איור: אסנת פייטלסון
"מה הכי קשה כאן?" שואלת ברכה יאשמבט אינגדאו ומעבירה את המיקרופון לחבורת הנערים שיושבים ומבטיהם נעוצים ברצפה. הם שותקים שעה ארוכה.
"זה שיש לך שאיפות", אומר לבסוף ד', בן 15 וחצי, "ובגלל שנכנסת לבית סוהר הן לא יקרו יותר. לא יקבלו אותך. למרות שישבת ושילמת את המחיר – כבר לא יוותרו לך".
הם לובשים חולצות כפתורים בצבע תכלת, ג'ינס, נעלי ספורט, רובם עם כיפות. היו יכולים להיראות כמו חבורת נערים בכיתת בית ספר, כולל הסמל הלבן על החולצות שאומר "ב"ס אופק", אלמלא הראשים המגולחים והשתיקות הארוכות. השקט מספר את הסיפור: זה לא בית ספר אופק אלא בית סוהר אופק, הכלא היחיד לנערים בישראל, שבמובנים מסוימים הוא מתקן כליאה קשה בהרבה מכלא בוגרים.
"הלוואי שאני אגיע כבר לבגירים", זו המשאלה היחידה שא', בן 16, מביע בשיחה, כשאינגדאו שואלת אותו איזה עתיד היה רוצה לראות לעצמו. "פה אתה כל הזמן סגור בתא, כמעט 24 על 7. אחי עבר לשם עכשיו, ואני שומע שיותר טוב. אתה מסתובב חופשי בכלא בגירים, לא יוצא לשעה וישר חוזר לתא כמו כאן. פה שישי-שבת זה אשכרה גיהנום. פעם, בחוץ, השבוע לא זז והייתי מחכה רק לסוף השבוע. כאן אני מחכה שהוא ייגמר".
"אתה לא חולם להשתחרר?" היא שואלת אותו, ו-א' צוחק: "אני לא מחכה לבית. אני מסתכל בקרוב. יש לי הרבה זמן עד הבית. הבגירים יבוא קודם".
"אני הייתי רוצה שיידעו שלא רע פה עד כדי כך", ח', חברו של א' שיושב לידו, לוקח פתאום את המיקרופון לידיו, "יש משפחות שחושבות שהכלא כאן זה כמו בסרטים, באמריקה. גם אני חשבתי, איזה שמועות היו על הבית סוהר הזה. אז לא, שלא ידאגו. זאת אומרת שידאגו לנו, אבל אנחנו לא במקום הכי נורא. מפה גודלים. יש שיורדים מפה, ויש שגודלים".
אין עבירות קלות
קשה אפילו לדמיין, כשרואים כמעט 20 בני נוער שנאספו לחדר התיאטרון בכלא, כמה מסובך לייצר את המפגש הזה. הם כלואים בשלושה אגפים שונים, לפי דרגת ההתקדמות שלהם. כל אגף סגור בשלוש דלתות נפרדות, אף אחת מהן לא נפתחת אם השתיים האחרות לא נעולות. שלושה סוהרים מסתובבים כל הזמן בכל אגף, בערנות שיא, למרות שהנערים יושבים בתוך התאים, שניים-שלושה בתא, וכמעט לא יוצאים. לפני כל מפגש מעבירה מישר אינגדאו, עובדת סוציאלית באופק, רשימה של נערים מהקבוצה שלה, והאגפים השונים מתאמים זאת ביניהם, בודקים אם בשבוע שחלף לא עבר אף נער עבירת משמעת ששלחה אותו להפרדה ואם לא התעורר סכסוך בין שני נערים, שאסור עכשיו להפגישם. גם אחרי שכל זה תואם אינגדאו מסתובבת בעצמה באגפים, אוספת נער ועוד נער מתוך התאים הנעולים, דואגת למנוע מפגשים ואינטראקציות מסוכנות, משכנעת כאלה שעדיין לא התעוררו (בשתיים בצהרים) לצאת מהתא, לעתים לוותר על שעה של טיול או כדורגל, בשביל להיות אתה במפגש.
