השעה היתה קרובה לחצות, ובדף שהיה מונח מולי במערכת התוכנית שעבדתי בה, היה תרשים מסורבל של מיקומים ופרטים של בנות שנרצחו בין 1972 ל-1984. אחת אחרי השנייה הקלדתי את פרטי הזיהוי של שבע צעירות. לצעירה שבהן, חיילת בת 19 מבת ים, יפהפייה בעלת שיער בצבע חום ועיניים בהירות, קראו רחל. רחל הלר. היא זו שהביאה אותי מלכתחילה לאתר את הפרטים של הנרצחות האחרות. למה? כי היה מי שטען שמי שרצח אותה, רצח את כולן. וזו, היתה רק אחת מהתיאוריות שעלו בפרשת הזו באשר לזהות הרוצח.
עכשיו הלר שוב בכותרות. האם האדם מכפר ראמה שנכנס השבוע לתחנת המשטרה בכרמיאל והודה ברצח שקרה לפני 45 שנים, יפתור את השאלות הפתוחות הרבות ואת תיאוריות הקונספירציה שעלו מהפרשה הזו במהלך השנים? האם זה אפשרי בכלל?
גופתה של הלר נמצאה בבוקר ה-24 לאוקטובר 1974 כשהיא עירומה ומוטלת על גבה, לצד כביש, לא הרחק מקיסריה. תיקה האישי, בגדיה, וחפצים נוספים שלה נמצאו מאוחר יותר, מתחת לגשרון במרחק של כ-12.5 ק"מ משם. אבל לא כל נעליה. סנדל אחד היה על רגל גופתה, והשני עם שאר חפציה. היה גם פרט מוכמן – רצועת החזיה שנחנקה באמצעותה. על גופתה נמצאו סימני התעללות ואלימות קשים. עשר השעות שקדמו למציאתה שם, העסיקו לא פחות משלושה צוותי חקירה מיוחדים במשטרה.
בימים שקדמו לרציחתה, למדה הלר בקורס צבאי בבית רוטנברג בחיפה. שם, בספרייה, היא גם הכירה שבוע לפני כן את אחד האנשים הכי מוכרים בהקשר לפרשה – עמוס ברנס. ערב לפני רצח, לאחר השעה עשר וחצי, בעת שנסע במכוניתו לכיוון מרכז הכרמל, הבחין אדם בשם יוסף דקל, בטנדר שנוסעיו כפי הנראה הטרידו את הלר שהמשיכה ללכת. כשהמשיך בנסיעתו, ראה שהטנדר עשה סיבוב, והמשיך בנסיעה אטית לכיוון הצעירה. לאחר שעבר את הרמזור, כבר לא ראה כלום. זו הייתה הפעם האחרונה בה נראתה רחל הלר בחיים. האם עלתה על הטנדר הזה?
הצח"מ (צוות חקירה מיוחד) הראשון, בראשותו של סנ"צ חנא חדד, התמקד באיתור הטנדר. בין העדים הראשונים שחקרה המשטרה, היה ברנס שהגיע אליהם מיוזמתו לתת עדות על היכרתו השטחית את רחל במטרה לסייע בחקירה. ברנס, רווק בן 31 שהתגורר אז בבית הוריו בעכו, מסר אליבי, סיפר על היכרותם הקצרה בבית רוטנברג ושוחרר בתום חקירה.
לסנגוריו של ברנס, עו"ד עמי קובו המכהן היום כשופט, וד"ר דיוויד ווינר, אמר סנ"צ חדד מאוחר יותר כי "הסיכוי שברנס רצח את רחל הלר זהה לסיכוי שאני רצחתי את רחל". הטנדר לא נמצא, גם הרוצח לא. צוות החקירה פורק. לברנס לא היה עבר פלילי, ולאור מה שקרה חודשים מאוחר יותר, אפשר רק לשער איך היו נראים חייו אלמלא היוזמה האזרחית שבחר בה. מי בכלל היה יודע שהוא הכיר אותה?
