“החלטנו להפסיק לשתוק, לא להיות שקופות", הן אמרו לנו לפני שמונה וחצי שנים. חמש נשים חזקות משולי החברה שהחליטו לעשות מעשה, שהבינו שלחוד הן יכולות להמשיך להיאבק אבל ביחד הן כוח – כוח נגד המדיניות ששללה מהן את הזכות לקורת גג.
במאי 2014, לאחר שבתוכנית "המערכת" שודר סרטו של דורון צברי, "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי", הן מצאו זו את זו בפייסבוק. בהתחלה שפכו קצת תסכול, אחר כך החליטו לעשות מעשה: הצטרפו לארגון "צוות דיור ציבורי", והקימו את הסניף הבאר-שבעי.
עדן יעקב הייתה אז בת 32, בהריון השישי לה, ובפלישה החמישית שלה לדירה. חגית סיגאווי הייתה בת 34, בהריון חמישי, המתינה לדיור ציבורי ובינתיים היתה זכאית לסיוע בשכר דירה. איריס אוחיון בת ה-45 התגוררה עם בעלה וחמשת ילדיה בדירה שלא היתה מחוברת לחשמל. דנה דדון, בת 32, קיבלה דירה לא מותאמת לצרכים של משפחתה. כשלא הסכימה לעבור, קבעו שהיא סרבנית וקיצצו בסיוע לשכר דירה. שלי מרגי, בת 31, גרה עם שני ילדיה בדירה שלא מתאימה למגורים.
הן יצאו להפגנות, הניפו שלטים מול קריית הממשלה בעיר, אחר כך התראיינו לכלי תקשורת. ביקשו לעצור את חיסול הדיור הציבורי, את מכירת הדירות בשוק החופשי, לקצר את זמני ההמתנה לדיור ציבורי, ולהגמיש את הקריטריונים שהוקשחו בשנים האחרונות ולאלץ את החברות המשכנות לטפל בדירות הדיור הציבורי, שרבות מהן סובלות מהזנחה פושעת. הן יצאו נגד המדיניות המוצהרת של משרד השיכון – הענקת סיוע בשכר דירה על חשבון זכאות לדיור ציבורי. והן ביקשו לעצמן מזור.
עכשיו, שמונה וחצי שנים אחרי, ביקשנו לבדוק מה קרה עם יעקב, סיגאווי, מרגי, אוחיון ודדון. דיברנו עם כולן, מלבד דדון שאותה לא הצלחנו לתפוס. יש מי שהצליחה יותר ומי שקצת פחות, אבל דבר אחד ברור לכולן: בלי המאבק הן היו נשארות באותה נקודה. בלי להפעיל את התקשורת, לצאת לרחובות, להתקשר פעם אחר פעם לפוליטיקאים, לעלות לוועדות בכנסת, לדרוש את שמגיע להן עד שמישהו ישמע – זה לא היה קורה. הן לא היו פועלות אחרת, עבורן זו היתה הדרך היחידה להבטיח לילדיהן עתיד טוב יותר.
"במקום לצאת ממעגל העוני, המדינה מעודדת אותנו לא לעבוד כלל"
עדן יעקב, בת 41, אם לשישה, גרה בדיור ציבורי באשדוד, עובדת במשרה מלאה
"יש לי בית. שבע שנים חיכיתי לו ונאבקתי בשבילו – והוא הגיע", היא אומרת. "הייתי צריכה לעשות הרבה רעש כדי שזה יקרה".
ב-2014 סיפרה לנו יעקב כי היא ובעלה נאלצו לפלוש לחמש דירות, משום שהסיוע בשכר הדירה – 350 שקל – לא הספיק להם. היא סיפרה איך הזוגיות התפרקה, איך מצבה הנפשי הלך והידרדר. "הדיור הציבורי חיסל את החיים שלי", אמרה לנו אז. "הוא פירק לי את המשפחה ואת הבית. יכלו לתת לנו פוש, דחיפה ראשונית, והיום אולי לא הייתי גרושה".
