"כל פעם שאתיופי רואה שוטר יש לו חשש", אומר ט', בן 20 ממרכז הארץ. "הוא לא חושב שהשוטר פה כדי לשמור עליו, הוא יודע שהוא פה כדי להתנפל עליו. השוטרים שופטים אותי לפי המראה ושומרים על אנשים אחרים מפני, כאילו אני זה שמזיק. הם גורמים לי לראות אותם כגורם רע".
ט', חניך במכינה קדם צבאית לצעירים על רצף מצבי הסיכון מספר שאת ההיתקלויות עם השוטרים הוא חווה מאז שהיה בן 13. "אני גר בשכונה של יוצאי אתיופיה ובכל יום השוטרים מתנפלים עלינו. כשאני יושב בשכונה אומרים לי 'או שאתה הולך מפה או שאתה מקבל דוח'. בכל יום מבקשים ממני תעודת זהות. זה לא נורמלי. אני בא לדבר, להביע את עצמי ואיכשהו מוצא את עצמי עם סעיפים של תקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור וכל סעיף שאפשר לדחוף. למדתי את הלקח שלי: עדיף לשבת בבית ולא לצאת. אני לא יכול להסתובב בשכונה שלי בלי שיבקשו ממני תעודה".
ט' קיבל פטור מהצבא בגלל תיקים פליליים שהיו לו. לדבריו: "אני עדיין מנסה להילחם בזה ומקווה שאצליח. אני יודע שאני אצליח. הגעתי למכינה כדי להתגייס, כדי לעשות שירות משמעותי. הודיתי בשלושה תיקים וסיימתי אותם עם קנס ובלי הרשעה. אבל יש לי עוד תיק על תקיפת שוטרים שאני לא מתכוון להודות בו כי תקפו אותי, לא תקפתי.
"זאת המדינה שלי, סבא וסבתא שלי חלמו עליה. הגעתי לפה ומראים לי אחרת לגמרי. זאת מציאות כואבת. אני רוצה להגיד שאנחנו שווים, שאנחנו בדיוק כמוכם. אני רוצה שמישהו כבר ישמע את הכאב של האחים שלי והאחיות שלי. אנחנו סובלים ממש, וזה עובר לסדר היום כאילו לא קרה כלום. אני מקווה שזה ישתנה".
בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה שהתקיימה ב-2015 החליטה הממשלה על הקמת צוות למיגור הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. מסקנות הצוות התפרסמו ביוני 2016. "אחוז התיקים הפליליים שנפתחים נגד יוצאי אתיופיה וכן אחוז כתבי האישום אינו פרופורציונלי באופן חריג לשיעורם באוכלוסייה", נכתב בדוח הוועדה. "נתונים אלה בולטים בייחוד כאשר מדובר בקטינים".
על פי וועדת פלמור יש בעיה של עילות סגירת תיקים שאינן תואמות את הנסיבות. "נבחנו תיקים שבהם לא היו אפילו ראיות ראשוניות שקשרו את החשוד לביצוע העבירה. במקרים אלה מן הראוי היה כי התיקים ייסגרו בעילה של 'חוסר אשמה', ובהתאם – לא יוצגו כלל ברישום המשטרתי של ה'חשוד'. חרף האמור, תיקים אלו נסגרו בעילה של 'חוסר ראיות' והם מופיעים ברישום המשטרתי של אותו מעורב", כך לפי הדוח.
לרישום משטרתי כזה יש השלכות קשות, בוודאי על קטינים. למשל במפגשים נוספים עם שוטרים, או בבואם להתקבל לעבודה. "נוכח כמות התיקים הנפתחים נגד קטינים יוצאי אתיופיה חשיבות עילות הסגירה מקבלת משנה תוקף", נכתב בדוח, "שכן הדבר מהווה חלק מההכללה והתיוג העברייני, שלו השלכות רבות וקשות על חייו של אותו קטין".
בנובמבר האחרון, לרגל חג הסיגד, הנשיא ראובן ריבלין ושרת המשפטים איילת שקד פרסמו קול קורא לצעירים יוצאי אתיופיה שהורשעו בעבירות של הפרת הסדר הציבורי ולא קיבלו עונשי מאסר ואשר רואים עצמם כמי שנפגעו משיטור יתר, להגיש בקשות למחיקת הרישום הפלילי. על אף ההצהרה החגיגית והרושם הראשוני שמדובר במהלך רחב היקף, לפי נתונים שהתקבלו מבית הנשיא, הוגשו עד עכשיו רק 66 בקשות, מתוכן כ-15 בלבד עונות על דרישות המתווה. חמש חנינות כבר התקבלו, מתוכן בבקשה אחת שלא תואמת את המתווה אולם הוחלט כי המקרה ראוי לחנינה.
