רוזה פארקס הצליחה לשנות את יחסי הכוחות בין שחורים ללבנים בארצות הברית כשסירבה לפנות את מקומה באוטובוס; שביתת נשים בליבריה ב-2003 הצליחה להביא לסיום מלחמת האזרחים שנמשכה 14 שנה; אמהות פלאסה דה מאז'ו בארגנטינה היו בין אלו שהביאו לסיומו של משטר החונטה הצבאית במדינה; וב-2016 בפולין הצליחה שביתת נשים לשים קץ לחוק נגד הפלות.
נשים שהצליחו להזיז הרים ולשנות קיימות בכל העולם מאז שחר ההיסטוריה, וגם בישראל. אנחנו לא מדברים רק על התנועה הפמיניסטית ונגזריה, החשובה כשלעצמה, אלא על נשים שקמו ועשו מעשה בעולם ובשיח גברי מאוד, בנושאים שלכאורה לא קשורים אליהם. נשים שאזרו אומץ, הפתיעו ודיברו איפה שהיו אמורות להישאר בשקט. האם זו הסיבה שרותם סלע, גל גדות, יעל אבקסיס והמצטרפת החדשה מירי מסיקה, שמחו בשבועות האחרונים נגד האפליה, הקיצוניות, הגזענות ושלטון נתניהו, הצליחו לעורר תקווה קטנה בקרב רבים במרכז שמאל המגומגם?
אמנם יש פער גדול בין האמירות של סלע וחברותיה לבין ארבע אמהות – כמו סיבת המאבק ודרכי הפעולה (הפגנות ענק ולובי פוליטי – לעומת פוסטים מקריים) – אבל התגובה שהן מעוררות דומה
אם נחזור אל הנשים הישראליות שהחליטו לעשות מעשה ולמחות לא רק על נושאים מגדריים, אלא נגד מה שראו כעוולות חברתיות או פוליטיות, סלע וחברותיה למעמד הסלב הן לא הראשונות. הזכורה מכולן היא ויקי קנפו שצעדה ב-2003 ממצפה רמון לירושלים במטרה לצאת נגד הקיצוץ המתוכנן בקצבאות האימהות החד הוריות. לא פחות משמעותית היא דפני ליף שחוללה את המחאה החברתית בקיץ 2011, או הנשים מאחורי "מחאת העגלות" שהוציאו באותה שנה לרחובות אלפי הורים על רקע הגזרות הכלכליות הכרוכות בגידול ילדים. נשים עומדות גם מאחורי מאבק הדיור הציבורי שגם הוא התחיל בקיץ 2011 ונמשך עד היום. שלוש אימהות מחולון עמדו מאחורי "מחאת הסרדינים" שסחפה את המדינה בקיץ 2014 והצליחה לשנות את מספר התלמידים בכיתה.
ההתייצבות של נשים מפורסמות כמו רותם סלע ועד מירי מסיקה בשבועות האחרונים, להגנת שרידי הדמוקרטיה הישראלית מזכירה במקצת את ההתקוממות של "ארבע אימהות", תנועה שקמה לאחר אסון המסוקים ובתחילת שנות ה-2000 היתה כוח משמעותי בהוצאת צה"ל מדרום לבנון. העשייה שלהן היתה ברורה ואפקטיבית, באופן שנשים עושות שלום וקואליציית נשים בשחור מנסות לשחזר כיום ללא הצלחה. אמנם יש פער גדול בין הציוצים המקריים של סלע וחברותיה לבין התנועה ההיסטורית, כמו סיבת המאבק, דרכי הפעולה (הפגנות ענק ולובי פוליטי – לעומת פוסטים וציוצים) ועוד – אבל התגובה שהן מעוררות דומה. שוב אנחנו נתקלים בנשים אמיצות שמדברות בשיח פוליטי גברי שאינו התחום המובן מאליו עבורן. את התגובה שהן מעוררות אפשר לסכם במשפט: "סליחה, אבל מה זה עניינך?"