דמיון מודרך בחולות עם ברנס
כישלונה של המשטרה בפיענוח הרצח גרר מתקפה תקשורתית. סנ"צ שאול מרכוס בדק את פעולות צוותי החקירה, והתברר כי היו מחדלים חמורים. לפיכך, הוחלט לפתוח צוות חקירה מיוחד נוסף, שלישי במספר. רצונו של מפכ"ל המשטרה לתפוס אדם כלשהו, שיורשע ברצח וישיב למשטרה את יוקרתה, היה כה גדול עד שהבטיח לכל אנשי צוות החקירה ולנשותיהם סוף שבוע במלון "דן קיסריה", באם יצליחו לפענח את הרצח.
כחצי שנה לאחר הרצח, חקר צוות החקירה שוב את ברנס, במשך שלושה לילות וארבעה ימים רצופים, לטענתו. לדבריו, את ההודאה שמסר ביום הרביעי לחקירה, העניק כדי לשים סוף ללחצים. רגע לפני היציאה אל השחזור, החל החוקר להקריא בפניו את ההודאה עליה יחתום בהמשך – "אני מוכן להראות לכם את המקום שבו קרה המקרה … ואת המקומות איפה זרקתי את הגופה ואת חפציה". "כן, ענה ברנס, "אבל אתה יודע שזה הכל באופן דמיון" (כך במקור, ג"פ). המשטרה אכן דמיינה זמן רב את הרגע הזה.
מה באמת קרה בשיחזור הזה אפשר בעיקר לשער. על פי הבקשה למשפט חוזר שיגיש ברנס שנים אחר כך, לאחר שישתחרר, מתוך ארבע שעות ו-15 דקות, קלטת השיחזור תיעדה רק 22 דקות. בדיקה של מעבדת קול אליה שלחו סנגוריו של ברנס את הקלטת, העלתה כי בשחזור קיימות 43 הפסקות בסרט. מעבר לכך, השיחזור העלה כי ברנס אינו מגלה התמצאות במקום או בפרטים, ונראה כמי שמצא את עצמו בסיטואציה הזאת בלית ברירה.
ב-1976 הוגש נגדו כתב אישום. מול עדותו של ברנס על האלימות כלפיו בחקירות, ועל מניעת השינה, ניצבו השוטרים כחומה בצורה. בית המשפט ביקר אמנם את התנהלותם, אך אימץ את גרסתם. ברנס הורשע ברצח על סמך הודאתו, ועירער לבית המשפט העליון. השופט חיים כהן, גרס כי גם אם יש ממש בטענותיו של ברנס, אין בכך כדי לפגום בקבילות ההודאה. טענה, עליה עוד יתחרט.
תיאוריית הרוצח היחיד
בשנת 1980 חשף נצ"מ בדימוס, אליעזר גולדברג ז"ל, שבוצעו פעולות לא חוקיות במהלך החקירות. גילוי זה הוביל את משנה היועץ המשפטי לממשלה דאז, להורות על בדיקה מקיפה של הפרשה. דוח הבדיקה העלה חשש כי הרשעתו של ברנס נסמכה על עדויות שקר של השוטרים. גילויים חדשים הובילו לסדרת הודאות בקרב העדים בפרשה. אנשי מז"פ וחוקרי משטרה העידו כי שיקרו, ואף היכו את ברנס. חברו של ברנס הבהיר שהאליבי שלו היה נכון, וכי הופעל עליו לחץ מצד השוטרים לשקר.
חשיפותיו של גולדברג הועברו לידי גורמים שונים, ביניהם השופט כהן שדחה את ערעורו של ברנס קודם לכן. הממצאים עוררו אצל השופט ספקות באשר להרשעה, והביאו למפנה ביחסיו עם ברנס. ברנס סירב בתוקף להגיש בקשה לחנינה, והתעקש על משפט חוזר. השופט כהן פנה לנשיא המדינה דאז, יצחק נבון, בבקשה לקצוב את עונשו של ברנס. ביוני 1983, הנשיא קצב את עונשו של ברנס ל-12 שנות מאסר, מהן נוכה שליש. ברנס שוחרר ממאסרו.