"כבר לא יוותרו לך". המפגש בשבוע שעבר. צילומים: דוברות שב"ס
"שורשים", הפרויקט שמובילה אינגדאו יחד עם כלאי דרור כחלון, הוא ניסיון שיקומי מיוחד לנערים אסירים ממוצא אתיופי. הרבה התלבטו שם על סגירת הפרויקט לאתיופים בלבד, על הסכנה שתייצר אפליה או קבוצת כוח מבודלת על רקע המוצא, אבל החליטו שבתנאים הקיימים עדיף להשתמש בקבוצה לטובת עצמה במקום לפרק אותה. לאפשר להם להתחזק בעזרת שפה, תקשורת ומודלים לחיקוי, שבאים מתוך הקהילה וקשורים לחיים שלהם מחוץ לכלא.
"התנאים הקיימים" הם מידע נפיץ, שקשה לעכל ולהתמודד אתו. 180 נערים כלואים באופק, בני 18-14, רובם במעצר (שיכול להתארך גם לחודשים רבים), 30 אחוזים מהם שפוטים למאסר. מי שמגיע לאופק מוגדר "אוכלוסיית קיצון", כלומר כאלה שכבר עברו מעונות נעולים, שירות מבחן, מוסדות של חסות הנוער או קהילות טיפוליות של גמילה. כל המוסדות שהוזכרו הם פתרונות אגרסיביים, אולם הם לא הצליחו לשקם את נערי אופק. "הם עוברים כל אפשרות שיקומית לפני שמקבלים החלטה וגוזרים עליהם מאסר", אומרת סגן גונדר ורדה רמות, מפקדת אופק, "אנחנו מקבלים אותם במצב שזו ההזדמנות אחרונה להגיע אליהם ולעשות איזה שיקום. זו אולי ההזדמנות האחרונה שלהם".
אין כמעט עבירות קלות באופק. נערים בגילים האלה לא מסתבכים בצווארון לבן ולא בתאונות דרכים. האסירים ביניהם שפוטים על רצח, הריגה (הגיעו גם קבוצות נערים שהורשעו יחד בהריגה), גניבות חוזרות ונשנות, עבירות מין, חלקן בתוך המשפחה, אלימות קשה – לרוב תחת השפעת אלכוהול.
אם חיכינו לראות אילו פירות יצמחו מאפליה וקיפוח ארוכי שנים, באופק מספקים את התשובה: 40 אחוזים מהעצורים והאסירים הם ערבים, חלקם שב"חים. בשנים קודמות היה מספר גדול של נערים יוצאי חבר המדינות, אבל הוא הלך וקטן בהתמדה ומספרם היום זעיר. במקביל, הלך וגדל שיעור בני הנוער ממוצא אתיופי, והוא עומד היום על הנתון הלא-ייאמן של כמעט 30 אחוזים מהאסירים – כשמקרב האוכלוסייה שמחוץ לכלא הם משהו כמו שני אחוזים. למרות הנסיונות לערבב את הקבוצות השונות בין האגפים, בנתונים כאלה אי אפשר למנוע היווצרות של קבוצות כוח שיעשו הכל כדי להגן על חבריהן.
"לא רוצים לראות אותך. את מבינה את ההרגשה הזאת?"
הכלא מתנהל בשגרה מתוחה. מצד אחד הוא פועל כגוף כמעט עצמאי בשב"ס, עם צוות מיוחד לטיפול בנוער וחשיבה טיפולית, כולל בית ספר שנמצא בתוכו. נעשים שם נסיונות שיקום מגוונים, דוגמת פרויקט "שורשים", מתוך הבנה שזו אולי ההזדמנות האחרונה לתקן. מצד שני, אלה בני נוער, חלקם סוערים במיוחד, שמרגישים שכמעט אין להם מה להפסיד, ויכולים להתלקח על כל דבר קטן. אין שם תאים פתוחים ואסירים שמשוטטים ביניהם, כמו אצל הבוגרים. בשניים מהאגפים האסירים גם לא אוכלים בחדר האוכל, אלא יוצאים, כל תא בתורו, לוקחים ארוחה, וחוזרים לאכול אותה בפנים. בכל אחד מהאגפים יש תאי הפרדה. ביום הביקור היו שם כמה שובתי רעב.
