כבר חודשים רבים של שקט יחסי בגבול רצועת עזה וזו הזדמנות לנסוע לשם לסיבוב. יפה וירוק-צהבהב שם עכשיו, הכבישים ארוכים וריקים ואם לא מתעקשים על מרבדי פריחה אפשר להרגיש שם די לבד. חוץ משלושת האתרים שנמליץ עליהם תיכף, יש ממערב וממזרח לכביש 232 המון דרכי שדות סלולות או כבושות היטב שלא מובילות לשום מקום חשוב, אבל ייקחו אתכם למקומות מעניינים ויפים ואולי למפגשים עם צבאים, עופות דורסים ועוד מבאי האזור שמתרחקים כמוכם מהכביש הראשי.
מי שחושש מקרבה לגדר הגבול שימצא לו דרכים יפות ממזרח לכביש ומי שחושש פחות שייסע ממערב. אם לא רואים את המכשול העצום שהקים צה"ל מעל ומתחת לאדמה, או עוברים ליד סוללת כיפת ברזל, אפשר לדמיין שאתם חוואים במערב התיכון.
בעקבות היישוב שאבד
קיבוץ בארות יצחק (וויז: בארות יצחק הישנה מגדל המים) מול העיר עזה היה בן חמש שנים כשהצבא המצרי צר עליו ביולי 1948. הניצחון המצרי היה עובדה מוגמרת. 17 מתוך 60 המגינים נהרגו. 10 מהם היו חברי הקיבוץ. היו גם 20 פצועים. לוחמים מצרים נכנסו לתוך המשק. הקשר נותק. המגינים התבצרו בעמדות פנימיות. תגבורת שהוזעקה הותקפה בידי מטוסים מצריים.
מבני הקיבוץ נחרבו כולם בפיצוצים ושריפות. רק מגדל המים נותר עומד. מנוקב אך זקוף. המים שנזלו מתוכו הציפו את התעלות מהן נלחמו המגינים. המון זמן אחרי הרגע האחרון הצליחה תגבורת להתקרב ואש ארטילרית מדויקת הניסה את הכוח המצרי שנערך להסתערות חגיגית ואחרונה.
הטראומה היתה כה גדולה שחברי הקיבוץ החליטו בתום ויכוחים מרים לנטוש ולחפש לעצמם בית אחר. הם הקימו לבסוף את בארות יצחק החדשה במרכז הארץ, רחוק מגבול ואויב, ליד יהוד, כמה דקות מנתב"ג. 65 שנים אחרי אחרי החורבן והעזיבה הוקם סביב מגדל המים המחורר אתר יפה לזכרו של היישוב שאבד.
"היינו שאננים, האמנו באדם"
בבית הקברות של קיבוץ נחל עוז, קצת צפונית לאתר בארות יצחק הישנה, נקבר ב-30 באפריל 1956 צעיר בשם רועי רוטברג שנרצח יום קודם. הוא יצא אחרי הצהריים על סוסתו לגרש ערבים שקצרו בשדות הקיבוץ והסוסה חזרה לבדה. האו"ם החזיר את גופתו למחרת.
לטיולים קודמים של #המשוטט | למשוטט באינסטגרם
בקיבוץ לא היה אז בית קברות. לאה נאור, אז האחראית על הנוי בהחל עוז, סיפרה לפני כמה חודשים איך מצאה יחד עם מרכז המשק את הגבעה שתהיה לבית הקברות, על גבעה קילומטר ממזרח למשק. מקיבוץ סעד הדתי הגיע בבהילות רב כדי לקדש את המקום לקראת הלוויה.
צילום: יורם עברי
בערב שבו נרצח רועי עמדו להתקיים בנחל עוז ארבע חתונות. ציבור גדול עשה את דרכו ממרכז הארץ. בשער המתינה לבאים הבשורה המרה. הוחלט כי רק טקסי חתונה יערכו, בהשתתפות בני משפחה בלבד. כל היתר חזרו צפונה. בין הקרובים היו גם האחיות לבית שוורץ – ראומה ויצמן ורות דיין ובעליהן עזר ויצמן מפקד בסיס חיל האוויר בחצור ומשה דיין הרמטכ"ל.
