לא האופוזיציה, לא היועמ"ש, גם לא תחילתו של מרי אזרחי. בסוף, מי שהחזיר את הצבע ללחיי השמאל הוא מי שבכל יום אחר – בחרחורי המלחמה, בגזענות, בשחיתות, בדיל החרדי בירושלים – נחשב כאן לסדין אדום. "ליברמן הוא מעכשיו חלק מהשמאל", הצהיר יריבו החדש-ישן נתניהו לאחר פיזור הכנסת. אבל האמת היא שמאז הבחירות נקלע השמאל, כמו יתר המדינה, לעמדת הצופה בספורט החביב על איווט – טניס. הוא מסובב את ראשו בעקבות הכדורים שנחבטים מצד לצד, מימין לעוד יותר ימין, וחושב לעצמו: "כמו איזה שני משוגעים". איפה זה שם אותו?
רצה הגורל – כי קשה לסמן אדם שרצה את זה באמת – וכנס הפוסט-מורטם לבחירות 2019 הפך גם לנקודת ההזנקה של בחירות 2019. אירוע מתגלגל אף פעם לא מזיק לרייטינג, מה שהפך את אולם מרכז דוהל – בדיוק כמו את רחבת המוזיאון בהפגנה נגד השחיתות – לצר מלהכיל, עם כאלף משתתפים שבאו לשמוע את בכירי השמאל. לוגו הכנס של קרן ברל כצנלסון עודכן בדקה ה-90 מ"אחרי" ל"לפני" הבחירות, והשאלה הפכה בין לילה לבהולה: איך יכול המחנה, על עשרת המנדטים שלו, להמציא את עצמו מחדש ולהציל את הדמוקרטיה?
מתברר שבבסיס השאלה הזאת עומדות שתי הנחות יסוד בעייתיות, שהמחלוקת עליהן כיכבה בכנס הישראלי-חברתי: ראשית, מי אמר שיש בקופה היוצאת רק עשרה מנדטים? מי אמר שלמחנה השמאל יש גבול שמאלי? מידורה של החברה הערבית, שחוק הלאום הוא רק ביטוי קיצוני לו ושיעורי ההצבעה הנמוכים הם כבר הסימפטום, עמד במוקד. נציגי כחול-לבן, שזרמו עם הווטו על "הערבים" אפילו בגוש החוסם, הועלו על המוקד. בזה אחר זה הדגישו הדוברים את הצורך, המוסרי אבל גם הפוליטי-פרקטי, בשותפות אמיתית.
איך יכול המחנה, על עשרת המנדטים שלו, להמציא את עצמו מחדש ולהציל את הדמוקרטיה?
אימן עודה הזכיר כי בשני הניצחונות היחידים של השמאל מאז 77', עם רבין ועם ברק, הגיים צ'יינג'ר היה שותפות שכזאת. מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן החדשה לישראל ומי שמכיר את ההסתה מקרוב, קרא לשינוי פרדיגמה: "הם תוקפים אותנו – אנחנו מתחבקים עוד יותר חזק". זהבה גלאון הפנתה אצבע מאשימה פנימה: "הצביעות היא שלנו – שתקנו כשהערבים נהרו, זזנו באי נוחות כשזה הגיע לחברה האזרחית, לפתע פתאום כולנו מזדעקים".
בבור של ביבי
ההנחה הבעייתית השנייה היא הצורך של השמאל "להמציא את עצמו מחדש". האם "ארץ ישראל הישנה והטובה", אותה דמוקרטיה ממלכתית כפי שהכרנו עד לפניית הפרסה של השנים האחרונות – היא משאת הנפש, או שזה כבר לא מספיק טוב? זו לא שאלה תיאורטית או סמנטית. היא גוזרת תפיסת עולם ואסטרטגיה שלמה, וגם לא מעט דם רע בתוך המחנה.
"שמאל מרכז" – או בייס חד ומחודד? "רק לא ביבי" – או משהו מעבר, ואם כן מה? חזרה לבית משפט סמכותי – או גם הרחבת הסמכות שלו לנושאים סוציאליים יותר? חזרה לכבוד האדם וחירותו – או גם חקיקת חוק יסוד: השוויון? יחס הגון יותר והפניית תקציבים לחברה הערבית – או שילוב זרועות אמיתי שיפרוץ את גבולות המחנה?
"נפלת עכשיו בדיוק לבור שביבי טמן לך", זוהי אחת ההאשמות הנפוצות בכנס ובשמאל בכלל. אין ספק שראש הממשלה טמן לא מעט בורות ללא מעט אנשים. בכל זאת, האיש הצליח בחלילו – יש יאמרו, בחולשתו – להוביל כנסת שלמה וטרייה לקפוץ לנהר. אבל על האיך ולאן ממשיכים מכאן, ומה עושים עם העניין הזניח הזה של דעת הקהל ביחס לנתניהו ובכלל, המחנה עדיין מחפש תשובות.
