אפילו הישורת האחרונה לפני הבחירות לא מעלה על פני השטח את הנושאים שחשובים באמת, אלו שמעסיקים את האנשים שחיים במקום הזה. מה מתכוונים הפוליטיקאים לעשות עם העלייה ביוקר המחייה, איך הם חושבים לטפל במשבר העמוק בחינוך, לפתור את הבעיות בחברה הערבית ומה יהיה עם ההזנחה של הדיירים במוסדות הרווחה?
פנינו לפעילים מתחומים שונים שיספרו לנו איך תפקדה הממשלה הנוכחית ומה צריך לעשות בהמשך: יוקר המחייה – גיא לרר / מוסדות לאנשים עם מוגבלויות – נעמה לרנר / דיור ציבורי – דני גיגי / מעמד המורה – סמדר מורס / האלימות בחברה הערבית – יוסף בילאל / יוצי אתיופיה – רינה איילין גורליק
יוקר המחייה: "אנחנו יכולים למוטט בידיים שלנו מונופולים. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו"
ראיון עם גיא לרר, מגיש "הצינור"
מעטים הפוליטיקאים שדיברו על יוקר המחייה בשבועות שלפני הבחירות, ומעטים עוד יותר הסבירו מה הם מתכננים לעשות כדי למתן את עליות המחירים והאינפלציה.
"יותר מהמלחמה שלנו במונופולים, אנחנו נלחמים בתשומת הלב החמקמקה והבורחת של הציבור בזמן בחירות", אומר גיא לרר, עיתונאי ומגיש הצינור שבחודשים האחרונים לקח על עצמו, יחד עם לובי 99 (בקידום של מערכת "המקום"), את המלחמה ביוקר המחייה. "הציבור עדיין שם, אבל קשה יותר למכור את האייטם ולגייס תודעה כי התקשורת מאבדת אחיזה ומדברת יותר מדי על רכילות פוליטית ומשחקי כיסאות. הציבור רוצה את השיח המרכזי, אבל התקשורת לא מוותרת על החד גוניות המוחלטת שלה בימי בחירות ולא נפתחת לנושאים אחרים".
במשך שנה וארבעה חודשים שבהם כיהנה ממשלת בנט-לפיד המשיכה עליית המחירים בכל התחומים, מהדיור ועד העגבנייה בסופר. מדובר בתהליך ארוך ומתמשך שלא התחיל בימי הממשלה הנוכחית, והוא קשור בחסמי יבוא, בריכוזיות הגבוהה במשק ובבירוקרטיה המייגעת. רפורמות נתקלו בהתנגדות, לעתים מבית, ואת ההטבות במיסוי הרגישה רק חלק מהאוכלוסייה. את התוצאה כולנו מרגישים בכיס.
"בגדול מדובר בהזנחה", אומר לרר. "תהליכים לוקחים פה יותר מדי זמן, זמן שאין לנו. אחת הבעיות בתחום היא שהממשלות מתחלפות פה כל הזמן. דיברתי עם בכיר לשעבר מהאוצר על הרפורמה במכון התקנים שנכנסה לתוקף ביוני. 'תבדוק כמה פעמים נעשתה רפורמה במכון התקנים שנתקעה, כי כל מי שנמצא באותו רגע בשלטון רוצה שהרפורמה תהיה רשומה על שמו ולכן הוא הורס את כל מה שהיה לפניו ובונה מחדש".
החסמים הבירוקרטיים של מכון התקנים הם רק חלק מהבעיה.
"הבעיה הכי גדולה בתחום המזון היא ריכוזיות: מספר מצומצם של יבואנים ענקיים, יוצאי דופן בנפח שלהם, שולטים בבלעדיות על השוק. רשתות השיווק שבויות שלהם והקהל שבוי של רשתות השיווק. את הפלונטר הזה אפשר לשחרר.
"כל מה שצרכן צריך לעשות זה להתחיל להסתכל על אריזות, ולבחור נכון. הפעולה הזו יכולה לרסק את הריכוזיות בענף המזון. אני יודע שאני נשמע קצת פנטזיונר, אבל זה מה אנחנו מנסים לעשות. אם טונה של טעמן מיוצרת באותו מפעל של טונה סטארקיסט ועולה חצי, ואם כולם היו עושים את מה שהגיוני לעשות ולא היו קונים את סטארקיסט, לא היה את דיפלומט, היבואן של הטונה, מפלצת ענקית שקושרת קשרים בלעדיים עם מפיצים ברחבי העולם ועושה עלינו רווח מטורף. הכוח בידיים שלנו".