דיין הגיב קשה במיוחד להריגתו של של רועי. נוכחתו בקיבוץ סמוך לאירוע והשחתת הגופה בידי הרוצחים תרמו לכך. כשרואים צילומים של רועי על הסוס בשדות נחל עוז ואת צילומיו של משה דיין על סוס בשדות כפר הולדתו נהלל, אפשר להבין מה ראה הרמטכ"ל בן ה-41 בצעיר הבלונדיני בן ה-21.
ההספד של דיין על רועי הפך לאחד הטקסטים הישראלים המפורסמים ביותר – ב"נאום נחל עוז" הביא דיין את משנתו הריאליסטית, הזועמת, הפסימית, הדפרסיבית. זו שמאגדת את מאכלת אברהם המונפת אל יצחק, עם שערי עזה של שמשון הפלישתי, עם "דור ההתנחלות" החדש אליו משתייך רועי (בדור הקודם היו אלה שבטי ישראל בהיכנסם לארץ) עם שואת יהודי אירופה, עם רועי "הבלונדיני" שהגיע מתל אביב אל התלם האחרון של נחל עוז.
המשפט בנאום-הספד שבו אומר דיין כי ערביי עזה ממתינים "ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו" עורר צרות. ראש הממשלה דוד בן גוריון חשש כי הדברים לא ינעמו לאוזנו של מזכ"ל האו"ם שביקר בארץ באותו שבוע, והורה להסירו מעיתוני יום המחרת.
ההספד של דיין על רועי הפך לאחד הטקסטים הישראלים המפורסמים ביותר – ב"נאום נחל עוז" הביא דיין את משנתו הריאליסטית, הזועמת, הפסימית, הדפרסיבית
פסקת הפתיחה הבי-פולארית היא אולי זו שעשתה את ההספד למעניין ומתעתע כל-כך: "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
את המשפט "אל נא נטיח היום…" ועד "הם ואבותיהם" אי אפשר למצוא בהקלטת ההפסד. את השורות הללו אפשר רק לקרוא. הנאום לא הוקלט בבית הקברות. דיין הגיע באותו יום אחרי הצהריים לאולפני גלי צה"ל ברמת גן והקליטו שם. כנראה הבין את חשיבותו. ייתכן כי הוא זה שערך החוצה את הפתיחה. אולי חשב שהרמטכ"ל הישראלי לא יכול להגיד דברים כאלה על סף קברו של חלל. ייתכן שחש כי מעד בלשונו.
חברי הקיבוץ הצעירים נעלבו מדבריו של דיין, בהם שמעו כי היו שאננים ולא העריכו נכון את הסיכון הנשקף להם – "לא ראה את האורבים לנפשו". לאה נאור אמרה לפני כמה חודשים, "נכון, היינו שאננים, האמנו באדם".
ההתבצרות של הנגבי
האנדרטה לזכר חללי אוגדת הפלדה במלחמת ששת הימים ניצבה פעם במרכז העיר ימית. היא בנויה ממבנה מרכזי – גליל בגובה 25 מטרים ובעבורו גרם מדרגות אל ראשו. מסביב 400 עמודי בטון ועל חלקם שברי משוריינים. לקראת פינוי העיר ימית, שניצבה פעם 12 קילומטרים מערבית לאנדרטה, התבצרו עליה צחי הנגבי וחבריו לגוש אמונים – מתנגדי הנסיגה.
האנדרטה, שאותה תיכנן האדריכל ישראל גודוביץ, הועתקה מימית לשטח ישראל והיא ממש קרובה לגבול מצרים. אתר מרשים, שגם מצטלם נפלא. מראש המגדל תצפית רחבה על האזור. בסמוך לאנדטה עדיין אפשר לראות חלקי בטון של מבנים מפורקים שהגיעו מימית. חתיכות היסטוריה ישראלית.