“אבא שלי בן תשעים, הוא אמר לי ‘תבואי לבקר, אני עומד למות’. אמרתי לו – 'אבא, אני יוצאת להציל את המדינה'״, האישה לוקחת עוד לגימה מהקפה, מסדרת את הכובע שהחליק על העיניים שלה ומביטה אל בן שיחה. ״אבא הבין. אתה יודע? הוא אמר לי 'זו השליחות שלך'״.
בסניף ארומה שמול בית המשפט העליון המזגן אתמול בבוקר היה חלש מדי והשירות איטי מדי, אבל זה לא הפריע לרבים למצוא בו מקום מנוחה מהחום הירושלמי הכבד.
האישה, שנראית בשנות השישים לחייה, ניהלה שיחה ערה עם גבר מבוגר שלשולחנו הצטרפה. ״המזל שלי״, הוא אמר לה, נישא על הגלים המורבידיים שאליהם פנתה שיחתם, ״שלא נשאר לי הרבה לחיות ולא אראה את החורבן של המדינה שלי״.
תחושות הסוף, החורבן וההרס של המדינה התעצמו בקרב מאות אלפי המפגינים בשלושים השבועות מאז שיצאו לרחובות למחות על ארצם ששינתה את פניה. היא הלכה והתעצמה מול הבוז שספגו, מול הפניית הגב, מול הקריאות נגדם, מול היריקות, הקללות, ניסיונות הדריסה. היא הלכה וגדלה מול מיליארדים שהחליפו ידיים, מול השמחה לאיד של הפוליטיקאים.
מול אלו שבוע אחרי שבוע הם התייצבו בכיכרות, בצמתים, מילאו את רחוב קפלן שהפך ל״כיכר הדמוקרטיה״. הרימו דגל, כתבו שלט, זעקו. ושוב ושוב. עד שהגיע השבוע המכונן, שבו הבינו שחקיקה על ביטול עילת הסבירות היא מחסום שאם ייפרץ הכל יהיה אפשרי – והחליטו לעשות מעשה ועלו לירושלים ברגל.
וביום ראשון בבוקר, בזמן שבגן סאקר מתקבצים עוד ועוד אזרחים לקראת ההפגנה הגדולה – הכנסת ריקה. משמר הכנסת הודיע מבעוד מועד שביומיים הללו לא יכנסו אורחים לכנסת, זאת לאחר שבדיון האחרון על ביטול עילת הסבירות ניסו מספר מוחים לפרוץ למליאה.
חברי הכנסת מהאופוזיציה עלו בזה אחר זה לנאום מול מליאה ריקה, שבכל רגע נתון נכחו בה לא יותר משני חברי כנסת ושר תורן שלרוע מזלו שלפי הנוהל מחויב להיות במקום.
"הגעתי בצהרים לנסות ליצור לחץ ברגע האחרון על חברי הכנסת להצביע נגד החוק", אומר אוהד, שמחפש צל ברחבה הסמוכה לכנסת. "אם החוק יעבור אתחיל לבדוק את אפשרותי לחיות בחו"ל. אני לא אזין מדינה דיקטטורית".
ובזמן שאוהד חוכך אם הגיעה העת לעזוב, יהודה גולדברג שעלה לפני 12 שנה לארץ להתנחלות אלון שבות, הגיע לגן סאקר עם כוונות אחרות. חמוש בשני ילדיו ובשלט גדול שעליו הכיתוב: ״אחדות ישראל מוטלת עליי! לאהבת אחים אין תנאים״, הוא מבקש לאחות את מה ששוסע. בעיניים רטובות ממשמעות הוא אומר: ״כשעליתי לארץ לא דמיינתי שנגיע למצב הזה בחלומות הכי שחורים שלי, אני רואה את הקרע בעם. כואב ומפגין בעד העם״.
בשעות הערב תחנת הרכבת יצחק נבון בירושלים הייתה עמוסה במיוחד כשמדרגות הנעות האינסופיות שלה עלו למעלה נושאות עליהן את מתנגדי ההפיכה ולמטה, אל הרכבת לתל אביב שם התקיימה הפגנת תמיכה בחוק. אלו קוראים דמוקרטיה וגם אלו – שניהם מתכוונים לדברים שונים. שני דרגנועים לשני עמים.
בחום הדביק של תל אביב הצטופפו אלפים, משפחות רבות עם ילדים והרבה צעירים – רוב דתי לאומי מובהק, שקראו קריאות בעד דמוקרטיה של 64 מנדטים. בקרב חלקם הייאוש היה אותו ייאוש, וזה בדיוק מה שהיה קשה כל כך במעבר בין ירושלים לתל אביב אתמול בערב.
להטיל ספק בכנות הכוונות של האלפים שהגיעו אמש לקפלן יפספס את התמונה. את רובם הביאה אהבה למדינה ודאגה אמיתית לערכים החשובים להם ושעבורם הם יצאו להצביע, אי אז בבחירות האחרונות של חודש נובמבר.
אבל בליבת הערכים הללו נמצאים הנחות יסוד שונות מהותית משל אלו הפוקדים את קפלן כבר 29 שבועות, וזה לב השסע הישראלי, שרבים מהנואמים על הבמה בקפלן אמש הוסיפו להעמיק אותו עם אמירות משלהבות כמו ״שלא יעבדו עליכם עם מילים יפות כמו דמוקרטיה, מדובר באליטה שהמטרתה היחידה היא להפיל את הממשלה״.
30 שבועות של הפגנות נגד המהפכה המשפטית שתשנה את שיטת המשטר בישראל, של מתנגדים שעמדו בצומת בין רגלי פרשים, חטפו מכות שוטרים ומים מהמכתזיות, שנתנו לצומת קפלן את המהות החדשה שלה, ובאבחה – הגיעה שרת ההסברה והפכה את המשמעות "קפלן" על פיה. "כפרה עליכם קפלן, איזה יפים אתם", אמרה והמשיכה במסע הסברת ההסתה.
בסוף ההפגנה קבוצה קטנה של צעירים רצתה לרדת לאיילון. ״אם השמאל הצליחו אנחנו גם נצליח״. אך מרגע שהבינו שמול המשאיות ומחסומי המשטרה אין להם סיכוי, הם כבר נראו מבולבלים. מתנגדי ההפיכה מכירים היטב את הפרצות לאיילון ואותה קבוצת צעירים קולנית הפכה קצת אבודה בלב המגרש הביתי של המתנגדים התל אביביים.
ובזמן שבקפלן עלו על הבמה שרים מהממשלה ונאמו בחיוכים גדולים – מפגינים שוב חטפו מכתזיות בירושלים, נעצרו באלימות מתחת גשר המיתרים ונהדפו על ידי משטרה. גם אתמול.
והיום? היום יום חדש.