חשש מעלייה בפגיעות מיניות בתוך המשפחה: "בלתי אפשרי לאתר סיכון מרחוק בזום"

"חודשיים לפני הקורונה הגיע אלינו לטיפול ילד שנפגע מינית בבית הספר על ידי ילד גדול ממנו", מספרת חפצי רנד, מנהלת בתחום פגיעות מיניות בעמותת עלם. 

"כשהחלה הקורונה הוא טופל מרחוק בזום ובאחת הפגישות סיפר שפגע מינית באחיו הצעיר ממנו. ילד כזה חייב מערכת מוגנות חזקה סביבו, אולם בשל המגפה הוא ואחיו נשארו לבד בבית כשההורים יצאו לעבודה והיתה קרקע שאיפשרה את הפגיעה במי שנגיש לילד, קרוב אליו וחלש ממנו".  

בעוד ההורים מנסים ללהטט בין העבודה, הצורך למצוא פתרון לילדים נטולי המסגרות הלימודיות והחשש הכלכלי והבריאותי שלהם, מיליוני ילדים נותרו לבד בבית כבר חודשים ארוכים. הם שוהים שעות בין ארבע קירות, בלי השגחה של מבוגר, עם מעט מדי אינטראקציות חברתיות ויציאות החוצה. וכשהקשרים החברתיים היחידים הם בתוך המשפחה, הסיכויים לפגיעות מיניות בין אחאים גדלים. 

"מדאיגות אותנו הפגיעות שמתרחשות עכשיו ועוד לא נחשפו. כשתחזור השגרה וילדים ישובו למסגרות החינוך אני מעריכה שיהיה גל פניות", אומרת רנד. "אנחנו מזהים גלים של דיווחים על פגיעות בין אחאים אחרי החופש הגדול והחגים, כי הילדים נוטים לספר על פגיעה בין אחים רק מחוץ למשפחה. הם חוששים מהיווצרות של שבר במשפחה או שההורים יבחרו באחד הילדים". 

---

בדוח שפרסמה החודש המועצה הלאומית לשלום הילד עולה כי ב-2020 חלה ירידה של כ-38 אחוז במספר הפניות למוקד 118 (מוקד מרכז סיוע טלפוני של משרד הרווחה) בחשד לפגיעה מינית, וירידה של כ-19 אחוז במספר הקטינים נפגעי אלימות במשפחה ופגיעה מינית שאותרו בקופות החולים ודווחו לרשויות הרווחה או למשטרה, בהשוואה ל-2019. זאת כשבין השנים 2016-2019 אחוז הפגיעה בין אחאים כפי שדווח לעו"סים של חוק הנוער עמד על 3.6-4.1 אחוז. 

"מדובר בתופעה מדאיגה – העבירות לא פסקו אבל ילדים מתקשים לדווח על כך כי הם לא רואים מספיק את המורים, את החברים, ויש להם פחות אפשרויות לפגוש אנשי מקצוע וגורמי רפואה", אמרה מנכ"לית המועצה לשלום הילד, ורד וינדמן. "בלתי אפשרי לאתר סיכון מרחוק בזום".

אלא שבשיחה עם גורמי רווחה ברשויות השונות עולה כי חלה אצלם עלייה בדיווחים על רקע פגיעות מיניות בין אחאים. בשירותי הרווחה של עיר גדולה במרכז הארץ מדווחים על עליה של קרוב ל-20 אחוז. "בחנו את הנתונים לפני כשבועיים", אומרת עובדת סוציאלית שאחראית על הטיפול במקרים אלו. "מדובר במשפחות שבהם היחסים כאוטיים, שההורים לא נוכחים או כשאין גבולות או סמכות הורית. מה שקשה בתקופה הזו שאף אחד לא רואה את הילדים", היא מוסיפה. "בדרך כלל הם משתפים את היועצת או שהמורה רואה שינוי בהתנהגות של הילד ויכולה לבדוק מה הרקע לכך. עכשיו הם נעלמים לנו מתחת לרדאר".

היא מספרת שהמחלקה שלה יוזמת פניות אל משפחות שמוגדרת בסיכון ומעודדת מורים להיות בקשר רצוף עם הילדים בשיחות אישיות כדי לנסות לזהות בעיות. גם גיטל אהרוני, עו"סית בעיריית רחובות, מודה כי יש עלייה בדיווחים על פגיעות בין אחאים. "אבל את המספרים המוחלטים נראה רק בפרספקטיבה של זמן", היא אומרת. 