להגיד "הכוח בידיים שלנו" לא מוריד את האחריות מהממשלה?
"אני אומר 'הכוח בידיים שלנו' מתוך ייאוש, מידיעה שאף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. ברור שבעולם מתוקן לא אנחנו היינו אמורים לעשות את זה. הממשלות היו אמורות לדאוג לשוק חופשי פתוח, אמיתי, שמביא למחירים נמוכים. כשאני אומר 'הכוח בידיים שלנו' זה אחרי שהתייאשתי מזה שמישהו יעשה משהו בשבילנו. מחוסר ברירה.
"למה אני לא פעיל יותר מדי ביוקר המחייה בתחום הדיור? כי זה לא בידיים שלנו. אי אפשר להחרים חברת בנייה כזו או אחרת, אנשים צריכים לגור איפשהו. רק הממשלה צריכה לדאוג לזה, לספק פתרונות דיור לצעירים, דיור בר השגה. בתחום המזון, לעומת זאת, אנחנו יכולים למוטט בידיים שלנו מונופולים, אם היתה לנו קצת יותר תודעה אזרחית".
בינואר החל לרר במהלך של חרם על הפסטה של אסם ובהמשך היתה זו הטונה של סטארקיסט שעמדה על הכוונת שלו. באמצע היתה הפגנה רבת משתתפים נגד יוקר המחייה. "רפורמת כחלון בתחום הסלולר הביאה לשינוי של המצב. מחשבונות סלולר מנופחים לגרושים. בשאר התחומים יכול להיות מצב דומה, וזה לא קורה".
מוסדות לאנשים עם מוגבלויות: "שרי הרווחה ומנכ"ליהם ידעו על ההתעללות השיטתית וההזנחה"
עו"ד נעמה לרנר, מנכ"לית התנועה לעצמאות
זו הייתה שנה שבה האדמה רעדה, בכל מה שקשור לאופן בו חיים 17 אלף אנשים עם מוגבלות המתגוררים במוסדות. זו השנה בה נחשפו 600 מקרי התעללות בדיירי מוסד בני ציון, ומיד לאחר מכן התפרסם דבר מותם של שלושה דיירים במוסד בית דפנה מהרעלת מזון. מדובר בשני מוסדות גדולים הממומנים ומפוקחים על ידי משרד הרווחה. מפעילי מוסדות אלו אחראים לשלומם של אלפי אנשים עם מוגבלות המתגוררים שם ובמוסדות נוספים שהם מפעילים עבור המשרד.
לא מדובר במשהו שלא היה ידוע עד כה. בעשור האחרון התפרסמו כתבות קשות אודות מה שקורה במוסדות. מותם של אפי בן ברוך ז"ל במוסד רמת חיפה; שי פרץ ז"ל בנווה רם; גדעון קליגר ז"ל ברמת טבריה; פציעתו הקשה של דייר במוסד נווה אירוס, לאחר שנכלא בחדר וניסה לצאת ממנו דרך החלון; כבילה למיטה של דיירים במוסד כפר רפאל; כליאה במרפסת כלוב בהוסטל בראשית.
שרי הרווחה ומנכ"לי המשרד ידעו על ההתעללות השיטתית, על חדרי הבידוד, על מיטות הלול, על כיסאות ההגבלה, וגם על ההזנחה המתמשכת, האוכל הלא אכיל, הריק הגדול, הצפיפות הקשה, מחיקת זהותם של דיירי המוסדות. אבל אם להיות בוטים, משרד הרווחה לדורותיו התייחס אל מה שלא פורסם כאילו לא קרה, ואל הפרסומים כאל מצב שבו "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". יומיים שלושה של סערה, ואחר כך אפשר לחזור אל השקט התעשייתי, עד לחשיפה הבאה.
אבל שר הרווחה הנוכחי, מאיר כהן, ומנכ"לית משרדו, סיגל מורן, מגובים בלחץ ציבורי כבד, בחרו להתמודד עם הבעיה בדרך שונה. הם הישירו אליה מבט, הודו באומץ לב ובכנות נדירה בכך שמדובר בכשל מערכתי גדול וקשה, ובעיקר הבטיחו שינוי עמוק.