"ארבע סמרטוטות"
"מה שרותם סלע עשתה הוא מעשה אמיץ ונועז בצורה חסרת תקדים. האמירה שלה היתה צלולה וקשה אולי דווקא בגלל שהיא לא מסתובבת בתוך הברנז'ה הפוליטית והעיתונאית ולכן היא לא נשחקה כמו כולם", אומרת יו"ר האופוזיציה וחברת הכנסת שלי יחימוביץ'. "צריך לזכור שסלע היא גם מעצמה עסקית ואני לא יכולה להעלות על דעתי מנכ"ל חברה מצליחה או בעל חברה שיעיז לעשות מעשה כה נועז נגד הזרם ולקחת סיכון שהוא גם כלכלי. בגלל שהיא טאלנט אהוב אז כשהיא אומרת דבר כזה זה לא נבלע בבליל של השיח הפוליטי – אלא מהדהד יותר, גם בגלל ההפתעה שבדברים ומי שעומדת מאחוריהם. היא קיבלה גיבוי מגל גדות, שלאורך זמן ובהתמדה מהווה אושייה מוסרית פמיניסטית חזקה ביותר וגם היא לא נותנת לכוכבות שלה למהול ולנחמד אותה ושומרת כל הזמן על קול חזק וצלול".
את רואה קו מקשר בינן לבין תנועות נשים כמו ארבע אמהות?
"אצלי בתוכנית היה פתחון פה ראשון לארבע אמהות, ואני יכולה להגיד שיש פה עמדת חולשה אבל גם עמדת כוח של נשים שבאות ומשמיעות קול במקום שאף אחד לא חשב שהן יפתחו בכלל את הפה. הנסיונות לגמד את ארבע אמהות בהתחלה היו בראשית הדרך זלזלניים ומינוריים, כי היתה תחושה שיהיה קל להעלים אותן, אבל אחר כך הן הפכו למטרד ואח"כ לאיום ממשי על הקונצנזוס. שמואל זכאי עמד מול החיילים שלו ואמר – 'אל תתחייסו לארבע סמרטוטות ולשלי סמרטוטוביץ ולכרמלה מנשה שעובדת קשה'. הוא זיהה כאן סוג של כוח שמבחינתו כמפקד באופן אותנטי הפריע לו. אנחנו באמצע המהפכה הפמיניסטית, שלא הושלמה, וקול נשי חזק וברור בתחומים שבד"כ שמור לגברים מעצבן, טורד מנוחה, מפתיע ולכן משפיע".
אורנה שמעוני, פעילה מרכזית בתנועת "ארבע אמהות" חושבת ש"נשים רבות קיבלו מהמחאה שלנו כוח והרבה תנופה. הן למדו מאיתנו את הכלים שהבאנו לראשונה למחאה העממית: את ההבנה שהתקשורת תביא את הקול שלנו, את הגימיקים כמו הצעדה, מסעות אופנים והפורומים הבלתי פורמליים. הכל נעשה אצלנו בפעם הראשונה. גם 'נשים עושות שלום', שרשומות בה 50 אלף נשים ושאני חלק מהן, עושות דברים אטרקטיביים אבל התקשורת לא מסקרת אותן".
שלי יחימוביץ': "האמירה של סלע היתה צלולה וקשה אולי דווקא בגלל שהיא לא מסתובבת בתוך הברנז'ה הפוליטית והעיתונאית ולכן לא נשחקה כמו כולם"
למרות ההתקוממות האחרונה של נשים מפורסמות ומצליחות ברשת, שמעוני חושבת ש"אנחנו לא מספיק מנצלות את הכוח שלנו. לא בחרתי להיות אישה או אם שכולה, אבל בחרתי את עמדותיי ואני ממשיכה להציג אותן בכל דרך".
חיים הר-זהב, עיתונאי, ראיין לאחרונה עבור ספרו על מלחמת לבנון חלק ממובילות תנועת ארבע אימהות. באחת השיחות הוא שאל את ברוריה שרון מקיבוץ אשדות יעקב, למה נדמה שהממסד מנסה להשכיח את התקופה של המלחמה בדרום לבנון, ולמה היא לא חלק מהנרטיב הישראלי. ״למה זה לא בנרטיב?", ענתה לו, "כי היציאה מלבנון הייתה הפעם הראשונה שבה הנקבות באו לזכרים הכי זכרים שיש, לגנרלים, ואמרו לזכרים האלה: ׳אתם עושים שטויות, אתם טועים, ואתם תפסיקו עם זה מיד׳ – והתברר לכולם שהן צדקו לגמרי. הזכרים פשוט לא מסוגלים להכיל את זה״.
"שינוים לא מתחוללים בלי שנשים נשכבות על הגדר"
"למען הדיוק ההיסטורי, ארבע אמהות הגיעו בנקודת זמן היסטורית שבה גם הגנרלים היו בשלים ליציאה מלבנון", אומרת פרופ' הנרייט דהאן כלב, מייסדת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון. " אם לפני כן שכול היה טאבו – ארבע אמהות החליטו להפוך את השכול למכשיר לחץ פוליטי. ארבעה גברים לא היו מצליחים להרים מאבק עם פוטנציאל עצום כמו שלהם. המאבק שלהן הצליח מכיוון שהאג'נדה שלהן הייתה מאוד ממוקדת".