"המתווה לא נותן מענה כמעט לאף אחד"
ההסבר הראשוני למספר הנמוך של הבקשות הוא חוסר האמון של הצעירים במערכת. זה אכן מרכיב משמעותי, אולם כשבוחנים את המתווה מתבררת תמונה מורכבת יותר: דרישות שלא נוגעות לרוב מי שנפגעו משיטור יתר וחוסר בהירות במידע. המתווה משאיר בחוץ את כל מי שהתיק שלו לא הבשיל לכדי כתב אישום, אבל נסגר בעילה שגויה של חוסר עניין לציבור או חוסר ראיות, המותירה רישום משטרתי. בנוסף, אלו שכבר עומדים בדרישות לא מצליחים לעמוד בהליך הקשה והמסורבל של הגשת הבקשה.
"ברגע שהבנו מה המתווה אומר, הבנו שהוא לא נותן מענה כמעט לאף אחד", אומר מקוננט גדמו, ראש המכינה שבה לומד ט', "המתווה מעניק חנינה רק למי שיש נגדו תיק על הפרת הסדר הציבורי ושלא ישב בכלא". לא ברור, למשל, האם תקיפת שוטר היא עבירת הפרת הסדר או עבירת אלימות. "יש הרבה חבר'ה במכינה עם תיקים על תקיפות שוטר, מה עושים איתם? הייתי צריך להוציא אחד מהם מבית מעצר בשלוש בלילה, כי בעקבות שיטור יתר בשכונה שלו, כשביקשו ממנו להזדהות, זה התפתח לאירוע תוך שניות".
"אני מנהל מכינה ותתפלאי על כמות הפעמים ששוטר עצר אותי באמצע עבודה, באמצע החיים. לכן אני אומר – מה קורה כשזה קורה לחניך? איך הוא מגיב? אני מדבר כמו שאני מדבר, והשוטרים מבינים מהר מאד שהם עשו טעות, אבל מה עם החניכים?
"בא אליך נער שרוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולשרת בצבא, אבל המצבים היבשים האלה כל כך נוקשים שפשוט אין לו שום סיכוי. זאת גם מלחמה מול הצבא, שנתן לו פטור כי היה לו תיק".
ט' מקווה שהמתווה יוכל לסייע לו לפתוח דף חדש. "יש לי כמה תיקים על העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר, כולם נסגרו מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור", הוא מספר. "אבל גם אם הם יימחקו, יישאר לי כתם שהמערכת הזאת השאירה. עצרו אותי, הרביצו לי, גרמו לאמא שלי לסבול. סתם. עברתי התעללות כי הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
למה לדעתך כל כך מעט אנשים הגישו בקשות?
"כי הם לא מאמינים שזה יקרה. גם אני, עד שלא אראה את זה קורה אני לא כל כך מאמין. אם זה יעבוד אני מאמין שאחרי יבואו עוד. ככה זה בחיים: מחכים לראשון שיעשה משהו כדי שכולם ילכו אחריו".
"צריך לתת לחבר'ה האלה פיצוי על ההתעללות"
"הדבר הטוב שיש באקט הזה הוא ההודאה באפליה של מערכת האכיפה כלפי ישראלים ממוצא אתיופי", אומר אבי ילאו, פעיל חברתי. "החנינה חשובה, אבל הייתי קורא לה 'תיקון'. מלכתחילה לא היו צריכים לפתוח להם תיקים, אז על מה חנינה? כשאתה נותן חנינה למישהו זה כאילו לפנים משורת הדין, על התנהגות טובה. מה שצריך לתת לחבר'ה האלה זה פיצוי על כל ההתעללות וההתאכזרות שהם חוו על לא עוול בכפם".