הלחץ הציבורי הכבד, עבודה סיזיפית של הארגונים לשינוי חברתי ורצונם של השר והמנכ"לית לחולל שינוי אמיתי, הביאו לחקיקתו של חוק שירותי רווחה, שמצהיר על צמצום המוסדות בישראל, ושמעגן לראשונה את האלטרנטיבה למיסוד: חיים עצמאיים בסיוע אישי, כלומר סיוע מותאם לכל יחיד עם מוגבלות, כדי שיוכל לחיות את חייו בקהילה, בדיוק לפי רצונו ובהתאם לצרכיו. השר אף הקים, לראשונה, ועדה חיצונית בראשות שופטת לבחינת המצב במוסדות, ואנו ממתינים להמלצותיה בדריכות.
בצד כל אלה, גם בשנה הזו מצבם של אנשים עם מוגבלות שנזקקים לשירותי רווחה היה עגום. דיירי המוסדות ממשיכים גם כעת לחיות בהזנחה קשה מאחורי חומות וגדרות. אמצעי ההגבלה הקשים ובהם חדרי הבידוד וכסאות ההגבלה, עוגנו דווקא השנה בנוהל שמהווה כתם קשה על מדינת ישראל, והדיווחים הקשים על הנעשה במוסדות ממשיכים לזרום כל הזמן.
אמצעי ההגבלה הקשים ובהם חדרי הבידוד וכסאות ההגבלה, עוגנו דווקא השנה בנוהל שמהווה כתם קשה על המדינה, והדיווחים הקשים על הנעשה במוסדות ממשיכים לזרום כל הזמן
אנשים עם מוגבלות שמבקשים לחסוך מעצמם את כל אלה ולחיות בקהילה, נדחקים שלא ברצונם למגורים במוסדות בגלל היעדר שירותים בסיסיים עבורם בקהילה. הדבר נכון ביתר שאת לגבי אנשים שיש להם צרכים מורכבים.
הממשלה הנוכחית, הביאה אותנו לצומת דרכים שלא היינו בה אולי מעולם. אך האם הציפיות תתממשנה? האם המילים היפות שבחוק תקרומנה עור וגידים ותהפוכנה למציאות חדשה? בהינף של החלטה שגויה, יכול משרד הרווחה לשרוף מאות מיליוני שקלים בניסיון לשפר מעט את המצב במוסדות, ובכך לקבע שירותי רווחה אנכרוניסטיים וכושלים לדורות. בהינף של החלטה אמיצה, הוא יכול להתייצב מאחורי החוק היפהפה, להשאיר את השירותים הכושלים מאחור, ולברוא עתיד חדש עבור אנשים עם מוגבלות.
הממשלה הבאה תקבע לאן פניהם של שירותי הרווחה לאנשים עם מוגבלות מועדות, והאם התהליך שהחל יאפשר בסופו חיים של כבוד בקהילה עבור כל אדם עם מוגבלות בישראל. מאות אלפי אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, נושאים עיניים בתקווה שכך יהיה.
דיור ציבורי: "ממשלת השינוי" היתה ממשלת הפינוי וחיסול מלאי הדירות
דני גיגי, מנכ"ל הפורום לדיור ציבורי
הממשלה הנוכחית, "ממשלת השינוי״, קיבלה בצדק מפעילי השטח של הדיור הציבורי את הכינוי "ממשלת הפינוי". זו הייתה הממשלה הגרועה ביותר בעשור האחרון בכל הקשור לדיור הציבורי. לא רק שהממשלה לא פעלה לשיקום וחיזוק הדיור הציבורי, היא עשתה הכל כדי לפגוע בו, בדיירים עצמם, בממתינים לדיור ציבורי ובחסרי הדיור כולם.
הממשלה, שנכנסה עם הבטחה לרכוש כ-1,700 דירות כחלק מתקציב של משרד הבינוי והשיכון ולממן 60 אחוז מהתקציב הנדרש עבור 3,000 דירות ציבוריות לקשישים, לא מילאה אף אחת מההבטחות שלה. בשנה האחרונה לא רק שלא הופנו תקציבים חדשים לרכישת דירות, גם לא נעשה שימוש בכסף שהצטבר בקופה ממכירת דירות לזכאים. במשרד השיכון הצטברו כ-500 מיליון שקלים ובעמידר כ-800 מיליון שקלים שהיו מיועדים לרכישת דירות. משרד השיכון טען שהם לא רכשו דירות כי "המחירים עלו".
