זה לא חרטא: העובדים הסוציאליים פותחים בשביתה ומדווחים על שדה קטל חברתי

הן יצאו לרחובות, הניפו שלטים, צעדו עד לירושלים, הפגינו מול משכן הכנסת – אבל אף אחד לא שמע את זעקת העובדים והעובדות הסוציאלים שקורסים תחת הנטל, או פעל משמעותית למענם. זו הסיבה שהחל מהיום יושבתו ללא הגבלת זמן כל השירותים החברתיים במשרד הרווחה, החינוך והבריאות, הרשויות המקומיות, ביטוח לאומי, הרשות לשיקום האסיר ויחידות הסיוע לבתי המשפט. 

העובדים הסוציאליים דורשים מהמדינה להשקיע בתוכנית חירום להצלת השירותים החברתיים, להקים מערך מוגנות במשרד הרווחה ולשפר מיד את שכר העובדים הסוציאליים. כמו כן, הם תובעים מהממשלה לנהל עמם משא ומתן בנוגע לרפורמה בתנאי העסקתם ולהחריג את השירותים החברתיים מכל קיצוץ רוחבי.

"אנחנו לא יוצאים לשביתה בחדווה, אבל שלמים שעשינו כל שיכולנו כדי להימנע ממנה", אומרת ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים. "לצערנו משרד האוצר לא הניח כל הצעה על השולחן ודחה את ההצעות שלנו". 

"אף פעם אין זמן טוב לשביתה, זה קשה כלכלית ומקצועית", מודה חרמוני. "אבל הגיע הזמן להחליט: או שאנחנו רוצים להישאר שפופי ראש ותקועים במקום הזה של משכורת רעב וחוסר יכולת לסייע לפונים – או שאנחנו אומרות די. בתוך הטרפת במדינה, שבה לא רואים את האזרחים ולאף אחד לא אכפת מהשירותים החברתיים, נותרה לנו זכות הצעקה והשביתה. את שתיהi אנחנו מממשות כדי לשפר בקצת את המצב. זה לא יפתור את כל הבעיות, אבל אי אפשר להמשיך במצב הזה יותר".  

---

לדבריה, בשביתה ייקחו חלק כ-12 אלף עובדים ועובדות מתוך כ-20 אלף, ועוד כמה אלפי עובדים מופרטים ייקחו חלק במאבק. השביתה תלווה בהפגנות (הראשונה תתקיים הבוקר בשעה 10:30 ברחבת הבימה בתל אביב), בחסימות כבישים ובכלל, בשיבוש הסדר הציבורי ובהעלאת הילוך בכל הקשור לעוצמת המחאה. "אין עם מי לדבר ואת מי לשכנע", היא אומרת. "בגלל זה אנחנו מפעילות כוח".  

השביתה עלולה לפגוע במטופלים שלנו, אבל היא הכרחית, אומרים לנו גם העובדות והעובדים הסוציאליים ששוחחנו איתם היום. העדויות הקשות שלהם, שמובאות כאן כלשונם, מבהירות מדוע הפעם הם ממש לא מתכוונים לוותר. 

"מקוששות תרומה ממטרנה"

"אנחנו פה כדי לאלץ את המדינה להחליט לאיזה כיוון היא הולכת. סיימנו להיות עלה התאנה, אלו שחוטפות את הפטיש בראש מהלקוח הזועם כי אנחנו מממשות מדיניות שאנחנו לא מאמינות בה", אומרת  אפרת לוי, שהיתה עד לאחרונה מנהלת מרכז טיפולי למשפחות בדרום תל אביב. 

"במחלקות לשירותים חברתיים ברווחה כמות הפניות עלתה במאות אחוזים בזמן הקורונה, אבל אין מי שייתן מענה. יש אלף משרות לא מאוישות כי אף אחד לא רוצה לעבוד בתנאים האלו. גם אני עבדתי בעבר ברווחה וברחתי אחרי שנה ושלושה חודשים. אחרי המחיר ששילמתי ברמה האישית, הרגשתי שאם לא אעזוב אני לא יודעת לאן זה יגרור אותי. 

