בתוך הבירוקרטיה של המוות, הייתי צריכה להוכיח שהאישה שחייתי איתה היא האמא של הבנות שלנו

טלי היתה משוררת, כך הכרנו בעצם. כשיצא הספר הראשון שלה התפרסם שיר ב'גלריה' עם התמונה שלה מחייכת, נדלקתי. היה לה חיוך שאי אפשר להתעלם ממנו, היא תמיד היתה מאירה כל חדר שאליו היא היתה נכנסת.

טלי היתה הכותבת הכי טובה שאני מכירה. חדה, מדויקת, מבריקה, לא מתפשרת בכתיבה שלה. העורכת הכי טובה שהיתה לי אי פעם. היא היתה מרצה לספרות עברית, התמחתה בשירה, כתבה את הדוקטורט שלה על שטיינברג. כתיבה טובה ואמת באומנות היו חשובים לה לפעמים יותר מכמה הבן אדם נחמד או טוב לבריות.

הסרטן התגלה שבעה חודשים אחרי שהכרנו, חודש אחרי שעברנו לגור ביחד. אחרי סבב הטיפולים הראשון היו לנו שנה וחצי – שנתיים של שקט. התחתנו ב-2013 בחתונה גדולה עם המשפחות והחברים שלנו. באפריל 2016 נולדה יולי, הבת הבכורה שלנו. טלי היתה מאוהבת בה. היא היתה אמא מדהימה. אני הגעתי לאימהות עם המון תיאוריות, כללים, חוקים וידע קודם. טלי הגיעה עם אותו טוב שאפיין אותה ושחיבר אותה מאוד ליולי. למרות שיולי היא גנטית שלי, היא לגמרי טלי. יש בה פתיחות, סקרנות וסוג של אהבה וחיבור לאמת.  

"כשנכנסתי לחודש תשיעי התגלה שהסרטן פלש לכבד. הטיפול הכימותרפי שעשו לה לא עזר וללידה שלי היא הגיעה עם בלון חמצן. עברנו באותם ימים בין שני קצותיו של בית החולים, זה היה כל כך סוראליסטי"

שם המשפחה של יולי הוא לטוביצקי. בגלל הסרטן טלי לא יכלה ללדת וההסכם בינה לביני היה שהבנות יקבלו את שם המשפחה שלה, כי למשפחה שלה אין המשך. זו היתה המתנה שלי בשבילה.

---

בתחילת 2015 חזרו גרורות לעמוד השדרה, ומאז כל חצי שנה הוחלף טיפול שעבד, עד שלא עבד. לא הפסקנו את החיים. כמה הספקנו לעשות בשנים האלה: שתי ילדות, קנינו בית, שיפצנו בית, ערכתי את עכבר העיר ומינכ"לתי אותו, עברתי לעבודה חדשה, טלי עשתה את הדוקטורט שלה. שיא חיינו.

הגישה של טלי לסרטן לא היתה מיליטנטית. היא בכלל היתה פציפיסטית מאוד, שמאלנית רדיקלית. בהספד כתבתי שהכיבוש והעוולות שלו כאבו לה יותר מכל הגרורות והניתוחים. ייסר אותה שהיא זוכה לטיפול רפואי כל כך טוב וחינמי כמעט, ולעומת זאת אישה בת גילה בעזה לא יכולה אפילו להגיע למחסום כדי לצאת לבית חולים ולא יכולה לקבל את התרופות שהיא קיבלה.

העולם הזה היה אכזרי מדי בשבילה. היא היתה עדינה ושברירית והאמינה שאם רק אנשים ידעו את האמת הכל יהיה בסדר. מן תפיסה כזו שהיודע את הטוב עושה את הטוב, ושלא יכול להיות שאנשים כל כך אכזרים ורעים. טלי רצתה להיות יותר פעילה פוליטית, אבל המצב הפיזי שלה לא אפשר את זה. היא היתה מתעייפת מהר וזקוקה להרבה זמן ושקט כדי לכתוב וזה התנגש עם הרצון לעשות טוב בעולם. היא התייסרה.

החלטנו שאנחנו רוצות עוד ילדה. נכנסתי להיריון מאוד מהר, ממש בניסיון הראשון. המצב של טלי הידרדר בנובמבר, התחילו קשיי נשימה ולא ידעו ממה זה נגרם. החודשים האחרונים היו קשים. ההיריון שלי היה קשה, כבד, גדול, כואב ומלא צירים, וגם המצב של טלי הלך והחמיר. כשנכנסתי לחודש תשיעי התגלה שהסרטן פלש לכבד. הטיפול הכימותרפי שעשו לה לא עזר וללידה שלי היא הגיעה עם בלון חמצן, היתה מאוד חלשה. עברנו באותם ימים בין שני קצותיו של בית החולים, זה היה כל כך סוראליסטי.

חזרתי הביתה עם אייר ביום שישי ובשבת בלילה טלי לא הרגישה טוב. אמא שלה לקחה אותה למיון והיא אושפזה. בזמן שהיתה באשפוז הביאו לה עותק מהספר שלה, הספר השני בסך הכל. היא הספיקה לעשות הגהות אחרונות, היו לה עיני נץ והיא לא פספסה כלום. הספר נגמר בשיר שהשורות האחרונות שלו הם: "מה פחדת כל כך ילדה טיפשונת, זה החיים מה שכואב בסך הכל". זה כואב כמה שהיא היתה מדויקת.

