כמו המוות של גורג' פלויד השבוע, גם מותו של פרדי גריי בתוך ניידת משטרה בבולטימור באפריל 2015 היה עוד מוות מיותר של צעיר שחור בידי שוטרים בנסיבות שאותן נוהגים לתאר "מחשידות" שהיה יכול להצטרף לסטטיסטיקה של מקרים דומים. גריי, נעצר אחרי שנמצא ברשותו סכין, נגרר לתוך הניידת בידי שוטרים, ו-45 דקות מאוחר יותר הוצא ממנה מחוסר הכרה וללא נשימה. שבוע לאחר מכן נפטר.
המהומות אחרי מותו של גריי והזעם כלפי המשטרה, הפכו את גריי לאחד הסמלים של תנועת Black Lives Matter, כשהסיסמא "צדק לפרדי גריי" הידהדה בהפגנות בבלטימור ובמקומות שונים. איש מששת השוטרים שהיו מעורבים באירוע לא נמצא אשם במותו.
אירועים דרמטיים, טרגיים ומתועדים כמו ההרג של פלויד בידי שוטר או של גריי מפנים את תשומת הלב הציבורית לעבודתה של המשטרה. פעם זה אזרח שחור בארצות הברית שנעצר כשמכר סיגריות נחנק למוות בידי שוטרים, במקרה אחר אלו צעירים ממוצא צפון אפריקאי הבורחים מהמשטרה בצרפת ומוצאים את מותם בתוך מתקן של חברת חשמל, או אזרחים ערבים וצעירים ממוצא אתיופי הנורים בידי שוטרים בישראל.
לחקירת אירועי האלימות המשטרתית דינמיקה משלה. החקירה מתמקדת בפרטים ובשאלות הקונקרטיות – זוויות ירי, תחושות איום ושיקול דעת שהפעילו השוטרים – כדי לפסוק אשמה או חפות. עבור אזרחים רבים, זה כל מה שנדרש. הידיעה המרגיעה, במקרה הטוב, שהמשטרה פעלה כשורה, או במקרה הגרוע יותר שהשוטרים האשמים נענשו ושניתן לסמן את האירוע כחריג.
האלימות המשטרתית הגלויה והקיצונית חושפת מציאות אבל בה בעת, בעצם הגדרתה כחריגה, גם מסתירה אותה. כאשר מפגינים דורשים "צדק'" (לפלויד ג'ורג', פרדי גריי, אריק גארנר, או במקרה הישראלי לסלומון טקה) הם דורשים שהאחראים הישירים למותם ייתנו את הדין, אבל שאלת הצדק אינה מסתכמת באירועים עצמם או בתוצאה שלהם – אלא היא חלק ממציאות חברתית מתמשכת.
אלימות שמופעלת בידי המדינה לא רק מבחינה בין אזרחים ולא אזרחים, אלא גם בין האזרחים עצמם. החופש לנוע במרחב הציבורי, זכות כמעט מובנת מאליה לחלק מהאזרחים, מוגבל עבור מי שמסומן כסכנה ביטחונית. הביטחון, כמו זכויות אזרחיות אחרות, הוא לעיתים קרובות משחק סכום אפס של יחסי עוצמה ואי שוויון, כאשר זכויות של קבוצות אחדות הן על חשבון אחרות.
שאלת הצדק אינה מסתכמת באירועים עצמם או בתוצאה שלהם – אלא היא חלק ממציאות חברתית מתמשכת
מותו של גריי, ובעיקר הזעם הציבורי וההפגנות שאחריו, הביאו להקמה של ועדת חקירה מטעם משרד המשפטים האמריקאי. הוועדה, לא עסקה באירוע עצמו, אלא בהתנהלות המשטרה במה שמכונה "שגרה". מסקנות הוועדה היו חד משמעיות: משטרת בולטימור מבצעת עיכובים, חיפושים ומעצרים לא חוקתיים; האסטרטגיות של עיכובים, חיפושים ומעצרים פוגעת באופן לא פרופורציונלי וחסר הצדקה באזרחים אפרו-אמריקאים; המשטרה מפעילה כוח מופרז ופוגעת באזרחים הפועלים במסגרת חופש הביטוי שלהם.
