, סילמן הצית את עצמו בהפגנה לציון שנה למחאת האוהלים של 2011. הטרגדיה חשפה את כשלי מערכת הרווחה והביטוח הלאומי וגם את כשליה של מערכת הבריאות.
סילמן פונה לבת החולים איכילוב, בו לא היתה יחידה לטיפול בכוויות. כשהועבר לבית החולים שיבא, בו הייתה יחידה כזו, לא קיבל מענה תואם, כיוון שכל המיטות בה היו תפוסות.
בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז והיום, הגיב ואמר כי "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". במילותיו, הסיר מעצמו כל אחריות לאירוע.
לא ניתן להגדיר אירוע כזה, הכולל אינספור אינטרקציות פוגעניות עם הממסד ומענה רפואי מגומגם ממערכת בריאות מכווצת, כטרגדיה אישית. תלאותיו של סילמן בנבכי הבירוקרטיה – והיעדר סיוע הולם מהמדינה לעצמאיים במצבו – נמצאים באחריותו הישירה של העומד בראש הממשלה.
טרגדיה לאומית, לא אישית
מאז ועד היום, לצערנו, לא חלו שינויים מספקים במשרדי הממשלה. משרד האוצר מעולם לא הפנה משאבים מספקים למשרדי הרווחה והבריאות. זוהי לקות קשה בהבנה של מחויבות המדינה לאזרחיה. המענה הכושל לאלו הזקוקים לסיוע ושיקום מוביל רבים לדווח על רצון למות.
ביטויים כמו "בא לי לשרוף את עצמי" או "אתה נותן לי חבל תלייה" אינם איומים, אלא ביטויים למצוקה עמוקה ולצורך דחוף במערך הצלה.
ביטויים כמו "בא לי לשרוף את עצמי" או "אתה נותן לי חבל תלייה" אינם איומים, אלא ביטויים למצוקה עמוקה
חברו של סילמן סיפר כי בביטוח לאומי נאמר לו שאין צורך לדאוג לחייו של סילמן, כי מי שמאיים בהתאבדות לא מתאבד. היהירות, הזחיחות, ההתנשאות, העדר החמלה והמחסור בתקציבים לסיוע הובילו למוות.
מקורם של אירועי אובדנות מסוג זה במצוקה כלכלית שאין אופק יציאה ממנה, בתחושות בושה, חוסר אונים, העדר תקווה, השפלה וחוסר ביטחון לגבי מענה עכשווי ועתידי לצרכים אנושיים יסודיים ובעיקרם דיור, מזון ויחס מלא חמלה (כן, גם זהו צורך אנושי).
פעמים רבות הנטייה להאשמת עצמית גורמת לניסיון התאבדות להיתפס על ידי הנפגעים ובני משפחותיהם כ"טרגדיה אישית", כצעד שמקורו בכישלון. לכן, מעשי אובדנות קורים לרוב במחשכים, מתוך בדידות, ונשמרים בסוד.
העדר הדיווח על מעשי אובדנות אלו קשור גם למחויבות התקשורת למנוע את "אפקט ורתר" – התופעה החברתית במסגרתה התאבדותו של אדם אחד מובילה להתאבדותם של אנשים נוספים. מדובר, למעשה, ב"הדבקה המונית" בהתאבדות, לעיתים תוך שימוש באמצעים דומים.
הכינוי "אפקט ורתר" נטבע על ידי החוקר דיוויד פיליפס בשנת 1974. פיליפס שאב השראה מריבוי מקרי ההתאבדות שהחל באירופה בסמוך למועד פרסום הרומן "ייסורי ורתר הצעיר" מאת הסופר הגרמני גתה בשנת 1774. כמו גיבור הרומן, צעירים רבים בחרו אז לירות בראשם בעקבות אהבה נכזבת.
באופן מעוות, בשל סיקור תקשורתי נמוך, מצוקתם של הנפגעים נקברת איתם, יחד עם עדותם על מקור המצוקה. העדר הדיווח משמר בקרב הציבור תחושה שהכל בסדר, שהטענות על מצוקה כלכלית הן "חרטא" כמו שאמר לאחרונה השר ללא תיק צחי הנגבי.
באופן מעוות, בשל סיקור תקשורתי נמוך, מצוקתם של הנפגעים נקברת איתם, יחד עם עדותם על מקור המצוקה
סילמן זעק נגד זחיחות הפקידים וההשפלה הכרוכה במפגש עם המנגנונים הממשלתיים. הוא הצית את עצמו במכוון בציבור, מול בית העיתונאים, על מנת לעורר מחאה על התעלמות הרשויות ממצוקות האזרחים. מבחינתו, זו הייתה טרגדיה לאומית.