גם זיוה מקונן דגו, עד לאחרונה מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה, שבעה מהצהרות. "האמת, אני כבר על סף ייאוש. זה מתסכל. כשמשהו קשור ביוצאי אתיופיה כל התקשורת עוסקת בזה. עשיתם מאיתנו פושעים, מייצרים תודעה ציבורית שהקבוצה הזאת מסוכנת. למה הסיפור של דמאס פיקאדה (חייל יוצא אתיופיה שסרטון שלו מוכה על ידי שוטר הצית את מחאת הקהילה; מ.פ) הוציא אלפים לרחובות? כי זו החוויה היומיומית שלהם. זה מה שהם פוגשים כל ערב בשכונה שלהם ובכלל. עובד שלנו מהאגודה פעמיים הודיע שהוא לא מגיע לעבודה כי הוא עוכב בתחנת רכבת בחשד לפריצה. הייתה פריצה לרכב כשהוא ירד מהרכבת- את מי עצרו כדי לבדוק? את השחור שירד מהרכבת.
"דוח פלמור אומר שהמדינה מכירה שיש גזענות, זה דבר חשוב. אבל אם לא מטפלים ועוקרים את הגזענות מהשורש, ואם שוטר שהתנהג בצורה גזענית לא משלם את המחיר, לא עשינו שום דבר. אני לא רוצה הצהרות. כשמכריזים הכרזות השינוי בפועל הוא מינורי, ולפעמים אפילו מחזק את הגזענות כי כשמשטרת ישראל מוחקת 300 אלף תיקים פליליים לרגל חגיגות ה-70 לא נעשה מזה רעש. אבל כשמוחקים תיקים פליליים לאתיופים כולם אומרים 'עושים להם הנחות והם מתבכיינים. נותנים להם והם עוד יוצאים להפגנות'".
כלומר לא מדברים מספיק על זה שהתיקים שמוחקים מלכתחילה לא היו אמורים להיפתח.
"בדיוק. את הבן שלי, תלמיד תיכון הרטמן בירושלים, עצרו בדרך חזרה מתנועת הנוער. בדקו אותו, מיששו אותו, שאלו אם יש לו סמים. הוא היה בן 15. את החברים שלו מהתנועה לא עצרו. הבן שלי לא צריך להיכנס לסטטיסטיקה, הוא צריך שיראו אותו כאזרח של מדינת ישראל, לא חשוד מיידי ולא חשוד טבעי. אז כשבתקשורת אומרים שעושים הנחה לאתיופים, באופן אוטומטי הציבור מבין שזו קבוצה שצריך לעשות לה טובה. אני אומרת אל תעשו לנו טובה, תנו לנו את הזכות הבסיסית של להיות חלק מהמרחב, שיבינו שהמרחב הזה הוא גם שלי".
להתייחס למספרים בזהירות
היום יתפרסם הדוח השנתי של היחידה לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים. יהיו בו בין היתר נתונים שהתקבלו מהמשטרה שמצביעים על ירידה בפתיחת התיקים והגשת כתבי אישום לצעירים יוצאי אתיופיה ב-2018. מקונן דגו, שברשותה נתונים שהתקבלו מהמשטרה, מתייחסת למספרים בזהירות. "ב-2014-2015 המספרים היו גבוהים, ב-2016 ירדו קצת וב-2017 עלו שוב", היא מעידה. "וזה אחרי דוח פלמור, אחרי הקמת היחידה למאבק בגזענות, אחרי השקעה של 22 מיליון שקל בחיזוק האמון, אחרי עשרות שעות של דיונים בכנסת, אחרי חשיפה תקשורתית ואחרי שהנושא היה במרכז סדר היום הציבורי. אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו מצפים שתהיה ירידה מתמשכת ומשמעותית. אבל הנתונים מראים פחות או יותר את אותו הדבר".
בין המסייעים לצעירים בהכנת בקשות החנינה אפשר למצוא את הקליניקות המשפטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובקריה האקדמית אונו. לקליניקה לרב-תרבותיות ומגוון באוניברסיטה העברית הגיעו כמה עשרות פניות. לדברי עו"ד נסרין עליאן מנהלת הקליניקה, רובן מחוץ למתווה.
"כדי להגיש בקשה הם צריכים קודם כל להוציא מהמשטרה את המרשם הפלילי. את יודעת כמה האנשים האלה מפחדים ללכת למשטרה? אנחנו מנהלים איתם שיחות שכנוע ארוכות. שניים מהפונים אלינו ויתרו על ההגשה בגלל הפחד", היא אומרת. "בנוסף, זה לא תקין שרשות מנהלית מוציאה החלטה כזו ולא מפרטת מה התנאים. כשניסינו להתעמק מצאנו תשובות סותרות. לקח זמן להבין במה מדובר".