רק לאחר המאבק קיבלה דירה בדיור ציבורי באר שבע, אבל הבעיות לא נגמרו. "אז אחת הילדות הקטנות אובחנה עם ODD, הפרעה התנהגותית התנגדותית", מספרת יעקב, "בגלל שבבאר שבע אין מערך לימודים מתאים לילדים עם ההפרעה, ביקשתי לעבור לעיר אחרת. הגשתי טפסים ומשרד השיכון דחו את הבקשה, אמרו שאין לילדה בעיה רפואית. חשבתי שאני לא קוראת טוב. ערערתי, המתנתי כמעט שנה ואז פניתי ליובל פרנקל ז"ל, שהיה אז מנכ"ל עמיגור. הוא עזר לי. בזכותו קיבלתי דירה באשדוד, שאני משלמת עליה 285 שקל בחודש.
"המסקנה שלי שצריכים אנשים טובים בדרך. אז היה למי לפנות אבל מאז שהוא נפטר, לאף אחד במערכת כבר לא אכפת. לפני כמה חודשים מצאתי עבודה בבית ספר לנהיגה קשת באשדוד. הבוס שלי הוא אדם מדהים, לא יודעת מי עוד היה מכיל את החבילה שלי: חד הורית עם שישה ילדים, חלקם עם לקויות שונות.
"13 שנים לא עבדתי אבל מאז שעברתי לסביבה עם אנשים ברמה, את שואפת לזה, את רוצה לתת את זה לילדים שלך. לפני שהתחלתי לעבוד עשיתי רישיון נהיגה. עכשיו גם יש לי רכב.
13 שנים לא עבדתי אבל מאז שעברתי לסביבה עם אנשים ברמה, את שואפת לזה, את רוצה לתת את זה לילדים שלך
"לפעמים אני חושבת על איפה הייתי אז, כשיצאה הכתבה שלכם ועל איפה אני היום: יש לי קורת גג, מקום בטוח לילדים ולי, מקום להניח את הראש, משהו אחד שאני לא צריכה לדאוג לגביו.
"איך זה קרה? לא ויתרתי והם הבינו שאני לא אוותר. שאני אמשיך לעשות רעש. אנחנו עדיין בועטות ונבעט כמה שצריך.
"עכשיו צריך לפתור את החוק שאומר שאם המשכורת שלי תהיה גבוהה, יקחו לי את המזונות של הילדים. למה? אני רוצה להתקדם, להרוויח, לצאת ממעגל העוני אבל במקום לעודד אימהות לצאת לעבוד, המדינה מעודדת אותנו לעבוד או בשחור או לא לעבוד בכלל.
"אני ההוכחה שאסור למדינה לחסל את הדיור הציבורי, שצריך לרכוש עוד דירות. סיוע מלא בשכר דירה עומד על 4,100 שקל אבל באזור שבו אני גרה לא תמצאי דירה בפחות מ-6,000 שקל. מאיפה הם יביאו את ההפרש?"
"בכל מקום הייתי צריכה להילחם על הקול שלי"
אמה (איריס) אוחיון, אמא לחמישה, סבתא לשלושה, מתגוררת בדיור ציבורי
"יצאתי מהפעילות החברתית", אומרת היום איריס, שבינתיים שינתה את שמה לאמה אוחיון, במטרה להשאיר את העבר מאחוריה. "כלום לא השתנה מאז, נשארתי באותו מקום. אני רואה בפייסבוק שהבנות האחרות עברו דירות, אבל אין לי קשר עם אף אחת. התנתקתי. היו תסכולים, כעסים, באותה תקופה הייתי גם במאבק על הקמת ועד במקום העבודה שלי ושילמתי עליו מחיר: אחרי שהצלחנו להקים ארגון, נאלצתי לעזוב. נלחמתי במקביל בכמה חזיתות בגלל הרצון שלי לשנות משהו בחיים, עד שלא עמדתי בלחץ. בכל מקום הייתי צריכה להילחם על הקול שלי. לא כזה הצלחתי".
הייתן כל כך אופטימיות כשנפגשנו אז בבאר שבע.