אם נדמה ששמענו את הגרוע מכל, אז רק עוד נתון אחד: אחרי 13 שנים שהכלא פועל ניתן לסכם ששיעור האסירים והעצורים שיחזרו, אליו או לכלא בוגרים, עומד על 70 אחוזים.
לנצל את הלכידות
"כשגמרתי ללמוד לא רציתי שיכוונו אותי לעבודה עם הקהילה שלי בלבד", אומרת אינגדאו, בת 34, שגויסה לשב"ס מיד כשסיימה את התואר הראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. היא ילידת גונדר, הגיעה בגיל ארבע לישראל במבצע משה, בהתחלה למרכז קליטה בקרית ארבע ואז השתקעה משפחתה ברמלה. היום היא גרה בתל אביב, אבל רוב ימיה עוברים בתוך הכלא שנמצא בלב-לבו המבוצר של מתחם רימונים בשרון. הדילמה של אינטגרציה מול בידול תרבותי מלווה אותה מהיום הראשון בתפקיד.
"אני באה מקהילה עם מצב סוציו-אקונומי נמוך", היא אומרת, "בעיר שלי כמעט כולם מטופלים ברווחה. היתה לי כוונה לעבוד עם נוער עברייני, לכן התגייסתי, ואז אני מגיעה לכאן וחוטפת הלם מכמות הנערים האתיופים שנמצאים פה. היתה לי דילמה: מצד אחד אני באה כאשת מקצוע, רוצה להתמקצע ולעבוד עם כל האוכלוסיות, מצד שני לא יכולתי להתעלם מהנערים מהעדה. בשנתיים הראשונות הדילמה לא נפתרה מעצמה, היה מאבק בתוכי. עולות השאלות של למה יש כאן כמות גדולה כל כך של נערים שלנו, זה מקום לא פשוט מבחינתי להעביר ביקורת, את גם לא יודעת תמיד על מי. על העדה? על הממסד? אבל להתעלם לא יכולתי, ושוב ושוב עלו פניות, מהם, לעשות משהו ביחד, משהו שקשור אלינו, לדבר על הבית. ראיתי כמה הם מחפשים שייכות".
"לא יכולתי להתעלם מהנערים מהעדה". מישר ברכה יאשמבט אינגדאו
"זו היתה השאלה ראשונה שלי כשראיתי את הכמויות האלה", אומר כלאי כחלון, "איך זה יכול להיות שמגיעים לכאן כל כך הרבה נערים מאוכלוסייה כל כך קטנה? אז נכון, יש בהרבה אוכלוסיות מקרים של עבירות ופשע ונשירה מלימודים, אבל פה הם מגיעים עם עבירות פליליות קשות, ואתה חייב לשאול את עצמך אם יש כאן מקרה מיוחד של אפליה. הדבר הכי משמעותי זה התחושות שהם מסתובבים איתן – תחושות קיפוח מאוד מאוד קשות.
"תמיד יש בעיה בעליה ובהגירה, אבל כשהזמן עובר והדורות מתחלפים העולים נהיים דומים, משתלבים. להם יש את הקטע של הצבע, שתמיד מבדל אותם. אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו בתור חברה ולהודות בכנות אם אנחנו מקבלים אותם כמו שהם או מנציחים את תחושת השונות, את הבולטות הזאת, שהיא גם ויזואלית, ויכולה להיות בלתי נסבלת עבור נערים".