"נפלת עכשיו בדיוק לבור שביבי טמן לך", זוהי אחת ההאשמות הנפוצות בכנס ובשמאל בכלל. אין ספק שראש הממשלה טמן לא מעט בורות ללא מעט אנשים
זה כמה שנים שלשמאלנים, בפרפראזה על הקמפיין ההוא של נפתלי בנט, נמאס להתנצל. הדה-לגיטימציה המוחלטת, החלפת ה-ש' ב-ס' ומאמצי העל של ראשי המחנה עצמם לברוח משמאלנותם, הובילו לציפוף שורות וחידוד המסר והפעולה. "לא באנו לעשות נעים בגב", קרא לזה יו"ר קרן ברל, אחיעד סלטון. "להיכנס לזירת האגרוף ולהגיע לפרצוף", התפייט אהוד ברק בכנס. "בקיצור, לתת בראש", סיכמה זהבה גלאון.
לא כל הח"כים המכהנים מיישרים קו עם הרוח החדשה. חלקם עדיין מנומסים. אבל נראה ששעת החירום הדמוקרטית; "ברית המושחתים, הקנאים-המשיחיים והצבועים", כפי שכונתה כאן הקואליציה המיועדת, בכל זאת מזיזה משהו. אם לא היא, ודאי דבר הבוחר.
ברק: "אצלם מסתערים – אצלנו מנתחים"
"אין ברירה, השמאל ייאלץ לחזור למעגלי שיח", נכתב בפוסט סאטירי מיד לאחר הבחירות. ברק, ציניקן לא קטן בעצמו, היה כנראה חותם על זה. בדבריו בכנס ביכה ראש ממשלת השמאל האחרונה את היציבות בהנהגת הליכוד לעומת מניין היו"רים בעבודה, שזכה להכיר כבר נכדו בן ה-8: "אצלם מתנהגים כמו אוהדי כדורגל – מעודדים, נאמנים לקבוצה, מוכנים להסתער על השופט. אצלנו אוהבים לנתח וללבן ולהפוך כל סוגיה על ראשה".
כמאמר הקלישאה, המכה שספגה המפלגה שהקימה פעם מדינה היא כמעט בלתי נתפסת. עכשיו מדברים על איחודים ומיזוגים: "חמש מפלגות האופוזיציה צריכות להפוך לשלוש, השלוש האלו – לשתיים, אילו שתיים? נדבר", ניסח אבי גבאי בפשטות. אבל ספק אם באי הכנס, שבחלקם תולים בגבאי את הריסוק ומואסים בו לגמרי על הפלירט האחרון עם נתניהו, חושבים שליו"ר הנוכחי יש מקום בהובלת כל חיבור שלא יהיה.
באופן כללי, לא נראה שחיבורים ירגיעו אותם כרגע. גם לא ניתוחים מבריקים על חומרת השעה ועוצמת הסכנה. כך, הפאנל שהוקדש למשבר הדמוקרטיה – שאיש במחנה הזה לא חולק על חומרתו – הופך לסוער במיוחד. "הבנו את זה, אנחנו מסכימים אתכם, אבל מה לכל הרוחות אתם מציעים לעשות?!", מטיחים הן גמלאי המחנה והן נציגי תנועות הנוער בפוליטיקאים שלהם, ומזכירים לרגע את ימי "מי בעד חיסול הטרור" בליכוד של שמיר ושרון, לפני שמפלגת השלטון התאחדה בקריאות "היידה ביבי". וזה, לטוב ולרע, אולי הסיפור כולו.
ה-D9 חוזר כתוכנית עבודה
הגזירות שאיימו לנחות על הרשות השופטת, הביקורת השיפוטית ושיטת המשטר כולה, לא קרו בינתיים. מה שכבר היה לעובדה כמעט מוגמרת, נתקל בתמרור "עצור". לא מצד האופוזיציה, או עשרות העצומות המתחייבות לבלום את המהפכה בגופן, אלא מהכיוון הכי בלתי צפוי בפוליטיקה הישראלית. והכיוון הזה, ברור לכולם, הוא שברירי במיוחד. הכל מאיים לחזור בסמסטר הבא, ובמכפלות.
"קיבלנו השבוע מתנה", אמר בפתח הכנס רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני של קרן כצנלסון. "טוב שהמסכות הוסרו, טוב שהמסך הורם. ה-D9 שהופיע במערכה הראשונה חוזר כתוכנית העבודה של הימין במערכה השלישית. עכשיו ברור לנו באופן המזוקק ביותר מול מי אנחנו נלחמים ועל מה אנחנו נלחמים. עכשיו, ברור לנו מה יקרה אם הימין ינצח".
"קיבלנו השבוע מתנה", אמר רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני של קרן כצנלסון. "טוב שהמסכות הוסרו. ה-D9 שהופיע במערכה הראשונה חוזר כתוכנית העבודה של הימין במערכה השלישית"
עם המחשבה הזאת יצאו החברים לשבת. עוד שבת בלי תחבורה ציבורית, עם מהומות וחוסר תוחלת סביב הגדר העזתית, עם ציטוטים לייחוס ושלא לייחוס משופטים מוטרדים מאוד. שבת של סקרים מבשרי רעות, של כותרות על המשא-ומתן המתקדם שניהל יו"ר העבודה עם נתניהו, ושל ספירה לאחור – כן, עוד אחת – עד לבחירות.
שלושה חודשים יש למחנה החבול הזה להתאושש ולרכוש בחזרה את המוחות והלבבות של ישראל. שלושה חודשים לשכנע לא רק כמה היא עלולה להפסיד, אלא גם מה יש להם להציע לה במקום.
הכותב הוא חבר בתוכנית העמיתים "דרך" של קרן ברל כצנלסון