אהרוני מספרת שהעובדים הסוציאליים יצרו קשר עם משפחות בסיכון וערכו התערבויות כשהמצב היה נראה כדורש זאת. "בסגר הראשון כשהפוגעים חזרו הביתה הייתה בהלה רבתי, ועשינו כל מה שאפשר כדי לעזור לילדים". 

גם בעיריית רחובות מדווחים על עלייה בפגיעות בין אחים. "את המספרים המוחלטים נראה רק בפרספקטיבה של זמן"

דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לנשים וילדים דתיים "תהל" דיווחה על עלייה של כמעט 300 אחוז בדיווחים על אלימות מינית במשפחה בסגר הראשון. "פניות רבות הגיעו מצעירות בחברה הדתית והחרדית שמצאו את עצמן סגורות בבית אחד עם אח שפגע בהן", כתבה בדוח שפרסם איגוד מרכזי הסיוע לפני כחודשיים. "בעולם החרדי הבנים הולכים ללמוד בישיבות בתנאי פנימייה החל בכיתה ז'. כשהאח הפוגע נמצא שמונים אחוז מהזמן בישיבה אחותו יכולה להרגיש בטוחה בבית. אבל פתאום בעקבות הסגר כולם חזרו מהישיבות לבתי הוריהם, ולצעירות לא היה לאן ללכת".

חשיפת יתר לפורנוגרפיה

בניגוד למה שאפשר לחשוב, פגיעות מיניות בין אחאים לא מבחינות בין מצב סוציואקונומי או תפיסות דתיות, חברתיות או אתניות. 

"האם פגיעות מיניות בין אחאים יכולות לקרות בכל משפחה? התשובה היא כן", אומרת ד"ר דפנה טנר מרצה וחוקרת מביה"ס לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, חוקרת ב-13 השנים האחרונות פגיעה מינית בתוך המשפחה. "זה לא קורה יותר אצל החרדים או העניים או בתת קבוצה כלשהי. זה קורה במשפחות שבהן לא רואים את הילדים מבחינה רגשית. משפחות לא מוחזקות, שבהן ההורים לא מבינים מה הילדים צריכים".

במחקר שערכה ד"ר טנר בתקופת הסגר הראשון בקרב אנשי מקצוע ביניהם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים שעובדים עם משפחות שבהן הייתה פגיעה מינית עולה כי הצטופפות באותו מרחב וצמצום של פעילויות הפנאי הביאה לכך שילדים רבים במשפחות אלה שהו שעות רבות מול המסכים, ללא פיקוח. מצב זה, על פי תיאוריהם של משתתפי המחקר, הוביל לחשיפה גבוהה יותר לפורנוגרפיה ושיתוף של האחים אחד עם השני בתכנים מיניים פוגעניים. לעתים כדי לעבד את מה שראו על המסך הם ינסו לחקות את התכנים בקבוצה שנגישה להם יותר – האחאים שלהם. 

את הפגיעות המיניות בין אחאים נוהגים לחלק לשני סוגים. הראשון הוא פגיעה של מי שמכונה בשפה המקצועית "פוגע מזוהה". "הפוגע – לרוב בן – הוא חזק יותר ובפער גילאים גדול יותר מהנפגעים", אומרת רנד מעמותת עלם. "הפגיעה אלימה ומזהה את הנפגע כחסר אונים. שם יש תשתית פתולוגית יותר". 

"זה לא קורה יותר אצל החרדים או העניים או בתת קבוצה כלשהי. זה קורה במשפחות שבהן לא רואים את הילדים מבחינה רגשית"

הסוג השני, והנפוץ יותר, הוא של פגיעה מינית שהופכת לחלק משגרת החיים היומיומית. "זה קורה במקומות שבהן אין השגחה הורית, כשהילדים מגדלים את עצמם פיזית ורגשית", מסבירה ד"ר טנר. "האחים יוצרים בועה ולתוכה נכנסות הפגיעות המיניות. בדרך כלל אח אחד יחווה פגיעה מינית בחוץ ויכניס אותה פנימה, למשפחה. ובגלל שזה הופך לשגרה, אי אפשר לכנות את האחד פוגע ואת השאר קורבנות". 

את סוג הפגיעה הזו קשה יותר לגלות ומורכב יותר לטפל והיא תסתיים רק כשאחד האחים עוזב את הבית. "הם מבינים שעליהם להסתיר את המעשים שלהם", אומרת ד"ר טנר. "זה יתגלה רק אם מישהו יראה אותם בשעת מעשה או שהאח הקטן יעשה זאת לילדים בגן והגננת תגלה". 