"היו לי משפחות שנזקקו לסיוע במזון, שלא היה להם מטרנה להאכיל את התינוקות. היינו מוצאות את עצמנו כעו"סיות יושבות וכותבות מכתבים קורעי לב למטרנה, כדי לקושש תרומות עבור המשפחות. היה לי סיפור עם אמא ששמה קמח ומים בבקבוק כי לא היה לה מטרנה להאכיל את התינוק. 

"זו העבודה הכי קשה בעולם, אבל אני מאוד שמחה שבחרתי במקצוע הזה. אני מאמינה בו. אני אוהבת להיות עובדת סוציאלית, אבל לא מאפשרים לי להיות עובדת סוציאלית, לא מאפשרים לי להיטיב עם חיי האנשים שצריכים אותי. 

"זו לא רק שאלה של תקציבים – זו מדיניות שאומרת שלא צריך שירותים חברתיים. אני אומרת לך שזה בלתי אפשרי. מספיק שיש אירוע לא צפוי אחד כמו מחלה או תאונה – ואין רשת ביטחון שתתמוך בך.

"משפחה שלעולם לא תצא לי מהראש מדגימה את כל מה שמעוות פה: ההורים עבדו כל חייהם יותר ממשרה מלאה, לא רצו להיתמך, רצו לגדל את שלושת הילדים שלהם. שלושתם עם צרכים מיוחדים. הם הצליחו להחזיק את הראש מעל המים עד שהאמא נפצעה בעבודה והיא פוטרה. הקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים. החשבונות הלכו ונערמו, הטיפולים של הילדים הפסיקו. הם צללו צלילה חופשית מתחת לקו העוני. בעבודה אינטנסיבית שלנו האמא מצאה עבודה חדשה. זו דוגמה למשפחה שלא רוצה להיות נסמכת בשירותים ציבוריים, אבל קרה לה משהו שיכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו. הם היו צעד אחד לפני להיות ברחוב עם הילדים. 

"המאבק הזה שאנחנו מנהלות כרגע הוא  עבור כלל אזרחי ישראל. בשנים האחרונות ממשלת ישראל מייבשת באופן שיטתי את מערכת השירותים החברתיים שלה. בין אם זה בקיצוץ תקציבים והפרטה מסיבית של שירותים חברתיים והפיכת העובדים בשירותים המפורטים לעובדים עניים. 

"אנחנו יוצאות לשביתה בלב כבד, אבל הגיע הזמן שהממשלה הבזבזנית תיקח החלטה: רוצה שירותים חברתיים? תתכבד ותממן גם את התנאים שלנו. ואם היא לא רוצה, שתסגור אותם ותפסיק לעשות את זה בקריסה זוחלת".

"אימה של רעב"

מ'. עובדת במכון להתפתחות הילד במרכז הארץ, מביאה עדות קשה לאחד המקרים שהגיעו אליה באחרונה בצל המשבר הכלכלי שהביא הקורונה. "הגיעו אלי הורים שעשו אבחון רפואי ופסיכולוגי לאוטיזם לילד שלהם, ונאמר להם שהילד לא נמצא על הספקטרום. הם ישבו מולי כועסים. ניסו לשכנע אותי שוב ושוב שהילד אוטיסט. תוך כדי השיחה הבנתי שבעקבות הקורונה הם נקלעו למצב של מצוקה כלכלית משמעותית, שהם לוקחים אוכל מעמותות כדי להאכיל את ארבעת הילדים שלהם, שהיתה להם תקווה שיחד עם האבחנה תגיע קצבה שתעזור להם.

"זו הפעם הראשונה שבה יושבים מולי הורים שמנסים לשכנע אותי שהילד אוטיסט שבעצם מדובר באימה של רעב. הרגשתי את הפחד ההישרדותי. זה היה מצמרר. משפחה שעד היום הצליחה להסתדר, וכיום כבר לא. 