"תחילת המאבק היתה תקופה אדירה, השיח על הדיור הציבורי הגיע למצב שכמעט כל יום יש כתבה, אבל מאז היו כמה בחירות וכמה ממשלות ולא היה שום שינוי. אני לא שומעת אפילו שמדברים על זה. הפורום התפרק כמעט לגמרי, לא השתנה כלום. מדברים היום הרבה על שכירות ארוכת טווח – זאת אותה גברת בשינוי אדרת, אותו חרטוט בשם אחר. דיור ציבורי זה שקר, עשרות אלפים ממתינים לו, במקום זה מקבלים סיוע בשכר דירה.
"כל עניין הנדל"ן, העלייה הזאת במחירים, לא היה קורה אם היה כאן דיור ציבורי. בפרויקטים החדשים היו בונים דיור ציבורי, היה מאגר של דירות, הכמות הזו היתה מאפשרת ל-20 אחוז מהאוכלוסיה שלא יכולים להתרומם ולקנות בית, וזה היה עוצר את העלייה".
את עדיין דיירת דיור ציבורי?
"אני עדיין באותו בית, דירת עמידר במצב גרוע, החשמל עדיין לא מחובר, משלמת 2,500 שקל בחודש שכירות, בעלי נכה ולא עובד יותר, ואנחנו מנסים לקנות את הבית שאנחנו גרים בו, אבל עמידר לא מפסיקים לעשות בעיות. המוטיבציה לצאת למאבק אז היתה לתת לילדים שלי הזדמנות, כי הסיכוי שלהם לקנות לקנות בית שואף לאפס. יש זוגות צעירים שההורים עוזרים להם, אני בטוח לא אוכל".
כאז כן היום, אוחיון, בינתיים כבר סבתא לשלושה ועובדת בביטוח לאומי, מסרבת לצאת חלשה או מוחלשת מול המצב. "אני לא הטייפ קאסט של דיור ציבורי. הילדים שלי מחונכים, היו לוחמים ועשו שנת שירות לטובת החברה, יש לי שכל, הסיפור שלי לא תואם את מה שביבי שיווק למדינה אז, על האנשים העניים האלה שמקבלים ולא עושים כלום. על זה נלחמתי.
"אבל כמה שנתנו, זה לא זיכה אותנו בזכות לחיות בצורה מכובדת. המאבק היה ועודנו צודק, הצער הגדול הוא שלא הצלחנו להיכנס לתודעה של האנשים, של האזרחים, לשנות את החשיבה על הדיור הציבורי ועל התושבים שלו. אם היינו מצליחים – המקום הזה היה משגשג. הכי חשוב לכל בנאדם שהוא חוזר בערב לאותו מקום ולאותה קורת גג והוא לא צריך לדאוג כל הזמן, כי יפנו אותו או יעלו שכירות. זה הבסיס למשפחה. את זה לא השגנו".
"הצער הגדול הוא שלא הצלחנו להיכנס לתודעה של האנשים, של האזרחים, לשנות את החשיבה על הדיור הציבורי ועל התושבים שלו"
את רואה טעם במאבקים חברתיים?
"זה מאוד מורכב. יש חלק שמרגיש שחייבים להילחם ולא משנה מה, ויש חלק שאומר – אם ההפרד ומשול תמיד מנצח, אין לי כוח להיות חלק מהחוק הזה. היינו קבוצה של נשים שכל אחת באה עם מטען של כמה טונות, כל אחת בפני עצמה וכולנו יחד, כמו חבית של חומר נפץ. התחלנו יחד את המלחמה אבל יש מחיר לחשיפה, לאחריות, יש אגו, היה נוח למימסד שהתפוררנו. הם ניצחו. את תופסת אמא עם מטרה והיא לטובת הילדים שלה – את לא יכולה לעצור אותה, והייתי שם במאה אחוז. אבל במלחמה יש פצועים. בסופו של דבר זו מלחמת הישרדות כל החיים".