חוסר האמון כל כך עמוק, שרבים מהפונים אוחזים בדעות שגויות על התהליך שקשה לאנשי המקצוע להפריך. "שלחנו אדם להוציא מרשם פלילי ולא שמענו ממנו", אומרת עליאן. "רק אחרי כמה שבועות הוא הסביר מדוע ויתר. 'אם אגיש עכשיו בקשה אבזבז את הזכות שלי לחנינה', הוא אמר לנו. 'השוטרים בטוח יטפלו אלי בעתיד אז אני רוצה לשמור לי את הזכות הזאת'". יש לציין כי הזכות לבקשת חנינה היא לא חד פעמית.
לדברי עו"ד יאיר הרשקוביץ, מנהל הקליניקה לזכויות בתחום הפלילי מהאוניברסיטה העברית לא היה אחד מבין הפונים אליהם שעמד במתווה, כלומר שיש לו עבירה של הפרת הסדר הציבורי ואין לו מאסר בפועל. "גיליתי גם מקרים מזעזעים ממש של יחס מפלה כלפי חבר'ה מהעדה", הוא אומר.
"היה אירוע של התקהלות שהגיעו אליה שוטרים שחיפשו חשוד כלשהו ובשלב מסוים הסלימה. אנחנו מייצגים מישהו שהורשע רק בגלל שהוא היה במקום. הוא לא עשה שום דבר אלים כלפי השוטרים. 'סיוע בנוכחות', קוראים לזה. כשבאו לעצור אותו הוא ברח, נתפס, הוטח לרצפה. כשניסה להתנגד התיזו עליו גז פלפל ועצרו אותו. הוא הואשם בארבע עבירות חמורות וקיבל מאסר על תנאי. זה אולי נראה עונש קל אבל מדובר באדם שעשה שירות צבאי מלא, היה במהלך לימודים לתואר ראשון ועזב אותם בגלל התיק. וההרשעה על 'סיוע בנוכחות'- הוא רק היה שם".
הפשע שלו הוא שהוא היה שחור במרחב הציבורי?
"בדיוק. לא תמצאי שופט שירשיע באותה סיטואציה מישהו לבן. אין דבר כזה. והוא ככל הנראה לא עונה על דרישות המתווה, כי יש פה הרשעה בתקיפת שוטר וזו לא עבירה של הפרת הסדר הציבורי. אבל כל אחד היה מתנגד למעצר במצב כזה".
פלמור: "יש פה חשבון נפש למדינה"
לבכירות משרד המשפטים ולשכת הנשיא, שמובילות את יוזמת החנינות לצעירי העדה האתיופית, יש תשובות לכמה מהביקורות שמועלות על ידי הצעירים, אנשי המקצוע והפעילים החברתיים.
"מהלך כזה של מחיקה הוא מאוד לא פשוט, ואני אומרת את זה בתור מי שהייתה מנהלת מחלקת חנינות במשך 14 שנה", אומרת אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים. "אם התהליך שבו ילד הפך להיות עבריין אלים וגרם לחבלות חמורות לילד אחר או לשוטר או לאזרח וכתוצאה מזה הגיע לכלא, אם השורשים של הדבר הזה הם בשיטור יתר, אז יש פה חשבון נפש למדינה ויש פה תהליכים שצריך לשנות.
"התחלנו בלנסות לייצר מתווה 'ללא עלויות' מבחינת המבקש. כלומר שהוא בסך הכל יצטרך להגיד 'שמי כך וכך, זה מספר תעודת הזהות שלי, אני יודע שעברתי את העבירות של המתווה, טפלו בי'. אני לא מנמק, אני לא מראה איזה בן אדם נורמטיבי הפכתי, אני לא מראה שמאז למדתי, אני לא מראה שיש לי אמא חולה – שאלו הדברים הרגילים ביחס למחיקת רישום פלילי. להגדיר שורה של עבירות וקבוצה של אנשים ולהגיד על האוטומט שלחבר'ה האלה אנחנו מוחקים את הרישום הפלילי ומאפשרים לפתוח דף חדש – זה מרחיק לכת".