בעקבות המקרה, רבים בציבור הביעו את זעזועם, אך תוקפו של זעזוע זה פג כעבור מספר שבועות. ההתאבדויות שארעו בעקבות התאבדותו של סילמן לא התרחשו בציבור ולא פורסמו.
כולנו שכחנו את הסיכון להופעתן של טרגדיות לאומיות. והנה, בצל הקורונה, כשלי משרדי האוצר, הרווחה והבריאות מכים במאות אלפי אנשים וגוררים שוב גל התאבדויות שאינן מדווחות.
חבל תלייה או הצלה?
מייק ויגודה אינו היחיד שנטל את חייו בידיו בחודשים האחרונים בעקבות המשבר הכלכלי. עומק המשבר מוביל רבים לצלול לתהום כלכלית.
"אני לא רוצה להלחם יותר, אני רוצה שילחמו בשבילי, שיעזרו לי", אמרה אמש רותי ברודו, מבעלי מסעדת "הבראסרי" בראיון שעסק בסגירת המוסד הקולינרי. כשבעלים של מוסדות גדולים ורווחיים מעידים על חוסר אונים וייאוש, אפשר רק לדמיין את חומרת הפגיעה בעסקים קטנים.
כשבעלים של מוסדות גדולים ורווחיים מעידים על חוסר אונים וייאוש, אפשר רק לדמיין את חומרת הפגיעה בעסקים קטנים
"הפקח מציע לי חבל תלייה", זעק השבוע אבי חיימוב, בעלי מסעדת "שניצל פוינט" בתל אביב, לאחר שקיבל עוד דו"ח מעיריית תל אביב בגין אי-תשלום היתר לשולחנות וכיסאות שלא היו בשימוש.
"החבל שהממשלה זרקה לעצמאיים דומה יותר לחבל תלייה מאשר לחבל הצלה", אמר שר הרווחה איציק שמולי לאחר מחאת העצמאיים במוצאי שבת בתל אביב.
לצערנו, הבעת הרצון למות והשימוש בדימוי חבל התלייה חוזרים שוב ושוב, אפילו כהצעה לתמונה המייצגת את קבוצת העצמאיים "אני שולמן" בפייסבוק.
ארבעה חודשים חלפו מאז הופעת הדיווחים הראשונים על הסכנות הבריאותיות של נגיף הקורונה, והיום היא כבר לא בהכרח האיום המרכזי המרחף מעל חיי אדם בישראל.
שתי אוכלוסיות זקוקות להגנה נרחבת בימי הקורונה: הקשישים והמיואשים. הקשישים עלולים לחלות בקורונה ובשל בידודם, המגביר את בדידותם, עלולים להתמלא ייאוש ואף לשקוע בדיכאון.
על הדרך שבה יש להגן על הקשישים מנגיף הקורונה כבר נכתב די והותר. על המיואשים הצעירים לא נכתב מספיק.
על הדרך שבה יש להגן על הקשישים מנגיף הקורונה כבר נכתב די והותר. על המיואשים הצעירים לא נכתב מספיק
אדם מיואש ומדוכא תופס בצורה מדויקת יותר את יכולותיו, את חשיבותו בעולם, את הרושם שיש לאנשים עליו ואת יכולתו לשלוט במציאות. הדיוק של תפיסתו מרע את מצבו, כיוון שהוא מוביל לאובדן התקווה – המשאב היקר ביותר שנמצא ברשותנו.
אדם מיואש, חסר אונים וחסר תקווה אינו מסוגל לפעול עבור עצמו או למען ערכיו. זוהי סכנה אדירה.
בתקופה של בלבול ערכים ונורמות, כמו בשפל הכלכלי והפוליטי הנוכחי, האדם המיואש מרגיש היחלשות בקשר בינו לבין לסביבה. כך למשל, עם אובדן מקור הפרנסה, אדם עלול לחוות העדר זהות חברתית, בדידות וניכור.
כל אלה יכולים לשמש טריגר למעשים אובדניים, שלעיתים קשורים גם בצורך לשייכות – אפילו כשהשייכות היא ל"קבוצת המיואשים".
העת לבחור בשיחה טלפונית
בימים אלו חובה על הממשלה לזכור את תפקידה הבלעדי באספקת מזון, מעון, מלבוש, מורה, ומרפא באמצעות מתן מענה מקצועי ומייד לאזרחים. במקביל, חובה עלינו לזכור כי ליווי, תמיכה וקרבה חברתיים עשויים להוות מכונת הנשמה יקרת ערך לקרובינו הנמצאים במצוקה.