"השכונה לא טובה, הבניין ישן – אבל יש לי קורת גג"
חגית סיגאווי, בת 44, אם לחמישה, מתגוררת בדיור ציבורי באופקים
"אחרי שש שנים של מאבק קיבלתי דירה, אני מאוד מרוצה ממה שקיבלתי", אומרת סיגאווי. "אמנם השכונה לא טובה, הבניין מאוד ישן ויש בו נרקומנים שלפעמים נרדמים עם הסיגריה דולקת ועושים שריפות – אבל יש לי קורת גג".
ב-2014, כששוחחנו עם סיגאווי היא סיפרה שהתגוררה בסוכה. "לא יכולנו לשלם שכירות, אז זרקו אותנו מהדירה", הסבירה. אחר כך מצאה דירה בשכירות חודשית בגובה הסיוע – 1,600 שקל. שני חדרים, 50 מ"ר.
"כמה עברנו מאז", היא אומרת. "חיינו על 2,700 שקל: 2,000 שקל מזונות ועוד 700 שקל השלמת הכנסה. לפי החוק העקום בעלי ואני היינו אמורים לחיות מהבטחת הכנסה כדי להיות זכאים לדיור, אז הוא לא עבד.
"היינו רשומים לדיור ציבורי בבאר שבע, התחלתי מספר 34 ואחרי שנתיים הגעתי למספר 78. פניתי ליובל פרנקל. אמרתי לו שאני מוכנה לגור במצפה רמון, באופקים, רק תנו לי דירה. הוא אישר לי העברה לאופקים ותוך חודש כבר הגעתי למקום ראשון בתור. בהתחלה קיבלתי דירה בקומה רביעית, אבל היה לי קשה בגלל שאחת הילדות היא אפילפסית. אז כתבתי מכתב ואישרו לנו לקבל דירה בקומה נמוכה".
למרות שנראה היה שהגיעה לנחלה, הצרות המשיכו לתקוף את סיגאווי. בעיות בתוך המשפחה שכאן לא המקום לתאר אותן. "שלוש שנים הייתי בדיכאון קשה וחרדות, לא יצאתי מהבית, ניתקתי קשר עם כולם, הייתי על כדורים. לפני כמה חודשים עדן יצרה איתי קשר, סיפרה שהיא עצמאית, היא נתנה לי כוחות, אני לאט לאט חוזרת לעצמי. לפני חודש אפילו הוצאתי רישיון נהיגה ואני מקווה למצוא עבודה שתתאים לי.
"היום אני משלמת 200 שקל לדירה. כשבעלי לא היה בבית הגדילו לי את הסכום ל-1,800 שקל. אפילו בשוק החופשי לא משלמים פה 1,800 שקל לדירה. אז עכשיו יש לי חוב ויש הליך, כי לא יכולתי לשלם.
"כרגע שלושה מהילדים שלי לא בבית, שתיים איתי. הגדולה מחכה לגיוס ואני כבר אומרת לה שאחר כך היא לא יכולה לחזור לפה, שתבנה את החיים שלה רחוק מכאן".
איך היתה ההתנהלות שלך מול משרד השיכון מאז?
"אני לא פונה אליהם. בכל פעם שפונים לגבי שיפוץ או החלפה בדירה יש להם את אותו משפט – אין תקציב. בעלי שיפוצניק והוא דואג שהדירה תהיה בסדר, אחרת היא היתה נופלת עלינו כבר מזמן. פעם היינו יכולים לעזור לאנשים, היום אין עם מי לדבר, לא בעמיגור, לא בעמידר ולא באוצר".
"כשבעלי לא היה בבית הגדילו לי את השכירות ל-1,800 שקל. אפילו בשוק החופשי לא משלמים פה 1,800 שקל לדירה. אז עכשיו יש לי חוב ויש הליך"
מה צריך לקרות?
"יש בנייה מטורפת בארץ, אבל הדיור הציבורי לא מופיע שם. אנחנו לא מבקשים שייבנו במיוחד בניינים לדיור ציבורי אבל שייחייבו קבלנים להקצות בין 1.5-5 אחוז מהדירות לדיור ציבורי. בינתיים המדינה מעדיפה להוציא זכאים לשוק החופשי ולחסל את הדיור הציבורי".