"ההתמקדות של המשטרה בשכונות מסוימות בבלטימור, עם פיקוח ואחריותיות מינימליים", כתבה הוועדה, "פוגעת באופן לא מידתי בתושבים אפרו-אמריקאים". והוסיפה: "משטרת בלטימור הפעילה אסטרטגיית שיטור שהייתה בנויה כך שיצרה אכיפה לא שוויונית בשכונות אפרו-אמריקניות. המשטרה כשלה ולא הפעילה מדיניות הוגנת, תהליכי הכשרה ומנגנוני פיקוח כדי למנוע אפליה".
מבחן אזרחות מול שוטר
את המשטרה והשיטור נדרש אפוא לראות כחלק ממבנה חברתי ופוליטי המסמן היררכיות של אזרחות וזכויות. בהשוואה למחקר על צבא וצבאיות הממלא מדפים שלמים בספריות ומשולב בקורסים רבים במדעי החברה, המחקר על המשטרה נמצא הרחק מאחור. מעמדו של הצבא ושל הצבאיות, והתפקיד שמילא בבניין המדינה והאומה, או, לחילופין, באיום על המשטר הדמוקרטי, משך את תשומת הלב הציבורית והמחקרית. המשטרה, עושה הרושם, נתפסה כזרוע צייתנית של השלטון, בירוקרטית באופיה, פחות עצמאית ומאיימת על יציבות המשטר, וככזו עוררה עניין קטן יותר.
חוסר זה מפתיע כאשר לוקחים בחשבון את הסמכויות המופקדות בידי המשטרה ואת השפעתה על חיי היום-יום. המחקר על המשטרה והשיטור עשוי לספר סיפור גדול יותר על החברה, המדינה ומוסד האזרחות, ובעיקר על הפריבלגיות, היררכיות והבידול שהם יוצרים ומשמרים. המפגשים בין אזרחים לשוטרים הם סוג של מבחן אזרחות שבו היחס של המשטרה מסמן מעמד אזרחי וקובע את החופש להתנהל במרחב הציבורי.
האירועים סביב מוות של צעיר שחור נוסף בארצות הברית, מייקל בראון בפרגוסון מיזורי, ושני התחקירים של משרד המשפטים בעקבותיו מלמדים על הצורך להביט מעבר לשאלות המיידיות של אשמה וחפות – אל שאלות רחבות יותר של יחסים חברתיים. בראשון, שעסק באירוע עצמו, נמצא שקשה לפסוק שהירי של השוטר, דארן וילסון, בבראון הלא חמוש, היה "לא סביר".
בדו"ח השני, העוסק ביחסי משטרת פרגוסון ותושבי העיר, נקבע כי משטרת פרגוסון, עסקה באכיפה אגרסיבית של החוקים העירוניים שנועדה להעשיר את קופת העיר. "מפקדי המשטרה," נכתב בדו"ח, "עושים מעט מדי להבטיח שהשוטרים פועלים בהתאם לחוק ולעיתים רחוקות מגיבים כנדרש לתלונות של אזרחים". הפעולות של משטרת פרגוסון, ממשיך וקובע הדו"ח, "משפיעות באופן מכריע על אפריקנים-אמריקאים". רובם המוחלט של העיכובים, המעצרים והקנסות מושתים עליהם, כך גם המקרים של שימוש בכוח.
האם אפשר להבין את המפגש הטראגי שבין השוטר וילסון למייקל בראון מחוץ להקשר הרחב? המפגש בין שוטרים לאזרחים, שם או כאן, הוא בין מי שמייצגים את עוצמתה הכופה של המדינה, ובה בעת גם את הערכים עליהם התחנכו, לבין אזרחים עם תפיסות, חששות וציפיות הנגזרות מהיסטוריות אישיות וקולקטיביות. התנהלות המשטרה, קובע הדו"ח, היתה לא חוקתית ונוקשה ללא צורך. ומכאן, התוצאה: "החקירה קובעת שחוסר האמון במשטרת פרגוסון הוא מתמשך ונובע מהגישה שבה בחרה להתנהל…גישה זו התבטאה בדפוס של שיטור אגרסיבי ולעיתים בניגוד לחוק, חיזקה סטריאוטיפים מפלים, מנעה תרבות של אחריותיות והזניחה את הקשר עם הקהילה".
