"בגל הראשון היו הרבה קשישים, הפעם זה מעמד הביניים שמבקש עזרה"

שקיות מלאות בבגדים, ארגזים של צעצועים, קופסאות שימורים מסודרות בערימות עד התקרה, שורה של רדיאטורים וכיסאות בטיחות שמונחים אחד על גבי השני. הקומה העליונה של דיזנגוף סנטר בתל אביב, שבימים כתיקונם מאכלסת מאות קונים – וגם את המערכת של "המקום" – הפכה לפני כמה שבועות למחסן של תרומות עבור ארגון "סולידריות ישראלית". עשרות מתנדבים, בהם בני נוער והורים עם ילדיהם, מיינו וסידרו את התרומות שנכנסו ויצאו. קשה היה שלא להתרגש מול המחזה.

מאחורי הארגון עומדים תומר פינס (34), לשעבר יו"ר צעירי העבודה, ואלירן ביחובסקי (23), שניהל את מטה הצעירים במרצ, שתי מפלגות שהתרסקו בבחירות האחרונות ושהעתיד לא צופה להן – כמו לשמאל הישראלי כולו – טובות. 

לפני שבעה חודשים, עם פרוץ הקורונה, יצאו שניהם לחל"ת מעבודתם המפלגתית, וכמו צעירים רבים לא הצליחו למצוא את דרכם. "המפלגה שלי נפלה וההתרסקות שלה גררה צמצומים ופיטורים", מספר פינס. עד מהרה הבינו שזה לא רק הם: שאבטלה רחבת היקף בוא תבוא, שהשכבות העניות עומדות בפני קריסה, שבעלי עסקים ועצמאים יפגעו. 

"פתאום היה לנו זמן ואנרגיות וחשק אמיתי לגעת בעשייה טובה, אחרי כל הזמן שעסקנו בחרא של הפוליטיקה של המפלגות", מסביר ביחובסקי. "החלטנו לקחת את מה שאנחנו יודעים לעשות ולרדת לשטח", אומר גם פינס, "לעזור לאנשים בלי לגדר את עצמנו יותר מדי כמו שהמפלגות שלנו עושות".

---

מה זה אומר? 

פינס: "שכדי לפעול בשמאל, אפילו לשבת איתם באותו חדר, אתה חייב מראש לענות על קריטריונים מסוימים: לאהוב ערבים, לאהוב הומואים. אם יש ספק שאתה לא כזה, אפילו בקצת, לא תהיה שם. אלו מבחני הכניסה הקבועים. כשמבקשים לגייס מנהיגים בפריפריה, זה לא יקרה עם הנוקשות הזו".   

"כשמבקשים לגייס מנהיגים בפריפריה, זה לא יקרה עם הנוקשות הזו של השמאל"

ביחובסקי: "במערכת הפוליטית כיום אין מקום לאופוזיציה. אני לא מצטער על רגע אחד בפוליטיקה, אבל זו פלטפורמה שקשה מאוד לפעול בה, בטח עכשיו. היו תקופות שהמסגרות שהייתי בראשן, נוער מרצ למשל, מנו מאות פעילים. אחד הקשיים הוא שהן כפופות למצב של מפלגות-האם שלהן, וכשאלה קטנות ומאכזבות שום עבודה טובה שנעשה לא תהיה משקל נגד לעניין הזה. 

"תומר ואני אמרנו שאם כבר לחרוש בתלם – לפחות נתחיל מהבסיס. מלגעת בעוני, במצוקה, בפליטים, בחד הוריות ושורדות זנות ומתוך זה ניצוק לזה תוכן, בתקווה שיעשה תזוזה אמיתית ושינוי אמיתי. עבודה כמו שאנחנו עושים, מחוץ לפוליטיקה, קשה לטרפד אותה". 

אין קלפי – יש אוכל 

לפגישה הראשונה הגיעו כעשרים מתנדבים, והארגון יצא לדרך. ביום הראשון לעלייתו של הקמפיין לאוויר נרשמו אליו כ-3,000 מתנדבים. פינס וביחובסקי גייסו תרומות של 30 אלף שקלים מאנשים בודדים, ועוד 40 אלף הגיעו מקרן אברט – כסף צבוע שנועד להדפסות, אריזות ותפעול. באותה תקופה, במקביל, החל לפעול גם תרבות של סולידריות, מיזם של עלמה בק ולאה טוניק.