פלמור מתייחסת גם לנתון על אודות הירידה המשמעותית בשיעור הקטינים יוצאי אתיופיה ששוהים בכלא "אופק". בעבר הוא עמד על כ-40% בעוד ששיעורם באוכלוסייה הוא כ-2% בלבד. בשלוש השנים האחרונות יורד המספר בהדרגה, ובתקופה האחרונה הוא עומד על כ- 4-7 צעירים ברגע נתון מתוך 84-120 קטינים כלואים. "זה אחד האינדיקטורים המובהקים לכך שתהליכי השינוי מתרחשים", היא אומרת. "אי אפשר להתעלם מכך שיש השפעה למחאה הקודמת, ויש השפעה לדוח ויש השפעה לפעילים שלקחו חלק בגיבוש ההמלצות בדוח – ואת המסר הזה צריך להעביר.
"זה באמת צעד מרחיק לכת, לנסות לחשוב באופן יצירתי ונדיב איך בכל זאת אפשר לצמצם את הנזק כתוצאה משיטור יתר והרישום הפלילי. אז לא הייתי הופכת את זה למשהו שמתבקש לעשות. עובדה שזה לא קרה לפני, זה לא קרה לגבי קבוצות אחרות וזה לא קרה בסיטואציות אחרות".
חלק מבקשות החנינה שהגיעו ללשכת הנשיא לא עומדות בדרישות המתווה בשל חומרת העבירות או אופיין, והן מטופלות ככל בקשת חנינה אחרת. "גם בשגרה אנחנו מקבלים בקשות לחנינה ובקשות למחיקת מרשם פלילי ומטפלים בהן, אבל מבחינת התכלית שעמדה מאחורי ההזמנה שהייתה לנשיא ולשרת המשפטים ברור שהתיקים האלה לא מתאימים", אומרת אודית קורינלדי-סירקיס, היועצת המשפטית וראש מחלקת החנינות בלשכת הנשיא. "אם כי לפעמים יכול להסתבר שיש סיפור שמצדיק התייחסות מיוחדת במובן של הדוח למיגור הגזענות, למשל שהיו אלמנטים של שיטור יתר גם בעבירות שהן לא של הפרת הסדר הציבורי". אכן, אחת מחמש החנינות שכבר ניתנו בעקבות המתווה היא בעבירה שלא נכללה במתווה.
באשר לתיקים שנסגרו בעילות של חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור, מסבירה קורינלדי-סירקיס כי הם לא חלק מהמתווה, מכיוון שמחיקתם אינה בסמכותו של הנשיא. לדבריה זו המסה הגדולה של הבקשות, ובמקרים האלו הפונים מופנים למשטרה להמשך הטיפול. השבוע יעלה קמפיין מטעם לשכת הנשיא ובו קריאה לצעירים להגיש בקשות חנינה במסגרת המתווה. הקמפיין צפוי לכלול מידע גם אודות פניה למשטרה.
"יש חוסר אמון מוחלט ברשויות"
אחת הטענות שחוזרות ונשמעות היא שלא ברור מה בדיוק נכנס במתווה. למשל הקריאה היא ל"קטינים וצעירים". מה זה "צעיר"? ובנוסף, איזה עבירות נכללות ומדוע אין רשימה ברורה?
"סמכות החנינה היא סמכות שמאפשרת, היא מאד לא פורמליסטית באופי שלה", אומרת קורינלדי-סירקיס, "היא סמכות שנועדה בדיוק למקרים החריגים. זה לא שעכשיו אנחנו צריכים לבוא ולומר שאם פניה עומדת בקריטריונים מסוימים הם יקבלו ואם לא אז לא יקבלו. צריך להבין שהמהות של מוסד החנינה היא בדיוק לא כזאת כי אחרת לא צריך אותנו. המהות של מוסד החנינה היא בדיוק לתפוס את המקרים שמערכת המשפט לא ידעה לעשות איתם צדק מסיבות כאלה ואחרות".
לנשיא לעומת שופט יש יותר מרחב להפעלת שיקול דעת.