ההשוואה מתבקשת, ובזהירות הנדרשת. סלומון טקה (שנורה בידי שוטר בקרית-חיים), יהודה ביאדגה (שנורה בידי שוטר בבת ים) או יעקוב אבו אלקיעאן (שנורה למוות באום אל חיראן), האם יש קשר בין צבע עור ואתניות למוות הטראגי? האם אפשר להסתפק בחקירת האירוע עצמו ובהחלטה של שוטר לפתוח באש? או, האם מתחייב כאן מבט רחב יותר, על הקונטקסט בתוכו התנהלו הארועים האלה?
את הגזענות הממוסדת, שעשויה להסביר ארועים כאלה, קשה יותר לזהות שכן היא מובחנת מגזענות אישית (שהכחשתה משמשת לעיתים להגנה – "אני לא גזען") וגם מגזענות המתבטאת באמירות בוטות וברורות ואבחנות ביולוגיות. גזענות ממוסדת מתבססת על אבחנות תרבותיות, מחד, ופרקטיקות ארגוניות, מאידך, ומוטמעת בשגרה של פעולות המבחינות בין אזרחים.
גזענות ממוסדת מתבססת על אבחנות תרבותיות, מחד, ופרקטיקות ארגוניות, מאידך, ומוטמעת בשגרה של פעולות המבחינות בין אזרחים
בעוד שהאלימות החריגה והמתועדת, ושאלות האשמה והחפות, מעסיקות את הדיון הציבורי במשטרה ושיטור – מפגשים יום-יומיים, השגרתיים לכאורה ולעיתים סמויים מהעין, חשובים לא פחות. דרישה שגרתית להציג תעודה מזהה, לדוגמא, עשויה להיות רנדומלית אבל לעתים קשורה גם בהנחות מוקדמות הקשורות במוצא, צבע עור או מעמד. כישלון של המשטרה להגן על אזרחים עלולה להיות מקרית, אבל גם תוצאה של סדרי עדיפויות והזנחה מכוונת.
את אוזלת ידה של המשטרה בטיפול באלימות הגואה ביישובים הערבים, כאשר מספר מעשי הרצח מרקיע שחקים, או את היחס המפלה והאלים כלפי צעירים ממוצא אתיופי אי אפשר להסביר בשוטרים החורגים מהכללים וגם לא (רק) במשטרה עצמה, מבלי להפחית בחשיבותם ואחריותם של אלה. את האלימות, ההזנחה וההתנגשויות בין משטרות ומיעוטים לא ניתן להבין מחוץ לקונטקסט חברתי ופוליטי שבו הן נוצרות ומהיררכיות המבחינות בין אזרחים הזכאים להגנה, אזרחים המופקרים לפשע ואלימות ואזרחים המסומנים כמסוכנים.
ביטחוניזציה של אזרחות
עבור המדינה המודרנית מיסודה של המשטרה היה עוד נדבך של בינוי הזהות הלאומית. המשטרה מילאה לא רק תפקיד מעשי של שמירת סדר, אלא גם תפקיד סימבולי. נוכחותה במדים (או המוסווית) סימלה את ריבונות המדינה, הנורמות והערכים המזוהים עמה, הסדר המובטח ותחושת הביטחון של קהילה. המשטרה אכפה את החוק והסדר שביטאו לכאורה קונצנזוס של אומה המתגשם בריבונות המדינה.
בפועל, תיאור זה של הסכמה וקונצנזוס הסתיר מאחוריו מאז ומעולם מציאות לא שוויונית שנשענה על הפעלת כוח, אבל לגיטימציה הבנויה על הסכמה העניקה גם היא סמכות למשטרה. גם בעידן הנוכחי, שבו ריבונות המדינה נשחקת, כמו גם המונופול על האלימות, יכולתה של המדינה והמשטרה להפעיל אלימות, בעיקר כנגד קבוצות ואנשים מסוימים, מעצבת גבולות והיררכיות של אזרחות.