פינס: "אמרנו למתנדבים הראשונים: בואו ניקח את מה שאנחנו יודעים לעשות טוב, שזה קמפיינים ופעילות שטח, מתוך ידיעה שבסוף הדרך אין קלפי – אלא אנשים שיצטרכו אוכל. בהתחלה לא ישנו בלילות, כי פתאום היינו צריכים לעשות משהו פי עשרה ממה שתכננו. המטרה היתה לעזור לכל ישראלי שצריך עזרה ולהגביר את הסולידריות. היה לנו את זה ואיבדנו. פעם היינו נחמדים אחד לשני והיום אנחנו חארות, זה לא רק אשמת הציבור – זה סיר הלחץ שבו אנחנו חיים".

איך בונים מערך תפעול?

"חילקנו את הארץ ל-12 תאי שטח, הגדרנו תפקידים וקבוצת וואטסאפ לכל אזור. קבענו חמ"ל ראשי. הבנו שהמטרה היא לעזור לכל מי שפונה בלי לשאול למה הוא מגיע ומה מידת המצוקה שלו. רק לשאול מה הוא צריך. ככה חיברנו בין משפחות שזקוקות לבייביסיטר למתנדבות, דאגנו למישהו שילך כמה פעמים בשבוע לקשישה בודדה בנהריה, עזרנו למי שצריך אוכל מבושל". לדבריהם, שבעה טון מזון נאספו במצטבר. "אנשים צריכים בעיקר אוכל. כל האוכל שהגיע עף ראשון".

אחרי פעילות אינטנסיבית של שלושה חודשים, החליט פינס לצמצם את נוכחותו בארגון. "רציתי לחפש עבודה של גדולים", הוא מחייך. "אמנם לא תכננתי להיות עשיר בחיים האלה, אבל גם לא להיות עני. הגורל שלי קל יחסית. אני בא מבית מבוסס בשרון, ילד מקובל חברתית, ציונים טובים. לא חשבתי שגיל 34 אהיה מובטל עם חובות בבנק".  

הוא לא הצליח למצוא עבודה. "מצאתי את עצמי בדיכאון ממש", הוא מספר בפתיחות, "במשך כמה שבועות הייתי שבור. כשהגיע הגל השני החלטתי לחזור לעשייה ההתנדבותית, ותוך יום חזרתי להיות מבסוט ומלא אנרגיות. זה החיה אותי". 

אתה יכול להסביר מה בזה העיר אותך? 

"פתאום אתה פוגש את המתנדבים, מצד אחד, וגם את מי שצריך עזרה. אתה פוגש את האנשים בנקודה הכי רגישה. גם אני הייתי בנקודה הכי רגישה. התחלתי לשוחח עם הומלסים, עם אנשים שבאים לקחת תרומות. הם הגיעו לדמעות, אני הגעתי לדמעות. זו חוויה אנושית. אני חושב שזה יכול להבריא גם את האנשים וגם את החברה כולה".  

ראיתם הבדל בפניות אליכם בין הגל הראשון לשני? 

פינס: "בגל הראשון היו הרבה קשישים, הפעם זה מעמד הביניים שמבקש עזרה. אנשים שלא מטופלים על ידי רווחה, לא רגילים ולא אוהבים לבקש עזרה. משפחות ממרכז הארץ שבהן שני ההורים יצאו לחל"ת או ירדו בהיקפי משרה ופתאום צריכים ילקוט לילד, ג'ינס לילדה, אוכל. פתאום אנשים מרגישים את העוני סביבם, הוא כבר לא שייך רק לחרדים ולערבים. פתאום הם לא יכולים להתעלם מהפוליטיקה שמנהלת לנו את החיים ושיבשה לנו את המערכות". 

ביחובסקי: "אלו משפחות רווחה פרימיום פלוס. מתל אביב ומראשון לציון. שכבת מצוקה. בגל השני גם ראינו פניות של דרי רחוב, עובדים זרים, כל מי שהמענה הסטנדרטי לא היה מותאם אליו מלכתחילה". 