טלי לא באמת האמינה שהמוות מגיע. עברנו כל כך הרבה טיפולים. בכל פעם שטיפול אחד לא הצליח עברנו לשני. זה היה חלק מהשגרה וכך היא הרגישה גם הפעם. כפיתי עליה להיפרד. הרגשתי שזה חשוב בשבילי, שאוכל להגיד לה מילים.

לאבא שלי יש משפט, 'היהודים לא הרגו את ישו, אבל הם בטוח הוציאו לו את המיץ'. אז כנראה שאפתור את הכל, אבל הכל לוקח כל כך הרבה זמן ודורש אנרגיות

כעבור שבוע, בשישי לפנות בוקר, תשעה ימים אחרי שאייר נולדה, טלי נפטרה. הייתי בבית כשאח שלה התקשר אלי ואמר שקשה לטלי לנשום והולכים לטשטש אותה כדי להעלות את רמות החמצן. הגעתי לבית החולים ומצאתי אותה מתנשמת בכבודת. החזקתי לה את היד, נישקתי אותה, ואחרי דקה היא שחררה. כאילו חיכתה לי שאבוא.

השבוע בית המשפט חתם על צו הורות שמכיר בטלי כאמא של אייר. על הבקשה התחלנו לעבוד כשעוד הייתי בהריון, והגשנו אותה יחד יום אחרי שאייר נולדה. על הנייר היא היתה אמורה להיות פשוטה – הרי עברנו את התהליך עם יולי לפני כמה שנים, והכל היה צריך להיות פורמלי. אלא שהמוות של טלי טרף את הקלפים, והמדינה, שהיתה אמורה להגיב לבקשתנו עיכבה את בקשתה – בין היתר מפני שזה מקרה ראשון מסוגו שבו יש בקשה תלויה של צו הורות כשאחת האימהות שחתומות על הבקשה לא בין החיים.

בסופו של דבר אחרי מלחמה של עורכי הדין שלי הוגשה תשובה והיא היתה חיובית. ועדיין, בתוך הבירוקרטיה של המוות כל הזמן הייתי צריכה להוכיח לעולם שהאישה שחייתי איתה שמונה שנים, שעמדנו ביחד מתחת לחופה, שהחזיקה לי את היד שילדתי, שהחזקתי לה את היד כשהיא מתה – באמת היתה בת הזוג שלי, והבנות שלנו הן באמת הבנות שלנו. זה מעליב. פשוט מעליב.

למרות הסכם לחיים משותפים שבית דין לענייני משפחה חתום עליו ולמרות שיש צו הורות קיים, עדיין צריך להגיד היינו צריכים להוכיח לבית המשפט שאנחנו זוג, עדיין הייתי צריכה להביא הזמנה לחתונה שלנו, עדות לחשבון בנק משותף.

אני יודעת שאף אחד לא התכוון להרע לנו, גם לא הפקידה ממשרד הפנים שאמרה שאני לא שארים מדרגה ראשונה. צו הורות הוא הליך משפטי שלמדינה יותר נוח שיעשה, כי הוא פותר אותה מלעשות חקיקה מסודרת בנושא. אבל בסוף זה אנשים שצריכים לעמוד מול פקידים ומוסדות פיננסיים ולשמוע משפטים כאלה. הרי אם טלי היתה גבר אף אחד לא היה מבקש ממני שום הוכחה לכלום.

יש פה אמא שרוצה לעשות מה שהיא צריכה לעשות בשביל הילדות שלה. אני לא רואה בעיניים כשזה קשור לילדות שלי, ואני חושבת שרוב ההורים היו עושים כמוני

וזה לא שמדובר פה במיליוני שקלים, לא עשיתי קופה על העניין הזה והכספים לא ישנו את חיי בצורה משמעותית, אבל זה חשוב כשהילדות קטנות וההוצאות כל כך גדולות. אני יודעת שבתוך הנסיבות המשונות האלה מצבי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני גם יודעת שבסוף הכל יסתדר, הבירוקרטיה תיפתר ואקבל את זכויותיי. לאבא שלי יש משפט, 'היהודים לא הרגו את ישו, אבל הם בטוח הוציאו לו את המיץ'. אז כנראה שאפתור את הכל, אבל הכל לוקח כל כך הרבה זמן ודורש אנרגיות. אני צריכה לרשום עכשיו את אייר במשרד הפנים, זה תהליך שייקח חודשים ובלעדיו לא אוכל לפנות לביטוח לאומי לקבל צו ירושה. זה מן דומינו כזה שבכל פעם צריך להפיל עוד אבן.

אני רחוקה מלהיות גיבורה, באמת. אין פה מלחמה בכוחות הרשע, יש פה אמא שרוצה לעשות מה שהיא צריכה לעשות בשביל הילדות שלה. אני לא רואה בעיניים כשזה קשור לילדות שלי, ואני חושבת שרוב ההורים היו עושים כמוני.

אבל זהו, אני לא רוצה להתעסק עם זה יותר. אני רק רוצה להיות עם הילדות שלי. להיות מוטרדת מאיך אייר תגיב לחיסון ואיך יולי תקבל את אחותה הקטנה ואיך תהיה לי החזרה לעבודה. גם את האבל אני שמה רגע בצד, אני עדיין לא שם. עוד לא בהתפרקות הגדולה של האובדן שלנו, אלא באיזה ניסיון לארגן את החיים שלנו כדי שהם יהיו בריאים וטובים, ולבנות יהיה בית יציב ושמח. קודם צריך להתמודד עם החיים עצמם.

אני מבינה את החשיבות המשפטית של הפסיקה. זה אולי ניצחון גדול לקהילה, אבל אני רוצה לחזור לחיים הקטנים שלי שיש להם מלא טרדות קטנות, אבל משמעותיות עבורי.