יכולתה של המדינה והמשטרה להפעיל אלימות, בעיקר כנגד קבוצות ואנשים מסוימים, מעצבת גבולות והיררכיות של אזרחות
האזרחות היא היסוד המרכזי דרכו אמורה המדינה להבטיח שוויון וזכויות ואחד המוסדות המרכזיים של מדינה דמוקרטית. הזכויות הכרוכות באזרחות התרחבו במהלך השנים לקבוצות נוספות (נשים, מיעוטים) ולתחומים נוספים (זכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות). עם זאת, למרות השוויון הפורמלי נותרה האזרחות מרובדת ומבחינה בין אנשים וקבוצות על בסיס שייכות אתנית, מעמדית או מגדרית.
משמעותן של האבחנות הללו באה לידי ביטוי במפגשים שונים בין אזרחים לנציגי המדינה המלמדים אותם לא רק על הדרך שבה מוסדות המדינה פועלים, אלא גם על המעמד שלהם ביחס לאחרים. כאשר האפליה היא מוסדית ומתמשכת, היא מייצרת ניכור וריחוק או מה שהחוקרות לרמן וויבר מכנות "אזרחות במשמורת" (custodial citizenship). "אזרחים החשים כי אינם אזרחים במובן המלא של המושג, טענותיהם אינן נשמעות בידי הממשלה, נבחרי הציבור אינם מעוניינים לסייע להם, והם אינם יכולים לבטוח בממשלה שתפעל למען האינטרסים שלהם".
המשטרה והשיטור הם חלק ממבנה לא שוויוני של אזרחות המבחין בין מי שיש להם הזכות לנוע במרחב הציבורי, מי שחשים (או לעיתים קרובות, חשות) פחות בטוח במרחב ומי שתנועתם מוגבלת לטובת "בטחון, או "סדר ציבורי". אבחנות אלה, קשורות לעתים קרובות במאפיינים כמו צבע עור או מוצא, מתבטאות בדפוסים של שיטור, משקפות תפיסות חברתיות שכיחות ומשרטטות את הקווים של ההיררכיה המבדילים בין אזרחים.
כך, תיוגן של שכונות כ"מסוכנות", כפי שמתאר הסוצילוג דידייה פאסין את עבודת המשטרה בשכונות העוני של פאריז, מייצרת שיח משטרתי המגדיר את השכונות כ"אזור מלחמה", את משימתם כ"מלחמה בפשע" ואת האמצעים החריגים שהיא מפעילה והפגיעה בחפים מפשע כ"נזק אגבי".
הסימון של אזרחים וקבוצות הוא חלק ממה שמכונה בספרות ה"ביטחוניזציה" (securitization) של האזרחות. לכך ניתן להוסיף את המונח "שיטוריזציה" שטבעה לפני כמה שנים אראלה שדמי, המתייחס להגברה, הרחבה והעמקה של סמכויות השיטור כדרך להתמודדות עם בעיות חברתיות. הסמכות המופקדת בידי המשטרה להגביל חירויות של אזרחים, מחד, והקושי או אי הרצון לפקח עליה, מאידך, הופכים את התנהלותה למשמעותית במיוחד בעיקר בכל הנוגע לחופש התנועה של אזרחים ואזרחיות במרחב הציבורי.
אולם, הגבלת התנועה של קבוצות המסומנות כ"מסוכנות", הגדרות של "סדר ציבורי" וביטחון המשרתות אינטרסים פרטיקולריים, כמו גם סדרי עדיפויות המפקירים מיעוטים לפשיעה ואלימות, מבחינים בין אלה הראויים להגנה, אלה המופקרים לגורלם ואלה המסומנים כבעיה ביטחונית וחשופים לדיכוי ואלימות משטרתית.
"חשבו שאתם פורצים"
בכתבה שערכה גל גבאי לפני כמה שנים הושיבה העיתונאית שני צעירים יוצאי אתיופיה על ספסל ציבורי בצפון תל-אביב כשמצלמה נסתרת מתעדת את המתרחש. לא לקח זמן רב עד שניידות משטרה הגיעו למקום. השיחה בין השוטרים לבין שני הצעירים נפתחת במשפט המוכר: "מה אתם עושים פה?" וממשיכה ב"אפשר לראות תעודות?" השוטרים אגב, לכאורה מנומסים וקורקטיים, לפחות בתחילת הארוע, אבל בהדרגה הרושם הזה משתחרר. "פתחו אדם חשוד פה" מסבירה השוטרת את בקשתה לרוקן את הכיסים, "שכנים חשבו שאתם פורצים". בתום האירוע, דקות לפני שגבאי מתערבת, סובבים את השניים כבר מספר גדול של שוטרים והם עומדים להילקח לתחנת המשטרה בחשד לפריצה. "אתה העלית לי את רמת חשד", מסביר אחד השוטרים.