משרד השיכון תחת השר זאב אלקין פעל גם נגד הדיירים שכבר נמצאים בדירות של הדיור הציבורי. באוקטובר 2021 הוציא המשרד צווי פינוי ליותר מאלף משפחות, רובן של נכים, קשישים ואמהות חד הוריות. רק בעקבות מחאה הוקפאו חלק מהפינויים. לאחר שנה של הקפאה, קיבלו לאחרונה חלק מהמשפחות צווי פינוי. במקביל, פעל משרד השיכון להקטין לדיירים את הדירות שבהם הם חיים, כאשר ביטל החלטות קודמות שהקנו לזכאים דירות גדולות יותר.
למרות ההבטחות להגמיש את הקריטריונים לזכאות, משרד השיכון עשה בדיוק את ההיפך, והוציא עוד ועוד זכאים לדיור ציבורי ממעגל הזכאות. למשל, המשרד קיבל החלטה לבטל כמעט לחלוטין את הזכות של אנשים להגיע לועדת חריגים, למעט נכים, למרות שיותר ממחצית מהזכאים קיבלו זכאות דרך ועדת חריגים.
אמנם בינואר הקים משרד השיכון ועדה לבחינת הקריטריונים, אולם עד היום היא לא פירסמה את מסקנותיה ולא הביאה שום בשורה למאות אלפי משפחות עניות, שלא עומדות בתנאי הזכאות השרירותיים והפוגעניים.
שר השיכון אלקין ומנכ״ל המשרד אביעד פרידמן קידמו בקדנציה שלהם מדיניות אנטי חברתית, שמבוססת בין היתר על האידיאולוגיה השולטת באוצר, זו שרואה בדיור הציבורי נטל. הם פועלים בכל הכוח לחיסול המלאי של הדיור הציבורי וחיסול המודל כולו.
בעולם המגמה היא הפוכה, כאשר ברוב מדיניות אירופה יש מאות אלפי יחידות דיור ציבורי והממשלה משקיעה מיליארדים בהגדלת המלאים. באירופה, 12 אחוז מסך הדירות הן דיור ציבורי לעומת 2 אחוז בישראל.
ישנן תכניות מפורטות במשרד השיכון כיצד לשקם את הדיור הציבורי, אבל למרבה הצער משרד האוצר בולם את התוכניות הללו. תוכנית "לגור בכבוד" מ-2016, כללה בניה ותכנון של 7,500 דירות בשנה. אם היו מקדמים את התוכנית אז, כיום אפשר היה לספק דירות לכל 30 אלף המשפחות שממתינות לדיור ציבורי, וגם להתחיל בהגמשת קריטריונים.
הממשלה הבאה חייבת לאמץ תוכנית כוללת לשיקום הדיור הציבורי, שתגדיל את המלאי באלפי דירות לשנה. במקום לרכוש דירות במחיר מופקע בשוק החופשי, המדינה חייבת לתכנן ולבנות דירות ציבוריות, כמו שנעשה בכל העולם ויפה שעה אחת קודם.
מעמד המורה והחינוך: "נותרנו עם הסכם שכר עקר, מבזה ותעמולתי"
סמדר מורס ואוראל נאמן, מנהלי בי"ס יסודי ומייסדי תנועת השטח "אחד בספטמבר"
לאחר קיץ סוער וקשה, שבו התקיימו דיונים אינסופיים בין משרד האוצר, משרד החינוך והסתדרות המורים, נותרו נשות ואנשי החינוך והטיפול עם חבילת דפים שכוללת התחייבות ריקה מתוכן, הבטחות חסרות בסיס ושיפור זעום בשכרם וגם אלה ללא אישור משפטי וללא מקור תקציבי. הסכם שכר עקר שאינו אלא הסכם השתקה.
זהו צעד נוסף בבוז, בזלזול, בלעג ובהשפלה המתמשכים של הפוליטיקאים ונבחרי הציבור בנשות ואנשי החינוך והטיפול ווכתוצאה מכך, בחינוך של ילדי וילדות ישראל.