רב כלאי אביטל וייץ אחראית על כל תחום העבודה הסוציאלית בכלא, וגם היא מתארת תקופה ארוכה של תהיות. "ניסינו לחשוב מה ההסבר", היא אומרת, "הבנו שהקהילה מודעת לזה, שמדברים על הבעיה, מנסים לטפל בה גם בחוץ, ושאנחנו צריכים לתת מענה שיתאים, אבל בלי לבדל. נהיתה אצלם התאגדות קבוצתית למוקד כוח מאוד משמעותי. אם נגיד נער מתלונן שלא הסכימו לאשר לו ביקור כי הוא אתיופי, החבר שלו יתחבר אליו והם יעשו בלגן יחד – יקללו, דפיקות על הדלת. את הלכידות הזאת חייבים לנצל לטובתם".
"הדבר הראשון שהבנתי היה שצריך לפתור את בעיית האלימות בבית הסוהר", אומרת אינגדאו, "הגיע גל של נערים אתיופים עם עבירות מאוד חמורות. היינו צריכים לעשות התערבות מעמיקה בתוך האגפים כדי לקחת את ההתאגדות שלהם להגן זה על זה, שהתבטאה גם באלימות ובעבירות משמעת – למקום חיובי. עשיתי מחקר בפנים ובחוץ. בשיחות אתם הבנתי שאין להם בעצמם מודל לחיקוי. הם תלושים, לא מחוברים לבית, אחרי שחיו שנים במסגרות, לא מחוברים לשום מקום".
אתה חי עם מבטים של אנשים
רוב בני הנוער שמגיעים למפגש הם ילידי הארץ. המעטים שנולדו באתיופיה חיו עד העלייה במחנות באדיס אבבה, חוויה קשה בעצמה, שאינה מדוברת מספיק בעדה. המפגשים מתנהלים בעברית, ועד מהרה מתברר שכמעט אף אחד מהם לא מדבר אמהרית. הניתוק שלהם משתי התרבויות, ובעצם מהעולם החיצון, כמעט מוחלט. כששואלים אותם למשל על אפשרות של גיוס לצבא, הם לא מבינים את השאלה. הם מניחים שהעבר הפלילי ימנע מהם גיוס, אבל עוד הרבה לפני השאלה החוקית – זה רחוק מרחק אדיר מחייהם. "אנחנו מחוברים לישראל בדרך שלנו", אומר ח'.
כשאינגדאו התחילה להיחשף לסוג התרבות שעשויה לעניין אותם, היא היתה צריכה לעשות בעצמה קורס מזורז במוסיקה שחורה. אבל הדבר הקשה הוא ההבנה שלמרות התדמית, רבים מהם לא נחשפו אפילו לתרבות השוליים הזאת, אלא חיו בתוך ואקום, שהכלא קטע.
הקבוצה שראיתי לפני שבוע היא השלישית שעוברת את התהליך, וזו הפעם הראשונה ששב"ס מכניס עיתונאי למקום הרגיש הזה. בין המתנדבים שהגיעו לפגוש את הקבוצה היו להקת "קפה שחור חזק", מיכה פרידמן (אחד הפעילים המשמעותיים בעליית יהודי אתיופיה לארץ), הרב הדנה (רב אורתודוכסי אתיופי), ספורטאים בני העדה ולמפגש הסיום של הקבוצה הראשונה הגיעה להקת "הדג נחש". כוכבת המחזור הנוכחי היא הזמרת רודי ביינסין, שהשתתפה ב"דה וויס" ומגיעה פעם אחר פעם בהתנדבות לעשות אתם תרפיה במוסיקה.
מימין לשמאל: סגן גונדר ורדה רמות, כלאי דרור כחלון ורב כלאי אביטל וייץ
"קשה להם מאוד להיפתח ולגעת בעצמם", אומרת אינגדאו, "זו קבוצה גדולה, שקשה לעשות בה תהליך טיפולי, והם מאוד מאוד סגורים. הקוד שלהם אומר לא לדבר על רגשות, על כאב, על רגע מכונן. אבל הם צמאים למידע וחשיפה, רוצים לשמוע, סקרנים. וכשרודי הגיעה, במפגש הראשון, הם דיברו אתה שעתיים על תחושת הקיפוח שלהם".