חשד למה? בארצות הברית מכנים זאת "לנהוג כשאתה שחור" (driving while black), עיכובים לבדיקה של נהגים המבוססים על צבע עור. מחקר מצא שבשונה מעצירת נהגים על עבירות תנועה, עיכובים על בסיס חשד לעבירה (Investigatory stops) מפלים באופן מובהק לרעה אזרחים שחורים. שיקול הדעת של השוטרים לעכב אנשים ה"נראים להם חשודים" מפעיל סטריאוטיפים ומחזק אותם.
הבעיה איננה שוטרים "גזענים" שניתן לבודד, או מדיניות גזענית מוצהרת ("תבדקו כל מי שצבע עורו שחור") אלא גזענות מוסדית המתרגמת לפרקטיקות ארגוניות שגרתיות. פרדוקסלית, דווקא הנימוס עליו מקפידים השוטרים, חלק מאימון ונהלים, מאפשר ומעניק לגיטמציה למדיניות המפעילה את עצמתה הכופה והחודרנית של המדינה כלפי קבוצות מסוימות. ובכל מקרה, הנימוס (כמו בכתבה של גבאי) מתמוסס במהירות ואזרחים שחורים צפויים לחוות יחס נוקשה יותר של המשטרה.
בטחון וסדר ציבורי אינם מושגים ניטראליים, בוודאי לא במקומות בהם היררכיות חברתיות וגזענות ממוסדת קיימים. להיות אדם בצבע עור שחור, במקום ה"לא נכון", הוא עילה לעיכוב ובדיקה, או במקרה הגרוע יותר חשוף לאלימות משטרתית. אלה הן בדיוק התחושות שמעלים צעירים יוצאי אתיופיה שוב ושוב כלפי המשטרה בישראל. "שיטור היתר," הקשור בצבע עורם מוביל ליחס מפלה, נוקשה ולעיתים אף אלים.
האלימות המשטרתית כלפי יוסף סלאמסה, דמאס פיקאדה ואחרים, כולל ילד בן 12 לפני כשבוע, הולידה את המחאה וההפגנות, מהן נעדרו רוב הציבור הישראלי. לא רק יוצאי אתיופיה, גם אזרחים ערבים וחרדים מתלוננים על אלימות משטרתית ועל התעלמות של המדינה מתלונותיהם. בעידן שבו טלפונים מאפשרים תיעוד של אלימות משטרתית, כשסרטונים בהם מוכים אזרחים הופכים ויראליים, קשה לייחס את העניין הציבורי המועט לחוסר ידיעה.
האדישות הציבורית לארועים הללו, או האמפטיה המוגבלת שאיננה מובילה לשינוי, איננה מקרית, היא חלק מסדר עדיפויות בחברה ניאו-ליברלית המקדשת זכויות קניין. אזרחים שרכשו במיטב כספם בית בשכונה "טובה" דורשים מרחב ציבורי בטוח, הפחד המתמיד מפשיעה מתרגם לתביעה לנוכחות משטרתית, והתמודדותה של המשטרה עם הפשיעה מדד להצלחתה.
האדישות הציבורית לארועים הללו, או האמפטיה המוגבלת שאיננה מובילה לשינוי, איננה מקרית
לא בכדי הפכה ה"חלונות השבורים" אסטרטגיה של שיטור שצמחה בשנות התשעים של המאה הקודמת, ואומצה בידי ראש עיריית ניו-יורק דאז רודי ג'וליאני, לפופולארית. הרעיון, שטיפול בעבירות "קטנות" כמו שיכרות או שוטטות יוצרת תחושה של חוק וסדר והופכת את המרחב הציבורי לבטוח, אומץ בחום בידי רבים. אולם, לשיטור התקיף שכלל בדיקות מתמידות ובעיקר של מי שהיו "במקום הלא נכון", היתה משמעות שונה לגמרי עבור קבוצות מיעוטים.