"זה לא רק מרחב לשיקול דעת. לעומת שופט הוא גם יכול לשקול שיקולים מסוג אחר. למשל שיקולים של אינטרס ציבורי כמו במקרה של האוכלוסייה האתיופית. שופט לא יכול לומר 'עכשיו אני נותן מחווה לקהילה האתיופית'. אנחנו לא עוד חוליה במערכת המשפט ולא ערכאת ערעור, זה משהו אחר במערכת המשפט. אנחנו לא לוקחים כל פסק דין ובודקים אם הוא נכון או לא בכלים של מערכת המשפט. אז אם אתן רשימה סגורה של עבירות אחטא למה שאני רוצה לעשות.
"כשעושים מהלכים מהסוג הזה, וכשמדובר באוכלוסייה עם רגישות גבוהה ועם תחושות תסכול וזעם – שחלקן לגמרי באחריות הרשויות – לפעמים אצל חלק מהאנשים כל אקט שייעשה על ידי איזושהי רשות ייתפס כציני והם לא ייתנו בו אמון. אני יכולה להצטער על כך, אבל לא יכולה לבקר אותם כי אני יכולה להבין שיש חוסר אמון מוחלט ברשויות. אז עכשיו נשאלת השאלה: האם לא נעשה את המהלך בגלל זה? לא, אנחנו מנסים לעשות. זה ניסיון כן ואמיתי ואני חושבת שאנחנו עושים זאת לא רע".
לדברי נוחי פוליטיס, ראש מחלקת החנינות במשרד המשפטים, המתווה אכן פונה מראש לקבוצה לא גדולה. "חלק גדול מהאנשים מסתובבים עם רישום משטרתי, תיק סגור או תיק פתוח שעדיין לא סגרו, ומי שצריך למחוק סוג כזה של רישום זו המשטרה. אנחנו מטפלים במי שהורשע בבית משפט בעבירה לא חמורה, שלא הוטל בגינה מאסר. אז עבירות כאלה מובילות אותנו למספרים לא מאד גבוהים, אבל זה בסדר גמור. אנחנו חושבים שצריך לתקן כל הרשעה כזו שבדיעבד הסתבר בדוח שמוטב שלא הייתה ניתנת בכלל מלכתחילה". להערכתה של פוליטיס, "מדובר כנראה בכמה עשרות צעירים שחייהם נתקעים בגלל רישום פלילי".
עבירות שהוטל בגינן עונש מאסר לא נכללות לדבריה כי המקרים האלו לא נתפסים ככאלו שבהם הופעל שיטור יתר אלא מדובר בעבירות חמורות. "מי שעמד בכביש ושוטר ביקש ממנו תעודת זהות והוא לא שיתף פעולה והורשע בהכשלת שוטר, לא יקבל מאסר בפועל. גם מי שהשתתף בהפגנה לא יקבל מאסר בפועל. אבל מי שזרק אבן על שוטר יכול לקבל מאסר בפועל, וגם מי שעשה עבירות שלא קשורות בהפרת הסדר הציבורי כמו סחר בסמים, פריצה לבתים ואלימות במשפחה. לאלה אנחנו לא מכוונים, אין סיבה להתייחס למי שעשה עבירות כאלה אחרת בגלל דוח הגזענות רק כי הוא ממוצא אתיופי".
את ההסבר הזה יש לקרוא כשברקע הירידה החדה במספר יוצאי אתיופיה הקטינים העצורים בכלא אופק. האם חומרת העבירות הייתה ההסבר היחיד לשיעור הגבוה של בני העדה האתיופית בכלא? "קטין נכנס למאסר בדרך כלל כי רשויות התקון (שירות המבחן; מ.פ) לא הצליחו לשקם אותו באמצעות שיחות עם קצינות מבחן, טיפול פסיכולוגי ובמקרים של עבירות יותר חמורות הוצאה חוץ ביתית והשמה במעון. העובדה שהיו יותר אתיופים בעבר בכלא אופק לא נובעת מזה שהם עשו יותר עבירות חמורות, אלא שפחות קטינים יוצאי אתיופיה שוקמו ולכן בית המשפט לנוער, אחרי שהוא ניסה את כל אפשרויות הטיפול, שלח אותם למאסר".
יש לציין כי אחת הסיבות לירידה בשיעור הצעירים ממוצא אתיופי בכלא אופק היא ההבנה כי הבדלים תרבותיים עמדו בעבר בבסיס הקביעה כי הם אכן אינם ברי שיקום. לדוגמה העובדה כי הם אינם נוהגים להישיר מבט לגורמי סמכות התפרשה על ידי הגורמים המקצועיים כאדישות וכחוסר שיתוף פעולה. למרות ההבנה כי ההליך בעניינם היה בעייתי, הם אינם נכללים במתווה החנינות (עם זאת, הם יכולים כאמור להגיש בקשת חנינה שלא במסגרת המתווה).