"שינוים לא מתחוללים בלי שנשים נשכבות על הגדר", מוסיפה פרופ' דהאן. "ויקי קנפו נשכבה על הגדר ושילמה מחיר. האם מצבה האישי והכלכלי טוב יותר אחרי שהיא יצאה לדרך? לא, אבל היא רשמה פרק במאבק הנשים. היא הצליחה לעשות שינוי באופן מסוים".
לדבריה, השינוי יבוא מהשטח ולא מארגוני נשים ומתנועות פמיניסטיות: "הן לכל היותר יוכלו לשנות חקיקה. לא למנוע בעיה. למדנו את הלקח שאי אפשר לתלות תקווה לשינוי בארגונים. מה שקורה בפמיניזם כיום הוא די מאכזב. אנחנו לא רואים פה מהפכה, אני לא רואה את המשטר מתמוטט בגלל ש-5,000 נשים יצאו עם #metoo. ועדיין, אי אפשר להגיד ששום דבר לא קרה. העובדה למשל שנשים אומרות גם אני הוטרדתי לא הייתה יכולה לקרות בסוף המאה ה-20. צריך שתהיה הבשלה, ומבחינה זו האווירה הבשילה".
"עצם זה שזה אמיץ – זה פסיכי"
"אבל היום מסתבר, שגם לומר שהערבים הם חלק ממדינת ישראל זה אומץ. יותר מזה. גם לומר שמותר לומר את זה – שזה בערך תוכן הציוצים של שלומית מלכה ומירי מסיקה – נחשב היום לאומץ. אולי גם לומר שמותר לומר שמותר לומר יהפוך להיות מעשה אמיץ בטירוף. זה לא שה"סלביות" לא יצאו גדולות. הן יצאו. וכל הכבוד להן והכל. אבל הרעש מסביב לזה דיכא אותי עד עפר – גם ה"עליהום" וגם ההתפעמות של השמאל. שני הדברים. כי אני לא יכולה להאמין שמשפטים שמבטאים את מה שעד לא מזמן נחשב כמעט לקונצנזוס, יכולים לעורר מהומה כזו. עד כדי כך שראש הממשלה עונה לרותם סלע והבן היקיר לו קורא להחרים את מירי מסיקה.
דניאלה לונדון דקל מעריכה את דברי סלע אבל מצננת את ההתלהבות של יחימוביץ' ואחרות. מבחינתה אין פה מחאה אמיתית אלא עדות עצובה למה שנחשב אמיץ בישראל של היום. "עצם זה שהדברים הכל כך באנליים והגיוניים שהשמיעו הנשים המצוינות הללו יכולים בכלל להיחשב למאבק חברתי זה פסיכי. כי הסטוריז או הציוצים שלהן, אם אני מתייחסת רק לרמת התוכן, הם מלאי כוונות טובות, אבל בואי. לומר שמדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, שהערבים הם בני אדם ושזה לא יפה לסתום פיות? מה כל כך מפעים ואמיץ פה?
דניאלה לונדון דקל: "אני חושבת שאם הציוצים האלה נחשבים היום לאומץ – והם נחשבים – זה פשוט נורא ואיום"
"עשרות אלפי נשים מהשמאל משמיעות ללא הרף מסר של שוויון בצורה הרבה יותר אמיצה וחד משמעית. ובנוסף הן מפגינות, צועדות בלבן, צועדות בשחור, עומדות בצמתים, נלחמות בערכאות משפטיות, מזיעות, מפסידות ימי עבודה וכסף, על מנת לקדם יוזמות לקירוב לבבות ולמחיקת הקלון הנורא של חוק הלאום. הן פועלות בשטח. לא מעלות סטורי או מצייצות בטוויטר.
"אני חושבת שאם הציוצים האלה נחשבים היום לאומץ – והם נחשבים, כי עובדה שלא הצטרפו מיד אל הנשים הללו כל ה"סלבים" וה"סלביות" שהתברכנו בהם – זה פשוט נורא ואיום. זו תמונה עגומה מאוד על היכולת של אנשים הנמצאים בתודעה הציבורית על תקן בידור, קישוט או אסקפיזם לומר את דעתם. אבל אם זו מחאה חברתית – אוי ואבוי לנו".