"הם ניסו לשכנע אותי שוב ושוב שהילד אוטיסט. תוך כדי השיחה הבנתי שבעקבות הקורונה הם נקלעו למצב של מצוקה כלכלית ושהיתה להם תקווה שיחד עם האבחנה תגיע קצבה שתעזור להם"

"הדבר היחיד שיכולתי לעשות עבורם הוא לשים את האצבע על המצוקה שלהם. כשזה קרה הבכי שלהם התפרץ בעוצמה. דיברנו על המצב שהם נקלעו אליו, אמרתי להם שהם צריכים לפנות למקומות שבהם אפשר לקבל עזרה, למרות שבתוכי אני יודעת מה הסיכוי שיעזרו להם. יצרנו קשר ביחד עם הרווחה כדי לקבוע פגישת היכרות. היה הרבה תסכול, גם עבורי.

"בשנים שאני עובדת במכון להתפתחות הילד אני עדה למחסור במענים, גם לילדים שמקבלים אבחנה על הספקטרום. יש מצוקה גדולה ויומיומית ותחושה של חוסר אונים לסייע. כי אין. אין מספיק תקנים ומשפחות מחכות לאבחון פסיכולוגי ורפואי חצי שנה במקרה הטוב, ורשימות המתנה למכון שהיא נצח בגיל הרך. 

"כשמדברים על העבודה שלנו במושגים של "שליחות" ו"עבודת קודש" אני נכנסת לאי שקט, זה אחד הדברים שפוגעים בנו, במקצועיות שלנו. יש לי שני תארים ושנים של ניסיון. משלמים לנו כי אנחנו עושים עבודה מקצועית, ואם זו שליחות אין סיבה לשלם לנו. שליחות לא היתה מחזיקה 20 שנה. אני לא עוסקת בעבודה סוציאלית מטוב ליבי, בחרתי בתפקיד הזה כמקצוע אבל השיווק שלו לא טוב. נוטים לייחס לנו מסכנות, כאילו אנחנו מסכנים כמו הפונים אלינו ושום דבר טוב לא יוצא מההתייחסות הזו. זו לא הדרך להסתכל על מקצוע שיש בו הרבה שנים של מומחיות, מקצועיות וניסיון".  

"אף אחד לא סופר אותנו"

"השביתה חשובה כי אף אחד לא סופר אותנו. אין מהדורת חדשות שבאה ומתארת את מה שאנחנו חוות. הפחד שלי הוא שלמרות הצעקה והמחאה לאף אחד לא יהיה אכפת. תראי מה צחי הנגבי אמר. לצערי במגדל השן שבו הוא וחבריו נמצאים לא שומעים את ההורים שמתקשרים אלי בבכי ואומרים לי שהמקרר שלהם ריק ושהם לא יודעים מה לעשות. זה עצוב, מה יהיה על החברה שלנו?", אומרת קרין דביר – עו"סית בתחום מוגבלויות ועו"ס לחוק בתחום מוגבלות שכלית התפתחותית ממרכז הארץ 

"אנחנו נכנסים בסולידריות לשביתה אבל עם חשש מאוד גדול, כי לא יהיה אף אחד שיעמוד בחזית עבור אותם אנשים שזקוקים לנו. אבל אין לנו ברירה. אין לי מה לתת למטופלים שלי יותר. כבר שנה וחצי אין תקציבים לכלום. ילד עם צרכים מיוחדים שצריך להיכנס לפנימיה נשאר בבית מחוסר תקציב ואין מי שירגיע את האמא.

"הקורונה הורידה את כל המסכים. אם היית מגיעה ליום אחד של חלוקת תווים היית רואה שהאלימות כבר כאן. במהלך הקורונה קיבלנו מספר מצומצם של תווי קנייה לחלק למטופלים, וביום החלוקה הגיעו אנשים שלא נכנסו לרשימות. אנשים במצוקה ובפחד כלכלי שהגיבו בצורה קיצונית, בדחיפות ואיומים וקללות.  

הפחד שלי הוא שלמרות הצעקה והמחאה לאף אחד לא יהיה אכפת. תראי מה צחי הנגבי אמר.