לדברי רנד, בתקופת הקורונה החשש הוא מסוג כזה של פגיעות שמהוות אלטרנטיבה לקשרים אחרים, "כי לילדים אין אינטראקציה חיצונית והחיפוש אחר מגע וקשר יופנה פנימה, לאחים שנמצאים איתם 24 שעות ביממה".

"יצירת קשר מיטיבי עם הילד"

ההשלכות של הפגיעות המיניות בין אחאים קשות וכוללות מדיכאון, חרדה, פגיעות עצמיות, ניסיונות התאבדות. "בניגוד לפגיעות שאינן בתוך המשפחה, כאן הקשר עם האחים נמשך גם בבגרות וזה מורכב", אומרת טנר. "לשמחתי מרכזי הטיפול נדרשים לנושא. אם בעבר היו מחויבים לתת הגדרה דיכוטומית ומטפלים בנפרד בילד הפוגע והנפגע, כיום מטפלים בכל המשפחה, וזה נכון בכל כך הרבה רמות".

לאחר חקיקת חוק חובת הדיווח ב-1989, שלפיו על כל אדם לדווח לפקיד סעד או למשטרה על חשד סביר שבוצעה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו או בן משפחתו, הוקמו ועדות פטור שנמצאות באחריות פרקליטות המדינה. החוק מאפשר לפקיד הסעד להימנע מהעברת דיווח על העבירה למשטרה, אם קיבל אישור מהוועדה. 

"לפעמים אנחנו חושבים שיהיה נכון יותר להגיע לוועדת הפטור, זה לא אומר שאנחנו מטאטאים את הפגיעה או מטשטשים", אומרת אהרוני. "ועדת הפטור היא מודל ישראלי שנבנה מתוך חשיבה מעמיקה ומצטיירת כדבר מדהים", אומרת ד"ר טנר. "לפעמים זה מציל חיים, למשל במשפחות חרדיות". 

איך ההורים יכולים להיות ערים למתרחש בתוך הבית ולזהות אם מתרחשת פגיעה מינית בין האחים? "הפתרון הוא יצירת קשר מיטיבי בין הורה לילד", אומרת ד"ר טנר. "אם ילד יודע שהוא יכול לספר להורים שלו כל דבר, מהדבר הכי קטן עד לדבר הכי עצום, זה גורם חשוב במניעה או הפסקה של פגיעות מיניות. כשהוא יודע שאולי להורה אין פתרונות אבל הוא רוצה להקשיב ולעזור ולא מאשים ולא כועס.

"ההורים צריכים לתת לילדים את ההרגשה שהם יכולים לדבר איתם על כל דבר, והדרך הפרקטית לעשות זאת היא לבלות עם כל ילד בנפרד את זמן האיכות, אפילו רבע שעה ביום, שבה אפשר לדבר על כל דבר בלי שיפוטיות". 

"אם ילד יודע שהוא יכול לספר להורים שלו כל דבר, מהדבר הכי קטן עד לדבר הכי עצום, זה גורם חשוב במניעה או הפסקה של פגיעות מיניות"

על מנת לנסות למנוע עד כמה שאפשר את הפגיעה, אומרת רנד שעל ההורים להמעיט עד כמה שאפשר  את הזמנים שבהם הילדים נשארים לבד בבית ללא השגחה. "ממידע שאספנו לפני הקורונה עלה כי אחד הזמנים הכי פגיעים לילדים הוא שבת בצהריים, אז ההורים הולכים לנוח והילדים נשארים לבד".

בנוסף, היא אומרת, יש לבחון את התפקידים שניתנים במשפחה לאחים הגדולים. למשל לקלח את האחים הקטנים או לסייע בשירותים. "לא מזמן קיבלנו שיחה מאם שביקשה להתייעץ לגבי הרצון של בנה הגדול, בן 15, לקלח את אחותו בת השבע. זה נראה לה חריג. דרך ההתייעצות הזו נפתח סיפור של פגיעה רבת שנים. צריך להגדיר את גבולות הגזרה של האחריות הילדית לעומת האחריות של מבוגר אחר". 

"חינוך מיני לא מתחיל בגילאי העשרה אלא בגילאי ילדות", אומרת רנד. "אף פעם לא מוקדם מדי לחנך את הילדים לכבד את הגבולות, את הפרטיות ואת הגוף של האחר".