כיוון שרבים סביבנו חווים משברי חיים, בעיקר בתחום הכלכלי, אנו עלולים להקל ראש בסבל קרובינו, ולראות בקשייהם "צרת רבים". גם המרחק הנשמר בין אנשים בימים אלו מקשה לשים לב כאשר אדם קרוב אלינו חווה משבר נפשי עד כדי תכנון ליטול את חייו בידיו.
למרות המרחק הפיזי ההכרחי שלנו זה מזה, עלינו לעשות מאמץ ולדרוש בשלומם של הקרובים לנו. כך אולי נגלה כי עוד אדם פוטר, מתקשה לכלכל את משפחתו ואינו רואה אופק תעסוקתי.
למרות המרחק הפיזי ההכרחי שלנו זה מזה, עלינו לעשות מאמץ ולדרוש בשלומם של הקרובים לנו
כך אולי נגלה כי מי מקרובינו מסתגר, מאבד עניין בפעולות יום-יום, נראה או נשמע עצוב, מדבר על תחושת חוסר טעם בחיים או על מוות, אולי אפילו מקדיש את זמנו לכתיבת צוואה.
לצד תפקידה המרכזי והראשי של המדינה בשיקום מערכות הרווחה והבריאות, גם עלינו, אזרחים מן השורה, מוטלת החובה לקחת חלק במבצע ההצלה הזה. התעניינות כנה זה בזה נדרשת ועשויה לצמצם את תחושת הבדידות והניכור.
זו העת לבחור בשיחה טלפונית על פני התכתבות בוואטסאפ ולהתמיד ביצירת קשר. זו העת להשמיע קול חם ואכפתי, להבין את המקור לכאב הייחודי של האחר, ולהביע אמפתיה, לה כולנו זקוקים בזמן משבר.
במקרים בהם קרובים לנו חווים משבר נפשי חמור נצטרך לשמור על קשר יום-יומי ולהעז להיות מלאי תקווה במקומם ועבורם. הבעת אמון בערך החיים ובחשיבות הקשר בינינו לבינם יכולה להחיות תחושת שייכות ושותפות הנחוצות מאוד, אך נוטות להיעלם בעת משבר.
במקרים בהם קרובים לנו חווים משבר נפשי חמור נצטרך לשמור על קשר יום-יומי ולהעז להיות מלאי תקווה במקומם ועבורם
כיוון שתחושות אלו עשויות להציל חיי אדם, עלינו לחבר מכרים במצוקה לעשייה מקצועית או חברתית ולקבוצה אליה יוכלו להרגיש שייכים. במקרים של ייאוש עמוק, עלינו להשגיח על חברינו וקרובינו ככל הניתן ולהציע להם באופן מפורש לקבל סיוע מגורמים מקצועיים.
בתקופה הקרובה, רובנו נצטרך להצטמצם מבחינה כלכלית ולהתמודד עם שינויים באורח החיים אליו התרגלנו. טלטלה שכזו עלולה להיות מלווה בתחושת חוסר אונים, בושה וייאוש.
ייתכן שאפילו סגר נוסף עומד בפנינו. תקופות בהן השגרה נעצרת, כמו חופשות החגים, מאז ומעולם הגבירו סיכון לאובדנות.
ייתכן שאפילו סגר נוסף עומד בפנינו. תקופות בהן השגרה נעצרת, כמו חופשות החגים, מאז ומעולם הגבירו סיכון לאובדנות
מעומק המצוקה הכלכלית אמנם לא נוכל להציל את קרובינו, אך נוכל להגביר קשב ולפעול במישורים בינאישיים. התרומה המשמעותית ביותר שכל אחד מאיתנו יכול להציע כעת היא שיחה אישית עם קרוב, מכר או שכן. אנשים הנוטים למעט לשתף בחווייתם, במחשבותיהם וברגשותיהם מצויים בסיכון רב יותר לאובדנות. אליהם עלינו להפנות את עיקר תשומת הלב.
מענה חברתי הוא הכרחי, אך אינו מספק כמובן. רק בשילוב עם מלאכת הממשלה הוא עשוי להשיב תקווה ולהציל חיים. לצערנו, אם לא יינתן מענה ממשלתי הולם, מספר המתים והנפגעים כתוצאה מהמשבר הכלכלי יעלה עשרות מונים על מספר המתים והמחלימים מנגיף הקורונה.
הדס שהרבני סיידון היא פסיכולוגית קלינית מומחית