"בלי קשר למוצא או לגיל או לעבירה, שיעור ההיענות לבקשות חנינה למחיקת רישום פלילי הוא לא מבוטל, ועומד על בין רבע לשליש", אומרת פוליטיס. "אז הסיכוי של אדם נורמטיבי שהרישום מפריע לו לקבל מחיקה הוא לא מבוטל בכלל, לכן אם מישהו מתלבט תמיד כדאי להגיש".
היו לכם הערכות לגבי היקף הפניות?
"ציפינו ליותר. אנחנו בממשקים עכשיו עם כל מי שיש לו נגיעה לצעירים האלה: הצבא, משרד הרווחה שמטפל בנוער בסיכון, הסנגוריה הציבורית שייצגה אותם והקליניקות שמייצגות. בנוסף, ציפינו גם שיגישו בקשות אנשים שלא עומדים בקריטריונים, וכך קורה. אנחנו מקבלים גם בקשות של אנשים עם עבירות מאד חמורות שרואים הזדמנות ורוצים לנצל אותה. אנחנו נבחן את בקשותיהם כמו שאנחנו בוחנים כל בקשה".
במקביל לפעולות הללו החלו בימים אלו בסנגוריה הציבורית בסריקה ממוחשבת של התיקים שבהם טיפלו על מנת לאתר את אלו שתואמים את דרישות המתווה. הם מתכוונים לפנות באופן יזום לצעירים ולהציע להם להגיש בקשה למחיקת הרישום.
גל גבאי: "זה לא טריוויאלי שהמדינה מתפכחת"
הרעיון למתווה החנינות נולד כיוזמה של העיתונאית גל גבאי שעוד לפני עבודתה של ועדת פלמור יצרה את הסרט "החשוד המידי". הסרט מתאר את מציאות חייהם של צעירים כהי עור, רובם בני העדה האתיופית, במרחב הציבורי. "לא יכולתי לישון אחרי שעשיתי את הסרט", אומרת גבאי. "הסתובבתי שנה עם היוזמה הזאת בין משפטנים, כל מי שעברתי דרכו אמר לי שאין לזה סיכוי. אמי פלמור שהיא מומחית לחנינות מצאה את הדרך שאפשר להעביר את זה גם במערכת הפוליטית. אמי היא משרתת ציבור יוצאת דופן והיא הפכה את זה למציאות".
"המתווה הנוכחי הוא אכן חלקי, מצומצם", אומרת גבאי, "הוא לא תיקון העוול כולו. הוא התחלה. כשיש נכונות ללכת למהלך כזה זה אומר שמדינה מתפכחת ולוקחת אחריות על עוול חברתי ממוסד. זה דבר ענק, זה לא טריוויאלי".
יש המון צעירים שחיים בתחושה שעבדו עליהם.
"זה מייצר תסכול, בצדק, זה מאכזב, כואב ומייצר אי אמון. יש לנו בעיה חברתית מוסרית עמוקה, אנחנו חברה שגודעת חיים, שגונבת מהאנשים אפשרות בחירה, שמצמצמת את התנועה במרחב, שמקצרת את האופק לילדים.
"אבל אני חושבת מה אפשר לעשות, זה קצה חוט שצריך להמשיך למתוח אותו, לא לקפוץ עליו בשתי רגליים גסות. לפי מה שבדקתי אין בשום מקום בעולם תהליך כזה, כל כך רדיקלי וחדשני. הרעיון שהמדינה לוקחת אחריות על פרקטיקה גזענית כמו שיטור יתר הוא מהפכני. התרגום המעשי שלו הוא קטן וחלש, צריך לעשות הרחבה של הדבר הזה. צריך לומר: מדינת ישראל צריכה ללכת צעד יותר גדול קדימה, לקרוא לנשיא ריבלין להרחיב את החנינה, וליועצת המשפטית שלו, ולאמי פלמור, וללחוץ עליהם להרחיב את זה. להגיד להם עשיתם טוב, אבל למה רק חלק מהעבודה. למה לא תשלימו את המהלך, השארתם בחוץ יותר מדי ילדים – בואו תכניס גם אותם".