"עצוב להגיד אבל זו המדינה שלנו – רק מאבקים עוזרים"
שלי מרגי, אמא לארבעה, גרה בדיור ציבורי בבאר שבע
במאי 2014 סיפרה לנו מרגי על החיים בדיור ציבורי "מים מחלחלים מהתקרה, החלון כבר נשבר, התקרה מלאה פטריות. בקיץ חום אימים, יש ריח של ביוב, החלונות קטנים. ביקשתי להגדיל חלונות – לא. לזפת את הגג – לקח חצי שנה. לרסס – לא עושים. לטפל ברטיבות – שלחו מישהו אחרי שהתקרה כמעט התפרקה. מזלזלים בך, עוקצים אותך, ומסבירים לך כל פעם רק דבר אחד: 'אם את רוצה בית יותר גדול – תעשי עוד ילד'. ככה עמידר מעודדים ילודה".
לפני שנה קיבלה את הדירה. שלושה וחצי חדרים. עד אז התגוררו שש נפשות בדירת 48 מ"ר. "בתת תנאים, צפיפות נוראית", היא אומרת. "שלחתי את שתי הילדות הגדולות לגור עם הסבתא. ביום המשפחה הילדים הקטנים ציירו את המשפחה בלי האחיות הגדולות, נשברתי".
במשך שנים נאבקה להחליף את הדירה. "מאבק קשה מנשוא, בירוקרטיה משפילה", היא אומרת. "הילדים סבלו כי אמא שלהם לא היתה פנויה עבורם. העיניים שלי היו רק בלהביא להם ארבע קירות. ראיתי רק את זה. כל היום עם הניירות, עם טלפונים לפוליטיקאים, מפוצצת אותם בטלפונים, נוסעת לכל מקום. עצוב להגיד, אבל זו המדינה שלנו – רק מאבקים עוזרים".
היא הפכה לחברה בפורום הדיור הציבורי. "נלחמו על הזכות לדיור ללא מעצורים. באתי מכל הכיוונים, הגעתי לוועדות בכנסת. בוועדה האחרונה בכיתי וזעקתי מדם לבי. שבוע אחר כך קיבלתי אישור לבית. בשנה שעברה נכנסו לדירה. "הדבר הראשון שעשיתי הוא מסיבת פיג'מות לילדים. מה שהם רצו ולא יכלו לעשות בבית הקודם".
עכשיו היא לומדת לתואר ראשון במדיניות ציבורית באוניברסיטה הפתוחה וחולמת להיות חברת כנסת. "מי בכלל חשב שאתחיל תואר", היא אומרת ומספרת כי במצגת שעשתה על נושא הדיור הציבורי קיבלה את הציון מאה. "הכל התחיל במאבק. כל המכות שחטפתי בדרך, זה מה שמחשל. זה מחשל ומביא אותך לידע וידע זה כוח. חשוב לי שאנשים יבינו שלנו, האזרחים, יש כוח גדול כשאנחנו מתאגדים. והכי חשוב להגיע עד למקבלי ההחלטות, להפוך ממספר בתור הממתינים לבן אדם, לא להיות שקופים".
"מי בכלל חשב שאתחיל תואר ראשון? הכל התחיל במאבק. כל המכות שחטפתי בדרך, זה מה שמחשל"
לדבריה הממשלה הנוכחית היא הגרועה ביותר לדיור הציבורי. "למה? כי חיסלו אותו לגמרי. היום לא סופרים אותנו בכלל. הדלתות סגורות בפנינו, אין עם מי לדבר, אין וועדות חריגים, מקשים את הקריטריונים, זורקים את כולם לסיוע בשכר דירה. זה לא פתרון אמיתי, הסיוע שלהם לא מספיק לשכור דירה בשוק החופשי היום עם המחירים הגבוהים. במקום כסף, שיגדילו את מלאי הדירות. בגלל המדיניות של הממשלה, האוכלוסייה המוחלשת ממשיכה להיפגע ואי השוויון הכלכלי רק מחריף. זה כשל מוסרי וחברתי. חברה מוסרית צריכה לספק מענה הולם וראוי לדיור ציבורי. לשפר את שוויון ההזדמנויות, לשבור את מעגל העוני".