"אני מטפלת ב-120 משפחות, בערך 600 אנשים. אם בשגרה קשה להיות שם עבורם כל הזמן כי מחכים לי מטופלים אחרים, תחשבי מה קורה במצב קצה, בתקופה של מגפה כלכלית וחברתית. אי אפשר לעמוד בעומס. די. האחריות היא לא רק שלי. אני אמנם עובדת סוציאלית, אבל יש עוד אנשים שזו אחריותם. תיכנסו כבר מתחת לאלונקה, אני נמצאת שם כבר 17 שנה. 

"לא אוכל להמשיך במקצוע שלי בצורה הזו, ואני לא רוצה להחליף מקצוע שיש בו כל כך הרבה משמעות. אני מבינה למה יש אלף משרות פנויות והסטודנטים לא רוצים להגיע לעבוד. אין כסף, יש אלימות מטורפת נגדנו, אקדמאי שרוצה להצליח בעבודה שלו לא יכול כי ידיו כבולות. זה בלתי אפשרי.  

"נטישה גדולה מהמקצוע"

"רואים את הנטישה הגדולה מהמקצוע. לא היה כזה דבר פעם: תחלופה גדולה של עובדים, תקנים לא מאוישים. זה לא כי אנחנו מפונקים ורוצים סטייק לארוחת צהריים; אנחנו מדברים על עובדות שצריכות להביא נייר טואלט מהבית, כי אין", אומר ערן חולתא, רכז מעון יום תקשרותי טיפולי ומטפל במרכז לגיל הרך במרכז הארץ.  "אני מרגיש שהגענו לרמות של ציניות חדשות במדינה מבחינת ההתייחסות של שרים בממשלה וההתבטאויות האומללות שלהם – ולעובדים נמאס".

"עכשיו רואים את הזעם והתסכול בעיניים של העובדים. הם צועקים על האיגוד שהמחאה עדינה מדי, שצריך לשרוף צמיגים. מי חשב שעובדות סוציאליות ידברו ככה? 

אבל המצב רע והוא הולך ומחריף. שוחקים את השירותים החברתיים. לפני חמש שנים המצב היה חמור ועכשיו הוא חמור פי כמה. אין הדרכה, אופק תעסוקתי, אין משאבים. עובדות עם תואר שני אחרי 20 שנה במקצוע מרוויחות כמוני, שאני רק חמש שנים במקצוע. 

"לאוצר מאוד נוח להביא סטטיסטיקות, הם יעשו את זה עוד מעט. הם יביאו תלוש משכורות או ממוצע מדומיין. שיראו חציונים, שיגידו אם הממוצע כולל את המנהלים בדרגים בכירים. 

לפני חמש שנים המצב היה חמור ועכשיו הוא חמור פי כמה

"בעיר שבה אני עובד, בעקבות הקורונה הרבה משפחות מתקיימות ממשכורת אחת ולפעמים גם לא. התקופה הזו רק העצימה את הקשיים הרגשיים. מי שהיה במקום רע לפני האירוע הגיע עכשיו למקום רע יותר ומי שהיה על הקו יורד מתחת. כולם בלחץ, מצוקה וחרדה. יש מי שמרגיש את זה יותר, ולנו אין מענים ואין פתרונות. 

"אנחנו לא צריכים משאבים ותקציבים – אנחנו צריכים כסף. לא הרבה כמו המחיר שהמדינה משלמת כשהיא פוגעת ברווחה. יש כסף במדינה, אבל הם בינתיים עושים הכל כדי לשחוק אותנו. עבורם זה משחק – בשבילנו זה חיי אדם. גם שלנו. יש עובדים סוציאלים שמתקשים לסגור את החודש, שבאותה מידה היו יכולים להיות מטופלים. 

"אני פונה לכל הח"כים וראשי הערים שתומכים בנו, ולכל אזרחי המדינה – אנחנו צריכים אתכם. הלחץ עוזר. תצטרפו איך שאתם יכולים: תכתבו מכתב, תשתפו בפייסבוק, תבואו להפגין אותנו. זה עובד".