ראש עיריית ניו-יורק הנוכחי, ביל דה-בלסיו, אב לילד שצבע עורו שחור, הסביר את המשמעות בפשטות, כאשר תיאר את ההנחייה שנתן לבנו: "אם שוטר עוצר אותך, תעשה בדיוק מה שהוא אומר לך. אל תעשה תנועות פתאומיות, אל תשלח יד לטלפון הנייד שלך. אנחנו יודעים, לצערי, שיש סיכוי גדול יותר שהדברים ייתפרשו באופן לא נכון כאשר מדובר באדם צעיר שחור".
הביטחון וחופש התנועה במרחב הציבורי תלויים לא רק בזכות לשבת על ספסל ציבורי בשכונת יוקרה, אלא גם בעבודת המשטרה במרחבים ציבוריים בשכונות אחרות, או בעובדה שסדרי עדיפויות מזניחים את בטחונם של אזרחים ממעמד נמוך או קבוצות מיעוטים. ההפרטה של תהליכי השיטור הכוללת הקצאה לא מספקת של משאבים וחלופות פרטיות של שיטור מרחיבה את הפער בין מי שיכולים ואינם יכולים לרכוש בטחון.
עבור חלק מקבוצות המיעוטים, הסובלות מעוני שממילא מופלות לרעה בהקצאת המשאבים, המשמעות היא הפקרתן לפשיעה ואלימות. המציאות שבה הערים והשכונות של מיעוטים סובלות מפשיעה ואלימות עלולה להיות מאיימת יותר ומשמעותית יותר משיטור היתר בכל הנוגע לחיי היום יום. עבור האזרחים הערבים בישראל, מערכת היחסים עם המשטרה מורכבת וכוללת לא רק טענות על אלימות משטרתית ושיטור יתר, אלא גם על שיטור חסר המתבטא בתחושת הפקרה וחוסר בטחון.
ג'יימס פורמן (.James Forman Jr), פרופסור למשפטים בייל ובעברו עורך דין בסנגוריה הציבורית בוושינגטון הבירה, מתאר פרדוקס שבו אזרחים אפרו-אמריקאים תומכים בהגברת הענישה, למרות שמערכת המשפט שולחת אלפי צעירים שחורים לבתי הכלא כל שנה. עבור אפרו-אמריקאים שתבעו שיטור נוקשה יותר, משטרה אפקטיבית הייתה חלק משינוי חברתי-כלכלי רחב יותר שנדרש עבורם.
אבל, הפתרון לבעיית הפשיעה כמו שהסביר הנשיא ריצ'רד ניקסון, היה לא להגדיל תקציבים ל"כל מיני תוכניות ממשלתיות של לחימה בעוני" – אלא "להרשיע יותר פושעים". כך, תוך זמן קצר תויגו השכונות האלה כשדות קרב שהתקווה היחידה שלהן היא שיטור אגרסיבי ורוב התוכניות האחרות שכללו השקעת משאבים וצמצום אי-השוויון והאפליה נדחקו לשוליים. המשטרה איננה הפתרון לבעיות חברתיות – עוני, אבטלה ומחסור בשירותים חברתיים. אלימות וחוסר בטחון הן תוצאה של שנים ארוכות של הזנחה חברתית ובכל זאת, הפתרון המדובר ביותר הוא עוד משטרה.
המשטרה איננה הפתרון לבעיות חברתיות – עוני, אבטלה ומחסור בשירותים חברתיים
שיטור היתר, המגביל את תנועתם של אזרחים במרחב ומסמן אותם כ"סכנה", ושיטור החסר, המפקיר את בטחונם של אזרחים ושכונות, אינם מוציאים זה את זה עבור אלה שאינם חשים בטוחים במרחב הציבורי הרחוק או הקרוב לביתם. יתרה מכך, שיטור היתר ושיטור החסר הם ביטוי לאזרחות לא שוויונית.