נזכור לדיראון עולם את ההצעה המחפירה של ראש הממשלה למימון ההסכם באמצעות קיצוץ רוחבי של מילארדי שקלים ממשרדי הממשלה השונים, כי בחינוך כמו תמיד מקבצים נדבות. ישבו שני שרים בממשלת ישראל – שרת החינוך יפעת שאשא ביטון ושר האוצר אביגדור ליברמן – וחתמו על הסכם שאין לו אישור משפטי ואין לו מקור תקציבי. לצדם יושבת מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד ועשתה יחד איתם פוליטיקה קטנה על גבם של נשות ואנשי החינוך והטיפול, שאותם היא אמורה לייצג.
הסכם שכר עקר, מבזה ותעמולתי זה נועד ליצור שקט תעשייתי בשתי פעימות: הראשונה היא ההצהרה על מסמך העקרונות בסוף אוגוסט כדי לפתוח את שנת הלימודים והשנייה היא החתימה על הסכם השכר העקר באוקטובר כדי לשמור על שקט תעשייתי לפני בחירות. איזו ממשלה תהיה מעוניינת במיליוני הורים זועמים רגע לפני שהם עושים דרכם לקלפי בעקבות סגירתה של השמרטפייה הלאומית?
האמת העגומה היא שמזה שנים אף מפלגה לא עוסקת בנושא החינוך באופן משמעותי, אם בכלל. התוצאה היא שמעל שני מיליון תלמידים מגיעים מדי בוקר למוסדות חינוך ומקבלים מענה עגום ועקום, בחסות המדינה ונבחרי הציבור:
דרכי למידה והוראה שאבד עליהן הכלח; סביבות למידה מיושנות; חומרי לימוד שאינם רלוונטיים; כיתות עמוסות לעייפה; גנים שנסגרים באמצע היום או לא נפתחים כלל עקב מחסור בכוח אדם; גננת שמטופלת בעשרות פעוטות ללא עזרה; מחסור בסייעות, יועצות, תרפיסטיות ופרא רפואיות (האחרונות לא זכו להתייחסות בהסכם ההשתקה); רפורמה לחינוך מיוחד ששילבה ילדים הזכאים לשירותי החינוך המיוחד בחינוך הרגיל ללא משאבים; תלמידים שזקוקים נואשות לשיעורי תגבור וחיזוק וצוברים פערים כי אינם זוכים להם; מגמות ומסלולי לימוד שנסגרו ואינם נפתחים יותר; מורות שמלמדות מקצועות שמעולם לא הוכשרו אליהם והיד עוד נטויה.
הצוותים החינוכיים והמנהלים סובלים מהיעדר סמכויות, בירוקרטיה אינסופית, מסלולי הכשרה שאינם מותאמים לצרכי התקופה, היעדר פינות עבודה, מחסור בתקנים ובתקציבים, היעדר חירות פדגוגית ואוטונומיה מקצועית, היעדר פניות ושקט לתכנון ופיתוח תהליכי הוראה ועוד.
מגמות אלה של צמצום המענים החינוכיים במסגרת החינוך הציבורי מתרחשות במקביל לתהליך הפרטה מואץ, שהולך ומעמיק את הפערים בין אוכלוסיות במדינת ישראל. מי שידו משגת יקנה את המענים החסרים אך רוב האוכלוסייה לא תצליח להגיע אליהם לעולם ותישאר בשולי השוליים.
החינוך הציבורי בישראל מאבד גובה, מתדרדר לתהומות. כל מי שחושב שהפרוטות שהוסיפו בהסכם ההשתקה העקר ימשכו למערכת מורים ומנהלים חדשים, יתבדה במהרה כי הם לא ישרדו את התנאים הבלתי נסבלים במוסדות החינוך. השנה הנוכחית היא רק פרומו לשנים העגומות יותר שיבואו אחריה.
מערכת החינוך הציבורית פושטת רגל בחסות נציגי הציבור והפוליטיקאים שנלחמים בדקות אלה על הקול שלנו. אף מפלגה לא נקפה אצבע בשנים האחרונות כדי למנוע את הידרדרות החינוך. האשמה חלה על כולם יחד ועל כל אחד מהם לחוד, בכך שלא הרימו קול זעקה ודרשו לעצור את המדינה על המחדל הנורא.