עוד 1,200 תורמים 

למבצע איסוף התרומות שסתם את מסדרונות הדיזנגוף סנטר היתה היענות עצומה, יותר ממה שקיוו לו:  1,200 איש תרמו. "לא הצלחנו למיין את הכל", אומר פינס. "אז ביקשנו עזרה והציבור הגיע". 

מי המתנדבים?

פינס: "הרוב נשים, הרבה צעירים. הם נורא רוצים להתנדב אבל קשה לשאוב אותם לאחריות מתמשכת. קשה להם להתחייב לטווח ארוך. הבעיה היא שאי אפשר לשנות את העולם מתשע עד חמש".

ביחובסקי: "גם אצלנו וגם באופן רוחבי אפשר לראות שהמסה של המתנדבים החדשים הם בעיקר צעירים. הם נמצאים בחל"ת, אז יש להם את הזמן להתנדב. הם מנסים לפעול במסגרות שמאפשרות ליצור סדר במציאות שאין בה וודאות כלפי כלום". 

הם גם יוצאים לרחובות להפגין.  

"הם יוצאים לרחוב כי שברו אותם", אומר פינס, "אין להם עבודה באמת, אין אופק לעבודה, החלומות נגוזו. יש פה דור שיודע שלממשלה לא אכפת ממנו. בעבר היתה תפיסה שיש בשלטון אנשים טובים שלוקחים אחריות גם על אחרים ולא רק על עצמם. כיום זה לא קורה ולמי שנולד לעולם הציני הזה קשה לחלום על עולם טוב יותר". 

ביחובסקי: "כשהשתחררתי, היה לי ברור שאם אחפש עבודה ואשאף נמוך מספיק או אתאמץ חזק מספיק, יהיה לי איפה לעבוד. ועכשיו זה לא ברור בכלל. לא בניתי על זה ששנתיים אחרי השחרור אבקש כסף מההורים. לדור שלי יש תחושה שאין אופק. מהמקום הזה אני מרגיש שאנחנו נותנים להם משהו להתעסק בו. אם לא הייתי בזה, היה צריך לגרד אותי מהרצפה. התנדבות מאפשרת ליצור משהו חיובי ופרודוקטיבי. בדומה להפגנות זו מסגרת חברתית, שאנשים יכולים לכל הפחות להרגיש בה בבית". 

ובינתיים קמו עוד כמה ארגוני סיוע חדשים. יש תחרות? 

פינס: "לא. אנחנו לא בפוליטיקה. מנסים להשיג מה שאפשר ולעזור למי שפנה ורוצה. אני לא ממש מכיר את התחום של העמותות, אבל מניח שיש פוליטיקה של תקציבים ותרומות ושל קרדיט. אני שם לב מהתגובות של הארגונים, שמופתעים מכמה מהר אנחנו עוזרים להם, בלי אותיות קטנות". 

מה הלאה? 

פינס: "החלטנו להמשיך עם העזרות הספוראדיות, אבל יש לנו רצון לעזור לאנשים להתארגן בקבוצות מקומיות, שיבנו את הדינמיקה הפנימית ויחליטו מה הם רוצים לעשות – תחת ערכי סולדריות כלליים ובליווי שלנו".  

ומה עם הפוליטיקה? 

פינס: " אנחנו רואים אנשים בגילנו שכבר לא מאמינים בארגונים ובמוסדות הקיימים ובמפלגות. אין יותר מנהיגות חזקה שכולם הולכים אחרי איש אחד שכאילו יודע יותר מכולם. צריך לייצר דברים שטוחים ושקופים יותר. הצעירים מתארגנים בתנועות שנבנות מלמטה למעלה, בלי הנהגה ובלי בוסים. אני כבר לא רוצה להנהיג, אני רוצה לעזור לקהילות להתארגן. זו הפוליטיקה החדשה". 

ביחובסקי: "בסוף זה לא אנחנו שאמורים להעביר שבעה טון מזון יבש לנזקקים, צריכים להיות אנשים טובים בפוליטיקה ובשירות הציבורי".