"ללמוד את האחר" לא יסייע
עבור רוב האזרחים משטרה אפקטיבית המבטיחה את הזכות לתנועה במרחב הציבורי היא תנאי הכרחי, אבל יש מי שעבורם שאלת ההגינות והשוויון חשובות לא פחות מאשר יעילותה של המשטרה. מדדי היעילות המשטרתית, שלעתים כמו בקרית מלאכי בשבוע שעבר נמתחים אל מחוזות האבסורד, עלולים לקחת בחשבון את צרכיהם של הקבוצות החזקות על חשבונן של אחרות.
ואכן, בחינת האמון במשטרה במקומות שונים בעולם מצביעה לא רק על פערים בין קבוצות, אלא גם על סיבות שונות לאמון או חוסר אמון. בעוד שיש הטוענים כי תוספת שוטרים, עם סמכויות רחבות יותר, יביאו לבטחון וסדר ואמון, יש מי שמבקשים לשים את הדגש על לגיטימיות ואמון, בעיקר מקבוצות מיעוטים שנמנעות משיתוף פעולה.
בשנים האחרונות ניסיונות לרפורמות בונות אמון במקומות שונים בעולם מעוררות עניין רב. גיוס שוטרים והכשרה תרבותית, המצויות בלב רבות מהרפורמות האלה, אמורות לקרב בין מיעוטים למשטרה. כך, שוטרים מאותה קבוצת מיעוט או כאלה שהוכשרו תרבותית יישנו את פני המשטרה וייחזקו את האמון בה. ואכן, משטרות במקומות רבים בעולם שמחות לשתף פעולה עם השינויים הללו, שאינם מאיימים על הקיים.
אולם, התוצאות של גיוס מיעוטים אינן חד-משמעיות. מתגייסים למשטרה נוטים לעיתים קרובות לאמץ את דפוסי החשיבה והפעולה של הארגון ויכולתם להשפיע על עמיתיהם, בעיקר הבכירים, עלולה להיות מוגבלת. באותו אופן, ההכשרה התרבותית המבקשת ללמוד את ה"אחר" במקום את המשטרה עצמה נותרת לעיתים פולקלורית ושטחית. הבעיה, כמו שהסבירו היטב צעירים יוצאי אתיופיה שוב ושוב איננה תרבות או "פערים תרבותיים" – אלא גזענות.
המשטרה היא חלק מהבעיה, או סימפטום של בעיה רחבה יותר שבה אזרחות מוגדרת דרך שיח של ביטחון, אזרחים מסומנים כ"בעיה ביטחונית", ושיח של ביטחון מטשטש שאלות חברתיות כמו עוני וניכור, מעצים חששות ופחדים ומצדיק יחס נוקשה והפרת זכויות אזרחיות. במציאות כזו, מה שעבור אחד הוא פעולה שגרתית ומוצדקת של בדיקה משטרתית – עבור האחר נתפס כהשפלה מתמשכת וחוזרת שתוצאותיה עלולות להיות מסוכנות.
התוצאות של גיוס מיעוטים אינן חד-משמעיות. מתגייסים למשטרה נוטים לעיתים קרובות לאמץ את דפוסי החשיבה והפעולה של הארגון
את מגבלות התנועה במרחב ניתן לייחס לשילוב של נראות (Visibility) וחולשה (Vulnerability). הראשון, המבוסס על סטריאוטיפים גזעניים הופך אזרחים אלה למטרה לעיכוב ובדיקה. השני, מקשה להתגונן וחושף אותם לאלימות משטרתית. שניהם חלק ממבנה חברתי רחב יותר והיררכי של אזרחות שבו הזכות לתנועה היא חלק ממערכת של אי-שוויון ומשחק סכום אפס בו בטחון של קבוצה אחת מובטח באמצעות הגבלת האחרת.
מכאן, שינוי מהותי יותר של משטרה ושיטור, הכוללים פיקוח אזרחי ושוויון – מחייב סולדריות חברתית ונכונות להכיר בפריבלגיות הללו. כל עוד צעירים יוצאי אתיופיה יעמדו לבד כנגד גזענות משטרתית או אזרחים ערבים יעמדו לבד בתביעה לעצור את האלימות והפשיעה – וכל עוד שאר האזרחים ייסתפקו בלתבוע בטחון אישי, יהיה קשה מאוד לראות שינוי.