האלימות בחברה הערבית: "כאילו משאת נפשו של הערבי היא לשבת במרפסת בלי לחשוש שכדור תועה יפגע בו"
ראיון עם יוסף בילאל, במאי ודוקומנטריסט
רגע לפני הבחירות, אולי במטרה להעיר את הרחוב הערבי המנומנם, יצאו חלק מהמפלגות בקריאות בשפה הערבית והבטיחו לבוחרים כי יטפלו בבעיות האלימות הבוערות. "כאילו כל הבעיות האחרות כבר נפתרו, ומשאת נפשו של הערבי היא לשבת במרפסת בלי לחשוש שכדור תועה יפגע בו", אומר הבמאי יוסף בילאל, יוצר הסרט "חיים בצל המוות" על בעיית האלימות בחברה הערבית ועל אוזלת היד שמגלות רשויות החוק והאכיפה לטיפול בבעיה. "רק האלימות מעניינת אותם. הפוליטיקאים לא מדברים על דברים אחרים – לא על זה שכפר ערבי אחד לא נבנה מאז קום המדינה, למשל".
על התפקוד של הממשלה הנוכחית בתחום הוא אומר: "זו בהחלט ממשלת שינוי – שינוי לרעה. כבר לא מדובר באוזלת יד, אלא הזנחה פושעת. וזה קורה בתחומים נוספים. ביטחון הפנים מופקר. מה שצריך לקרות הוא הקמת מחלקה בתוך משרד ראש הממשלה לטיפול באלימות בחברה הערבית, שפועלת דרכו ישירות ושיש לה סמכויות לבקר את עבודת המשטרה".
אתה לא רואה שינוי לטובה?
"מה שהשתנה זה הטון של ראש הממשלה. יאיר לפיד לא קם בבוקר להסית נגדנו, כמו שעשה נתניהו לאורך כל השנים כשהיה ראש ממשלה. חוץ מזה מתברר שכולם אותו דבר.
"את יודעת מה, אני כבר מעדיף את הימין בשלטון. אז השמאל עוד תפקד ככלב השמירה על הדמוקרטיה. תראי מה שקורה עכשיו בגדה, תראי את הפוגרומים שהמתנחלים עושים. לא ציפיתי שמרצ יראו את הפשעים שנעשים בשטחים על ידי המתנחלים והצבא וישבו בשקט. לפחות כשהימין היה בשלטון, הייתי שומע את זהבה גלאון מתראיינת ברדיו בבוקר ונושאת נאומים חוצבי להבות. עכשיו אפילו את הנאומים אין לי".
באוקטובר 2021, אישרה הממשלה בראשותו של נפתלי בנט שתי תוכניות חומש בהיקף של 32 מיליארד שקל לחברה הערבית, מתוכם 2.5 מיליארד למאבק בפשיעה ובאלימות. בילאל רואה בתוכנית הזו מקבילה להסכמי אוסלו, והוא מסביר: "הפלסטינים ראו באוסלו את תחילת סוף הסכסוך, אבל עשור אחרי אוסלו נבנו יותר התנחלויות מאשר לפני החתימה על ההסכם. ההתנחלויות המשיכו להתרחב, הכיבוש העמיק וכולם אומרים – הנה, נתנו לכם. במקרה הזה אומרים נתנו לכם אוטונומיה, עכשיו אומרים נתנו לכם כסף. אבל את השינוי לא רואים".
בילאל אומר שהשינוי יגיע מהשטח. "צריך מחאה עממית ולאורך זמן ולא על קוטג'. סוללים אוטוסטראדה בשטחים ושופכים מיליארדים על כביש לקראוון בודד באמצע שום מקום, הישראלים עיוורים שזה מה שפוגע להם בכלכלה ובמרקם החיים. הם יודעים כמה עולה לתחזק את הכיבוש הזה? כבר היה יכול להיות פה סינגפור.
"השינוי צריך להגיע מלמטה, ממעמד הביניים. השכבות החלשות לא יצאו להיאבק כי הן נאבקות על פת לחם. אבל הישראלים לא יוצאים לרחובות. טוב להם. הם מרוצים מעצמם, חושבים שהם נאורים, מוסריים, ליברלים. יושבים בבית רדומים ומקטרים מול הטלוויזיה. מחאת החיג'אב באיראן סוחפת פה המונים לגלות סולידריות עם האיראניות, אבל אף אחד לא זועק שמתנחלים מרביצים לאישה מבוגרת, כשנשים פלסטיניות מושפלות במחסומים.
"בסוף הישראלים צריכים לבחור, לא הממשלה: או שלום עם המתנחלים או עם הפלסטינים, אי אפשר עם שניהם. בינתיים הישראלים בוחרים שלום עם המתנחלים".