"אין, אין על רודי", אומר א', "כל אחד כאן היה מופתע שהיא הגיעה אלינו, וכל פעם שהיא באה שוב עוד יותר התחברנו אליה, נפתחנו אליה. הלוואי שהיא היתה אתנו כאן כל מפגש".
"בשבילי הרגע הכי משמעותי היה המפגש עם 'הדג נחש'" אומר נ', בן 17, "זה לימד אותי דברים חדשים על החיים, עולם שלא ידעתי שיש. אני מכיר את הלהקה מפה, מכלא אופק. אלה האנשים שמהם אפשר ללמוד, שהם הגיעו ממקומות נמוכים, כמעט כמונו, והם עכשיו במקומות אחרים".
"הכי מרשים היה מנגיסטו, שהוא ספורטאי בוינגייט", אומר א', "דברים שאני הייתי שומר בלב שלי – הוא החליט לפרוק. לי לא היו הכוחות לספר את הדברים האלה. זה יותר מדי אישי".
"מה אתה לוקח ממנו?" שואלת אינגדאו.
"שלא משנה מה, להמשיך הלאה. שיהיה לך הכוח להתקדם למטרה".
"ביקר אצלנו בחור שעשה סרט על קריית משה", אומר ח', "הוא צילם את האנשים של השכונה, באמת, וגם הביא שוטר קורע – אין כאלה שוטרים".
"היה פעם שוטר שחיבבתם?", שואל כחלון, וכולם פורצים בצחוק מר.
"תעשה טובה, אל תשאל אותי את השאלות האלה", חותך א'.
"בארץ מפלים", אומר ע' ששתק עד עכשיו, "אתה תמיד חי עם מבטים של אנשים".
"אתה הולך בשכונה שאין בה אתיופים, ישר מישהו בא לשאול מה אתה עושה פה", מספר א' בעלבון, "אם זה בלילה – בכלל יוצאים עליך. לא רוצים לראות אותך, את מבינה את ההרגשה הזאת? אני מקור של בלגן בשבילם. אני בעיה".
"לא משנה מה – להמשיך הלאה"
אחרי שעה אתם, נהייה קשה לעזוב. השתיקות מתפוררות לאִטן, כל מגע עם החוץ ממלא אותם, הם צמאים לקשר, החוסרים שלהם נראים לרגע כל כך קלים לפתרון. אסור לשאול אסירים על מה הם יושבים, אבל אחרי שהם מתפזרים, צועדים מתחת לכיפה המסורגת שמכסה על חצר הטיולים, בחזרה לשעות ארוכות בתאיהם, אני שואלת. א', הכריזמטי ורב הקסם, שפוט לשנים רבות על הריגה. ח', נער חכם ומבטיח, שפוט על אותו מקרה. שניהם, עם נערים נוספים, היו שתויים לגמרי כשהרגו נער אתיופי אחר במכות.
"תמסרו לנערים בארץ שלא יגיעו לאופק", אמר א' לפני שהלך, "שישמרו על עצמם. שיהיו במסגרות ולא יסתובבו ברחוב. גם אם לא לומדים – שילכו לעבוד".
"אנחנו לא חיות", אמר ח', "עשיתי טעות ואני משלם עליה ואני פוחד שעכשיו תמיד יחשבו שאני כזה. הייתי רוצה שלא יפילו את כל האתיופים על אחד שעשה טעות, כמו שאם יש לבן אחד שעשה משהו – לא מאשימים את כל הלבנים. הייתי רוצה שפעם, אפילו עוד הרבה שנים, יסתכלו עלי כמו על בן אדם רגיל".