מלבד חשיפת הליקויים בחקירת המשטרה, היתה לנצ"מ גולדברג גם תיאוריה לגבי זהותו של הרוצח. הוא סבר שמי שרצח את הלר היה אנס סדרתי שרצח שש צעירות נוספות במהלך שנות השבעים. דפוס הפעולה הדומה של המקרים, כגון העובדה שלפחות חלקן נמצאו עם נעל אחת על גופן, הוביל אותו למסקנה זו. הוא שלח את ממצאיו לשני מומחים שעבדו בתוך המערכת. אחד מהם הוא פרופ' מוריס רוגב, שהיה מנהל המכון לרפואה משפטית.
רוגב השתכנע, ואף כתב חוות דעת לפיה הרציחות של הנשים בוצעו על ידי אדם אחד. בראיון שהעניק בתכניתו של אמנון לוי לימים, טען רוגב כי המשטרה בתגובה ניסתה להעמידו לדין על הדלפת מידע. האדם השני אליו נשלחו הממצאים היה הפסיכיאטר המחוזי של מחוז המרכז. גם הוא השתכנע שמדובר באותו אדם. גולדברג פנה בנושא גם לגורמים בכירים במשטרה אך התשובות היחידות שקיבל היו שהמכתב הגיע והדבר יטופל.
התיק התפזר, הראיות נעלמו
ההודאה של האיש מראמה השבוע מעלה כמה שאלות חדשות ישנות לגבי הפרשה. דובר המשטרה לשעבר, ד"ר ברוך לשם, למשל, עדיין משוכנע כי ברנס הוא הרוצח. בקשותיו הראשונות של ברנס לאחר ששוחרר, למשפט חוזר נדחו בנימוק שאין ראייה חדשה. אך הבקשה הרביעית שהגיש ב-1999, התקבלה על ידי השופטת דליה דורנר ב-2002, שהחליטה להורות על משפט חוזר. המדינה באותו שלב כבר חזרה בה מכתב האישום. השבוע אמר ד"ר לשם ברשת ב' כי הסיבה להחלטה קשורה בין היתר לכך שהמשטרה פשוט לא הצליחה למצוא את התיק שהתפזר. האם תיק החקירה שלא נמצא ב-2002, יימצא כעת ב-2019 עם ההודאה החדשה?
שאלה נוספת קשורה בממצאים הפורנזיים. על פי הבקשה למשפט חוזר, על מכנסיה של רחל הלר נמצא כתם זרע. תאי זרע נוספים שנמצאו על גופה, נאספו בצלוחית. הטכנולוגיה של שנות ה-70 לא אפשרה להפיק מזה מידע. אך מה לגבי המאה ה-21? הרי מדובר בדי.אנ.איי מושלם לזיהוי הרוצח ולסיום הפרשה. אך המשטרה, ככל הידוע, איבדה את המכנסיים והשמידה את הצלוחית. האם נותרו טביעות אצבעות? מדוע אבדו הראיות המקוריות?
לא מעט הודאות מקבלות חיזוק באמצעות ידיעת, או אי ידיעת, פרטים מוכמנים. כאלה שהמשטרה לא חשפה בתקשורת לאחר הרצח, כדי לזהות באמצעותם את הרוצח. אך אילו פרטים שהיו ידועים למשטרה יכלו להישאר בסוד במשך 45 שנה? ספק אם נותר בכלל מידע כזה, שלא רק הלר והרוצח יודעים.
לאחר ששוחרר ברנס מהכלא, כתב לו השופט כהן: "סופו של הצדק להיגלות, וסופו של מעוות להיתקן ומי יתן שלא יארכו הימים וצדקך יצא לאור עולם". כיצד ניתן יהיה לבדוק את גרסתו של תושב כפר ראמה? ההודאה המחודשת פותחת תיבת פנדורה לא מפוענחת לגבי הפרשה. מה שבטוח שלאחר הודאת ברנס המפוברקת, כל הודאה בתיק הזה תיבדק בשבע עיניים. כדי לפענח את הפרשה יידרש יותר מהודאה מאוחרת.