יוצאי אתיופיה: "אם המצב ימשיך כך, משבר האמון עם המשטרה לא ייפתר"
ראיון עם רינה איילין גורליק, מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה
"בתקופת כהונת הממשלה האחרונה לא הייתה שום פריצת דרך או בשורה בנושא המאבק בגזענות ממסדית; ייצוג הולם, שיטור יתר או אלימות משטרתית – הנושאים שמעסיקים את יהודי אתיופיה", אומרת עו"ד רינה איילין גורליק, מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה. "עכשיו אנחנו נמצאים בעוד מערכת בחירות שבה הפעולות שנעשות הן מתחום יחסי הציבור, והשיח הפוליטי לא עוסק בתיקון מהותי".
לפי דוח גיוון וייצוג בשירות המדינה 2021, יוצאי אתיופיה מהווים 0.5 אחוז בדרג בכיר ו-0.7 אחוז בדרג הביניים. הם נמצאים בייצוג יתר בדרג הכניסה ובמשרות סטודנטים. היעד שקבעה הנציבות במדרגים הבכירים עומד על 1.7 אחוז, כשיעורה באוכלוסייה. "זה לא חוקי ולא תקין", היא אומרת. "לא יכול להיות שמדינה דמוקרטית לא תייצג במגזר הציבורי, על כל יחידותיו ורמותיו, את כלל האוכלוסיות המרכיבות את החברה הישראלית. הייתי מצפה מהשרים ומהמועמדים לכנסת להגיע עם תוכניות עבודה – איך הם מתכוונים לשנות את המציאות".
לפני שש שנים פורסמו המלצות דוח וועדת פלמור למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. ועדה הוקמה ב-2016, אחרי המחאה הגדולה של יוצאי אתיופיה ומסקנותיה התפרסו על פני 60 סעיפים שונים, בהם בחינת הצורך בשינויי חקיקה הדרושים למניעת גזענות ואפליה, הקמת מאגר מועמדים להשמת אקדמיים בשירות המדינה והקמת קרן לעידוד יוצרים. לפי דוח העצמת האזרח שפורסם ביוני, 55 אחוז מהן לא יושמו תחת אחריותם של המשרדים הממשלתיים.
אחת הבעיות שעליהן מצביעה איילין היא שיטור היתר. דוח מבקר המדינה, שהתפרסם ב-2021, הצביע על כך ששיעור מעצרי הנערים יוצאי אתיופיה עומד על 5.6 אחוז, פי 3.3 אחוז משיעורם באוכלוסייה. שיעור המעצרים של בגירים עומד על 4.3 אחוז, פי 2.5 מחלקם באוכלוסייה.
ב-2015 גיבשה המשטרה תוכנית לחיזוק האמון בינה לבין יוצאי אתיופיה. התוכנית כללה שיתוף הקהילות המקומיות, הכשרות לשוטרים ופעולות בתחום החקירה והמשפט. "המצב נשאר כשהיה למרות ההבטחות", אומרת איילין. "משבר האמון בין המשטרה לבין הקהילה לא נפתר עדיין ואם להסתמך על הנתונים, הוא לא ייפתר בקרוב.
"אנחנו עוד מצפים שמשטרת ישראל תתחיל לאסוף מידע בנוגע למוצא, דת וללאום של עצורים, חשודים ונאשמים, כדי שנוכל בכלל לאתר תופעות של אי שוויון בתחנות משטרה ספציפיות ולעקוב אחרי שינויים, לטובה ולרעה.
"בנוסף, משטרת ישראל מתנהלת בחוסר שקיפות מוחלט בכל הנוגע לתלונות נגד שוטרים. אין לציבור שום דרך לעקוב אחרי תיקים נגד שוטרים שמתנהלים במחלקת המשמעת של משטרה. צריכה להיות רפורמה משמעותית בתחום.
"סוגיית שוויון הזכויות וההזדמנויות צריכה להעסיק כל ממשלה באשר היא. החוסן החברתי של המדינה תלוי בו. הסוגיות שמעסיקות את יוצאות ויוצאי אתיופיה רלוונטיות לכלל האוכלוסייה. בתקופת אכיפת תקנות הקורונה, למשל, ראינו איך נראית משטרה לא הוגנת שמפעילה כוח מופרז כלפי אזרחים נורמטיביים, וחזינו באופן בו כל אזרח יכול להיפגע מאלימות משטרתית".