בית המשפט העליון דחה לפני כשבועיים, ללא הסבר מיוחד, עתירה מעניינת הרואה את בסיס הפעילות הבנקאית כלא חוקית. את העתירה הגיש האקטואר יצחק הלמן, שטען כי חוזה ההלוואה בבנק הוא למעשה פיקטיבי, שכן לצורך ההלוואה הבנק אינו מוציא שקל מהכסף שנמצא ברשותו – למשל בכספי פקדונות ורזרבה – אלא מייצר אותו באופן פיקטיבי.
הלמן ביסס את העתירה על העובדה שבניגוד לגופים פיננסים אחרים, הכסף שמלווה הבנק לא מגיע משום פיקדון שנמצא ברשות הבנק או מהכספות של הבנק המרכזי. למעשה ברגע ההלוואה, הבנק מייצר את הכסף"יש מאין", ורושם אותו בחשבונות הבנק שלנו כספרות דיגיטליות – המשמעות היא שלבנקים ניתן כוח עצום לייצר כסף. כוח שאפילו לממשלות אין.
בהתאם לכך טוען הלמן כי על פי סעיף 2 בחוק עשיית עושר ללא משפט, בית המשפט רשאי לפטור את הלווה מחובת השבת הכספים, אם ראה שהשבת החוב לא תהיה כרוכה בחסרון למלווה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. מאחר ולטענת הלמן הבנק מייצר כסף "יש מאין", והוא אינו מפסיד ממחיקת הכספים (כל עוד הוא לא מוחק סכום הגדול יותר מהפרש הריביות בין הריבית שנגבית על ההלוואה לזו שהבנק מעניק לבעלי פקדונות אצלו), אזי לווים שנקלעו לקשיים אישיים כגון מחלה – אמורים על פי חוק להיות פטורים מלהחזיר את חובותיהם לבנקים.
בנק ישראל טען בתגובה לעתירה, שהלמן שוגה והבנקים כלל לא מייצרים כסף – אלא בסך הכל משמשים כמתווכים פיננסים המלווים מכספי פקדונות קיימים. "הכסף שהבנק הלווה לעותר (וככלל, מלווה ללקוחותיו) מקורו בפיקדונות של המפקידים ובהון העצמי של הבנק והוא לא נוצר לו 'יש מאין'", נכתב על ידי בנק ישראל בתגובה לעתירה. מעניין רק שבדו"ח אחר שפרסם בנק ישראל לפני כשנה בנוגע ל"בחינת מטבעות דיגיטלים בהנפקת בנקים מרכזיים", הוא דווקא כן מציין שבנקים פרטיים מייצרים כסף.
בפסק הדין נכתב כי "העתירה חסרת בסיס משפטי. העותר העלה תזה, לפיהן הבנק מייצר כסף "יש מאין", ולכן מקבלי הלוואה אינם נדרשים להחזיר חובותיהם לבנקים…הלכה למעשה, מבקש העותר לקבל סעד גורף של "שמיטת חובות" לכל לווה שמתקשה להחזיר הלוואה שנטל. לשיטתו, הסכמי ההלוואה הם למראית עין בלבד, ויש לפטור את הלווים מפרעון ההלוואה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בטענות אלה לא מצאנו ממש, ואיננו רואים להרחיב".
"החוקים מעוצבים בצלמם של הבנקים"
במסמך שהוציאו לפני כשנה חוקרי הבנק המרכזי האנגלי, מייקל קומהוף וזולטן ג'אקב, הוכיחו השניים כי במחלוקת בין הבנק המרכזי להלמן דווקא ידו של הלמן על העליונה. לפי השניים, בעולם האמיתי פיקדון חדש עם כסף חדש נוצרים בעת מתן ההלוואה. כלומר, הפוך מההסבר המקובל בעולם הכלכלי שבו לכאורה נוצר קודם פיקדון, והכסף שבתוכו משמש מאוחר יותר לצורך מתן הלוואות. השניים מציינים כי המסמך שלהם למעשה מפריך את הפרדיגמה השלטת כאילו הבנקים משמשים כמתווכים פיננסים שלוקחים כספי פקדונות ומלווים אותם ללקוחותיהם.
למעשה הטענה המרכזית של הלמן, שההיתר שנתנו הרשויות לבנקים לייצר כסף יש מאין הופכת את הפיקציה הזו ללא חוקית, היא טענה רצינית, שלכל הפחות מצדיקה דיון מעמיק. אולם השופטים קרא, גרוטסקופף ועמית החליטו לעמוד לצד הבנקים ולדחות את העתירה על הסף בלי לנמק מדוע.
הניסיון לאתגר בבתי משפט את השיטה המוניטרית ( שיטת ייצור הכסף) הוא לא חדש ברחבי העולם. גם בחו"ל בתי המשפט עמדו ללא היסוס לצד הבנקים. כך למשל במאי 2012 בדרום אפריקה הוגשה תביעה מתוקשרת, מהגדולות שהונחו אי פעם בבית משפט בעולם, נגד מערכת בנקאית. התובע מייקל טלינגר הניח בפני בית המשפט 1,100 עמודי תביעה המתארים לפרטי פרטים מדוע המערכת הבנקאית הפרטית שמייצרת את הכסף היא למעשה הונאה. בית המשפט, לעומת זאת, דחה את התביעה מבלי שערך דיון אמיתי אחד בעניין. הנימוק שבו השתמש השופט: 'אין לתביעה סיכויי הצלחה'.
הטענה המרכזית של הלמן, שההיתר שנתנו הרשויות לבנקים לייצר כסף יש מאין הופכת את הפיקציה הזו ללא חוקית, היא טענה רצינית, שלכל הפחות מצדיקה דיון מעמיק
"זה מדהים! הם דחו את התביעה לפני שבכלל שמעו את הטיעונים שלי", הסביר אז טלינגר. בהמשך סיפר שהמסקנה שלו היא שאין היום שום אפשרות לנצח את הבנקים דרך בתי המשפט. "החוקים", טוען טלינגר, "מעוצבים כמעט בכל מדינה בדמותם ובצלמם של הבנקים באמצעות ובעזרת מערך אדיר של לוביסטים ועורכי דין מקושרים ויקרים".
שנה קודם לכן הוגשה תביעה על ידי התנועה לשינוי מוניטרי בקנדה נגד הממשלה הקנדית. במרכז התביעה שיוצגה על ידי רוקו גלאטי, מבכירי עורכי הדין לענייני משפט חוקתי בקנדה, נטען כי הבנק המרכזי מעל בתפקידו כפי שמוגדר בחוק.
החוק הקנדי קובע שתפקיד הבנק הוא לייצר כסף מתוך אחריות לרווחת האזרחים וליציבות הכלכלה. התובעים טענו שבפועל הבנק המרכזי הפקיד בניגוד לחוק את סמכויות ייצור הכסף בידיהם של הבנקים הפרטיים כפי שנהוג כיום בכל העולם, כולל פה בישראל. לאחר חמש וחצי שנות דיונים, דחיות וערעורים סגר בית המשפט את התביעה בטענה שמדובר בדיון הנתון למגרש הפוליטי ולא המשפטי. בינתיים, גם בישראל מתחמקים מהדיון העקרוני, אולי מתוך חשש לזעזוע המערכת. וחבל, כי יצחק הלמן לא לגמרי טועה.